דיון שימוש בז'אנר ספציפי כהעשרה כללית

[מ. י. פרצמן]

לאחרונה יצא לי להתעסק הרבה עם תסריטים.
מלבד ההעשרה המקצועית עם הז'אנר הספציפי הזה, הסקתי כמה מסקנות שהשפיעו עלי בתור סופרת ועורכת גם עם ז'אנרים נוספים.
מה שגרם לי להבין, שהתעסקות בז'אנר ספציפי אינה בהכרח מגבילה את ההעשרה לתחום זה בלבד. ניתן לשייך שיטות עבודה גם בין התחומים השונים, למרות שונותם הבסיסית.
סופרת ילדים, לדוגמה, הגם שהיא מתעסקת ספציפית בז'אנר המסוים שלה, יכולה לפתח שיטות עבודה שיועילו לאחרים שעוסקים עם ז'אנר המתח, למשל. ועורך מאמרים אקדמיים יכול לשתף אותנו במסקנה מדעית שעשויה להשפיע עלינו בכתיבת פרוזה.

א. תנו לגיבור לדבר, יש לו פה // הקבלה מכתיבת תסריט לכתיבת סיפור
בתסריט (כמו גם בקומיקס), מומלץ להימנע ככל האפשר משימוש בקריינות. לא זה המקום והזמן להרחיב בנושא (דובר על כך כאן בפורום בהרחבה), אבל הדרישה הזאת גרמה לי לנסות ולאלתר במקוריות עשרות דרכים לדילוג על מהמורת ה"תיאור עובדות".
במקום-
קריין:
פניו של משה החוירו וגוון שפתיו נעשה כחלחל,
אכתוב-
משה:
אני חושב שאני לא מרגיש טוב,
אליהו:
אתה חיוור! הצילו! משה, מה קרה לך?!

ההתעסקות המסיבית סביב הדרישה הזאת גרמה לי להסיק ש -
בעצם, למה רק בתסריט? מה רע בעופר, הגיבור שלי ממותחן מקביל? למה הוא לא יכול לספר לקוראים על עצמו?
דיבור בגוף ראשון, לעומת שלישי, יוצר אצל הקוראים רגשות אהדה כלפי הגיבור. כשגיבור מספר לנו על עצמו, הקורא שומע אותו, ולא את הקריין, מה שיוצר אהדה. וכשהגיבור פורט על רגשותיו, נוצרת כימיה בינו לבין הקורא באופן אפקטיבי הרבה יותר מהתערבות בוטה של קריין.
אם כך, לא רק בכתיבת תסריט אני מתבקשת ליצור את הכימיה הזו. גם בטקסט סיפורי יש לי את האפשרות, וממילא גם את החובה, במקרים בהם היא רצויה ואפשרית.

 

[מ. י. פרצמן]

ב: חטא עם הכשר // הקבלה מכתיבת תסריט לכתיבת סיפור
כל כותב, ובמיוחד - כל מגיה, חש לעיתים רצון נסתר כלשהו לשרוף את האקדמיה לעזזל ושתיתן לי לעשות מה שבא לי. כי יש מקרים בחיים, נדירים אבל קיימים, שבהם אין שום מצב ללכת לפי הכללים המקובלים ועדיין להשאיר את הטקסט חי, קיים ובועט. אז מה עושים? הורסים את היופי של הפסקה, ככה שתתאים לכללים המינימליים? או מתעלמים מהאקדמיה וממלומדתה, ומסתכנים בכך שהקוראים האינטליגנטים יגידו "העורך הזה לא יודע כללים בסיסיים"?
בכתיבת תסריט אין לנו את הבעיה הזאת. בציטוט ישיר הכל חוקי, הכל זורם, אין כללים. כי הרי גם אם אנחנו בחיים לא נכתוב "אני יעשה" או "אחד שתיים שלוש", עדיין, אנחנו הרי לא יכולים להאשים את איציק שהוא כן אומר ככה! לאיציק מהתסריט מותר להגיד כל מה שהוא רוצה, הוא לא מחוייב לשמור על הכללים כמונו. שמירת הכללים היא שמירה בצורה אותנטית, ושגיאת דקדוק צפויה של גיבור היא אותנטית.
ההכשר הזה, של שימוש בציטוט ישיר, יכול להיות מושאל גם לכתיבת סיפור. אומנם לא מומלץ להשתמש בו בכל שני ורביעי, אבל באותם מקרים חריגים, שבהם הטקסט באמת דורש את זה, האפשרות הזאת קיימת ואפשר לשלוף אותה באלגנטיות פוטרת-כל. הכניסו מרכאות לפני, מרכאות אחרי, הוסיפו "הפטיר איציק", ומיד תוכלו לכתוב "אני יעשה את זה".
הסטיה הזאת חוקית, שמירת הכללים נעשית בצורה אותנטית, וממילא גם מתבקשת.

