דיון נספח לאתגר דו שבועי - האנשה

[Mendel Amitay]

האתגר

בהצלחה

 

[כנפיים]

איזו פתיחה! וואו!

 

[תלמוד]

תודה על האתגר. מרענן, מאתגר ומעניין במיוחד.

"כשהוא העיר אותי משנת הצהריים, ודגדג אותי עם העכבר שלצידי, שמעתי אותו פתאום צורח 'וואו, איזה אתגר', לא שהבנתי למה הוא צורח, אבל המשכתי לשרת אותו נאמנה במסירות" (קטע מונולוגי ששמעתי את מסך המחשב שלי מפטפט לעצמו).

 

[כנפיים]

@שיילה נראה לי שהתכוונו שיתמודדו רק כאלה שחיים בעולם בו קיימים יצורים משלושת דרגות הבריאה. לא כאלו שהעט שלהם מרייר קטעים מעולים ומי שמלקק ת'שפתיים אלו דווקא הקוראים.

קטע פשוט מצויין, וצורת הכתיבה הזו ראויה ללימוד.

 

[stars]

@כספומילי במי, או יותר נכון במה, מדובר?

 

[יאן]

@כספומילי במי, או יותר נכון במה, מדובר?

 

[anotherית]

כנראה הגיע הבוקר, אני שומע אותה לוחצת על הקומקום, פותחת את דלת המזווה ולא זזה.
"שוקולד!" אני צועק לה "היום תור השוקולד!"
היא כנראה החליטה לבוא איתי בטוב היום, כי אני רואה אותה מתקדמת לסלון עם ספל הקפה ושוקולד
היא מתיישבת על הכיסא, מדליקה אותי ומקישה עלי את הספרות הסודיות שאף פעם לא הצלחתי לעלות עליהן.
תזכירו לי בהזדמנות, אני אחפור בזכרון שלי.
'אז איפה היינו?' היא ממלמלת, ספק לעצמה ספק אלי ומריצה את האצבעות במיומנות, פותחת את הקובץ החדש שנוצר רק אמש.
'היום אתה עובד בחריצות ושומע בקולי, בלי הפגנת דיעה עצמית!' היא נוזפת בי. 'בעוד כשלוש שעות הdaily, ועד אז אנחנו צריכים לסיים את כל הפיצ'ר, ואפילו להתחיל לכתוב טסטים.'
אני כובש אנחה, ועוד חשבתי שהיא באה איתי בטוב היום...
אחח, איפה הם הזמנים שחיינו בהם את החיים היפים?
היא היתה מעירה אותי כל בוקר,
אורזת אותי היטב בתיק, ויחד היינו יוצאים אל העולם.
עולים לאוטובוס, מתמקמים בו, אני ליד החלון והיא לצידי.
ואז היינו מגיעים אל המשרד ההוא. אל החדר שבו פגשתי בכל יום מחדש את כל החברים שלי,
שמעתי מתכונים חדשים של החברות שלה, עודכנתי מה קורה עם החבילה מנקסט, ואפילו ידעתי לספר כמה אחוזי הנחה יש כעת בקדס.
אתוודה בפניכם, אני מלא נקיפות מצפון.
אני חושש שזו אשמתי כל הסיפור הזה
לו לא הייתי מספר לה מה קורה בסין, אילו רק היה לי את השכל למנוע ממנה להציץ באשכולות 'קורונה 1-2-3-4' יתכן ולא היינו מגיעים למצב הזה.
היא לא היתה חוששת להגיע לעבודה, ואני לא הייתי מוצא את עצמי חוגג שישה שבועות בבית,
(בדקתי את זה בלוח השנה שלי!)
רואה אור בטריה בלבד,
ואת הקניות שלי עושה באופן מקוון.
חיוני חיוני, אבל מהבית.

<<מוקדש לכל המתכנתים שנוהגים לדבר אל המחשב לעיתים, לגעור בהם, ובאופן כללי לראות אותם אחראיים לכשלונות ושותפים להצלחות.
כן, נכון, הבטחתי גם לכם
מוקדש לך, ASUS אהוב שלי, וגם לך, macbook יקר, תרתי משמע, על עבודת צוות נאמנה ומסורה.
בתפילה שהסגר המוחלט שהוטל עליכם יסתיים בקרוב יחד עם המצב ההזוי הזה. >>

אהבתי. והזדהיתי. לא, לא למחשב. (שתוק! תקמפל כבר ושתוק. בלי לפלוט שטויות בלי קשר. ואל תגיד לי מה לעשות. הכל כתוב מ-ע-ו-ל-ה)

 

[2u2]

@יאן לקחת כזה נושא ולעשות ממנו מטעמים,
וואוו!

 

[יאן]

תודה!!!
זה עבד!
חיברנו אותה מחדש, היא התעוררה מההרדמה, השמיעה טענות על כך שאינה מצליחה להתחבר לראוטר, ושאין לה דיו צהוב. הכנסנו את התואם. היא חשבה קצת, והשתתקה. אחר כך השמיעה סדרת יבבות תחת הטייטל 'cleaning', ובסוף הדפיסה שני דפים בשחור לבן.
כנראה גם האיום בזריקתה מהבית, הועיל.
תזכו למצוות.

