דרוש מידע בענין השארת ילדים אצל דודים ודודות ולברוח לחופשה

[מרגלית100]

יקרה,

ילד צריך ללמוד בחיים,
לא רק להיות תלותי

זה לא סיבה לא לנסוע
ונופש זוגי זה דבר הכרחי.

ביננו,
תמיד כשההורים שלי נסעו זה היה ה-זמן שלנו לכייף, לא?
וברור שהתגעגענו

בדיוק לא מזמן היה אצלי חבר של אחד הילדים, ילד בן 6, בכור בבית שאמו נסעה לחתונת אחיין באמריקה ל - 8 ימים,
הילד רגיש מאוד וקשור לאמו בצורה קיצונית ממש!
איך שהאמא יצאה מהדלת, כשהיא הביאה אותו, נראה לי אפילו לא הספיקה לצאת מהמעלית, הילד התחיל לבכות שהוא 'נורא' מתגעגע לאמא, הדבר לא נרגע, הבוקר עוד איכשהו עבר כשחזר מהחיידר השתדלנו להעסיק אותו בגינה ואיך שחזר הביתה לקראת ארוחת ערב והשכבה התחיל מסכת בכיות שלא נגמרה, בכיות קורעות לב ונשמה,
במקרה רגיל, אני אפילו לא נותנת לילד שמתארח אצלי להתקשר להורים, אני אומרת להורים שישכחו וינפשו בצורה הכי טובה, אבל כאן זה לא היה שייך, הוא היה על הטלפון חצי שעה עם בכיות כל יום, ואם לאמא היה קשה ולא הרימה לו יום אחד, אני לא אתאר לכם איך זה היה נראה.
אני לא אתכחש לעובדה שזה היה קשה!! וקשה מאוד!! אפילו הילדים בבית לא יכלו לראות את הבכיות האלה ושאלו מתי ההורים שלו כבר חוזרים, אבל אני שמחה ומאושרת שיכולתי ילאפשר להורים האלה שמטופלים בבית עם 4 בנים כשהוא הבכור לצאת קצת להתאוורר, הרגעתי את האמא שלא תבהל מהבכיות והכל בסדר, אני מאמינה שלא היה לה קל, אבל לפחות גם קצת הצליחה להתאוורר לפני המרוץ של פורים - פסח.
אני גם חושבת שזה היה בריא לילד הזה להיות קצת מנותק מההורים ולהבין שבחיים לא הכל הולך בדיוק כמו שרוצים.

 

[mina]

אני דווקא מסתכלת מנקודת מבט של ההורים שרוצים לעזוב את הילדים, לא הילדים המסכנים שנשארים.

כשבחרתי להביא ילדים לעולם לקחתי בחשבון גם את העדר היציאות לנופשים זוגיים לשנים הבאות, ואני לא מבינה למה לא כל ההורים לקחו את זה בחשבון.

זה שבחרת להביא ילדים לעולם, כמו כולנו...
עדיין לא אומר שאת לא יכולה להשאיר אותם מדי פעם, לצאת, להתאוורר.
ילדים כמה שהם ברכה והם ברכה ענקית!! כמה שהם מהממים ונותנים אהבה ושמחה ואור בבית. ילדים זה עם מתיש, אי אפשר להתכחש לזה.
וכן, מותר לאמא לרצות פעם בשנה לצאת לכמה ימים קצת לאגור כוחות. אין בזה שום רע, ואין בזה שום הוכחה על כך שרק בא לה "להפטר" קצת מהילדים שלה..
ברור שאני לא מדברת על להשאיר ילד בן חצי שנה וגם לא בן 8 חודשים...

ובכלל לפותחת האשכול.
אני באה מבית שההורים שלי נסעו כל שנה לפחות פעם אחת ולפעמים גם פעמיים.
אף פעם לא הרגשנו מסכנים בגלל זה, בהחלט הבנו את הצורך שלהם. הם עובדים קשה הם מפרנסים הם מתפקדים בית הם מגדלים ילדים, מותר להם לקחת את הזמן שלהם ביחד, את הפרטיות שלהם וקצת להנות לבד בשקט ..

