דיון כלל שני בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה': האם כתיבה דורשת השראה?

[אשר לב]

על מגש של כבוד והוקרה, מוגשת בזאת התובנה השנייה בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה'.
התובנה נכתבת מתוך ניסיון רב בשטח.
אשמח לכל תגובה!

בואו ננפץ וננתץ את המיתוס:
כתיבה לא דורשת השראה!!!​

כוסות הקפה לא הביאו בלגימותיהן את רוח היצירה המיוחלת. שנ"צ של שחרית התבררה גם היא כחסרת מעוף. אתה עומד טרוט עיניים ומודיע לכל מי שמוכן לשמוע:

אני מוכרח לקחת פסק זמן. אולי חופש של יומיים בנירוונה. בכינר. בכינרת. בגלי צאנז. בעפולה עילית. אני מוכרח לקבל קצת השראה!

מה זאת אומרת 'מה יום מיומיים'? לפני שש שעות, בבוקר אחרי שחרית, התקשר אלי אחד וביקש ממני שאכתוב לו פרוספקט לארגון החסד שלו. ארגון נחמד. ככה זה נשמע. אבל לא יותר מידיי ייחודי. משהו כזה אנמי. בנאלי. עממי. רגיל. נדוש. טחון. לעוס. יבש. תפל.

הוא הסכים לשלם אלף חמש מאות שקל, לא לפני שהוא התריע בפניי כי הוא מוכרח לצאת עם הפרוספקט הזה בסופ"ש הקרוב. היום יום שלישי. מחר, ברביעי, זה חייב להיות מוכן. סגור. חתום. נעול. אחרי הגהות וליטושים של השנייה האחרונה.

עכשיו מפרידה ביני לבין האלף חמש מאות ש"ח רק השראה אחת, רוחנית, רחוקה, עלומה, עמומה, נסתרת, בלתי מושגת. אם רק אמצאנה - הכסף בידינו.

* * *​

ככותבים אנחנו יודעים שלפעמים הכתיבה זורמת וקולחת והמילים בורחות מהשרוול ישר אל האצבעות הנוקשות על המקלדת. קובץ ה'וורד' הפתוח מתמלא ביצירות אמנות מרהיבות עין ומשובבות נפש. לנו נותר רק לגלגל את גלגלת העכבר לאחור ולפלוט לחלל המשרד קריאת 'וואו' מתפעלת.

את זה כולנו מכירים.

זוהי ה'תזה' שדוחקת בנו לחפש השראה ומעניקה לנו 'היתר' מצפוני להתבטל בימים שהיא נעלמת ואיננה כי לקח אותה האלוקים.

זוהי התפיסה השגויה שאומרת לנו שכותב לא יכול להקדיש יותר משעות אחדות מידי יום לכתיבת תוכן מקצועי.

זהו הגורם הראשון לדחיינות הבלתי נסבלת שעולם הכתיבה מתאפיין בה. כל מזמיני הכתיבה יודעים ומכירים את התירוצים השחוקים של הכותבים שמורחים את הזמן ולא מספקים את הסחורה, בטענה הנדושה והממוחזרת הזו ש'מה אעשה? חכה עוד יום יומיים. אין לי, פשוט אין לי השראה'.

אם היה לי זמן הייתי מרחיב על כך. כותבים מאבדים המון פרוייקטים של כתיבה ולו בגלל חוסר הזמינות שלהם. כלומר, חוסר היכולת להנפיק חומרים טובים בקצב מתקבל על הדעת.

אבל האמת היא שכתיבה לא בהכרח דורשת השראה. ככותבים אנו מוכרחים להתרגל להושיב את עצמינו מול הקובץ הריק ופשוט להתחיל לדלות מתוכנו את המילים.

לכתוב בצורה לא מסודרת את הרעיונות אותם אנו אמורים לכתוב ולהתחיל לערוך אותם. לשפץ אותם. ללטש אותם. לעשות מהם תוכן מקצועי ראוי לשמו.

אולי מרבית הכותבים אינם מודעים לעובדה כי יכולת הכתיבה מוטבעת בתוכם ויש גם יש ביכולתם לעשות בה שימוש בכל זמן ועידן.

