דיון אתגר האקספוזיציה / 1- תיאור חיצוני

[R DESIGN]

בעקבות הדיון החשוב שהעלתה @רחל סרולוביץ - מתכבדת להציע רעיון לתרגיל משפשף.

אקספוזיציה (מצג) מהי?
כל המידע הקודם לסצינה הראשונה בעלילה. מידע על הדמויות, הרקע, המקום וזמן.
אקספוזיציה עשויה להופיע בתחילת היצירה (אקספוזיציה תחילית), בסופה (אקספוזיציה סופית), באופן מרוכז (אקספוזיציה גושית) או בקטעי מידע הפזורים לאורך היצירה (אקספוזיציה מפוזרת)*.

ומכאן לתרגיל.
נתמקד בסוג מסוים של מידע שחשוב שיעבור לקורא: תיאור חיצוני של הדמויות. לצורך יצירת "החלום הבדיוני" והתחברותו לקריאה, ואף ליצירת משמעות סמלית ("הבוס מתנשא לגובה 1.90" - הגובה הוא פרט סימבולי שנועד ליצור תחושה וחיזוק לאיפיון)


יש דרכים רבים לעשות זאת:
ניתן לשלב זאת בתוך קטעי הדיאלוג בין הדמויות, כתחליף ל: התמלא עצב ("העיניים הכחולות אפילו לא חייכו") , אמר בקשיחות ("מבטו נצץ בגוון אפור ומתכתי").
ניתן להשחיל תיאור בתוך המחשבות של הדמויות אחת על רעותה, (שתעשה כבר דיאטה, דחוף / מענין איפה היא קונה את הבגדים המיוחדים שלה)
או כתיאור של התרחשות (היא הזדקפה במלוא גובהה כדי להצליח להדביק נשיקה על לחייה של בעלת השמחה)
וכמובן כקטע / משפט תיאורי פשוט (העו"ד היה לבוש בחליפה גזורה היטב, נעליו היו מצוחצחות למישעי והעניבה נחה בדיוק מושלם על חזהו).

השאלה אם יש דרך לעשות את זה מענין? ליצור מצב שהתיאור נהפך לפרט מענין, מסקרן וחשוב, שהקורא משתוקק כבר לגלות אותו.
וממילא, התיאור נקלט בתודעה ברמת עומק אחרת, ויוצר משמעות סימבולית ברמת עומק אחרת.


אז זה האתגר.
לכתוב קטע בכל נושא שהוא, שהתיאור החיצוני הוא פסגת הענין והרתק.
____________
* https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7447

 

[R DESIGN]

"המורה שלנו השנה היא חדוה לוי", הדליפה רוחמי, בתה של המזכירה לחברות הסקרניות, הממתינות לכניסתה של המחנכת החדשה.
"המורה חדוה לוי?" קימטה ציפי את מצחה. "מי זאת?"
"נו, זו המחנכת של שנה שעברה של כיתה ח'2 . גבוהה כזאת, ממושקפת. לובשת תמיד חליפות".
לרגע דממו החברות, ואז קפצה יהודיתי בתרועת נצחון, "כן! אני זוכרת אותה! עם פאה חומה קצוצה? ונעלים עם שרוכים?"
"כן", אישרה רוחמי.
"היא נראת נחמדה", חיוותה תרצה את דעתה.
"אבל גם קשוחה כזאת, לא?אפילו קצת - -"
שאלתה של יהודיתי נקטעה בקריאת "בוקר טוב, בנות".
המורה חדוה לוי נכנסה לכיתה.
או שלא?
כי המורה שהחזיקה בידה את יומן השמות שלהן היתה נמוכה ועגלגלה, חיוך נעים נח על פניה. בגדיה היו בהירים, בגווני הפסטל, ופאתה בלונדינית.

 

[אשר שרבר]

כזה?
או שצריך ממש לרדת לפרטי פרטים

היא ביקשה את האשראי ממוישי לקנות משהו לצהריים, בבית לא היה כלום המקרר היה ריק ובמקפיא היה עוף אחד שהיא שמרה בקנאות לשבת

המילגה שלו מהכולל בוששה מהגיע. ושלה, שלה מיד כשנכנס יורד למשכנתא.

