הנושאים החמים
אמא של תולוש
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #1
קראתי באחד האתרים וחושבת שכדאי שעוד יקראו
---
לפני מספר ימים לקחתי בחור צעיר טרמפ מירושלים לכיוון הצפון. באמצע הדרך עצרתי בפתח תקווה למסור משהו לבן שלי. כשהמשכנו בנסיעה פתח פתאום הטרמפיסט את הפה ושאל "זה הבן שלך?", "כן", השבתי לו. "ואתה ככה מקבל אותו למרות שהוא עם ג'ינס וחולצת טריקו?", המשיך הנער להקשות, "ברור" עניתי לו. "הכיפה על הראש, הוא שומר תורה ומצוות, ולפני הכל הוא הבן שלי".
כאן החל הנער לבכות. "למה לא כולם מבינים את זה?", הוא שאל. "ההורים שלי אנשים מבוגרים", הוא סיפר בבכי. "נולדתי להם אחרי הרבה מאוד שנות ציפיה, והרף שהציבו לי היה גבוה במיוחד. אבל הם חיים 2 דורות אחורה, והם פשוט לא מבינים אותי. בפעם הראשונה שאבא שלי תפס אותי מעשן הוא נתן לי סטירה, כשעפתי מהישיבה כי היא לא התאימה לי הוא לא דיבר איתי שבועיים, וכשהלכתי לישיבה של 'נוישרים', הוא הפסיק לדבר איתי בכלל. אז נכון, הכיפה שלי התקטנה פתאום, ואת החולצה הלבנה החליפה חולצת טריקו ירוקה, אבל נשארתי אותו בן אדם. מה כבר ביקשתי? לא פרס ולא מתנה - ביקשתי הבנה".
כשעצרנו, נתתי לו לקרוא את הטקסט הבא שכתבה תמר גודמן וראיתי פעם באיזשהו פורום ושאלתי אותו לדעתו.
"הצומת היית עמוסה בחורים, כולם מניפים אצבעות ומקוים לטוב.
חלקם היו קצת יותר נואשים ועצרו מכוניות בגופם, רק כדי לשרבב את הראש פנימה ולנסות להמלט מהגשם.
אבל הוא לא.
הוא עמד בתוך הגשם ואפילו לא הרגיש אותו המזוודה נרטבה גם היא ורק הוא והאוזניות מתחבאים בתוך הקפוצ'ון, מרגישים מוגנים.
הוא לא רדף אחרי טרמפים מזדמנים ולא ניהיה היסטרי מהשעה המתאחרת, הוא גם לא הרגיש מספיק דחף לחזור הביתה.
אולי עדיף להישאר כאן בגשם בלי המבט המאשים של אבא, בלי הכאב בעיניים של אמא, בלי החטטנות של האחים הקטנים, בלי ההטפות מוסר של האחים הגדולים.
אין לו מה לומר להם לכולם.
אפילו לא משפט מצטדק אחד.
כן, העיפו אותו מהישיבה.
כן, זה הגיע לו והם אפילו לא יודעים עד כמה.
העיפו אותו על שטות, כמה מגזינים לא לעניין והם לא יודעים שהוא הרבה יותר רחוק משם.
קרוב יותר למתבגר החילוני הממוצא－שאבא ואמא כ“כ מתעבים.
הוא נאנח ומתעטף חזק יותר בקפוצ'ון, מקשיב לזמר ששר באיזושהי שפה שהוא אפילו לא מכיר.
שני פנסים מאירים לו את החושך שבקפוצ'ון ובחור חייכן מזמין אותו לעלות הוא עולה, מה אכפת לו כל עוד זה לא לכפר ערבי זה כנראה טוב יותר מללכת אל הבית.
אבל הבחור דווקא בכיון שלו, כמה רחובות מהבית בגאולה
'רק אם לא כ'פת לך'－הוא גם קופץ לכותל.
“תקפוץ” מאשר גדי “תקפוץ כמה שבאלך אנלא ממהר”
ואני יכול להיות עוד קצת בפלאפון.
הבחור מודה לו וממשיך בנסיעה שקטה.