ההשראה היא פיקציה. אחיזת עיניים. צריך ללמוד להתעלם ממנה. לעבוד בלעדיה. לא להיבהל כשהיא איננה.

להנפיק מתוכנו חומרים גם כאשר אנחנו יבשים. וללמוד להעביר את החומר תהליך של הרטבה, של השבחה, של הוספה ועריכה ושיפוץ וליטוש. בלי השראה.

ואז יקרה אחד משלושת האופציות הבאות: או שההשראה תגיע, או שניקח לעצמנו פסק זמן ונקרא שוב את החומר, או שנשלח את החומר ונקבל עליו קצת הגהות ותיקונים.

זה הכול.

הכתיבה היא אולי למעלה משמונים אחוז יכולת נרכשת. הבנה מושכלת כיצד אמור להיראות משפט נכון. בחירה נכונה של מילים בעלי משמעות נכונה. תחביר, פיסוק, דקדוק. התמקדות ברעיון אותו אנו מבקשים להעביר ומציאת הדרך הנכונה להעברתו.

אלו הם דברים שיש ביכולתנו לעשות אותם גם ברגעים של יבשושיות גמורה. בדיוק כמו גיטריסט המוזמן לנגן באירוע. או כמו צייר הנדרש לצייר קריקטורה.

אז במחילה מכבודה, שההשראה תחפש את החברים שלה ותניח לנו להתפרנס בכבוד!

 

[עדיאל]

אם היתה לי השראה הייתי מגיב בפוסט ארוך על ההזדהות עם כל מילה, על הדיוק שבדברים ועל האמת שבהם.
אבל אין לי, והשעון גם הוא עושה לי פרצופים, ואני בכלל ער בגלל הסיבה הזאת שאותה מנית, ההמתנה עד בוש להשראה שלא הגיעה, לעומת הדד-ליין שהגיע, ובגדול...
אז אסתפק בתודה אחת עלובה ויבשושית, חסרת השראה ועייפה מהחיים.

 

[אשר שרבר]

אממ השראות נמצא כפרה, בטח שנמצא, תשלח לי רק כמה כאלו שמשלמים על ההשראות...

אנחנו יכולים גם להתחלק.

 

[RACHELIZ]

תודה!
גם כתוב בצורה משובבת עין!

 

[הדוויג]

תודה @אשר לב על המאמרים המחכימים שלך.
תמשיך, תמשיך.

ואצרף בזאת מאמר ברוח דומה שכתבתי פעם מאותו עניין:


אז היום נדבר על אחד הנושאים האקוטיים לכל כותב: מחסום כתיבה.
מהו אותו 'מחסום כתיבה' שעליו מדברים כל הסופרים והמשוררים? איך מתמודדים איתו? והאם אפשר להכריח את ההשראה להגיע?

ובכן, בניגוד לסופרי סת"ם, רואי חשבון, ונהגי אוטובוס - העבודה שלנו דורשת יצירתיות. לא משנה אם אתם צריכים לכתוב סיפור, טור דעה, כתבה או טקסט שיווקי, אתם צריכים את היצירתיות שלכם בפעולה.
יש ימים שאתם קמים בבוקר, הרעיונות שופעים, העט מלהטטת על הדף, התיאורים נשפכים והכל טוב. (כן, יש ימים כאלה. זכור לי בפירוש אחד כזה בשנת תשס"ח).

לעומת זאת יש ימים שצריך לשבור את הראש, לצאת כל רגע להפסקת התרעננות, לנסות לגרד השראה מכל מיני מקורות שונים ומשונים, כדי להוציא איזשהו טקסט ראוי לשמו.
לזה קוראים הסופרים בשם המכובס: מחסום כתיבה.

אז מה עושים?
אני הולך לגלות לכם את פטנט המאה, אל תמכרו אותו בזול...

אבל לפני שאגלה לכם את הפטנט, אספר לכם על הסלון המבולגן שלי, והשיטה שהמצאתי כדי לסדר אותו.
אל תדאגו, אני לא מנסה להעביר נושא בסוף אגיע גם למחסומי כתיבה.