מה הם חשבו כשהם קנו את הבית היא לא יודעת אבל עכשיו אין להם אוכל. והיא לא רוצה להגיד לו שיילך לגמח לבקש הלואה גם ככה הוא מתרוצץ סביב הזנב של עצמו.

מוישי מחייך, אולי תקחי מפרידמן מאתיים שקל תמלאי קצת את הבית נחזיר להם שבוע הבא.

אני כבר חייבת להם משבוע שעבר.

בסדר, אז מלויליכט או מבעדני בקומה שניה.

לא נעים לי, גם מאיפה תחזיר?

מי היה מאמין ששרי זילברצוויג שהיתה גאוות הסמינר הבחורה שאף אחד לא הופתע כשבחרו בה להיות מדריכה ומייד כשעזבה קיבלה משרה בסמינר תרגיש כך.

בחיים לא חשבתי שאחזיר משהו למכולת היא אמרה למוישי, אצלנו בבית לא הסתכלו אף פעם על מחירים. כשחזרתי השבוע מהמכולת עם מיונז ראיתי מודעה שבסופר הגדול יש מיונז בארבע שקל פחות חזרתי והחלפתי ללחם, הלחיים שלי בערו כשעמדתי מול הקופאית.

 

[nechama ro]

דיצה סילברסטצקי נכנסת לאולם בצעד בטוח ומתיישבת במקומה הקבוע - בכסא האמצעי, בשולחן האמצעי שנמצא בעמדה אסטרטגית לחלוטין המשקיפה על כל רחבת הריקודים.
היא מורידה מכתפה את התיק האלגנטי, מרימה את המשקפיים התלויות דרך קבע מצווארה ומרכיבה אותן על קצה אפה. מבטה סורק את השטח. תרה בעיניה אחר שכנתה - חברת כיתה של הבחורה המדוברת המוצעת לתכשיט שלה. כשהמבטים נפגשים, עוברת ביניהם פזילה טרנס-אולמית רבת משמעות לכיוון אחת הבנות המקפצות במרץ סביב הכלה.

גב' סילברטצקי נכנסת לפעולה.

היא מתחילה לתייק במגרה במוחה שמתוייגת בשם "מירה באום".

קודם כל, אימות נתונים מהברורים:

גבוהה? אכן.

בהירת שיער? בהחלט.

רזה? אהההם... ובכן, הסעיף הזה צריך תיקון קל: ממוצעת.

הלאה. היא מדברת עם כולן, יש לה קהל מאזינות רחב. היא צוחקת וכולן אחריה. הסעפים 'חברותית' ו'כריזמטית' מסומנים ב'וי'.

חוככת בדעתה מה לסמן בסעיף 'צנועה וחסודה'. שערה ארוך מעט יותר מהמצופה, ולאחר סקירת לבוש מהירה אך מדוקדקת מעלה-מטה, מטה-מעלה, מחליטה לעת עתה על 'וי-איקס'. בהחלט נדרש ברור נוסף.

מבטה קולט את המיועדת ממהרת לשולחן כלשהו, ומרימה פלאפון לשיחה. יופי. גב' סילברטצקי מחדדת את מבטה, מרחיקה את המשקפיים מעיניה ואז מקרבת שוב, מצחה מתקמט במאמץ, ואיתו גבותיה. אישוניה תרים אחר חותמת ה'מאושר'. מאושר. 'וי' נוסף ברשימה.

אוקיי, מה עוד יש לנו פה? היא סוקרת את הרשימה שבמוחה. נדמה לה שכל שנותר כעת הוא לחכות לסעודה ולתצפת על נימוסי השולחן שלה, ו-נראה לה ששם אפשר יהיה לסיים.

כעת, כשהיא לקראת סוף המשימה, היא נפנית לסקור את האולם במבטה. ערוך יפה ביותר. יותר מהסטנדרט. היא מציינת לעצמה במגרת ה'דרוש ברור', לברר מי אחראי על העריכה. בכל זאת, חתונה פוטנציאלית בשטח.