 

[undo]

ג. תיאור ברגשות ולא במילים
כדי 'לגרור' את הקורא לתוך הסיפור נגרום לו להשתמש בדמיון שלו (לא שלי!). איך?
אם אכתוב 'עופר היה המום', זה מקסים. האכלתי את הקורא בכפית. עכשיו הוא יודע שעופר המום. אבל אני רוצה שהוא יחוש את זה בעצמו. שהקורא יגיע למסקנה לבד.
אז אני אתאר איך הוא נראה, מה הוא חושב (בלי "אני המום!!!!!"), איך ומה הוא מגיב. הכל חוץ מלקרוא לילד בשמו.
עוד דבר, כל הערת שוליים - מקומה בשוליים. הערה לקורא הנכבד... באמצע הסיפור, מכריחה את הקורא לקלוט שמדובר בטקסט, ועוצרת אותו מלחוות את הסיפור.
חוות דעתכם - בבקשה...

 

[לילך אור]

אז אני אתאר איך הוא נראה,

הכל חוץ מלקרוא לילד בשמו.

אחד מהדברים שאני מאמינה בהם בכל ליבי.
https://www.prog.co.il/threads/מיומנו-של-מעפיל.474926/#post-6816247

 

[yonatanr]

במקום-
קריין:
פניו של משה החוירו וגוון שפתיו נעשה כחלחל,
אכתוב-
משה:
אני חושב שאני לא מרגיש טוב,
אליהו:
אתה חיוור! הצילו! משה, מה קרה לך?!

רק אני לא מצליח להבין?
אם מדובר בכתיבת תסריט לסרט, למה אי אפשר פשוט להראות איך פניו של משה החווירו וגון שפתיו נעשה כחלחל?! לא חסרים אפקטים כאלו היום!

 

[Sefi T]

בתור שחקנית אני יכולה לומר שאלף תיאורים ודרמות בכתיבה כמו "אני עומד למות" "הצילו" לא ישתוו להבעה אחת חדורת אימה, חוסר אונים ופחד.
ולכן בכתיבת תסריט אני ממליצה כמה שפחות דיבורים בסגנון וכמה שיותר הבעות ממחישות.
בהצלחה!!

 

[yonatanr]

בתור שחקנית אני יכולה לומר שאלף תיאורים ודרמות בכתיבה כמו "אני עומד למות" "הצילו" לא ישתוו להבעה אחת חדורת אימה, חוסר אונים ופחד.
ולכן בכתיבת תסריט אני ממליצה כמה שפחות דיבורים בסגנון וכמה שיותר הבעות ממחישות.
בהצלחה!!

למה זה קשור לשחקנית?
לכאורה הצופים הם אלו שצריכים להחליט, לא?!

 

[Sefi T]

שכותבים תסריט, אפשר להרבות במילים ואפשר לתת להבעות הפנים להחליט.
אתן דוגמא, נקח סיטואציה של מישהו שלא מרגיש טוב.
דרך אחת להציג את העניין, היא להכביד במילים. אני מרגיש רע, עומד להתעלף הצילו אתה חיוור......ועוד....
דרך שנייה היא למעט במילים ופשוט להמחיש ע"י הבעות פנים את ההרגשה של אותו אדם ואז באמת כמו שאמרת הצופים הם אלו שמבינים לבד מה מתרחש. הסרט יוצא הרבה יותר מוצלח, והצופים נהנים הרבה יותר...........

 

[מ. י. פרצמן]

רק אני לא מצליח להבין?
אם מדובר בכתיבת תסריט לסרט, למה אי אפשר פשוט להראות איך פניו של משה החווירו וגון שפתיו נעשה כחלחל?! לא חסרים אפקטים כאלו היום!

בתור שחקנית אני יכולה לומר שאלף תיאורים ודרמות בכתיבה כמו "אני עומד למות" "הצילו" לא ישתוו להבעה אחת חדורת אימה, חוסר אונים ופחד.
ולכן בכתיבת תסריט אני ממליצה כמה שפחות דיבורים בסגנון וכמה שיותר הבעות ממחישות.
בהצלחה!!