ובכן, לפעמים אני מגיע הביתה, ורואה שכל הבית בלגן אחד גדול. השולחן הפך למשטח אחסון רב תכליתי, הרצפה נראית כמו הירושימה ונגסקי בתקופות הפחות מוצלחות שלהן. הספה הפכה למתקן כביסה אלטרנטיבי. בקיצור - בוקה ומבולקה. תוהו ובוהו. סדום ועמורה.
צריך לסדר. אבל... איך? מאיפה מתחילים? זה לא ייגמר לעולם.
תשמעו שיטה. לוקחים שעון עצר. סטופר בלע"ז. מכוונים אותו על עשר דקות. נושמים עמוק עמוק, מדליקים את הסטופר ומסתערים על הסלון. טק טק טק טק טק. עברו עשר דקות. הסטופר מצפצף - די. עוצרים. מתיישבים על הספה ומתבוננים סביב - לא ייאמן. הסלון חזר למראה אנושי לחלוטין.

מה הקונץ? פשוט. 'לסדר את הסלון' זו משימה גדולה ולא מוגדרת. היא מרתיעה אותנו. לעומת זאת 'לסדר במשך עשר דקות' זו משימה פשוטה וברורה. אנחנו לא נרתעים ממנה. אנחנו יודעים בכל רגע היכן אנחנו אוחזים. (ועוד לא מצאתי סלון מספיק מבולגן כדי שעשר דקות לא יספיקו לנרמל אותו).

אוקיי. עד כאן 'שיטת העשר דקות' שלי. (שם מקורי, אה?)
מה הקשר למחסומי כתיבה?
תתפלאו, אבל זה אותו דבר בדיוק. לכתוב 'פרק שלם', או לכתוב 'טור שלם' או 'כתבה שלמה' - זו משימה מפחידה ומרתיעה. אין לי רעיונות, ואין לי כוח להתחיל ואולי אחר כך, ואחרי האוכל, ורק נבדוק אם יש משהו חדש בפורום, וכל התירוצים המוכרים.
מה שאני עושה זה להגדיר לי מסגרת זמן מסוימת ולומר לעצמי: עכשיו במשך השעה הקרובה אני מתעסק רק בזה. סוגר את הפלאפון. מנתק את האינטרנט. שעה - אני רק יושב מול קובץ הוורד. גם אם אין לי שמץ של רעיון. גם אם אין לי מושג מה אני הולך לכתוב.
המטרה שלי היא לא לכתוב 'סיפור' או 'כתבה'. המטרה שלי היא 'לעסוק בכתיבת הסיפור במשך שעה' (או חצי שעה, או שעתיים. תלוי במינון של הריטלין....)

אולי זה נשמע רעיון קצת מוזר. אם כרגע אין לי רעיונות, ואין לי השראה, מה יעזור לי לשבת מול המחשב כמו גולם?
אבל זה פשוט עובד.
כשהמוח עסוק רק בדבר אחד, הוא נאלץ להביא רעיונות. והוא עושה את זה כמו גדול.
תנסו ותראו - אפשר להכריח את ההשראה להגיע! אפשר לנצח את מחסום הכתיבה האימתני!

 

[רחל סרולוביץ]

על מגש של כבוד והוקרה, מוגשת בזאת התובנה השנייה בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה'.

הפוסט כתוב יפה מאד! נהניתי לקרוא ולהזדהות.

אוקיי. עד כאן 'שיטת העשר דקות' שלי. (שם מקורי, אה?)
מה הקשר למחסומי כתיבה?
תתפלאו, אבל זה אותו דבר בדיוק. לכתוב 'פרק שלם', או לכתוב 'טור שלם' או 'כתבה שלמה' - זו משימה מפחידה ומרתיעה. אין לי רעיונות, ואין לי כוח להתחיל ואולי אחר כך, ואחרי האוכל, ורק נבדוק אם יש משהו חדש בפורום, וכל התירוצים המוכרים.
מה שאני עושה זה להגדיר לעצמי מסגרת זמן מסוימת ולומר לעצמי: עכשיו במשך השעה הקרובה אני מתעסק רק בזה. סוגר את הפלאפון. מנתק את האינטרנט. שעה - אני רק יושב מול קובץ הוורד. גם אם אין לי שמץ של רעיון. גם אם אין לי מושג מה אני הולך לכתוב.
המטרה שלי היא לא לכתוב 'סיפור' או 'כתבה'. המטרה שלי היא 'לעסוק בכתיבת הסיפור במשך שעה' (או חצי שעה, או שעתיים. תלוי במינון של הריטלין....)