 

[פירי]

שמוליק ישב באוטו נרגש. רק לו הסכימו אבא ואמא לבוא איתם לשדה התעופה לקבל את פניה של סבתא.
שמוליק לא ראה אף פעם את סבתא, אבל אוהב לשלוח לה מכתבים, ולפעמים לספר לה סיפורים מצחיקים בטלפון.
הם חיכו בחוסר סבלנות כשסוף סוף אמר אבא "עכשיו הכריזו שהמטוס נחת, עוד כמה דקות כבר נראה את סבתא".
שמוליק ביקש מאבא שירים אותו, הוא רוצה להיות הראשון שיראה אותה. הוא מסתכל חזק על כל הנוסעים, מחפש אחר סבתא שלו.
פתאום הוא שם לב שאמא מנופפת חזק, הוא הסתכל מהר לכיוון שהיא הביטה אליו, והתבלבל לגמרי.
אישה נמוכה עם פאה אפורה ומשקפיים גדולים, מחבקת אותו עם ריח של זקנים, ולא מבינה למה שמוליק לא רוצה להסתכל עליה.
זאת בכלל לא סבתא שתמיד דיברתי איתה! בכלל לא ככה היא נראית!

 

[רחל סרולוביץ]

@R DESIGN
אולי תתני פידבקים על היצירות שעלו עד כה,
כדי שנבין בדיוק לאן מכוון האתגר?

 

[RACHELIZ]

כזה?
או שצריך ממש לרדת לפרטי פרטים

היא ביקשה את האשראי ממוישי לקנות משהו לצהריים, בבית לא היה כלום המקרר היה ריק ובמקפיא היה עוף אחד שהיא שמרה בקנאות לשבת

המילגה שלו מהכולל בוששה מהגיע. ושלה, שלה מיד כשנכנס יורד למשכנתא.

מה הם חשבו כשהם קנו את הבית היא לא יודעת אבל עכשיו אין להם אוכל. והיא לא רוצה להגיד לו שיילך לגמח לבקש הלואה גם ככה הוא מתרוצץ סביב הזנב של עצמו.

מוישי מחייך, אולי תקחי מפרידמן מאתיים שקל תמלאי קצת את הבית נחזיר להם שבוע הבא.

אני כבר חייבת להם משבוע שעבר.

בסדר, אז מלויליכט או מבעדני בקומה שניה.

לא נעים לי, גם מאיפה תחזיר?

מי היה מאמין ששרי זילברצוויג שהיתה גאוות הסמינר הבחורה שאף אחד לא הופתע כשבחרו בה להיות מדריכה ומייד כשעזבה קיבלה משרה בסמינר תרגיש כך.

בחיים לא חשבתי שאחזיר משהו למכולת היא אמרה למוישי, אצלנו בבית לא הסתכלו אף פעם על מחירים. כשחזרתי השבוע מהמכולת עם מיונז ראיתי מודעה שבסופר הגדול יש מיונז בארבע שקל פחות חזרתי והחלפתי ללחם, הלחיים שלי בערו כשעמדתי מול הקופאית.

איפה התיאור החיצוני של הדמויות?

 

[R DESIGN]

@R DESIGN
אולי תתני פידבקים על היצירות שעלו עד כה,
כדי שנבין בדיוק לאן מכוון האתגר?

האמת שכל אחד רשאי לקחת את האתגר לכיוון שלו...

אני רציתי לאתגר את הנושא של העברת מידע לקורא.
יש הרבה מידע שהסופר מעביר, בחרתי באתגר הזה את התיאור החיצוני: מראה, סגנון לבוש, נראות של הדירה, של האירוע.
כל הפרטים הנ"ל יכולים להיות כלי מלא עוצמה בידיו של הסופר, לטובת איפיון והצגת הגיבורים.
הסופר יכול להיעזר בתיאור המראה כדי ליצור סימבוליות מסוימת (כמו שהדגמתי, הגובה של הבוס, והשימוש במילה "מתנשא" יכולים להביע המון על אופיו ותפקידו בסיפור).
הסופר יכול לתאר את מראה הבית, כדי להעביר מידע מסוים לקורא.
במקום לומר: "עני" "עשיר" או "סגפן" - הוא יתאר. יספר. ימחיש.
עד כאן - הכל מוכר.
אבל רציתי לבחון באתגר הזה אם יש דרך ליצור מציאות שהתאור החיצוני הוא מענין ומסקרן.
נגיד שכנה חדשה באה לבנין, כל השכנות מדברות עליה, ורק שכנה אחת טרם ראתה אותה, והיא מחכה להזדמנות לפגוש אותה. הקורא מצפה ביחד עם השכנה לפגוש את הדמות לאורך כל הקטע, ואז - כשיבוא התיאור החיצוני, הוא יקרא אותו בשקיקה וממילא יזכור אותו וירשום אותו עמוק במוחו.