צודקים, סליחה, טעות שלי. שכחתי מקיומם של סרטים.
דיברתי ספציפית על תסריט לדיסקי שמיעה. בהמחשה ויזואלית הטקסט הזה לא יעבוד.

אותי לימדו כלל בסיסי בכתיבה:
כדי 'לגרור' את הקורא לתוך הסיפור נגרום לו להשתמש בדמיון שלו (לא שלי!). איך?
אם אכתוב 'עופר היה המום', זה מקסים. האכלתי את הקורא בכפית. עכשיו הוא יודע שעופר המום. אבל אני רוצה שהוא יחוש את זה בעצמו. שהקורא יגיע למסקנה לבד.
אז אני אתאר איך הוא נראה, מה הוא חושב (בלי "אני המום!!!!!"), איך ומה הוא מגיב. הכל חוץ מלקרוא לילד בשמו.
עוד דבר, כל הערת שוליים - מקומה בשוליים. הערה לקורא הנכבד... באמצע הסיפור, מכריחה את הקורא לקלוט שמדובר בטקסט, ועוצרת אותו מלחוות את הסיפור.
חוות דעתכם - בבקשה...

צודקת מאוד. שתי הנקודות שהעלית ראויות לציטוט, והסברת אותן מעולה.

 

[RACHELIZ]

אותי לימדו כלל בסיסי בכתיבה:
כדי 'לגרור' את הקורא לתוך הסיפור נגרום לו להשתמש בדמיון שלו (לא שלי!). איך?
אם אכתוב 'עופר היה המום', זה מקסים. האכלתי את הקורא בכפית. עכשיו הוא יודע שעופר המום. אבל אני רוצה שהוא יחוש את זה בעצמו. שהקורא יגיע למסקנה לבד.
אז אני אתאר איך הוא נראה, מה הוא חושב (בלי "אני המום!!!!!"), איך ומה הוא מגיב. הכל חוץ מלקרוא לילד בשמו.
עוד דבר, כל הערת שוליים - מקומה בשוליים. הערה לקורא הנכבד... באמצע הסיפור, מכריחה את הקורא לקלוט שמדובר בטקסט, ועוצרת אותו מלחוות את הסיפור.
חוות דעתכם - בבקשה...

היה כאן אתגכ כזה: בלי קביים נוסעים לירושלים.

 

[yonatanr]

צודקים, סליחה, טעות שלי. שכחתי מקיומם של סרטים.
דיברתי ספציפית על תסריט לדיסקי שמיעה. בהמחשה ויזואלית הטקסט הזה לא יעבוד.

כמדומני שזה נקרא תסכית, או פודקאסט.

 

[מ. י. פרצמן]

כמדומני שזה נקרא תסכית, או פודקאסט.

תודה.
אכן, בדקתי, ונראה שהצדק עימכם, תסריט הוא טקסט להפקת סרט קולנוע.
אלא שתסכית וגם פודקאסט מדברים על המוצר עצמו, ואילו המילה תסריט מדברת על הטקסט למוצר. ואני מכוונת לטקסט, לכן השימוש במילה תסריט יהלום יותר את ההגדרה.
בכל אופן, אצלנו בצוות (ובכל שאר הצוותות בהם עבדתי בעבר בכתיבת "תסכיטים") קוראים לזה תסריט, וכך זה כנראה ישאר עד בוא גואל. ולכו תשנו עכשיו את העולם.

 

[שיילה]

ומיד תוכלו לכתוב "אני יעשה את זה".

בכתיבה, שלא כמו בדיבור, סלנגים מוקצנים יותר.
בדיבור הלשון מתגלגלת, קל וטבעי בהרבה להחליק סלנגים והם בדרך כלל עוברים.
כתיבה, לעומת זאת, מעצם היותה במה פורמלית יותר מדיבור, הדברים כבדים יותר. סלנג עממי שעובר בדיבור באופן חלק - יהיה בלתי ראוי, לפעמים, בטקסט כתוב.
בכתיבה, מטבע הדברים, הכל נהיה יותר מוקצן.
לכן, חלק מאומנויות הסופר הוא לדעת לתמרן בין ההקצנה הזו.
אם הגיבור הוא פרחח קלאסי, הגם שבדיבור הוא יכול להחליק הרבה מילים בלי להרים גבה, בכתיבה גם "יש'ך" יזכר לקוראים בתור סלנג. ולכן, כדי לתאר דיבור מסולגן (יש כזו מילה, אגב? אם אין עכשיו יש) מספיק להשתמש בכמה סלנגים עדינים, שמראים את הרעיון.
שימוש בסלנגים מהחיים האמיתיים לא יהיה נבון, כי בהקצנת הטקסט זה יהיה גרוע בהרבה מהמציאות.