אבל כשמגיעים את הכותל, הבחור לא משאיר לו הרבה ברירות “בא תגיד שלום לכותל, שים פתק, אח“כ תיראה הרבה יותר רגוע בתוך הקפוצ'ון הגדול הזה שלך, פ'סדר?“.
פ'סדר פ'סדר. עוד איזה משגיח.
רק בגלל שהיית שקט בנסיעה, אני לא מסביר לך בדיוק מה דעתי על אנשים כמוך.
מתקרב לאט אל הכותל, מכבה מתוך נימוס את הלועזי ששועט לו באוזן.
ורק אז הוא שומע חבורה של כמה צ'יבצ'ערס' שהתחברו כדי לשיר את השיר הזה, החדש “מה תגידו לו”.
ודווקא אז, כשמישו שם מתחזן לו לגבהים－נסדקת החומה הגבוהה המתוסכלת שלו בפנים ומתפרק אל תוך הכותל.
מה תגידו לו?
תגידו לו שאני קשור אליו, אפילו שניראה שלא.
תגידו לו שאני מתגעגע ל'אני' תמים יותר.
תגידו לו שקשה לי, שלא מבינים אותי, שאני מתמודד עם רחוב מגרה ולא תמיד מצליח.
תגידו לו את כל זה, אני לא כ“כ בכושר לדבר איתו.
ואז, ממשיך החזן התורן לסלסל "שחולת אהבה אני"
אה כן, הוא נזכר פתאום ומתחפר בתוך האבן, כמו גור חתולים עייף.
תגידו לו גם את זה".
הוא סיים לקרוא ופרץ שוב פעם בבכי. "זה אני", הוא אמר. "זה נכתב עלי. אם רק היו מבינים אותי לפני מספר חודשים, סביר להניח שלא הייתי מגיע למצב בו אני נמצא היום".
לצערי, לסיפור הזה אין הפי-הנד (בינתיים בכל אופן), אבל אולי הוא ייצור הפי-הנד למאות סיפורים אחרים.
הורים, הם באמת לא מבקשים מכם הרבה, הם לא מבקשים פרס או מתנה, רק הבנה.
---
לפני מספר ימים לקחתי בחור צעיר טרמפ מירושלים לכיוון הצפון. באמצע הדרך עצרתי בפתח תקווה למסור משהו לבן שלי. כשהמשכנו בנסיעה פתח פתאום הטרמפיסט את הפה ושאל "זה הבן שלך?", "כן", השבתי לו. "ואתה ככה מקבל אותו למרות שהוא עם ג'ינס וחולצת טריקו?", המשיך הנער להקשות, "ברור" עניתי לו. "הכיפה על הראש, הוא שומר תורה ומצוות, ולפני הכל הוא הבן שלי".
כאן החל הנער לבכות. "למה לא כולם מבינים את זה?", הוא שאל. "ההורים שלי אנשים מבוגרים", הוא סיפר בבכי. "נולדתי להם אחרי הרבה מאוד שנות ציפיה, והרף שהציבו לי היה גבוה במיוחד. אבל הם חיים 2 דורות אחורה, והם פשוט לא מבינים אותי. בפעם הראשונה שאבא שלי תפס אותי מעשן הוא נתן לי סטירה, כשעפתי מהישיבה כי היא לא התאימה לי הוא לא דיבר איתי שבועיים, וכשהלכתי לישיבה של 'נוישרים', הוא הפסיק לדבר איתי בכלל. אז נכון, הכיפה שלי התקטנה פתאום, ואת החולצה הלבנה החליפה חולצת טריקו ירוקה, אבל נשארתי אותו בן אדם. מה כבר ביקשתי? לא פרס ולא מתנה - ביקשתי הבנה".
כשעצרנו, נתתי לו לקרוא את הטקסט הבא שכתבה תמר גודמן וראיתי פעם באיזשהו פורום ושאלתי אותו לדעתו.
"הצומת היית עמוסה בחורים, כולם מניפים אצבעות ומקוים לטוב.
חלקם היו קצת יותר נואשים ועצרו מכוניות בגופם, רק כדי לשרבב את הראש פנימה ולנסות להמלט מהגשם.