ברור שאמא שלי תמיד עזרה מאוד לאחרים ממילא אחרים עזרו לה בכיף ובשמחה..
וכן צריך לעשות את זה בהרגשה טובה, (להשאיר משהו.. לפצות את המארחים בדרך כלשהי)
ואם אמא יודעת שהילד שלה קשה יותר, אז כן למצוא אולי פתרון אחר או אולי באמת לא לצאת בתקופה הזו.

כמובן שתמיד זה צריך להיות הדדי, את נעזרת באחרים, תעזרי גם את..
ואגב, זה גם מחזק קשרים בין הבני דודים/שכנים.. לדעתי זה גם דבר חיובי.

 

[nori]

כתבו פה כל כך הרבה, אני רוצה להעלות עוד 2 נקודות שעוד לא הועלו:
1. מרבית הזוגות שיודעים להנות מחופש, מחוית השחרור, ירצו את אותו דבר עבור ילדיהם ולכן בלי קשר ליציאה זוגית ידאגו גם לנסיעה משפחתית (ביציאות הזוגיות שלי אני בדרך כלל מתכננת איך נעשה העתק הדבק עם התאמות ונבוא עם הילדים) לכן כל אלו שמדברים על יציאה משפחתית ולמה לא לקחת את הילדים זה לא או או. זה גם וגם. ודווקא אלו שלא נוסעים וזה לא "חסר" להם לא יתאמצו גם לדאוג לילדים לחופשה גם כשזה קשה פיזית וכלכלית.
2. דברו כאן שחיבים להכיר בקושי של הילדים. אני חושבת שזה משתנה בין איך גדלנו, כבוגרת שזכרונות הילדות הכי יפים שלי היו הקייצים שביליתי אצל דודתי (כשההורים יצאו לחופשה וגם כשלא). אין שום סכוי שאני אחשוב שעבור הילדים שלי מדובר בעונש, זה היה כל כך כיף וכך אני מניחה שיהיה גם לילדים שלי, לכן באמת אין שום סכוי שאני ארחם או אחפש את הקושי. זה ברור לי מאליו שמדובר בחויה לכולנו.
ועוד דבר אחרון, כשאני משחזרת את חוית הארוח האחרונה של ילד שלא שלי אני לא יכולה שלא להזכר בבן ה-4 המתוק שנצמד לתיק שלו, הוציא ממתקים לילדים והרגיש קוסם, לבש פיג'מה ודחף את הבגדים, החליף לבגדים החדשים שאמא הכינה לו למרות שהאחרים לא היו מלוכלכים, יש משהו בחוית העצמאות הזו שהיא גם בריאה וגם מהנה מגיל מאד צעיר.
ורק בשבוע שעבר כשנסעתי והכנתי תיק לילד בכזה גיל הוא לבש את התיק שלו הרבה לפני שהיה צריך ודחף בפנים עוד כמה דברים. בקיצור אם מגדלים אותם עם אמון והבנה שזה טוב הם פשוט תופסים את הקטע. עובדה..

 

[אילת חסידה]

כתבו פה כל כך הרבה, אני רוצה להעלות עוד 2 נקודות שעוד לא הועלו:
1. מרבית הזוגות שיודעים להנות מחופש, מחוית השחרור, ירצו את אותו דבר עבור ילדיהם ולכן בלי קשר ליציאה זוגית ידאגו גם לנסיעה משפחתית (ביציאות הזוגיות שלי אני בדרך כלל מתכננת איך נעשה העתק הדבק עם התאמות ונבוא עם הילדים) לכן כל אלו שמדברים על יציאה משפחתית ולמה לא לקחת את הילדים זה לא או או. זה גם וגם. ודווקא אלו שלא נוסעים וזה לא "חסר" להם לא יתאמצו גם לדאוג לילדים לחופשה גם כשזה קשה פיזית וכלכלית.
2. דברו כאן שחיבים להכיר בקושי של הילדים. אני חושבת שזה משתנה בין איך גדלנו, כבוגרת שזכרונות הילדות הכי יפים שלי היו הקייצים שביליתי אצל דודתי. אין שום סכוי שאני אחשוב שעבור הילדים שלי מדובר בעונש, זה היה כל כך כיף וכך אני מניחה שיהיה גם לילדים שלי, לכן באמת אין שום סכוי שאני ארחם או אחפש את הקושי. זה ברור לי מאליו שמדובר בחויה לכולנו.