לכן, למרות שבחיים האמיתיים לא מצופה מהגיבור הספציפי להגיד "אסביר" ולא "יסביר", בכל זאת בכתיבה השגיאה הזו תהיה מוקצנת יותר.

 

[RACHELIZ]

ההכשר הזה, של שימוש בציטוט ישיר, יכול להיות מושאל גם לכתיבת סיפור. אומנם לא מומלץ להשתמש בו בכל שני ורביעי, אבל באותם מקרים חריגים, שבהם הטקסט באמת דורש את זה, האפשרות הזאת קיימת ואפשר לשלוף אותה באלגנטיות פוטרת-כל. הכניסו מרכאות לפני, מרכאות אחרי, הוסיפו "הפטיר איציק", ומיד תוכלו לכתוב "אני יעשה את זה".

 

[מ"ם]

לאחרונה יצא לי להתעסק הרבה עם תסריטים.
מלבד ההעשרה המקצועית עם הז'אנר הספציפי הזה, הסקתי כמה מסקנות שהשפיעו עלי בתור סופרת ועורכת גם עם ז'אנרים נוספים.
מה שגרם לי להבין, שהתעסקות בז'אנר ספציפי אינה בהכרח מגבילה את ההעשרה לתחום זה בלבד. ניתן לשייך שיטות עבודה גם בין התחומים השונים, למרות שונותם הבסיסית.
סופרת ילדים, לדוגמה, הגם שהיא מתעסקת ספציפית בז'אנר המסוים שלה, יכולה לפתח שיטות עבודה שיועילו לאחרים שעוסקים עם ז'אנר המתח, למשל. ועורך מאמרים אקדמיים יכול לשתף אותנו במסקנה מדעית שעשויה להשפיע עלינו בכתיבת פרוזה.

א. תנו לגיבור לדבר, יש לו פה // הקבלה מכתיבת תסריט לכתיבת סיפור
בתסריט (כמו גם בקומיקס), מומלץ להימנע ככל האפשר משימוש בקריינות. לא זה המקום והזמן להרחיב בנושא (דובר על כך כאן בפורום בהרחבה), אבל הדרישה הזאת גרמה לי לנסות ולאלתר במקוריות עשרות דרכים לדילוג על מהמורת ה"תיאור עובדות".
במקום-
קריין:
פניו של משה החוירו וגוון שפתיו נעשה כחלחל,
אכתוב-
משה:
אני חושב שאני לא מרגיש טוב,
אליהו:
אתה חיוור! הצילו! משה, מה קרה לך?!

ההתעסקות המסיבית סביב הדרישה הזאת גרמה לי להסיק ש -
בעצם, למה רק בתסריט? מה רע בעופר, הגיבור שלי ממותחן מקביל? למה הוא לא יכול לספר לקוראים על עצמו?
דיבור בגוף ראשון, לעומת שלישי, יוצר אצל הקוראים רגשות אהדה כלפי הגיבור. כשגיבור מספר לנו על עצמו, הקורא שומע אותו, ולא את הקריין, מה שיוצר אהדה. וכשהגיבור פורט על רגשותיו, נוצרת כימיה בינו לבין הקורא באופן אפקטיבי הרבה יותר מהתערבות בוטה של קריין.
אם כך, לא רק בכתיבת תסריט אני מתבקשת ליצור את הכימיה הזו. גם בטקסט סיפורי יש לי את האפשרות, וממילא גם את החובה, במקרים בהם היא רצויה ואפשרית.

בגדול מאוד נכון וכאמור שכבר דובר על כך כמה פעמים בפורום.

אישית בכתיבה שלי בדרך כלל לא משתמש בקריינות, למעט זמן ומקום (פרנקפורט, אלול תרע"ו. למחרת. באותו ערב).