זה נכון מאד ועובד פלאים,
בפרט אם מפרקים את המשימה עצמה ולא רק לפרקי זמן.
לא לכתוב כתבה, לכתוב רק את הפסקה הראשונה.

לכתוב בצורה לא מסודרת את הרעיונות אותם אנו אמורים לכתוב ולהתחיל לערוך אותם. לשפץ אותם. ללטש אותם. לעשות מהם תוכן מקצועי ראוי לשמו.

מדויק ביותר.
לכתוב כל מה שעולה בראש, או לשפוך את כל הידע שיש לנו שקשור לעניין, ומשם להתחיל לאסוף את עצמנו.

 

[לכאורה.]

אוקיי. עד כאן 'שיטת העשר דקות' שלי. (שם מקורי, אה?)

מדהים.
חשבתי שרק אני המקורית בזה.
תאמת זו " השיטה" היחידה שאני מחזיקה בה מעמד.
ועוד דבר שהופך את השיטה הזו לא רק למקורית אלא לכיפית ברמות,
זה להבטיח לעצמך,
כשמסתיים לו פרק הזמן הקצוב ואני עומדת בו בגבורה (מבטיחה)
בסופו יגיע גם פינוק קטן..
ויודע צדיק נפש...
זה עובד.

ו @אשר לב ...
נחת.

 

[yonatanr]

(ועוד לא מצאתי סלון מספיק מבולגן כדי שעשר דקות לא יספיקו לנרמל אותו).

אוהו.
כנראה שלא היית בבית שלי...

 

[אשר לב]

אם היתה לי השראה הייתי מגיב בפוסט ארוך על ההזדהות עם כל מילה, על הדיוק שבדברים ועל האמת שבהם.
אבל אין לי, והשעון גם הוא עושה לי פרצופים, ואני בכלל ער בגלל הסיבה הזאת שאותה מנית, ההמתנה עד בוש להשראה שלא הגיעה, לעומת הדד-ליין שהגיע, ובגדול...
אז אסתפק בתודה אחת עלובה ויבשושית, חסרת השראה ועייפה מהחיים.

והרי לנו תוכן יפהפה שנכתב בחוסר השראה.
יישר כוחך, תחזקנה ידיך!

 

[אשר לב]

תודה @אשר לב על המאמרים המחכימים שלך.
תמשיך, תמשיך.

ואצרף בזאת מאמר ברוח דומה שכתבתי פעם מאותו עניין:


אז היום נדבר על אחד הנושאים האקוטיים לכל כותב: מחסום כתיבה.
מהו אותו 'מחסום כתיבה' שעליו מדברים כל הסופרים והמשוררים? איך מתמודדים איתו? והאם אפשר להכריח את ההשראה להגיע?

ובכן, בניגוד לסופרי סת"ם, רואי חשבון, ונהגי אוטובוס - העבודה שלנו דורשת יצירתיות. לא משנה אם אתם צריכים לכתוב סיפור, טור דעה, כתבה או טקסט שיווקי, אתם צריכים את היצירתיות שלכם בפעולה.
יש ימים שאתם קמים בבוקר, הרעיונות שופעים, העט מלהטטת על הדף, התיאורים נשפכים והכל טוב. (כן, יש ימים כאלה. זכור לי בפירוש אחד כזה בשנת תשס"ח).

לעומת זאת יש ימים שצריך לשבור את הראש, לצאת כל רגע להפסקת התרעננות, לנסות לגרד השראה מכל מיני מקורות שונים ומשונים, כדי להוציא איזשהו טקסט ראוי לשמו.
לזה קוראים הסופרים בשם המכובס: מחסום כתיבה.

אז מה עושים?
אני הולך לגלות לכם את פטנט המאה, אל תמכרו אותו בזול...

אבל לפני שאגלה לכם את הפטנט, אספר לכם על הסלון המבולגן שלי, והשיטה שהמצאתי כדי לסדר אותו.
אל תדאגו, אני לא מנסה להעביר נושא בסוף אגיע גם למחסומי כתיבה.

ובכן, לפעמים אני מגיע הביתה, ורואה שכל הבית בלגן אחד גדול. השולחן הפך למשטח אחסון רב תכליתי, הרצפה נראית כמו הירושימה ונגסקי בתקופות הפחות מוצלחות שלהן. הספה הפכה למתקן כביסה אלטרנטיבי. בקיצור - בוקה ומבולקה. תוהו ובוהו. סדום ועמורה.
צריך לסדר. אבל... איך? מאיפה מתחילים? זה לא ייגמר לעולם.
תשמעו שיטה. לוקחים שעון עצר. סטופר בלע"ז. מכוונים אותו על עשר דקות. נושמים עמוק עמוק, מדליקים את הסטופר ומסתערים על הסלון. טק טק טק טק טק. עברו עשר דקות. הסטופר מצפצף - די. עוצרים. מתיישבים על הספה ומתבוננים סביב - לא ייאמן. הסלון חזר למראה אנושי לחלוטין.

מה הקונץ? פשוט. 'לסדר את הסלון' זו משימה גדולה ולא מוגדרת. היא מרתיעה אותנו. לעומת זאת 'לסדר במשך עשר דקות' זו משימה פשוטה וברורה. אנחנו לא נרתעים ממנה. אנחנו יודעים בכל רגע היכן אנחנו אוחזים. (ועוד לא מצאתי סלון מספיק מבולגן כדי שעשר דקות לא יספיקו לנרמל אותו).

אוקיי. עד כאן 'שיטת העשר דקות' שלי. (שם מקורי, אה?)
מה הקשר למחסומי כתיבה?
תתפלאו, אבל זה אותו דבר בדיוק. לכתוב 'פרק שלם', או לכתוב 'טור שלם' או 'כתבה שלמה' - זו משימה מפחידה ומרתיעה. אין לי רעיונות, ואין לי כוח להתחיל ואולי אחר כך, ואחרי האוכל, ורק נבדוק אם יש משהו חדש בפורום, וכל התירוצים המוכרים.
מה שאני עושה זה להגדיר לי מסגרת זמן מסוימת ולומר לעצמי: עכשיו במשך השעה הקרובה אני מתעסק רק בזה. סוגר את הפלאפון. מנתק את האינטרנט. שעה - אני רק יושב מול קובץ הוורד. גם אם אין לי שמץ של רעיון. גם אם אין לי מושג מה אני הולך לכתוב.
המטרה שלי היא לא לכתוב 'סיפור' או 'כתבה'. המטרה שלי היא 'לעסוק בכתיבת הסיפור במשך שעה' (או חצי שעה, או שעתיים. תלוי במינון של הריטלין....)

אולי זה נשמע רעיון קצת מוזר. אם כרגע אין לי רעיונות, ואין לי השראה, מה יעזור לי לשבת מול המחשב כמו גולם?
אבל זה פשוט עובד.
כשהמוח עסוק רק בדבר אחד, הוא נאלץ להביא רעיונות. והוא עושה את זה כמו גדול.
תנסו ותראו - אפשר להכריח את ההשראה להגיע! אפשר לנצח את מחסום הכתיבה האימתני!

תודה על העידוד ועל המאמר המיוחד!
אפשר לקרוא לשיטתך: 'שיטת הסטופר'.
השיטה שכל מי שעובד בכתיבה חייב ליישם אותה הלכה למייעשה!

 

[Angular]

אוקיי. עד כאן 'שיטת העשר דקות' שלי.

אפשר לקרוא לשיטתך: 'שיטת הסטופר'.

קוראים לזה 'שיטת העגבניה'.

 

[ארבע]

סליחה על השאלה האולי מופרכת: יש כאן כותבים שנוטלים ריטאלין או אחד מהדומים לו?
אני שואלת כי לפעמים ההרגשה לי שממנו תבוא ישועתי. כדי לכתוב איני זקוקה להשראה, כי אם ליישוב הדעת, לפניות. ולפעמים פשוט אין לי את הנ"ל ואיני מצליחה לגייסם.

