אלקסתימיה ולאהוב...

[עיתונאות ועריכת תוכן]

משהו בתחביר ובפיסוק (וכנראה בעוד כמה מאפיינים שאיני מספיק בקיאה למקד אותם)

תודה על ההארה!
אשמח בהחלט למיקוד, מישהו?!

 

[מ. ברא"י]

למי ששאלה, נראה שהבחור הוא האלקסתימי, שאגב תודה על החידוש לא ידעתי שיש לזה שם. כלומר, לחוסר אמפתיה, יש שם.

תודה. סוף סוף מישהו מגדיר לי מה זה אלקסי- הכותרת...

 

[אלישבע10]

אבל משהו בתחביר ובפיסוק (וכנראה בעוד כמה מאפיינים שאיני מספיק בקיאה למקד אותם) גורם לטקסט כאילו מספרת אותו מישהי בעלת מחשבה מהירה ,קצב דיבור מהיר ובנשימה טרופה.
יש בזה משהו חינני ואותנטי. אבל בתור סיפור שלם- זה קצת מקשה על הקריאה.

תודה על ההארה!
אשמח בהחלט למיקוד, מישהו?!

אני אנסה.
סגנון הכתיבה מענין מאד. אין חלוקה לשורות, לפסקאות (רק אחד שתיים בפרק).
כמו כן, הפיסוק באמצע משפט קצת לוקה בחסר.
לדוגמא, השורות הבאות:

אף פעם לא הייתי כלה באמת. בעצם זה נשמע לא טוב, אני אסביר את עצמי, הייתי כלה כפועל יוצא מזה שהתארסנו אבל לא זכיתי להיות כלה בחויה. נכון זה בגללו אבל אי אפשר להתעלם מהחלק שהיה בגללי. בתים שמרניים משמרים מאוד את הילדים מכל מיני בחינות מעבר למקובל, נגיד הם גם משאירים אותם ילדים עד גיל מאוחר או עד בכלל.

אילו הן היו נכתבות כך:

אף פעם לא הייתי כלה באמת.
בעצם, זה נשמע לא טוב, אני אסביר את עצמי.
הייתי כלה כפועל יוצא מזה שהתארסנו, אבל לא זכיתי להיות כלה בחויה.
נכון, זה בגללו, אבל אי אפשר להתעלם מהחלק שהיה בגללי.
בתים שמרניים משמרים מאוד את הילדים מכל מיני בחינות מעבר למקובל. נגיד, הם גם משאירים אותם ילדים עד גיל מאוחר, או עד בכלל.

חווית הקריאה הייתה שונה.
השורות הארוכות לא מאפשרות לקורא לעצור.
אם זאת הייתה הכוונה - אכן, הרושם שמתקבל הוא כפי שכתבה @shira bira , שהכותבת היא בעלת מחשבה מאד מהירה.

מחכה לפרקי ההמשך.

 

[RACHELIZ]

אני אנסה.
סגנון הכתיבה מענין מאד. אין חלוקה לשורות, לפסקאות (רק אחד שתיים בפרק).
כמו כן, הפיסוק באמצע משפט קצת לוקה בחסר.
לדוגמא, השורות הבאות:

אילו הן היו נכתבות כך:

אף פעם לא הייתי כלה באמת.
בעצם, זה נשמע לא טוב, אני אסביר את עצמי.
הייתי כלה כפועל יוצא מזה שהתארסנו, אבל לא זכיתי להיות כלה בחויה.
נכון, זה בגללו, אבל אי אפשר להתעלם מהחלק שהיה בגללי.
בתים שמרניים משמרים מאוד את הילדים מכל מיני בחינות מעבר למקובל. נגיד, הם גם משאירים אותם ילדים עד גיל מאוחר, או עד בכלל.

חווית הקריאה הייתה שונה.
השורות הארוכות לא מאפשרות לקורא לעצור.
אם זאת הייתה הכוונה - אכן, הרושם שמתקבל הוא כפי שכתבה @shira bira , שהכותבת היא בעלת מחשבה מאד מהירה.

מחכה לפרקי ההמשך.

שיעור חשוב! תודה!

 

[אשר שרבר]

אני אנסה.
סגנון הכתיבה מענין מאד. אין חלוקה לשורות, לפסקאות (רק אחד שתיים בפרק).
כמו כן, הפיסוק באמצע משפט קצת לוקה בחסר.
לדוגמא, השורות הבאות:

אילו הן היו נכתבות כך:

אף פעם לא הייתי כלה באמת.
בעצם, זה נשמע לא טוב, אני אסביר את עצמי.
הייתי כלה כפועל יוצא מזה שהתארסנו, אבל לא זכיתי להיות כלה בחויה.
נכון, זה בגללו, אבל אי אפשר להתעלם מהחלק שהיה בגללי.
בתים שמרניים משמרים מאוד את הילדים מכל מיני בחינות מעבר למקובל. נגיד, הם גם משאירים אותם ילדים עד גיל מאוחר, או עד בכלל.

חווית הקריאה הייתה שונה.
השורות הארוכות לא מאפשרות לקורא לעצור.
אם זאת הייתה הכוונה - אכן, הרושם שמתקבל הוא כפי שכתבה @shira bira , שהכותבת היא בעלת מחשבה מאד מהירה.

מחכה לפרקי ההמשך.

תודה על זה, אני חושב שאני גם חוטא בזה
אבל, יש גם צד שני.
ויתכן שהוא באמת לא מתאים לסיפור ארוך
יש בסגנון הזה משהו שמתחשק לבלוע, לקרוא ברצף.
מרגישים שמישהו מספר לי משהו, נקרא כמו שזה נשמע.

 

[יוצרת כתיבה]

תודה על זה, אני חושב שאני גם חוטא בזה
אבל, יש גם צד שני.
ויתכן שהוא באמת לא מתאים לסיפור ארוך
יש בסגנון הזה משהו שמתחשק לבלוע, לקרוא ברצף.
מרגישים שמישהו מספר לי משהו, נקרא כמו שזה נשמע.

לא כל כך מסכימה, וזו דעתי.
אם אראה טקסט ארוך ברצף, בלי חלוקה לשורות, פשוט אאבד את החשק לקרוא, ולא מדברת ספציפית על הקטעים הנ"ל.
סופר שלא משקיע בניראות של הטקסט גורם לי לזלזל מראש בקטע הכתוב, גם אם הוא יפהפה.

 

[אשר שרבר]

לא כל כך מסכימה, וזו דעתי.
אם אראה טקסט ארוך ברצף, בלי חלוקה לשורות, פשוט אאבד את החשק לקרוא, ולא מדברת ספציפית על הקטעים הנ"ל.
סופר שלא משקיע בניראות של הטקסט גורם לי לזלזל מראש בקטע הכתוב, גם אם הוא יפהפה.

אני לגמרי מסכים אבל כאן הקטעים לא ארוכים. ודאי לא מידי,
זה מזכיר ספרים אלבומים של חצי עמוד לרוחב.

 

[palm]

יש בסגנון הזה משהו שמתחשק לבלוע, לקרוא ברצף.
מרגישים שמישהו מספר לי משהו, נקרא כמו שזה נשמע.

אכן, נותן תחושה של חשיבה רציפה והקריאה הופכת לכעין חוויה אותנטית

גורם לי לזלזל מראש בקטע הכתוב,

למה? חבל, פספוס
ובכ"ז, מבחינת התחביר התקני, יש לפתוח שורה בערך איפה שנותנים נשימה בין משפט למשנהו

 

[יוצרת כתיבה]

אני לגמרי מסכים אבל כאן הקטעים לא ארוכים. ודאי לא מידי,
זה מזכיר ספרים אלבומים של חצי עמוד לרוחב.

זהו, לכן

ולא מדברת ספציפית על הקטעים הנ"ל.

אחרת לא הייתי קוראת בכלל.
וסתם ככה, מי שמפרסם קטעים- פטנט בדוק: אל תעשו טקסט אחד מרוח, כי כל החשק לקרוא פשוט בורח

 

[Ushaya]

דווקא בטקסט המקומי נראה לי מתאים הטקסט המלא מלא הזה. אולי אפשר קצת להשתמש יותר באנטר, אבל אז זה יבוא על חשבון קוצר הרוח של המספרת. כל הקטעים קופצניים, מרגישים לא מרגישים, ובעיקר- קצרי רוח לגבי התכונה הזו שהיא כלכ כך סובלת ממנה. לועגים לעצמה בנשימה אחת.
אז תאנטרי קצת. אבל תשאירי ככה. מונולוג מהיר שאין לו זמן לחכות לאף אחד שיבין בקצב שלו.

 

[מם יוד]

יתכן שהשורות הארוכות מתאימות לז'אנר ולרעיון
אבל הפיסוק,
פיסוק טוב משביח את היצירה
אם הכותב/ת רוצה שהקוראים ישמעו את המשפטים כפי שהוא שומע אותם
הפיסוק הנכון יעשה זאת.
זו בעצם הסיבה שמעסיקים עורכת לשון...

 

[שני זאת אני :)]

יתכן שהשורות הארוכות מתאימות לז'אנר ולרעיון
אבל הפיסוק,
פיסוק טוב משביח את היצירה
אם הכותב/ת רוצה שהקוראים ישמעו את המשפטים כפי שהוא שומע אותם
הפיסוק הנכון יעשה זאת.
זו בעצם הסיבה שמעסיקים עורכת לשון...

לגמרי
גם חושבת שחלוקת השורות והקטעים, טוב שתשאר.
הפיסוק, נקודה בסוף משפט ולא פסיק וכו', יכול לשדרג ממש.

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

כמה הארות, וצודקות
הפרק טובע לי בתיקונים
בסוף הוא צף...
קבלו את- פרק י'

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

פרק י'

יש תקופות שאתם לא רוצים לחזור אליהן. אי אפשר לתלוש אותן מלוח החיים אבל די נדיר שתרצו לדפדף אליהן. לכן הן רק נשארות שם, תחובות בין לבין להוסיף נפח. כזאת בדיוק היתה התקופה בין האירוסין לחתונה שלי ועד היום אני מצטערת על זה.

שבת! שבת שלימה החתן הולך להיות אצלי. לקבל את פניו ביום שישי, להתפעל מכל השקיות המרשרשות שאמא שלו העמיסה עליו והוא אפילו לא יודע מה יש בהן. אחת מהן היא מתנה שקנו לו בשבילי, ועוד אחת להורים בטח כלי לעוגה או מפה. ועטיפות קטנות לאחיות שלי אפילו שההורים סיכמו שאין מתנות לאחים כי חבל על הכסף והזמן. אבל אי אפשר לגמרי לאכזב אותם, אז לא מתנות גדולות וכן קטנות, סמליות. להציע לו לשתות משהו ולמזוג רק מים ולהגיש מגש קטן עם עוגות שהוא לא טועם ברוב נימוס. ואז הוא יוצא להתמקם אצל סבתא שלו ואנחנו מריצים סידורים אחרונים ו-שבת.

אני מתלבשת כמו כלה ועונדת את השרשרת שהיתה בשקית המתנות שהחתן הביא לי. בעצם אני בחרתי אותה לעצמי בשבוע שעבר בערב, במכירה השלישית של התכשיטים שחמותי לקחה אותי אליה. הם חוזרים מבית הכנסת ואני מחייכת לשבת שלום, הוא מסתכל לכיווני ועונה בשקט וזהו. לא נוח לי בסעודה. הוא יושב בכיסא מימין, נאחז בחוטי הציצית שלו שמסתבכים לו בין האצבעות. אני מקריבה לכיוונו את כל הסלטים והתוספות אבל הוא לא אומר תודה. אחר כך שרים זמירות ופתאום נתקעים באיזה בית, אני מזכירה את המילים החסרות, אני יודעת את כל הזמירות בעל פה אבל זה לא מרשים את החתן שלי, ככה זה נראה.

אחר כך מדברים בדברי תורה והוא אומר איזה רעיון. אני משתדלת להקשיב אבל זה קצת קשה לי, במקום להקשיב אני מגניבה מבטים לצד השני של השולחן שם יושבות האחיות שלי ובודקות את החתן היטב היטב. הלא נוח עולה לי בגב ודוקר בין השכמות, מה הן חושבות שקורה כאן?! אני לא יכולה אפילו להתחמק למטבח להגיש כי אני הכלה פה ושום תירוץ לא יתקבל. אז אני ממשיכה לשבת קפואה כמו הגלידה שהכנתי לקינוח ולחכות שיעבור.

וזה עבר, אלא שאחרי ברכת המזון כמו סיפור בהמשכים צריך לעבור לפרק הבא- לרדת לטייל שזו מוסכמה מקדמת דנא, נו שוין. ירדנו וצעדנו, וצעדנו עוד. מפרגנים לכל היענט'ס מהמרפסות להציץ על הזוג המאורס ההוא שמטייל אחרי הסעודה. שנינו ניסינו לדבר, משפט פה משפט שם, לא התחבר לנו. לא לנושא לא לשיחה לא כלום. מסביבנו שכונה של שבת, אלו הולכים ואלו שבים, אור בבית הכנסת, מנגינות מהחלונות והדי פטפוט וצחוק. אנחנו יורדים לרחוב הראשי פונים בעיקול נכנסים לסמטה קצרה. אנשים צופים בנו בעניין ואנחנו בוהים בגדרות אבן. שייגמר כבר. חוזרים לכיוון הבית, חשבתי שהוא ילך אבל הוא המשיך איתי, עולה לפני במדרגות. הוא מתכוון להיפרד בדלת? לא, הוא נכנס. די כבר, אני לא מסוגלת. אבא שלי מופיע בסלון לוקח פיקוד, מודיע שכבר מאוחר ויותר מדי להיום, ושולח אותי לחדר. מאחורי הדלת אני שומעת אותו שולח את החתן לסבא ולסבתא שלו. אני עייפה מאוד. עייפה עד עומק הנפש. לא רוצה לחשוב על כלום. מורידה בזהירות את השרשרת שקיבלתי וצוללת מתחת לשמיכה, לברוח הכי רחוק שאפשר מהתקופה שאני בתוכה.

 

[shira bira]

פרק י'

יש תקופות שאתם לא רוצים לחזור אליהן. אי אפשר לתלוש אותן מלוח החיים אבל די נדיר שתרצו לדפדף אליהן. לכן הן רק נשארות שם, תחובות בין לבין להוסיף נפח. כזאת בדיוק היתה התקופה בין האירוסין לחתונה שלי ועד היום אני מצטערת על זה.

שבת! שבת שלימה החתן הולך להיות אצלי. לקבל את פניו ביום שישי, להתפעל מכל השקיות המרשרשות שאמא שלו העמיסה עליו והוא אפילו לא יודע מה יש בהן. אחת מהן היא מתנה שקנו לו בשבילי, ועוד אחת להורים בטח כלי לעוגה או מפה. ועטיפות קטנות לאחיות שלי אפילו שההורים סיכמו שאין מתנות לאחים כי חבל על הכסף והזמן. אבל אי אפשר לגמרי לאכזב אותם, אז לא מתנות גדולות וכן קטנות, סמליות. להציע לו לשתות משהו ולמזוג רק מים ולהגיש מגש קטן עם עוגות שהוא לא טועם ברוב נימוס. ואז הוא יוצא להתמקם אצל סבתא שלו ואנחנו מריצים סידורים אחרונים ו-שבת.

אני מתלבשת כמו כלה ועונדת את השרשרת שהיתה בשקית המתנות שהחתן הביא לי. בעצם אני בחרתי אותה לעצמי בשבוע שעבר בערב, במכירה השלישית של התכשיטים שחמותי לקחה אותי אליה. הם חוזרים מבית הכנסת ואני מחייכת לשבת שלום, הוא מסתכל לכיווני ועונה בשקט וזהו. לא נוח לי בסעודה. הוא יושב בכיסא מימין, נאחז בחוטי הציצית שלו שמסתבכים לו בין האצבעות. אני מקריבה לכיוונו את כל הסלטים והתוספות אבל הוא לא אומר תודה. אחר כך שרים זמירות ופתאום נתקעים באיזה בית, אני מזכירה את המילים החסרות, אני יודעת את כל הזמירות בעל פה אבל זה לא מרשים את החתן שלי, ככה זה נראה.

אחר כך מדברים בדברי תורה והוא אומר איזה רעיון. אני משתדלת להקשיב אבל זה קצת קשה לי, במקום להקשיב אני מגניבה מבטים לצד השני של השולחן שם יושבות האחיות שלי ובודקות את החתן היטב היטב. הלא נוח עולה לי בגב ודוקר בין השכמות, מה הן חושבות שקורה כאן?! אני לא יכולה אפילו להתחמק למטבח להגיש כי אני הכלה פה ושום תירוץ לא יתקבל. אז אני ממשיכה לשבת קפואה כמו הגלידה שהכנתי לקינוח ולחכות שיעבור.

וזה עבר, אלא שאחרי ברכת המזון כמו סיפור בהמשכים צריך לעבור לפרק הבא- לרדת לטייל שזו מוסכמה מקדמת דנא, נו שוין. ירדנו וצעדנו, וצעדנו עוד. מפרגנים לכל היענט'ס מהמרפסות להציץ על הזוג המאורס ההוא שמטייל אחרי הסעודה. שנינו ניסינו לדבר, משפט פה משפט שם, לא התחבר לנו. לא לנושא לא לשיחה לא כלום. מסביבנו שכונה של שבת, אלו הולכים ואלו שבים, אור בבית הכנסת, מנגינות מהחלונות והדי פטפוט וצחוק. אנחנו יורדים לרחוב הראשי פונים בעיקול נכנסים לסמטה קצרה. אנשים צופים בנו בעניין ואנחנו בוהים בגדרות אבן. שייגמר כבר. חוזרים לכיוון הבית, חשבתי שהוא ילך אבל הוא המשיך איתי, עולה לפני במדרגות. הוא מתכוון להיפרד בדלת? לא, הוא נכנס. די כבר, אני לא מסוגלת. אבא שלי מופיע בסלון לוקח פיקוד, מודיע שכבר מאוחר ויותר מדי להיום, ושולח אותי לחדר. מאחורי הדלת אני שומעת אותו שולח את החתן לסבא ולסבתא שלו. אני עייפה מאוד. עייפה עד עומק הנפש. לא רוצה לחשוב על כלום. מורידה בזהירות את השרשרת שקיבלתי וצוללת מתחת לשמיכה, לברוח הכי רחוק שאפשר מהתקופה שאני בתוכה.

מופתי.
ועכשיו נשארנו עם שרשרת על המדף וצפרניים כסוסות ממתח...
נראה לי (אולי אני טועה) שהגעת לנקודת שיא כלשהי בעלילה?

 

[יעל אייזיקוביץ]

מה שהכי חסר לי בסיפורת החרדית זה כנות ואותנטיות. לפעמים ספר שלם אני לא מאמינה למילה אחת. ולא יכולה להרגיש את הבפנוכו האמיתי של הדמויות
( בא לי להחרים לילדים כמה ספרים רק בגלל שהאמא המושלמת שם מעצבנת רצח)
פה יש כל כך הרבה כנות ובשפע וזה לבד גורם לי לרצות להמשיך לקרא

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

נקודת שיא

אפילו לא התחתנו וכבר לשיא?
החיים הרבה יותר מפרכים, תשרדו איתם?!

 

[shira bira]

אפילו לא התחתנו וכבר לשיא?
החיים הרבה יותר מפרכים, תשרדו איתם?!

נשרוד גם נשרוד. סומכת עלייך שגם אם תאריכי לא תוותרי על אמינות והיגיון.
לא התכוונתי דווקא לנקודת מפנה שיש לה השלכה מעשית.
אלא לנקודת מפנה בתודעה של המספרת.

 

[א. איזראעל]

סיפור נפלא.
הכתיבה והתוכן הולכים ומשתבחים מפרק לפרק.
נראה שמשהו לא נוח כבר החל לחלחל בה.
אגב, נראה שהאלקסיתמיה שייכת לשניהם באופן שוויוני...

 

[RACHELIZ]

דייייי
הלב שלי כבר לא עומד בזה…

אפילו לא התחתנו וכבר לשיא?
החיים הרבה יותר מפרכים, תשרדו איתם?

אהה, יש לה עוד? אימאאא
תמשיכי, כמובן!