הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מה זה Daily Doodle?
'Daily doodle' (דיילי דודל) זה השם שקראתי לפרויקט העצמי שלי (די מגלומני כשמנסחים את זה ככה) שהתחלתי קצת לפני פסח, שזה עיתוי די בעייתי להתחיל פרויקטים, אבל הנה- שרדתי את העיתוי הזה.
מה הם הכללים?
בעקרון, יש רק כלל אחד בפרויקט הזה והוא- לצייר ציור ידני אחד לפחות ביום, והציור הזה חייב להיות לגמרי בשביל עצמי. לא לפרויקטים, לא קרד"ז עם מטרה מסויימת (אלא אם זה לעצמך בתור הנאה אישית). פשוט לצייר על דף, וזהו.
Daily doodle מאחד הימים הראשונים, הועתק קומפלט מתמונה. כל התמונות הריבועיות הקטנות בפוסט הזה הן קישורים לסרטונים, אז תלחצו עליהם- גם אם התמונה מצונזרת מנטפרי- ותגיעו לסרטון עצמו.
למה אני צריכה את הצרה הזאת?
יצא לי לשבת ולהסתכל על ילד בן חמש מצייר, והתפלאתי לגלות שאני מקנאה בו. 'הלו, את מציירת כל יום'- אני יודעת שזה מה שכולם חושבים, אבל תקשיבו. החופשיות שבה הוא צייר, בלי לדאוג אם יהיו מרוצים מזה, פשוט עשה מה שהוא רוצה, רק כי הוא רוצה, רק כי זה עשה לו טוב... קינאתי, כן. רציתי גם. ותהיתי איפה זה נאבד לי.
כשהחלטתי (אי שם בגיל ארבע חמש כזה) לצייר כל החיים שלי, ידעתי שזה חלום מושלם מדי וכל הזמן הזהרתי את עצמי לא להתאכזב אם לא אוכל להתפרנס מאמנות. ידעתי שלא כולם יכולים לעשות את זה, שלא כולם מצליחים, שזו בכלל מציאות מושלמת מדי. מה שלא הבאתי בחשבון, זה שעכשיו כשאני ב"ה מאיירת במשרה מלאה- התחביב שלי נדחק הצידה.
הזמנים שבהם הייתי מציירת לעצמי, פשוט מה שעובר לי בראש, קו לקו, בלי לחשוב ובלי להתאמץ. ההפתעה מהתוצר המוגמר, האהבה והחיבה לכל פיסת יצירה כזאת, לא משנה איפה היא צוירה- בקצה של דף מספר תחביר או על חשבונית. כל אלו- מתי הייתה הפעם האחרונה שחוויתי אותם?
כאב לי לגלות שעבר זמן רב מאד מאז.
אני אוהבת את העבודה שלי, אני נהנית ממנה. אני אוהבת כל פיסה של איור שאני מציירת, ואני כמעט כל יום זוכרת להודות לה' על שהצלחתי להגשים את החלום שלי, ולהפוך את התחביב שלי למה שאני עושה כל היום. אבל אנחנו חייבים להודות בזה, שהעובדה שהציור מיועד למישהו אחר, שמישהו אומר לך מה לצייר, לא משנה כמה יד חופשית אנחנו מקבלים- זה לא הדבר האמיתי. זו עדיין עבודת חלומות, אבל התחביב כמעט ומת.
(יש לי עוד תחביבים, אבל הם לא תמיד מתאפשרים. כמו אכילת ראש. ומוזיקה. ועוד דברים שעושים רעש, או עולים כסף. או דורשים נסיעה ארוכה. נושא לאכילת ראש אחרת)
(דיילי דודל של יום---8 נראה לי)
מה שהחלטתי הוא שאני לא מוכנה לתת לתחביב ללכת.
ולכן, שכל יום אני אכריח את עצמי (כן, לפעמים ממש לא מתחשק לי) לשבת ולהחיות אותו. לצייר מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, לא משנה אם אני לא אוכל לפרסם את זה כי זה קריפי מדי, או שלא יהיה לזה שום שימוש בשום כיוון מקצועי. לא משנה אם אני לא אשתפר בגלל הכמה דקות האלה, ולא משנה אם בזמן הזה אני יכולה ללמוד טכניקות חדשות, להתאמן, להספיק עוד סקיצה ללקוח- או אפילו לשטוף כלים או לקפל כביסה. החלטתי שאת הדקות האלה אני אתן לעצמי.
מה אני מציירת?
מה שאני רוצה. אם אם אני לא יודעת מה אני רוצה, אני מעתיקה תמונה שאני אוהבת. אם אין כזאת, אני מתחילה לצייר את הדבר הראשון שעולה בראש שלי, או - כמו פעם- מציירת עיניים ומתקדמת משם.