!!!!!!!!!

בימי שישי או אפילו באמצע השנה אנחנו יכולים להוציא את הילדים לטיול!

 

[mina]

@nori נכון וצודק כל כך!!!!!
מנסיון...

 

[מרחבית]

ורק בשבוע שעבר כשנסעתי והכנתי תיק לילד בכזה גיל הוא לבש את התיק שלו הרבה לפני שהיה צריך ודחף בפנים עוד כמה דברים. בקיצור אם מגדלים אותם עם אמון והבנה שזה טוב הם פשוט תופסים את הקטע. עובדה..

אף אחד לא מדבר על אותם ילדים שנשארים בכיף. מדברים על מקרים שלילדים קשה, ואפילו מאוד, לפעמים עם משקעים לשנים. עובדה, זה קיים אצל חלק מהילדים.
וההורים או אחרים סביבם מזלזלים בצרכים שלהם לביטחון, פרטיות ועוד, בעוד ששמים על נס את הצרכים או הרצונות של עצמם! זה דבר שקשה לי להבין. תהיו עקביים! תתיחסו לילדים קטנים, שהם פחות עמידים מכם, לכל הפחות כמו אל עצמכם (וייתכן שגישת שפר תורמת גם היא לעיוות הבלתי מובן הזה).

וההרגשה של ילד איננה תלויה רק באמון ובהבנה שזה טוב. אלא בהרבה מאוד גורמים נוספים! כגון תכונות מולדות, קשר עם ההורים בכללי, קשר וההיכרות עם המשפחה שהוא נשאר אצלה, הרגלים דומים או שונים בקיצוניות אצל אותה משפחה (כגון ילד שרגיל לישון מאוחר, ואצל המארחים משש כולם במיטות ושעות הוא במיטה ולא נרדם בבית זר! - מעשה שהיה), האם המשפחה המארחת יודעת לשמור על פרטיות הילד, וכגון שרוצה להתקלח לבד ולא מאפשרים לו! (מעשה שהיה!) ועוד.

מי שלילדים שלה כיף - מה הבעיה? הדיון הוא על אלה שבפירוש סובלים מזה , פשוטו כמשמעו.

 

[nori]

הדיון הוא על אלה שבפירוש סובלים מזה , פשוטו כמשמעו

אם נדייק הדיון כפי שתכנן אותו פותח האשכול על על המארחים אם זה סבל נסבל או פחות.
בכל אופן גלשנו לנושא הילדים. והדעות פה התחלקו בגדל ככה:
כאלו שלא נוסעים כי חושבים שזה סבל עבור הילדים.
כאלו שלא חושבים שמדובר בסבל ולכן נוסעים.
אף אחד לא צדד בעמדה של לסוע למרות שהילדים סובלים. ואם הורים אומרים שילדיהם לא סובלים אז תאמיני להם שהם יודעים מה הם אומרים ואין טעם לצאת ולהגיד הם כן סובלים אבל אתם פשוט אנוכיים ולא שמים לב לסבל שלהם.

אני מניחה שיש מצבים כאלו שהורים נסעו והילדים סבלו, אבל כמו שאמרתי להנחתי זה מיעוט, ומן הסתם הורים כאלו צריכים למצא את הדרך לסוע בלי לגרום לסבל, אבל מאחר וזה מיעוט בעיני זה לא הנושא ולא הדיון.