הבעיה היא ששוב נתתי דוגמה זהה לקטע שכתבתי: התיאור החיצוני הוא בסוף הקטע, ובא כאקספוזיציה גושית.
האתגר האמיתי זה אקספוזציה מתונה. שמפוזרת במתינות ובתשומת לב.
את זה @shira bira תוכל להדגים טוב ממני.
אז יאללה, בואי כבר, מחכים לקטע שלך...

 

[R DESIGN]

ובמקום כל ההסברים הארוכים שלי, קבלו את הקטע של @רפ
שממחיש חד וחזק ומביע כמה רק תיאור חיצוני - יכול לצעוק אמירה מטורפת. הקטע הזה גם מעלה את רף האתגר לרמה גבוהה יותר משהתכוונתי אפילו אני.
(נשלח אלי באישי, הפניתי אותה למנהל שכנראה לא נמצא פה כרגע, אז אני מעלה במקומו עד שיחזור לפה וימחוק את ההודעה הזאת)

כשפיטרו אותה מהעבודה, והם נאלצו להתפרנס ממלגת כולל זעומה בלבד,
היא לא בכתה.

כשהם התחילו להשתמש בחיסכון הקטן שלה מימי בחרותה, כדי לממן את הוצאות המחיה השוטפות,
היא לא בכתה.

כשגיסתה הקריאה לה מתכון לפשטידה חלבית מכל מיני מוצרים שלא הכירה, בעוד שהיא ניסתה לתכנן מה אפשר להכין לארוחת צהריים משני קישואים ובטטה (שניצלים לפחות היו לה כמה אחרונים במקפיא, אבל היא רצתה גם תפוחי אדמה),
היא לא בכתה.

כשחברה התייעצה איתה מה לקנות ליומולדת של הבעל בתקציב של 100 ש"ח, והיא חיפשה נואשות אחר הפנקס עם דפי המכתבים כדי שלפחות ברכה יפה תהיה לה ליומולדת של בעלה,
היא לא בכתה.

כשבאירוסין של חברה טובה, האחות שארגנה את הבר לקחה את העוגה שהביאה והעבירה אותה למטבח ברגע שלא ראתה, היא קלטה שהשוקולד באמת לא מספיק מבריק, היא קנתה את הכי זול ולא ידעה שזה ישפיע גם על המראה הסופי. איזה בושות.
אבל היא לא בכתה.

השמים היו אפורים, והיה לה קר. היא לא הדליקה חימום - זה עולה הון!!! אלא הצטנפה בשתי שמיכות ודמיינה שנעים לה.
כמה ימים אחר כך, בהחלטה של רגע, היא קנתה בצרכנייה בקבוק חם במבצע בעשרה שקלים וזה הספיק לה עד סוף החורף.
והיא לא בכתה.

היא חשבה 10 פעמים לפני שהזמינה את ההורים של בעלה לערב לביבות נחמד בחנוכה, ו-3 שבתות רצופות אחר כך הם עשו אצל ההורים כי לא נשאר מספיק בארנק לצרכי שבת,
והיא לא בכתה.

החנוכיה שלהם האירה מתוך כוסיות זכוכית שקופות ופשוטות, על מגש מתכת שקיבלה מתנה לחתונה והייתה בטוחה שלעולם לא תשתמש בו. אבל בחוץ נשבה הרוח ובית לחנוכיה לא היה להם, אז היא הוציאה אותו מהארון,
ולא בכתה.

הבית היה מבולגן, והיא לא נגעה בו אלא רק כשהיתה חייבת. כי כמה שתסדר תמיד יישאר הטפט על הקיר הטפט המקולף, הטפט המכוער והישן הזה שבעלי הדירה לא הסכימו בשום פנים ואופן להוריד, ויטיל צל כבד על המרצפות שיישארו משופשפות ושבורות בקצוות גם אחרי קרצוף,
והיא לא בכתה.

פעם אחת נשר לה כפתור מהחולצה שהיא הכי אהבה. כשתפרה אותו, היא שמה לב שבעצם החולצה כבר דהויה, וגם הכפתור מקולף מעט. אבל היא סיימה לתקן את הכפתור והמשיכה ללבוש אותה. נס שזו חולצה שהיא אהבה פעם.
והיא לא בכתה.

כשנולדה הבכורה, היא הרשתה לעצמה לקנות שלושה אוברולים ב-20 ש"ח כל אחד, ואחר כך היא הצטערה על זה כי נגמרו לה כדורי הברזל והיא היתה צריכה לחכות עד תחילת החודש הבא כדי שתוכל לקנות עוד חפיסה.
והיא לא בכתה.

היא פירקה שקיות של בגדי תינוקות ששלחו לה אחיות וחברות, ובררה מתוכם רק את היפים. את כל השאר היא הניחה בצד ולא נגעה בהם יותר. את הבגדים שבחרה היא סידרה יפה בתוך שידת הפלסטיק החדשה (הרהיט החדש היחיד שהם קנו מהחתונה). בתוך תוכה היא ידעה שלמעשה ברוב הבגדים שם היא לא תשתמש, כי הם מידי קטנים או מידי גדולים או לא מתאימים לעונה. אבל היא רצתה להרגיש שיש לה בגדים יפים לתינוקת.
והיא לא בכתה.

יום אחד היא לא הרגישה טוב, ואמא שלה באה לקחת את הקטנה. היא כנראה רצתה להחליף לה בגדים, כי כשקמה משינה מבריאה של 5 שעות, בעלה כבר השתעשע עם התינוקת, ובשידת הפלסטיק היתה ערמה של בגדים חדשים שמתאימים בדיוק למידה ולעונה, ובצד היתה שקית עם כיתוב: להעלות או להעביר לגמ"ח.
וגם אז, היא לא בכתה.

ויום אחד, כשארבעה ילדים מתוקים נמו את שנתם בחדר מחומם כדבעי,
וארוחת ערב מזינה התחממה לאיטה על הכיריים,
והיא ישבה במטבח והכינה רשימת קניות לשבת, וראתה שהרשימה ממש קצרה כי כמעט הכל כבר יש בבית,
היא הסתכלה על חנוכיית הכסף החדשה ששמונה נרות בערו בה באור צלול,
ואז,
היא בכתה בכי גדול.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

יש לו עיניים תכלכלות ותום שאף פעם לא נפגם - מרוח עליהם באקסטרא.
כשהוא מזיז את הפה הוא מזכיר ברווז, אבל שהוא מגרגר הוא דומה לנואם הכתר המיתולוגי. כשהוא מחייך - אז העולם צוחק ביחד איתו, ושהוא בוכה, העולם עצוב איתו וגם בעננים זולגים בגשם.
שהוא מנענע את הידיים, נראה כי העולם נד לרוחו הסוערת, לפי קצב חלילו ותנועותיו. ושהוא שוכב שלו, אז אדים של רוגע ממלאים את האטמוספרה בניחוחות משוועת.
שהוא ישן, אז מלאכים מרחפים באוויר, משיקים למאלכיות הטהורה שבפניו, ושהוא עירני אז נראה כי עוד רגע האוורסט למרגלותיו.
שהוא רעב נראה כי מעולם לא טעם מאומה ולהיטותו ממלאת את החדר ביבבות, ושהוא שבע, אז כמו נודם העולם וחוזר לסדרו.
כל העולם אני רואה בו, הוא כל העולם. תינוקי שלי.

 

[אשר שרבר]

איפה התיאור החיצוני של הדמויות?

אם אני אסיים את הקטע בזה שהם זכו בלוטו זה יהפוך את כל התיאור המקדים לחיצוני?

 

[nechama ro]

יש לו עיניים תכלכלות ותום שאף פעם לא נפגם - מרוח עליהם באקסטרא.
כשהוא מזיז את הפה הוא מזכיר ברווז, אבל שהוא מגרגר הוא דומה לנואם הכתר המיתולוגי. כשהוא מחייך - אז העולם צוחק ביחד איתו, ושהוא בוכה, העולם עצוב איתו וגם בעננים זולגים בגשם.
שהוא מנענע את הידיים, נראה כי העולם נד לרוחו הסוערת, לפי קצב חלילו ותנועותיו. ושהוא שוכב שלו, אז אדים של רוגע ממלאים את האטמוספרה בניחוחות משוועת.
שהוא ישן, אז מלאכים מרחפים באוויר, משיקים למאלכיות הטהורה שבפניו, ושהוא עירני אז נראה כי עוד רגע האוורסט למרגלותיו.
שהוא רעב נראה כי מעולם לא טעם מאומה ולהיטותו ממלאת את החדר ביבבות, ושהוא שבע, אז כמו נודם העולם וחוזר לסדרו.
כל העולם אני רואה בו, הוא כל העולם. תינוקי שלי.