(אנשים חושבים שאם את מציירת דמויות עצובות, זה אומר שאת מדוכאת. לדעתי זה ההפך. כל כך קל לצייר מישהו מחייך שתמיד כשאני עושה את זה- זה כשאני ממש לא במצב רוח לציורים)
מה זה נותן לי?
קודם כל, סקצ'בוק מפוצץ...
*כאן להכניס אימוג'י מרוצה, שאין בפרוג*
דבר שני- דקות שלווה ותרפיה יומיות, זמן לנקות את הראש. תתפלאו, אבל הפסקתי אפילו לשמוע מוזיקה תוך כדי. זה כמו עיסוי למוח, כזה עם שמנים טבעיים ונרות ברקע. קשה להסביר את זה, אבל אפשר לנסות- ולהבין. העובדה שאף אחד בעולם לא אמור לראות את הציור הזה (אלא אם הוא בטעות ייצא ממש מוצלח ומיינסטרימי, ובכלל לא קריפי כמו כל השאר- ואז אפשר לשלב אותו בפוסט אכילת ראש על דיילי דודל), עושה משהו לידיים שלך.
שלישית- זה קצת עמוק, אז תתרכזו- זה החזיר לי, קצת, את ההבנה האבודה של מה אני רוצה לצייר.
מרוב שאנחנו עסוקים בלתת ללקוחות את מה שהם יאהבו, לצייר להם את מה שהם חולמים עליו, להפיח חיים בדמויות שלא שייכות לנו- כנראה בגלל זה אנחנו קצת שוכחים מה אנחנו רוצים באמת.
אפילו הקומיקס לנערות שהוא כולו יצירה שלי (פלוס חלקן הענק של חברותיי האהובות שבלעדיהן שום עמוד לא היה נראה כמו שהוא נראה), הוא כבר לא יצירה חופשית לגמרי. כי בפינה של המוח שלי, מתחת לתת מודע, ממש עמוק, תמיד מרחפות כל מיני תהיות- מה הם יגידו על זה? הם יבינו את זה? הם יאהבו את זה? איך אני אגרום להם לאהוב את זה? הם לא יעיפו אותי מהעיתון? הועדה הרוחנית לא תכרות לי את הראש? אני לא אהפוך לכישלון מסחרי בגיל XX?
ובאמת בתחילת הפרויקט היה לי קשה לחשוב כל יום על רעיון לציור, אבל בימים האחרונים זה יוצא לי בטבעיות בלי לחשוב כמעט. העובדה שהכרחתי את עצמי כל יום לשבת ולחשוב במה אני רוצה למלא את הדף שלי, כנראה עזרה לי מעט לעשות היכרות עם עצמי.
רביעית- ולא פחות חשוב.
*להכניס אימוג'י נבוך, שאין בפרוג*.
קניתי את הסקצ'בוק לפני שנה, אבל בגלל שלא השתמשתי בו בתדירות גבוהה, לא גיליתי את זה. מאז שהתחלתי את הפרויקט התחלתי לחסוך וציירתי על שתי הכיוונים של הדף, וגיליתי שעד עכשיו ציירתי על הצד הלא נוח של הדף! יש צד אחד שיותר נוח לצייר עליו- ואני לא ידעתי את זה! הצד ההוא יותר קריספי, מחוספס כזה, והחוד של העיפרון מתחפר בו. תחשבו מה היה קורה אם לא הייתי מגלה את זה. סקצ'בוק! שלם! הייתי! מציירת! רק! על! הצד! הלא! נוח! תודה ה'.
(Daily doodle- טרי מהיום. למנוטפרים- זה נפתח בלחיצה)
למה אני כותבת את כל זה?
בפשטות- כדי שגם אתם תעשו את זה. פנו כמה דקות ביום, לצייר לעצמכם מה שאתם רוצים. ואח"כ תשתפו אותנו, אל תהיו קמצנים. אם החלטתם להשתתף, לא אכפת לי שתעלו באשכול הזה.
לכבוד הפרויקט פתחתי תיקייה חדשה בתיק העבודות ואני מעלה לשם לפעמים סרטוני תהליכים. אם אתם רוצים להיות חלק מהחגיגה, תבדקו את התיקיה, ואם אתם רוצים להנות משירות וי.אי.פי ולקבל התראה כשעולה סרטון- תלחצו בעמוד של התיקייה על הכפתור Watch Album (צד שמאל למעלה). לעקוב אחר המשתמש לא יעבוד, רק מעקב אחרי התיקייה. אז סליחה מכל אלו שעקבו אחרי
גם אני חשבתי שזה מה שיביא את ההתראות, אבל היי- העיקר שמצאנו פתרון! אז התראות נעימות לכולנו.
Daily doodle מהימים האחרונים
לילה טוב ושקט! (ובלי חיפושיות זבל בבקשה)
נערך לאחרונה ב:
