הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שבי ומוישי הגיעו אלינו לשבת, עם מלי, התינוקת שלהם,
לא מוצאת מה כולם מתלהבים מפיציים בני חודש, הם מקומצ'צ'ים כאלה,
אחרי שכל המבוגרים גמרו להוריד את כבודם עד עפר בפרצופים שצריך להיות אבן כדי לא לגחך מולם- היא חייכה.
השאגות והצרחות הרקיעו שמים, מוזר שלא דמיינו גם גומה.
אני הייתי על קוצים:
"שבי" ליחששתי לגיסתי,
הקול שלי היה קצת לחוץ, שבת כבר נכנסה, ועוד רגע חושך של ליל שבת,
"שניה, אסתר" שבי לקחה את מלי מהתורן המאוכזב, וזרקה לחלל: "אני הולכת להאכיל אותה"
"אוףףףףףףףף"
חיכיתי, לבושה הכי יפה שיכלתי מחוץ לדלת, השיער שלי הלך והתיבש לו,, והחושך הלך והעמיק,
שבת ראשונה של ט', יוצאים לטייל, ואני... לא הולכת בלי אובייקט מושך תשומת לב שילך לפני,
בסוף, הדלת נפתחה, וצמד הנסיכות יצאו ממנה..
נראה לי הבהלתי את שבי כשיריתי :"שבי, אני יכולה ללכת לטייל איתה?"
הופ, איזה מבט, שבי הצמידה את מלי עוד יותר אליה.
"היא ...פיצית" היא אמרה, מחבקת אותה
"כן, אבל..." אוף, למה אני נשמעת מתחננתת...?
ואז היא אמרה "לא", אבל יפה, וארוך, בשלוש מילים:
"תשאלי את מוישי"
לא שאלתי, וגם לא הלכתי,
זאת אומרת, הלכתי , יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת, אבל לא הגעתי לצומת רבי עקיבא חזו"א, שמה שהכיתה שלנו נפגשת, כולן מטופחות, במיטב המחלצות,
הלכתי לקצה השני, ירדתי לכיוון ז'בוטינסקי, ובכלל לא היה בא לי לראות מכוניות עפות בכביש בשבת,
אבל רציתי להתרחק מכל הבנות האלה.
המתקתקות האלה, כמו שבי גיסתי, כמו מלי אחינית שלי כשתהיה גדולה,
כמו הרבה הרבה מאלה שגודשות עכשיו את רבי עקיבא חזון איש,
אני- לא -כמותן-
אני-לא-"נראית טוב"
או איך שקוראים לזה,
יגידו לכם שאשמים בזה 50 קילו מיותרים, אבל זה לא נכון,
אני יודעת שגם אם אני יוריד אותם, אני לא אוהבת את הפרצוף שלי,
יש כזה דבר. כן.
וכיף לכם אם אתם מאלה שחושבים שאין.
זהו, אני בז'בוטינסקי, מתיישבת על ספסל, המדרכות ריקות, הכביש לא, עצוב.
עצוב.
בתלבושת התרגלתי לזה כבר, בשבת- כולן נראות פתאום הרבה הרבה יותר טוב.
ואני- הרבה הרבה פחות.
אני בדיוק בצומת. אסתכל ימינה- שבת, יפה, מלכותית וקסומה פרשה את עצמה על פניהם של כל אחד מהעוברים כאן.
ושמאלה- חול לגמרי, ומוכניות שעפות ומותירות אחריהן צלילים של מוזיקה מתפוצצת.
יושבת על הספסל הזה.
אני, בגוף הזה,
לא יכולה ללכת לשום מקום בלעדיו,
לא יכולה לברוח ממנו,
לא יכולה להחביא אותו.
הוא בא לפני לכל מקום שאני הולכת , מספר את הסיפור שלי לפני שפתחתי את הפה.
שונאת את הכתה החדשה, את האיקס שהן שמו עלי, את המילים שיש לי לומר ולא נראה שיש רוצה לשמוע.
השיער שלי מתייבש, מתחיל להתנפח, אני לא מסדרת אותו, הוא נכנע לרוח,
פתאום הוא עולה בי, השיעור הישן הזה, נראה לפני 10 שנים,
אבל זה היה לא מזמן, לקראת סיום ח', בספסל הלימודים של ביה"ס.
המורה ביקשה מכל אחת להוציא דף,
הוצאנו,
"תכתבו כותרת"
אנחנו מוכנות עם העטים כשהיא אומרת:
"בחודש הראשון של כתה ט' אני מתלהבת מבת ש:"
ותכתבו שלוש דברים שיגרמו לכם להתלהב מבת, קדימה" היא חייכה, אנחנו בהינו בה.
"צריך לכתוב שם?" אני.
"לא"
אם היה לי מקום לנוע על הכסא באי נוחות אז הייתי עושה את זה.
מהר מאד הגיעו הפתקים לשולחן שלה, היא ערמה את הכל לערימה.
ואמרה: "תוציאו עוד פתק"
הוצאנו, מה עכשיו...?
"עכשיו תכתבו: אחרי פסח של כתה ט' אני חברה של בת שהיא:"
ותכתבו שלוש פרמטרים."
כתבנו, זה היה לי יותר נעים.
הבנו מצוין כבר מה היא רצתה, כששתי הערימות עמדו מוכנות משתי צידי השולחן היא התחילה בראשונה:
בחודש הראשון אתלהב מבת ש: כריזמתית, מתוקה, נראית טוב, חמודה, כריזמתית, לעניין, זורמת, מתוקה, כריזמתית,
מהר מאד התשובות חזרו על עצמן.
סיימה, הרימה אלינו מבט, חיוך, ועברה לערימה השניה
"אחרי פסח של כתה ט' אני חברה של בת שהיא:
מבינה אותי, חכמה, תהיה רגישה, יש לה מידות, שאכפת לה ממני, שאפשר להתדיין איתה לעומק, התשובות המשיכו, מבקשות הבנה, רגישות, מבקשות אמת.
המורה הניחה את כל הדפים על השולחן, הם התערבבו, כבר לא חשובים,
היה שקט בכיתה,
"יקירות, מה זה שבוע, שבועיים, חודש, של אהבה חולפת, לעומת 6 שנים שתהיו ביחד בס"ד?
אני באה אליכם היום ואומרת לכן באהבה גדולה:
אף אחד לא אוהב באמת בגלל חיצוניות, בגלל מראה, בגלל כריזמה,
זה אהבה ראשונית, חיצונית, לא אמיתית,
יאהבו אתכן בגלל מה שאתן, בגלל הלב הגדול, האמת,
ומי שתהיה חכמה-תהיה לה סבלנות לחכות לאהבת האמת הזאת.
היא לא תיבהל אם היא לא תגיע "על ההתחלה"
המורה לא כאן, המילים שלה לא מלטפות אותי, זו הרוח,
רוח קרירה של שבת,
אני מכירה אותי, מזדקפת על הספסל,
יש בי כל מה שחברה טובה צריכה, הקשבה הבנה וגם רגישות,
ועכשיו, כשנזכרתי, אני אהיה חכמה, ותהיה לי גם סבלנות , לחכות להן, לכל הזוהרות שמטיילות עכשיו, שיראו את זה,
אולי יקח קצת זמן, אבל הן עוד יכירו,
אני קמה מהספסל בצומת, מבטיחה לו לחזור אליו אחרי פסח, ולספר,
לא מוצאת מה כולם מתלהבים מפיציים בני חודש, הם מקומצ'צ'ים כאלה,
אחרי שכל המבוגרים גמרו להוריד את כבודם עד עפר בפרצופים שצריך להיות אבן כדי לא לגחך מולם- היא חייכה.
השאגות והצרחות הרקיעו שמים, מוזר שלא דמיינו גם גומה.
אני הייתי על קוצים:
"שבי" ליחששתי לגיסתי,
הקול שלי היה קצת לחוץ, שבת כבר נכנסה, ועוד רגע חושך של ליל שבת,
"שניה, אסתר" שבי לקחה את מלי מהתורן המאוכזב, וזרקה לחלל: "אני הולכת להאכיל אותה"
"אוףףףףףףףף"
חיכיתי, לבושה הכי יפה שיכלתי מחוץ לדלת, השיער שלי הלך והתיבש לו,, והחושך הלך והעמיק,
שבת ראשונה של ט', יוצאים לטייל, ואני... לא הולכת בלי אובייקט מושך תשומת לב שילך לפני,
בסוף, הדלת נפתחה, וצמד הנסיכות יצאו ממנה..
נראה לי הבהלתי את שבי כשיריתי :"שבי, אני יכולה ללכת לטייל איתה?"
הופ, איזה מבט, שבי הצמידה את מלי עוד יותר אליה.
"היא ...פיצית" היא אמרה, מחבקת אותה
"כן, אבל..." אוף, למה אני נשמעת מתחננתת...?
ואז היא אמרה "לא", אבל יפה, וארוך, בשלוש מילים:
"תשאלי את מוישי"
לא שאלתי, וגם לא הלכתי,
זאת אומרת, הלכתי , יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת, אבל לא הגעתי לצומת רבי עקיבא חזו"א, שמה שהכיתה שלנו נפגשת, כולן מטופחות, במיטב המחלצות,
הלכתי לקצה השני, ירדתי לכיוון ז'בוטינסקי, ובכלל לא היה בא לי לראות מכוניות עפות בכביש בשבת,
אבל רציתי להתרחק מכל הבנות האלה.
המתקתקות האלה, כמו שבי גיסתי, כמו מלי אחינית שלי כשתהיה גדולה,
כמו הרבה הרבה מאלה שגודשות עכשיו את רבי עקיבא חזון איש,
אני- לא -כמותן-
אני-לא-"נראית טוב"
או איך שקוראים לזה,
יגידו לכם שאשמים בזה 50 קילו מיותרים, אבל זה לא נכון,
אני יודעת שגם אם אני יוריד אותם, אני לא אוהבת את הפרצוף שלי,
יש כזה דבר. כן.
וכיף לכם אם אתם מאלה שחושבים שאין.
זהו, אני בז'בוטינסקי, מתיישבת על ספסל, המדרכות ריקות, הכביש לא, עצוב.
עצוב.
בתלבושת התרגלתי לזה כבר, בשבת- כולן נראות פתאום הרבה הרבה יותר טוב.
ואני- הרבה הרבה פחות.
אני בדיוק בצומת. אסתכל ימינה- שבת, יפה, מלכותית וקסומה פרשה את עצמה על פניהם של כל אחד מהעוברים כאן.
ושמאלה- חול לגמרי, ומוכניות שעפות ומותירות אחריהן צלילים של מוזיקה מתפוצצת.
יושבת על הספסל הזה.
אני, בגוף הזה,
לא יכולה ללכת לשום מקום בלעדיו,
לא יכולה לברוח ממנו,
לא יכולה להחביא אותו.
הוא בא לפני לכל מקום שאני הולכת , מספר את הסיפור שלי לפני שפתחתי את הפה.
שונאת את הכתה החדשה, את האיקס שהן שמו עלי, את המילים שיש לי לומר ולא נראה שיש רוצה לשמוע.
השיער שלי מתייבש, מתחיל להתנפח, אני לא מסדרת אותו, הוא נכנע לרוח,
פתאום הוא עולה בי, השיעור הישן הזה, נראה לפני 10 שנים,
אבל זה היה לא מזמן, לקראת סיום ח', בספסל הלימודים של ביה"ס.
המורה ביקשה מכל אחת להוציא דף,
הוצאנו,
"תכתבו כותרת"
אנחנו מוכנות עם העטים כשהיא אומרת:
"בחודש הראשון של כתה ט' אני מתלהבת מבת ש:"
ותכתבו שלוש דברים שיגרמו לכם להתלהב מבת, קדימה" היא חייכה, אנחנו בהינו בה.
"צריך לכתוב שם?" אני.
"לא"
אם היה לי מקום לנוע על הכסא באי נוחות אז הייתי עושה את זה.
מהר מאד הגיעו הפתקים לשולחן שלה, היא ערמה את הכל לערימה.
ואמרה: "תוציאו עוד פתק"
הוצאנו, מה עכשיו...?
"עכשיו תכתבו: אחרי פסח של כתה ט' אני חברה של בת שהיא:"
ותכתבו שלוש פרמטרים."
כתבנו, זה היה לי יותר נעים.
הבנו מצוין כבר מה היא רצתה, כששתי הערימות עמדו מוכנות משתי צידי השולחן היא התחילה בראשונה:
בחודש הראשון אתלהב מבת ש: כריזמתית, מתוקה, נראית טוב, חמודה, כריזמתית, לעניין, זורמת, מתוקה, כריזמתית,
מהר מאד התשובות חזרו על עצמן.
סיימה, הרימה אלינו מבט, חיוך, ועברה לערימה השניה
"אחרי פסח של כתה ט' אני חברה של בת שהיא:
מבינה אותי, חכמה, תהיה רגישה, יש לה מידות, שאכפת לה ממני, שאפשר להתדיין איתה לעומק, התשובות המשיכו, מבקשות הבנה, רגישות, מבקשות אמת.
המורה הניחה את כל הדפים על השולחן, הם התערבבו, כבר לא חשובים,
היה שקט בכיתה,
"יקירות, מה זה שבוע, שבועיים, חודש, של אהבה חולפת, לעומת 6 שנים שתהיו ביחד בס"ד?
אני באה אליכם היום ואומרת לכן באהבה גדולה:
אף אחד לא אוהב באמת בגלל חיצוניות, בגלל מראה, בגלל כריזמה,
זה אהבה ראשונית, חיצונית, לא אמיתית,
יאהבו אתכן בגלל מה שאתן, בגלל הלב הגדול, האמת,
ומי שתהיה חכמה-תהיה לה סבלנות לחכות לאהבת האמת הזאת.
היא לא תיבהל אם היא לא תגיע "על ההתחלה"
המורה לא כאן, המילים שלה לא מלטפות אותי, זו הרוח,
רוח קרירה של שבת,
אני מכירה אותי, מזדקפת על הספסל,
יש בי כל מה שחברה טובה צריכה, הקשבה הבנה וגם רגישות,
ועכשיו, כשנזכרתי, אני אהיה חכמה, ותהיה לי גם סבלנות , לחכות להן, לכל הזוהרות שמטיילות עכשיו, שיראו את זה,
אולי יקח קצת זמן, אבל הן עוד יכירו,
אני קמה מהספסל בצומת, מבטיחה לו לחזור אליו אחרי פסח, ולספר,
.....,