כמה יופי וטוהר! מעורר געגועים לקטנטני שנותר כל בוקר מאחור...
סליחה, אבל ממש מדגדג לי בעין - נכון לומר 'שהוא... ': שהוא מגרגר, שהוא מנענע וכו'?
לא צריך לומר 'כשהוא.. '?

 

[RACHELIZ]

אם אני אסיים את הקטע בזה שהם זכו בלוטו זה יהפוך את כל התיאור המקדים לחיצוני?

בקטע שהעלית, היה נשמע שהתיאור הוא של הבית ולא של הדמויות. אבל במחשבה שניה התכוונת לומר שהם עניים אז יש מצב שזה תואם.

 

[R DESIGN]

בקטע שהעלית, היה נשמע שהתיאור הוא של הבית ולא של הדמויות. אבל במחשבה שניה התכוונת לומר שהם עניים אז יש מצב שזה תואם.

תיאור של הבית הוא חלק מהאקספוזיציה. כלול בתיאור החיצוני.
האמת, שבהתחלה הרגשתי שזה פחות תואם את מה שדובר כאן, כי התיאור הגיע משולב-שלוב-זרוע עם ההתרחשות.
במחשבה שניה - זו בדיוק האומנות והגאונות. הקטע ממש מעולה.

 

[RACHELIZ]

תיאור של הבית הוא חלק מהאקספוזיציה. כלול בתיאור החיצוני.
האמת, שבהתחלה הרגשתי שזה פחות תואם את מה שדובר כאן, כי התיאור הגיע משולב-שלוב-זרוע עם ההתרחשות.
במחשבה שניה - זו בדיוק האומנות והגאונות. הקטע ממש מעולה.

פשוט כתבת את זה:

ומכאן לתרגיל.
נתמקד בסוג מסוים של מידע שחשוב שיעבור לקורא: תיאור חיצוני של הדמויות.

ולכן חשבתי.

 

[R DESIGN]

פשוט כתבת את זה:

ולכן חשבתי.

נכון.
אבל תיאור חיצוני זה גם תיאור של הלבוש שלהם, ושל הבית שלהם ושל המעמד הכלכלי שלהם.
כל תיאור שהוא לא איפיון - אופי, זה תיאור חיצוני.
אני חשבתי בגלל סיבה אחרת, שהתיאורים היו כ"כ מובלעים ומוחלקים בסצינה.
ואז הבנתי שזה הגאונות של הקטע.
בעיניי - הקטע הזה הוא הזוכה בנתיים באתגר.

 

[RACHELIZ]

נכון.
אבל תיאור חיצוני זה גם תיאור של הלבוש שלהם, ושל הבית שלהם ושל המעמד הכלכלי שלהם.
כל תיאור שהוא לא איפיון - אופי, זה תיאור חיצוני.
אני חשבתי בגלל סיבה אחרת, שהתיאורים היו כ"כ מובלעים ומוחלקים בסצינה.
ואז הבנתי שזה הגאונות של הקטע.
בעיניי - הקטע הזה הוא הזוכה בנתיים באתגר.

לכן כתבתי את המחשבה השניה שלי...

 

[אשר שרבר]

עכשיו הגיע הלייק, תודה.

 

[כפריה]

כשמתן ביקר לראשונה בביתנו, אני לא יודעת מה חשבתי עליו.

מתן ורעמת התלתלים שזמן רב לא פגשה מספריים, התיישבו בלי גינונים על הספה בסלוני. חולצת הטריקו הרחבה התנפנפה ברישול מצטרפת לתיק הגב שהושלך על השולחן.

אני לא יודעת אם מה שתפס את תשומת ליבי היתה הידיעה שהנער התמיר עושה את לילותיו ברכב ואוכל אוכל מזדמן קנוי, או שפשוט העובדה שלמתן יש בעצם משפחה מטופחת ואוהבת, ובביתו ממתינה לו מיטה חמה ושלל אחים ואחיות.