 

[ביזנסטורי - אילה]

מכאן יוצא
השראה = פניות וריכוז במשימה.

יש בזה...

 

[ביזנסטורי - אילה]

דבר נוסף,
כתיבה עם השראה וכתיבה ללא השראה מוקדמת,
יש ביניהן הבדלים גדולים מאד.
כתיבה שבאה אחרי השראה טובה, כמו על חוף צדפים או דרך מטוס מעל סיציליה,
היא כתיבה שופעת יותר, חיה יותר ומרגשת יותר.
אבל היא ספונטאנית ולא שימושית. (להוציא שיתוף בפרוג...)
אבל כתיבה שבאה מריכוז ופניות יכולה לצאת איכותית יותר מבחינת תוכן,
מסודרת יותר, ועונה יותר על צורך ספציפי.
ואכן,
בדרך כלל כתיבה מטרתית עבור לקוח,
יכולה להסתפק בכתיבה ללא השראה ואולי אף להשתבח מכך.
טיפ חשוב ומועיל.
תודה @אשר לב ו @הדוויג

 

[אשר לב]

סליחה על השאלה האולי מופרכת: יש כאן כותבים שנוטלים ריטאלין או אחד מהדומים לו?
אני שואלת כי לפעמים ההרגשה לי שממנו תבוא ישועתי. כדי לכתוב איני זקוקה להשראה, כי אם ליישוב הדעת, לפניות. ולפעמים פשוט אין לי את הנ"ל ואיני מצליחה לגייסם.

מצטרף לשאלה שניקרה בי לא אחת.

 

[RACHELIZ]

דבר נוסף,
כתיבה עם השראה וכתיבה ללא השראה מוקדמת,
יש ביניהן הבדלים גדולים מאד.
כתיבה שבאה אחרי השראה טובה, כמו על חוף צדפים או דרך מטוס מעל סיציליה,
היא כתיבה שופעת יותר, חיה יותר ומרגשת יותר.
אבל היא ספונטאנית ולא שימושית. (להוציא שיתוף בפרוג...)
אבל כתיבה שבאה מריכוז ופניות יכולה לצאת איכותית יותר מבחינת תוכן,
מסודרת יותר, ועונה יותר על צורך ספציפי.
ואכן,
בדרך כלל כתיבה מטרתית עבור לקוח,
יכולה להסתפק בכתיבה ללא השראה ואולי אף להשתבח מכך.
טיפ חשוב ומועיל.
תודה @אשר לב ו @הדוויג

אבל אם לאחר הכתיבה בהשפעת ההשראה, יושבים ומלטשים גם מבחינה שכלית, בטוח שיוצא הכי טוב...

 

[Violinist]

סליחה על השאלה האולי מופרכת: יש כאן כותבים שנוטלים ריטאלין או אחד מהדומים לו?
אני שואלת כי לפעמים ההרגשה לי שממנו תבוא ישועתי. כדי לכתוב איני זקוקה להשראה, כי אם ליישוב הדעת, לפניות. ולפעמים פשוט אין לי את הנ"ל ואיני מצליחה לגייסם.

מכיר אישית .. אנשים שלוקחים (לא לא אני למרות שאני צריך... )
וזה לא מה שיעזור למי שאין רעיונות אבל זה בהחלט עוזר למקד את תשומת הלב בדבר מסוים
מנסיון....

 

[אשר לב]

בתיבת ההודעות הפרטיות נחתה הודעה חדשה, מבריקה ושנונה, מהניילונים ממש.
היא מבקשת להציג צד נוסף במטבע ההשראה ואף להציע פתרון הולם להשגתה.
@הגשש כתב אותה וביקש לפרסמה.
מכובדיי ויקיריי, הרי היא לפניכם:

חולק אני על דעתך בנושא ההשראה. לא חולק מכל וכל - כפי שנהוג לכתוב לעתים - אבל כן חושב אחרת.
השראה היא מצרך חיוני מאוד בכתיבה. אחד הסופרים הגדולים במגזר החרדי (נראה לי וינשטוק) אמר פעם בריאיון הגדרה יפה מאוד. ספר טוב מורכב מ5% השראה ו-95% עבודה. ואני מוסיף שמכיוון וספר הוא 100% אז כשם שאי אפשר ספר בלא עבודה, כך אי אפשר ספר ללא השראה.

אמהמה, כל הרעיונות שהובאו בהמשך העמוד ע"י @הדוויג ואחרים הם רעיונות למשוך את ההשראה עלינו ולפתוח לנו פתח של תקווה לזרם המילים. הרעיונות כולן רק מחזקות את דעתי שמנגנון ההשראה נצרך מאוד בעת כתיבה.

אם כן, מתי צריך יותר השראה ומתי פחות?

כאחד שכותב בתחומים רבים מכל הבא ליד (או לאצבעות) אני יכול לומר, שבכתיבה עיתונאית גרידא פחות נצרכת ההשראה, בכתיבת טורים רף ההשראה מתחיל לעלות ובכתיבת סיפורים מחוג ההשראה מגיע כמעט לקו האדום.

בין אם מדובר בכתיבת סיפור קצר ובין אם מדובר בכתיבת פרק נוסף לספר שכבר הולך על רגל וחצי, ההשראה היא כלי עבודה חיוני מאוד לסופר.
עכשיו תשאלו וכי לפני כל פרק אסע לי למרינבאד או אצא לפוש בנאות דשא? זהו שלא. תמצאו מה עושה לכם השראה בתוך הסביבה היומית שלכם: פינה בבית, חלון לנוף ספציפי, קטעים נבחרים בספרים, פיסות עיתון, גינה קטנה, פעילות ספורטיבית קלילה, אפילו סיבוב קטן בסופר המקומי יכול להוות כר של השראה (תלוי כמובן על מה אתם כותבים).
פשוט תמצאו לכם את סביבת ההשראה שלכם ותיגשו לשם בכל פעם ששעון ההשראה מורה על מיכל ריק.

אגב, בניסוי האנושי שערך עיתון 'יתד נאמן' כחלק ממוסף הסיפורים של סוכות האחרון, הניחה העורכת חפץ כלשהו לפני כל אחד מהסופרים/ות, חפץ שאמור היה להעניק השראה לסופר/ת בבואם לכתוב את הסיפור. רובם נטלו עימם את החפץ לסיפור.

 

[Natan Galant]

על מגש של כבוד והוקרה, מוגשת בזאת התובנה השנייה בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה'.
התובנה נכתבת מתוך ניסיון רב בשטח.
אשמח לכל תגובה!

בואו ננפץ וננתץ את המיתוס:
כתיבה לא דורשת השראה!!!​

כוסות הקפה לא הביאו בלגימותיהן את רוח היצירה המיוחלת. שנ"צ של שחרית התבררה גם היא כחסרת מעוף. אתה עומד טרוט עיניים ומודיע לכל מי שמוכן לשמוע:

אני מוכרח לקחת פסק זמן. אולי חופש של יומיים בנירוונה. בכינר. בכינרת. בגלי צאנז. בעפולה עילית. אני מוכרח לקבל קצת השראה!

מה זאת אומרת 'מה יום מיומיים'? לפני שש שעות, בבוקר אחרי שחרית, התקשר אלי אחד וביקש ממני שאכתוב לו פרוספקט לארגון החסד שלו. ארגון נחמד. ככה זה נשמע. אבל לא יותר מידיי ייחודי. משהו כזה אנמי. בנאלי. עממי. רגיל. נדוש. טחון. לעוס. יבש. תפל.

הוא הסכים לשלם אלף חמש מאות שקל, לא לפני שהוא התריע בפניי כי הוא מוכרח לצאת עם הפרוספקט הזה בסופ"ש הקרוב. היום יום שלישי. מחר, ברביעי, זה חייב להיות מוכן. סגור. חתום. נעול. אחרי הגהות וליטושים של השנייה האחרונה.

עכשיו מפרידה ביני לבין האלף חמש מאות ש"ח רק השראה אחת, רוחנית, רחוקה, עלומה, עמומה, נסתרת, בלתי מושגת. אם רק אמצאנה - הכסף בידינו.