ואגב, אני מניחה שיש דברים פחות נעימים בלהתארח, דברים כמו שהזכרת אפשר גם לציין ילד שלא אוהב את האוכל שיש אצל המארחים או שהכרית לא נוחה לו ואלף דברים אחרים.
ואני ממש לא קוראת לזה סבל, זו אי נוחות שבריא להתמודד איתה. כמו שלא נמנע מלשלוח ילד לגן כי חוטפים לו צעצועים וכי צריך לשלב ידיים גם כשזה ממש לא נח לו.
החויה בגדול נעימה (והתפקיד שלי בהחלט לגרום לזה שזה יהיה כך ולבחור את המארחים המתאימים) ועם כל השאר אפשר וכדאי להסתדר. (וכך לא יגיעו בגיל 13 לבית הדודים ויבכו בלילה, וגם ידעו להתמודד בפנימיה, ולא יקיאו כשיראו את הגפילטע אצל השויגער, אי אפשר לגדל ילדים לבגרות בזבנג. זה מתחיל בעיני בהחלט בגיל 3 או קדם, בצעדים קטנים קטנים. (אבל אני גם לא בעד להשאיר ילדים לא גמולים, קמים בלילה וכו' אולי אולי אצל הסבתא אם זה מתאים לה)

 

[דרומית]

ממש עניין אינדיבידואלי

אם אני ישאיר אצל אמא שלי את הילדים
הם יהיו מהבוקר עד הלילה עם אותו טיטול...

ואם אצל החברה המדהימה שלי- אני יודעת שיזכה לטיפול מסור ובכיף!
(תכלס, אני אצטרך להחזיר לה, אז למה לא?)

ותנו קצת אמון וחוזק נפשי לילדים

 

[רחלי ר]

נקודה למחשבה:
לפעמים הנסיעה של ההורים היא איורור גם לילדים..

אצלנו זה היה כיף חיים שההורים נסעו, קראנו לזה "שבת חופשית"

היום, כשאנחנו נוסעים, אני מכינה אותם מראש, שואלת לדעתם איפה רוצים להיות... לא מנחיתה עליהם עובדה, כך זה מתקבל הרבה יותר טוב (אפילו אם כיוונתי אותם בכל מיני "אי אפשר" לתשובה האחת האפשרית........יש להם את ההרגשה שהם בחרו) ולא שוכחת להביא איתי מתנה "שווה" שתעשה חשק לפעם הבאה...

אה, וכמובן, שולחים רק למי שהילדים זורמים עם הילדים שלהם, ורק מי שבא לו בקלות,
שימו לב, לפעוט- המטפלת במעון/המטפלת הקבועה, הן הרבה פעמים אופציה לא רעה (בתשלום נדיב, כמובן)

 

[מרחבית]

כשהורים לא רואים בזה סבל גם הילדים לא יחוו את זה ככה,

כשההורים לא יראו בוויתור על 'נופש זוגי' סבל - זה לא יהיה סבל! ואפילו לא נורמה 'הכרחית' עוד לפני שמדברים בכלל על ויתור. מקסימום 'אי נוחות שבריא להתמודד איתה' - ולמצוא תחליפים מתאימים יותר שישיגו את המטרה.

וכך לא יגיעו בגיל 13 לבית הדודים ויבכו בלילה, וגם ידעו להתמודד בפנימיה, ולא יקיאו כשיראו את הגפילטע אצל השויגער, אי אפשר לגדל ילדים לבגרות בזבנג. זה מתחיל בעיני בהחלט בגיל 3 או קדם, בצעדים קטנים קטנים.

אז איך קורה שבגילאי 20, 30, 40 - 'חייבים' ו'מוכרחים' לצאת לנופש זוגי? ואם יוותרו - 'יקרסו? תהיה בעיה זוגית? לא יהיה אוויר?' למה לא מדברים במונחים של 'הם דווקא יתחשלו מזה שלא יצאו?' כי חישול זה רק לילדים?
זו הנקודה שאני מדברת עליה. אני לא נגד יציאה לנופש זוגי - אם זה טוב לכולם, כולל לילדים.
אני נגד הגישה החדשנית, שמה שלהורים נוח ו'צריך' - הם יעשו. ומה שלילדים נוח ו'צריך' - זה פינוק, והם רק יתחשלו אם לא יקבלו את מה שהם רוצים.

 

[nori]

אז איך קורה שבגילאי 20, 30, 40 - 'חייבים' ו'מוכרחים' לצאת לנופש זוגי? ואם יוותרו - 'יקרסו? תהיה בעיה זוגית? לא יהיה אוויר?' למה לא מדברים במונחים של 'הם דווקא יתחשלו מזה שלא יצאו?' כי חישול זה רק לילדים?

אני לא יודעת מה איתך.
אבל אני מתחשלת כל בקר כשאני קמה בשש ויוצאת לעבודה. הילדים שלי מקיצים טבעית שבעה ימים בשבוע באיזה שעה שנח להם.
אני מתחשלת כשאני שוטפת את הבית, למרות שבא לי לשכב עם הילדים על הספה ולקרא ספר, ולעשות טובה ולהרים רגליים כשהמגב יתקרב..
אני מתחשלת כל ערב כשאני מכינה להם ארוחה בעיניים עצומות, והם מקבלים אותה למחרת מוגשת לשולחן.
אני אפילו מתחשלת כשאני מכינה לעצמי חביתה כי אם אין אני לי מי לי (ולפעמים מוותרת על ההתחשלות ואוכלת קרקר...)
אנחנו מדברים על הורים שעובדים קשה, לא מתפנקים, מגדלים את ילדיהם עם כפית של זהב, דואגים לכל צרכיהם מגדול עד קטון. כל יום כל היום.
שבוע שעבר קניתי לילדים הובר בורד, והייתי מבואסת כמה שעות כי לא היה בצבע שהם בחרו. מבינה? אני ומן הסתם עוד הרבה הורים שיוצאים לחופש דואגים לילדים עד לפרטים הכי קטנים של החיים. הכי מיותרים של החיים. ובכיף. אהבתי את עצמי על זה שזה היה אכפת לי. ושהייתי איתם באכזבה הקטנה ביום כזה מאושר.
פעם ב.... אנחנו מחליפים תפקידים. אנחנו מהצד המתפנק והם בצד המתחשל (וגם זה כפי שאמרתי קדם לא תמיד, כי בעיני הילדים שלי נהנים כשאנחנו יוצאים, אבל לו יצויר) ובגלל שזה כל כך חד פעמי וכל כך לא טבעי ולא יומיומי זה נראה לי ממש ממש בריא.

 

[Ruti Kepler]

אני נגד הגישה החדשנית, שמה שלהורים נוח ו'צריך' - הם יעשו.

כמוני כמוך.
מצד שני, הדור הנוכחי של ההורים עומד בלחצים כבדים, בלי שום השוואה לדור הקודם, שקיבלו דירות ברובם וחיו בהן בנחת כשהאם עובדת במשרה חלקית.

בשום דור קודם לא היה מצב של נשים שקמות בחמש בבוקר יום יום כדי לצאת לעבודה, של גברים שבמקביל לסדרי לימוד לוקחים כל עבודה אפשרית כדי לשלם משכנתא ולממן הוצאות בסיסיות.

לא חכמה להשוות את הדור שלנו לדור הקודם, שלא נפש זוגית.
האמהות אז שלחו ילדים בשמונה, קיבלו אותם באחת וחצי, נהנו מחופשים אינסופיים (רובן היו מורות וגננות).

לפעמים מתחשק לגחך על ילדונת בת 24 ש'חייבת נופש זוגי שלא תקרוס'. אבל אם זוכרים שהילדונת הזו עובדת יום יום במשרה של 8 שעות, בקיץ ובחורף, בניסן ובאוגוסט, במקביל לתפקוד מלא בבית - הגיחוך מתחלף בהערצה. כן.

כמו שנורי כתבה:

אנחנו מדברים על הורים שעובדים קשה,

 

[מרחבית]

מעריכה ומעריצה בכל לבי את האימהות המסורות, שבאמת עובדות כל-כך קשה ומתמסרות בלי סוף! וכפי שציינתי, אני לגמרי בעד להתחשב בצרכים גם של ההורים וגם של הילדים.
לעולם לא אגיד לאשה שמרגישה צורך אמיתי לנוח, להתאוורר, לנשום - שזה פינוק או משהו! להיפך, אני אעודד אותה, אם זה רק אפשרי - שתצא, שתתאוורר. שמגיע לה. עם כל הכבוד וההערכה.

אם זה היה נשמע ככה, זה כי התייחסתי לנקודה מאוד מאוד ספציפית. לנושא של ילדים שקשה להם, ובמקום להבין אותם, במקום לכבד את הקושי שלהם ולהתייחס אליו ברצינות, ולראות מה לעשות עם זה - מתנערים בגישה של 'פינוק וחישול'.

זו הנקודה. ולא משהו אחר. אל האנשים האלה דברתי. לא ייתכן שהורים יתייחסו אל עצמם, ואל הצרכים שלהם בהבנה וכבוד (המגיעים להם!) ולעומת זאת אל קשיי הילדים במושגים של 'פינוק וחישול ואמון' וכאלה.
כמו שההורים לא רוצים שיתייחסו אליהם כמפונקים וצריכים להתחשל (ואת זה ניסיתי להדגים), כך לא נכון ומזיק להתייחס ככה לקשיים של הילדים. רק להיכנס ברצינות הראויה לעובי הקורה. להבין שיש ילדים שבאמת סובלים, ואי אפשר לנפנף אותם במילים 'פינוק וחישול ואמון'.

לכולם מגיעים הבנה וכבוד. להורים, לילדים ולכל אחד.

 

[רחל סרולוביץ]

אף אחד לא מדבר על אותם ילדים שנשארים בכיף. מדברים על מקרים שלילדים קשה, ואפילו מאוד, לפעמים עם משקעים לשנים. עובדה, זה קיים אצל חלק מהילדים.
וההורים או אחרים סביבם מזלזלים בצרכים שלהם לביטחון, פרטיות ועוד, בעוד ששמים על נס את הצרכים או הרצונות של עצמם! זה דבר שקשה לי להבין. תהיו עקביים! תתיחסו לילדים קטנים, שהם פחות עמידים מכם, לכל הפחות כמו אל עצמכם (וייתכן שגישת שפר תורמת גם היא לעיוות הבלתי מובן הזה).

וההרגשה של ילד איננה תלויה רק באמון ובהבנה שזה טוב. אלא בהרבה מאוד גורמים נוספים! כגון תכונות מולדות, קשר עם ההורים בכללי, קשר וההיכרות עם המשפחה שהוא נשאר אצלה, הרגלים דומים או שונים בקיצוניות אצל אותה משפחה (כגון ילד שרגיל לישון מאוחר, ואצל המארחים משש כולם במיטות ושעות הוא במיטה ולא נרדם בבית זר! - מעשה שהיה), האם המשפחה המארחת יודעת לשמור על פרטיות הילד, וכגון שרוצה להתקלח לבד ולא מאפשרים לו! (מעשה שהיה!) ועוד.

מי שלילדים שלה כיף - מה הבעיה? הדיון הוא על אלה שבפירוש סובלים מזה , פשוטו כמשמעו.

כנראה שכל נסיעה, של כל זוג הורים לכל סוג ילדים, היא עניין אינדיבידואלי לדיון נפרד בהתאם למכלול הנתונים.
אבל צאי מנקודת הנחה שההורים אינם מזלזלים בצרכי ילדיהם או דואגים לעצמם לפני הילדים. אל נא תשפטי הורים שארזו מזוודות והצפינו או הדרימו, כי לפי ראות עינייך הם עושים טעות לדורות.

מספיק שבלילה הדודה המדהימה חסרת סבלנות כבר, ואומרת לילד/נער מילה, ואין לו עם מי להכיל את הכאב, כדי להשאיר פצע גדול בלב, שלפעמים מתפתח לכל מיני כיוונים.

לפעמים גם אימא המדהימה חסרת סבלנות כבר ואומרת לילד/נער מילה...
כשם שטענו פה שהדור הפך 'צריך' ו'חייב' ומפונק, כמו כן הדור הפך למאמין ב'צלקות' 'פצעים' ו'מטעני ילדות' מכל סיטואציה זעירה.
אנא פרופורציות.

 

[איילת מטיילת]

כשההורים לא יראו בוויתור על 'נופש זוגי' סבל - זה לא יהיה סבל! ואפילו לא נורמה 'הכרחית' עוד לפני שמדברים בכלל על ויתור. מקסימום 'אי נוחות שבריא להתמודד איתה' - ולמצוא תחליפים מתאימים יותר שישיגו את המטרה.

אז איך קורה שבגילאי 20, 30, 40 - 'חייבים' ו'מוכרחים' לצאת לנופש זוגי? ואם יוותרו - 'יקרסו? תהיה בעיה זוגית? לא יהיה אוויר?' למה לא מדברים במונחים של 'הם דווקא יתחשלו מזה שלא יצאו?' כי חישול זה רק לילדים?
זו הנקודה שאני מדברת עליה. אני לא נגד יציאה לנופש זוגי - אם זה טוב לכולם, כולל לילדים.
אני נגד הגישה החדשנית, שמה שלהורים נוח ו'צריך' - הם יעשו. ומה שלילדים נוח ו'צריך' - זה פינוק, והם רק יתחשלו אם לא יקבלו את מה שהם רוצים.

כל מילה, ומוסיפה עוד נקודה קטנה למחשבה-
כמה מתוך הצורך ההכרחי הזה הוא טרנדי ואופנתי?
כמה פעמים אנחנו מכניסים לעצמינו לראש שאי אפשר בלי... ואז באמת אי אפשר?
מחשבה יוצרת מציאות. זה ידוע ומוכח.

 

[מוישה זוכמיר]

שלום לכולם
כאן פותח האשכול
וואו! לא ידעתי כמה הנושא הזה רגיש וטעון,
אבל לפני הכל תנו לי להחמיא לכם על הכבוד והדרך ארץ בדיון, שאף אחד לא נכנס לדברי השני, אלא כל מגיב בתורו בצורה מכובדת ויפה....

אגב, כפותח האשכול הפוקוס היה על הקושי של המארחים, ואיכשהו פה ושם הענין גלש גם לקושי של המתארחים.

אנחנו אישית מארחים לא פעם ולא פעמיים אחיינים בבית (גם לשבתות) וכייף לכולם.
אבל כשמגיע אליך ילדונת צרחנית שמפוצצת לך את הראש עם הבכיות, אתה חושב על זה שוב האם זה היה נכון מבחינת ההורים, והדברים כבר נטחנו כאן באשכול עד דק... וגם קורה פעם שע"מ לפרוק, מתיישבים לפתוח אשכול בענין...

תכלס' בגדול,
העולם מתחלק לשניים, אלו שקל להם לארח ואלו שקשה להם לארח (מכל מיני סיבות, ולא נדון אותם)
העולם מתחלק לשניים, אלו שקל לארח אותם ואלו שקשה לארח אותם
העולם מתחלק לשניים, אלו שקל להם להגיד לא ואלו שקשה להם להגיד לא (ולאו דווקא מכל מיני סיבות לא מחמיאות שנכתבו כאן, ושוב, לא נדון אותם, כי מי שמבין מבין שיש פעמים שא"א להגיד לא וד"ל)
העולם מתחלק לשניים, אלו שחייבים חופשה ואלו שלא חייבים חופשה
העולם מתחלק לשניים, אלו שחיים בסדר עם האחיות והגיסות ואלו שפחות
העולם מתחלק לשניים, אלו שמפנקים יותר את הילדים ואלו שפחות
העולם מתחלק לשניים, אלו שצריכים תגמול על האירוח ואלו שלא
העולם מתחלק לשניים, אלו שבלאגן ורעש מפריע להם ואלו שלא
העולם מתחלק לשניים, אלו שחיים בתן וקח ואלו שנותנים בשביל לתת
העולם מתחלק לשניים, אלו שיוצאים לחופשה כי זה נדרש להם ואלו שנוסעים כי כולם נוסעים

ובכלל, אין כללים בענין הזה, תלוי באלף ואחת דברים, מה שחשוב זה להפעיל כאן את החוש השישי (טקט) ולדעת מתי כן ומתי לא...

 

[Xxx0]

מה עם לעזור לאחים? לא קיים???
גם בלי שמור לי ואשמור לך.
בשביל אחים שלכם לא הייתם עושים הכל??
אני בכל אופן כן!! אני אהיה עייפה יותר במשך כמה ימים, הכח שלי יותש,
אני אגיע לעבודה בלי כח ואצא ממנה עוד יותר בלי כח.
אבל בשביל לעשות טובה לאח/ות זה שווה!! (לדעתי בכל אופן)

כל הכבוד לך!

 

[רחשי הלב]

כל מילה, ומוסיפה עוד נקודה קטנה למחשבה-
כמה מתוך הצורך ההכרחי הזה הוא טרנדי ואופנתי?
כמה פעמים אנחנו מכניסים לעצמינו לראש שאי אפשר בלי... ואז באמת אי אפשר?
מחשבה יוצרת מציאות. זה ידוע ומוכח.

שוב ושוב מגיעים לפינה הזו.
בא לי לצאת עם אשתי לנופש. פשוט בא לי. לא אקרוס אם לא אעשה זאת, אבל יהיה מאוד נחמד וכיף אם כן, מאמין שגם יחזק וייטיב את הקשר הזוגי.
השאלה היתה אם לעשות זאת על חשבון הילדים. והשאלה שלי הייתה למה זה ככה, למה יציאה של ההורים אמורה בכלל להיות על חשבון הילדים? איך הגענו למצב שכל יציאה של יום - יומיים מאיימת על נפשו הרכה והענוגה של הילד?
(גילוי נאות: מעולם לא יצאנו לנופש בחו"ל מטעמים הלכתיים. אבל מי שנוסע בהיתר שייהנה ולבריאות).

 

[מרחבית]

והשאלה שלי הייתה למה זה ככה, למה יציאה של ההורים אמורה בכלל להיות על חשבון הילדים? איך הגענו למצב שכל יציאה של יום - יומיים מאיימת על נפשו הרכה והענוגה של הילד?

פשוט, כי לפעמים זה ככה. מסיבות מגוונות.

הרגשה של ילד איננה תלויה רק באמון ובהבנה שזה טוב. אלא בהרבה מאוד גורמים נוספים! כגון תכונות מולדות, קשר עם ההורים בכללי, קשר וההיכרות עם המשפחה שהוא נשאר אצלה.
הרגלים דומים או שונים בקיצוניות אצל אותה משפחה (כגון ילד שרגיל לישון מאוחר, ואצל המארחים משש כולם במיטות ושעות הוא במיטה ולא נרדם בבית זר! - מעשה שהיה), האם המשפחה המארחת יודעת לשמור על פרטיות הילד, וכגון שרוצה להתקלח לבד ולא מאפשרים לו! - מעשה שהיה! ועוד.

ואסיף עוד דוגמא ששמעתי, על דודה שצרחה ממש, במשך דקות ארוכות מאוד, על אחיינית שהרטיבה בלילה. ספרה לי השכנה של הדודה - ששמעה את זה, כל מילה, והיתה בהלם!

 

[shira bira]

מדברת על הגישה, לא על הנופש. הורים מדברים בשפת הפסיכולוגיה העכשווית. הם 'מוכרחים' נופש למען הזוגיות ואי אפשר בלי, וחנוקים וקורסים בלי זה.
וכלפי הילדים? - 'מספיק עם הכלה והבנה. תנו להם להתמודד ולהתחסן'.
בעיניי, לפחות, יש סתירה.

אני, אגב, כן בעד להיות מודעים לצרכים ולהרגשות. גם של ההורים, וגם של הילדים.

אז בואי נשנה את הטרמינולוגיה:
הורים רוצים . כן. רוצים! (לא חייבים, לא קיבלו פסק, כלום) רוצים לצאת לנופש זוגי לשם התאוורות וזמן איכות ביחד.
זו לא סיבה מספיק טובה?
והורים טובים ודואגים יוודאו שיש לילדים סידור טוב
(גילוי נאות: מעולם לא יצאנו לנופש בחו"ל מטעמים הלכתיים של בעלי. אבל מי שנוסע שייהנה ולבריאות).