אבל הוא לא.
הוא עמד בתוך הגשם ואפילו לא הרגיש אותו המזוודה נרטבה גם היא ורק הוא והאוזניות מתחבאים בתוך הקפוצ'ון, מרגישים מוגנים.
הוא לא רדף אחרי טרמפים מזדמנים ולא ניהיה היסטרי מהשעה המתאחרת, הוא גם לא הרגיש מספיק דחף לחזור הביתה.
אולי עדיף להישאר כאן בגשם בלי המבט המאשים של אבא, בלי הכאב בעיניים של אמא, בלי החטטנות של האחים הקטנים, בלי ההטפות מוסר של האחים הגדולים.
אין לו מה לומר להם לכולם.
אפילו לא משפט מצטדק אחד.
כן, העיפו אותו מהישיבה.
כן, זה הגיע לו והם אפילו לא יודעים עד כמה.
העיפו אותו על שטות, כמה מגזינים לא לעניין והם לא יודעים שהוא הרבה יותר רחוק משם.
קרוב יותר למתבגר החילוני הממוצא－שאבא ואמא כ“כ מתעבים.
הוא נאנח ומתעטף חזק יותר בקפוצ'ון, מקשיב לזמר ששר באיזושהי שפה שהוא אפילו לא מכיר.
שני פנסים מאירים לו את החושך שבקפוצ'ון ובחור חייכן מזמין אותו לעלות הוא עולה, מה אכפת לו כל עוד זה לא לכפר ערבי זה כנראה טוב יותר מללכת אל הבית.
אבל הבחור דווקא בכיון שלו, כמה רחובות מהבית בגאולה
'רק אם לא כ'פת לך'－הוא גם קופץ לכותל.
“תקפוץ” מאשר גדי “תקפוץ כמה שבאלך אנלא ממהר”
ואני יכול להיות עוד קצת בפלאפון.
הבחור מודה לו וממשיך בנסיעה שקטה.
אבל כשמגיעים את הכותל, הבחור לא משאיר לו הרבה ברירות “בא תגיד שלום לכותל, שים פתק, אח“כ תיראה הרבה יותר רגוע בתוך הקפוצ'ון הגדול הזה שלך, פ'סדר?“.
פ'סדר פ'סדר. עוד איזה משגיח.
רק בגלל שהיית שקט בנסיעה, אני לא מסביר לך בדיוק מה דעתי על אנשים כמוך.
מתקרב לאט אל הכותל, מכבה מתוך נימוס את הלועזי ששועט לו באוזן.
ורק אז הוא שומע חבורה של כמה צ'יבצ'ערס' שהתחברו כדי לשיר את השיר הזה, החדש “מה תגידו לו”.
ודווקא אז, כשמישו שם מתחזן לו לגבהים－נסדקת החומה הגבוהה המתוסכלת שלו בפנים ומתפרק אל תוך הכותל.
מה תגידו לו?
תגידו לו שאני קשור אליו, אפילו שניראה שלא.
תגידו לו שאני מתגעגע ל'אני' תמים יותר.
תגידו לו שקשה לי, שלא מבינים אותי, שאני מתמודד עם רחוב מגרה ולא תמיד מצליח.
תגידו לו את כל זה, אני לא כ“כ בכושר לדבר איתו.
ואז, ממשיך החזן התורן לסלסל "שחולת אהבה אני"
אה כן, הוא נזכר פתאום ומתחפר בתוך האבן, כמו גור חתולים עייף.
תגידו לו גם את זה".
הוא סיים לקרוא ופרץ שוב פעם בבכי. "זה אני", הוא אמר. "זה נכתב עלי. אם רק היו מבינים אותי לפני מספר חודשים, סביר להניח שלא הייתי מגיע למצב בו אני נמצא היום".
לצערי, לסיפור הזה אין הפי-הנד (בינתיים בכל אופן), אבל אולי הוא ייצור הפי-הנד למאות סיפורים אחרים.
הורים, הם באמת לא מבקשים מכם הרבה, הם לא מבקשים פרס או מתנה, רק הבנה.