* * *​

ככותבים אנחנו יודעים שלפעמים הכתיבה זורמת וקולחת והמילים בורחות מהשרוול ישר אל האצבעות הנוקשות על המקלדת. קובץ ה'וורד' הפתוח מתמלא ביצירות אמנות מרהיבות עין ומשובבות נפש. לנו נותר רק לגלגל את גלגלת העכבר לאחור ולפלוט לחלל המשרד קריאת 'וואו' מתפעלת.

את זה כולנו מכירים.

זוהי ה'תזה' שדוחקת בנו לחפש השראה ומעניקה לנו 'היתר' מצפוני להתבטל בימים שהיא נעלמת ואיננה כי לקח אותה האלוקים.

זוהי התפיסה השגויה שאומרת לנו שכותב לא יכול להקדיש יותר משעות אחדות מידי יום לכתיבת תוכן מקצועי.

זהו הגורם הראשון לדחיינות הבלתי נסבלת שעולם הכתיבה מתאפיין בה. כל מזמיני הכתיבה יודעים ומכירים את התירוצים השחוקים של הכותבים שמורחים את הזמן ולא מספקים את הסחורה, בטענה הנדושה והממוחזרת הזו ש'מה אעשה? חכה עוד יום יומיים. אין לי, פשוט אין לי השראה'.

אם היה לי זמן הייתי מרחיב על כך. כותבים מאבדים המון פרוייקטים של כתיבה ולו בגלל חוסר הזמינות שלהם. כלומר, חוסר היכולת להנפיק חומרים טובים בקצב מתקבל על הדעת.

אבל האמת היא שכתיבה לא בהכרח דורשת השראה. ככותבים אנו מוכרחים להתרגל להושיב את עצמינו מול הקובץ הריק ופשוט להתחיל לדלות מתוכנו את המילים.

לכתוב בצורה לא מסודרת את הרעיונות אותם אנו אמורים לכתוב ולהתחיל לערוך אותם. לשפץ אותם. ללטש אותם. לעשות מהם תוכן מקצועי ראוי לשמו.

אולי מרבית הכותבים אינם מודעים לעובדה כי יכולת הכתיבה מוטבעת בתוכם ויש גם יש ביכולתם לעשות בה שימוש בכל זמן ועידן.

ההשראה היא פיקציה. אחיזת עיניים. צריך ללמוד להתעלם ממנה. לעבוד בלעדיה. לא להיבהל כשהיא איננה.

להנפיק מתוכנו חומרים גם כאשר אנחנו יבשים. וללמוד להעביר את החומר תהליך של הרטבה, של השבחה, של הוספה ועריכה ושיפוץ וליטוש. בלי השראה.

ואז יקרה אחד משלושת האופציות הבאות: או שההשראה תגיע, או שניקח לעצמנו פסק זמן ונקרא שוב את החומר, או שנשלח את החומר ונקבל עליו קצת הגהות ותיקונים.

זה הכול.

הכתיבה היא אולי למעלה משמונים אחוז יכולת נרכשת. הבנה מושכלת כיצד אמור להיראות משפט נכון. בחירה נכונה של מילים בעלי משמעות נכונה. תחביר, פיסוק, דקדוק. התמקדות ברעיון אותו אנו מבקשים להעביר ומציאת הדרך הנכונה להעברתו.

אלו הם דברים שיש ביכולתנו לעשות אותם גם ברגעים של יבשושיות גמורה. בדיוק כמו גיטריסט המוזמן לנגן באירוע. או כמו צייר הנדרש לצייר קריקטורה.

אז במחילה מכבודה, שההשראה תחפש את החברים שלה ותניח לנו להתפרנס בכבוד!

תודה אשר, נהדר!

 

[הני ר.]

סליחה על השאלה האולי מופרכת: יש כאן כותבים שנוטלים ריטאלין או אחד מהדומים לו?
אני שואלת כי לפעמים ההרגשה לי שממנו תבוא ישועתי. כדי לכתוב איני זקוקה להשראה, כי אם ליישוב הדעת, לפניות. ולפעמים פשוט אין לי את הנ"ל ואיני מצליחה לגייסם.

לקחתי בעבר. מעולה לריכוז פחות להשראה. אולי אפילו מצמצם אותה...