כזה הוא מתן, שואף לחיי בראשית, מעריך פשטות פרימיטיבית ובעצם מתנגד לממסד המודרני.

אחת הפעמים שבהן למדתי קצת על מתן, היתה כשמתן רצה לצאת למעיינות בצפון באישון ליל, וביקש לעבור דרכנו לקחת שמיכה. עד שמתן הגיע לביתנו , הכנתי לו שמיכה ארוזה ולצידה מארז של אוכל ביתי חם וטוב, ידעתי שהוא יוצא עם ציוד דל ורציתי לחמם את ליבו. מתן לפליאתי סירב לקחת את האוכל , ניסיתי לשכנעו אבל מתן סירב בתוקף, מסיט מעל עיניו תלתל סורר.
אחרי מספר שכנועים קלטתי סוף סוף את הזיק המרצד ששכן בעיניו של מתן, מייחל ומתחנן , שלא אפריע לו בחומה העצמאית שהוא בונה לעצמו, שאתן לו "לשחק אותה" כמו שהוא רוצה, ושבעצם כל מה שהוא מבקש זה לחוש שהוא מתבודד באפס חומריות במעיינות הארץ.

הפסקתי את השכנועים , נתתי לו את מה שביקש ולא נתתי לו את מה שביקש שלא אתן.

מתן הוא נער אמיתי שזכיתי להכיר שמשתייך לטיפוסי "ילדי הפרחים".

חוץ מהמראה התמהוני שלו, והמרדנות הטבועה בו הוא בעצ בחור איכותי ביותר המקפיד על קלה כבחמורה, בעל לב טהור לעבודת בוראו , מבלה רוב יומו בלימוד בחברותות במקומות פסטורליים ומעוררי השראה, משום מה (וזו תורה פסיכולוגית שלמה) מתן נמשך לסגנון החיים הזה , מה שגורם לישיבות לראות בו עורבא פרחה ולגרום לו להיות בחור חסר מסגרת.

אבל בדיוק כך הוא רוצה לחיות.


נ.ב.

הסיפור אמיתי.
לא כתבתי הרבה תיאורים פיזיים, אלא תיאורים התנהגותיים ומאפיינים שבאים לתאר תופעה המכונה "היפיות" (ילדי פרחים) מבלי להגדיר את זה.

 

[חנושית!!!]

דלת צרה לבנה וסגורה.

עמדתי נשענת על הקיר.
פאה סתורה, בגדים מקומטים מהישיבה הממושכת ועיניים נדבקות זו לזו.
השעות, הדקות, השניות, עברו בצורה איטית ומותחת (נמרחת).
כל שניה נצח. דקה לא עוברת. אז אתם מדברים על שעה?!
מה קורה???
שיצאו, יגידו, ישתפו. מ-ה? אני גם בנ"א, תתחשבו.
החדר מסתובב סביב, היובש בפה.
הראש כבד ממחשבות שמעמיסות עליו -
לא רוצה להשאר לבד!!!
---
לפתע החדר נפתח.
איש תמיר בחלוק ירוק, יוצא. הליכה מהירה, גב זקוף, כיודע הכל.
הגוף מתכווץ באחת, לא מצליחה לנשום.
מסתכלת לעברו בתחינה, רוצה להתקדם להתעדכן. הרגליים נשארות במקומן, כאילו התנוונו לרגע.
אשה ממוצעת ליד איש רזה וגבוה, מרגישה קטנה לידו, מזערית.
המבט הקונקרטי והרציני, גומר לי את האויר.
ל-א!, אין לי כח לעוד בשורות.
---
"עבר" פולט וממשיך ללכת.
איך עבר? מה המצב? - שאלות מתרוצצות, בקשות להבהרה - אני רוצה לקבל מידע.
אך המילים נתקעות בתוכי, מסרבות הן לצאת.
הוא ממשיך לרוץ, מסובב לרגע את הראש, זורק - "הרופא התורן יצא, יתן לך פרטים" ונעלם.
---
לצעוק,
לבכות,
לשאוג.

לנענע עולמות,
בעיניים רכות,
לדאוג.

ואני לבדי,
אין אחד לצידי.
איה ידידי?

התרגישו אותי?!