- למרות שבעצם גם את זה אפשר להכניס בטקסט אם ממש רוצים:
דוד: מזג האוויר נאה היום בפרנקפורט, הלא כן?
משה: אכן, שנת תרע"ו היא שנה נעימה מאוד, ממש עד החודש האחרון שלה!...
ודעת לנבון נקל חוסר הכדאיות בצורה זו.


עם זאת ראוי להציג גם את הצד השני -

כשיש קריין שמספר את הסיפור, הוא נותן האחדה לסיפור, טון מסוים, מחשבות והגיגים מעבר, המחזקות את הנראה לעין והנאמר בין הדמויות.

בפרט כשמדובר בקריין שאינו חיצוני (קיר רביעי) אלא דמות אחת מהסיפור שהיא גם זו המספרת לנו את הסיפור בעצם, ומוסיפה את נקודת מבטה ופרשנותה הייחודית לכל מה שמתרחש, לפעמים נקודת מבט הפוכה מהצורה בה אנו רואים את הסיפור.
לפעמים, מתגלה רק בסוף הסיפור מי היה הקריין, מה שמוסיף נופך מיוחד ופעמים הפתעה גדולה וטוויסט.

ישנן הרבה יצירות משובחות מאוד בסגנון זה. והבוחר יבחר.

 

[מ. י. פרצמן]

ד: תנו כבוד ליהלומים // הקבלה מכתיבת שירה לכתיבה כללית
כבר שנים שאני לא עוסקת בכתיבת שירים, ובכל זאת נשארה לי פינה מיוחדת בלב לאומנות הזאת, מהימים שבהם עוד היה לי קלסר שירים מתוייק בקפידה, ודפים בכתב יד ששמרתי את העותק הראשון-ראשון שלהם, באהבה רבה.
בימים האחרונים יצא לי להיכנס לזה שוב, הפעם לא בכתיבה אלא בעריכה, ונתקלתי בהערה מצד הכותבת שגרמה לי להיכנס קצת לעבד את זה ולצאת עם מסקנה לכלל הז'אנרים.

השיר, מלא בפנינים מיוחדות, נכתב בשורות קצרות ובכמה בתים. הוא היה משולב בציטוטים וברמזים מהמקורות, והרעיון בכלליותו היה מסר מיוחד ומונגש בצורה מושלמת.
תוך כדי העריכה, שיניתי את אחד החרוזים למילה אחרת, מאותו שורש אך בבניין אחר.
נשאלתי מדוע עשיתי זאת. הטיית פעול משתלבת הרבה יותר טוב עם החרוז, למה לשנות להטיית פעל? הרי כדי לתת משנה חשיבות למילה הזאת היא הועברה לשורה אחרת, נפרדת. האין זה מספיק?

חזרתי לשיר, עברתי עליו שוב. הוקסמתי בפעם המי יודע כמה מהרמזים המיוחדים המשולבים שם, וניסיתי לשלב, באמת, את אותה מילה בהטיית פעל, כדי שתשתלב עם החרוז.
המילה באמת השתלבה בצורה מושלמת עם החרוז.
אבל דווקא זה - היה מה שגרם לה לאבד את היופי וההילה שלה.

שתי המילים, החרוז המושלם והחרוז הפחות מושלם, היו מצוינות. שתיהן יכלו להשתלב מצוין בשיר.
אבל כששיבצתי את המילה המושלמת, היא נבלעה שם. פתאום לא שמו לב אליה. היא משתלבת לקורא בעין, הוא מחליק עליה, אין שום דבר שיגרום לקורא לעצור ולהגיד "וואו איזה מיוחד!"
הקוראים שלנו קוראים יצירה במאקרו. רק אם נשכנע אותם בצורה אמינה מספיק, הם יתעמקו בה במיקרו.
וכשקוראים במאקרו, אנחנו צריכים לתת ליהלומים שלנו ברק מיוחד.

בכתיבת שיר יש חלוקה לשורות קצרות, ככה נותנים משנה חשיבות לכל קבוצת מילים בפני עצמה.
אבל לפעמים זה לא מספיק. הרבה פעמים זה לא מספיק. כי אם כל השיר כולו מחולק, אזי נותנים חשיבות שווה לכלל השורות. אם כך, איך יתנו חשיבות ליהלום היקר ביותר?
אם נבליע את המילה בחרוז מושלם, אומנם נקבל חרוז מושלם, אך יצא שכרנו בהפסדנו. הקורא לא ישים לב שמדובר במשהו מיוחד יותר משאר השיר.
אם נייפה את המילה הזאת במשהו מיוחד יותר, נרוויח תשומת לב.

גם בגרפיקה, בכללי הקומפוזיציה, אנחנו מוצאים את הכללים האלו. כלל האלמנטים ביצירה צריכים לדבר את אותה השפה, אבל בסולם ההיררכיה - יקבלו אלמנטים שונים חשיבות מיוחדת.
זה יכול להיעשות על ידי יצירת שטח לבן סביב האלמנט המיוחד, על ידי הגדלתו, באמצעות החלפת הצבע שלו או בדרכים נוספות.
אבל למרות שהוא יהיה חלק מאותה יצירה, הוא לא ישתלב לחלוטין. הוא יבלוט.

בכתיבה אנחנו לא יכולים לשנות את הצבע, את הגודל ואת המרווח.
ואנחנו עדיין צריכים לדבר באותה שפה. החרוזים עדיין צריכים להסתדר, המקצב להשתלב, ובכתיבת סיפורת - הסגנון להישמר.
אבל אנחנו יכולים לקחת את הפינצטה, ובעדינות - למשוך את היהלום טיפ-טיפה למעלה. לתת לקרני האור להישבר עליו ולתת לו את הניצוץ המגיע לו.
ולהיזהר, בכל הכח, שהיהלום לא ישבר תוך כדי. שעדיין ישאר יהלום.

 

[Natan Galant]

לאחרונה יצא לי להתעסק הרבה עם תסריטים.
מלבד ההעשרה המקצועית עם הז'אנר הספציפי הזה, הסקתי כמה מסקנות שהשפיעו עלי בתור סופרת ועורכת גם עם ז'אנרים נוספים.
מה שגרם לי להבין, שהתעסקות בז'אנר ספציפי אינה בהכרח מגבילה את ההעשרה לתחום זה בלבד. ניתן לשייך שיטות עבודה גם בין התחומים השונים, למרות שונותם הבסיסית.
סופרת ילדים, לדוגמה, הגם שהיא מתעסקת ספציפית בז'אנר המסוים שלה, יכולה לפתח שיטות עבודה שיועילו לאחרים שעוסקים עם ז'אנר המתח, למשל. ועורך מאמרים אקדמיים יכול לשתף אותנו במסקנה מדעית שעשויה להשפיע עלינו בכתיבת פרוזה.

א. תנו לגיבור לדבר, יש לו פה // הקבלה מכתיבת תסריט לכתיבת סיפור
בתסריט (כמו גם בקומיקס), מומלץ להימנע ככל האפשר משימוש בקריינות. לא זה המקום והזמן להרחיב בנושא (דובר על כך כאן בפורום בהרחבה), אבל הדרישה הזאת גרמה לי לנסות ולאלתר במקוריות עשרות דרכים לדילוג על מהמורת ה"תיאור עובדות".
במקום-
קריין:
פניו של משה החוירו וגוון שפתיו נעשה כחלחל,
אכתוב-
משה:
אני חושב שאני לא מרגיש טוב,
אליהו:
אתה חיוור! הצילו! משה, מה קרה לך?!

ההתעסקות המסיבית סביב הדרישה הזאת גרמה לי להסיק ש -
בעצם, למה רק בתסריט? מה רע בעופר, הגיבור שלי ממותחן מקביל? למה הוא לא יכול לספר לקוראים על עצמו?
דיבור בגוף ראשון, לעומת שלישי, יוצר אצל הקוראים רגשות אהדה כלפי הגיבור. כשגיבור מספר לנו על עצמו, הקורא שומע אותו, ולא את הקריין, מה שיוצר אהדה. וכשהגיבור פורט על רגשותיו, נוצרת כימיה בינו לבין הקורא באופן אפקטיבי הרבה יותר מהתערבות בוטה של קריין.
אם כך, לא רק בכתיבת תסריט אני מתבקשת ליצור את הכימיה הזו. גם בטקסט סיפורי יש לי את האפשרות, וממילא גם את החובה, במקרים בהם היא רצויה ואפשרית.

גם מהזווית של הכותב, כתיבה בגוף ראשון מחברת את הכותב לטקסטים, וגורמת להם להיות אישיים יותר - וממילא נוגעים יותר.

 

[RACHELIZ]

גם מהזווית של הכותב, כתיבה בגוף ראשון מחברת את הכותב לטקסטים, וגורמת להם להיות אישיים יותר - וממילא נוגעים יותר.

ע"ע קלמי