האתגר חצה את גבולות הפורום

 

[anotherית]

שלום, שמי רחל.
הרבה מכם בוודאי נפגשו איתי בעבר, ואולי אף אירחו אותי לזמן קצר פה ושם.
אני הכי קטנה במשפחה. מעלי יש את שאול, לאה, ונתן הגדול. מבין כולם אני הנמוכה ביותר, ואף פעם לא גובהת.
התלוננתי על כך פעם באוזני נתן, והוא אמר שזה בגלל העיוורים. מסכנים. אני ב"ה רואה היטב, ורוצה לספר לכם מעט חוויות.

ביומיום אני אוהבת להסתובב בעיקר עם נתן. הוא גבוה וחכם. וברחוב, כולם מסתכלים עליו בהערצה ומאוד מכבדים אותו.
האמת, בשונה ממני שנכנעת במהירות לכל מבט מזמין של פס גבינה מאנג'ל, נתן הוא בחור קשוח ודי קשה להשגה.
שאול תמיד אוהב לרדת עלי בעניין. פעם עוד הייתי מחזירה לו - לשאול, על כך שגם הוא לא שווה הרבה יותר ממגש פיצה חצי אפוי שעושה כאבי בטן. אבל לאחרונה ממש גיליתי מגשים שקורצים גם לי מבעד לקרטון, והתחלתי להבין אותו.

יש לנו הרבה בני דודים ובנות דודות שתמיד כיף לפגוש. כולם גם קרויים על שם אותם סבים וסבתות, כך שזה די מאחד.
אנחנו אוהבים להסתובב בכל מקום במיוחד בתקופות החגים, ולהתחיל עם אנשים שמשתגעים מאיתנו. אני הכי אוהבת ללכת לאיבוד. בעיקר באוטובוסים. כמה דקות של הנאה על הרצפה הקרירה. בדרך כלל תוך כמה דקות מישהו מרים אותי, ובודק מהר אם יש לי סימנים. לא יודעת אלו סימנים הם מחפשים תמיד. סימני אלימות יש לי תמיד אבל זה לא מדאיג. זה פשוט בלאי.
וסימני בכי אף פעם לא היו לי. אולי פעם אחת. הזיכרון הראשון שלי בעצם.

ישבנו אז בצפיפות מאות בנות דודות בטנדר חנוק, ולפתע שמענו רעש והמולה רבה. הצצתי בזהירות וראיתי שני אנשים שמחזיקים אקדחים ומכוונים עלינו. לא רציתי לזוז אך לא הייתה לי ברירה. כמעט התחלתי לבכות. לאה שהייתה בקרטון שלידי צעקה לי שהכל בסדר, ושהם רק שומרים עלינו מעבריינים. לא הבנתי מה הכוונה אבל זה הרגיע אותי. הכניסו אותנו אל תוך מכונות ענקיות בלי אויר, וככה שכבנו בערימות אחת על השנייה כל הלילה. בבוקר הסתדרנו בזוגות ונפלטנו החוצה. זה היה בהחלט 'רגע משחרר'. (מאז אותו מקרה, יש לי ראקציה מיוחדת לגומיות).

תוך מספר שבועות, הבנתי את כוונתה של לאה כשצעקה לי על העבריינים. האמת שאני לא אוהבת לחזור אל הרגעים הקשים שעברנו באותה תחנת דלק. היריות והצרחות. אז אדלג על זה ברשותכם.

חשוב לי בעיקר לספר לכם על אותו טיול שעשיתי לא מזמן לחו"ל, ולהעביר דרככם מסר ובקשה אישית.
זו הייתה נסיעה כיפית עם איש שמן במיוחד, אשר לקח אותי לאמריקה במחלקת עסקים. ישבתי בשקט ולא עשיתי בעיות. כשהגענו הביתה, אשתו גילתה אותי רגע לפני הכביסה (ואני שונאת כביסה) בכיס האחורי של המכנס.
הם לא ידעו כיצד לטפל בי, ולכן מסרו אותי לאימוץ בבית לפליטות כמוני. למנהל המוסד קראו צ'יינג'ער. מצחיק.
אבל שם גיליתי תגלית מרעישה ומקוממת. בעוד שהמשפחה הישראלית שלנו כ"כ מצומצמת, במשפחה אמריקאית טיפוסית יש הרבה יותר נפשות, ויש אפילו אחד ששווה הרבה פחות ממני. ג'ורג' קוראים לו.

זה נורא מעצבן. כי אני תמיד חלמתי על אח קטן וחמוד שיהיה במשפחה. ואפילו השר דרעי כבר זעם בעבר מדוע אצלנו כולם אשכנזים כאלו. אז תגידו, אין מצב שיהיה לנו 'עובדיה' קטן אולי?..

טוב!
קראתי פעמיים! ממליצה.

 

[סיפורים]

שאלה.
הקטע אמור להיכתב דווקא בנימה אישית?

 

[יאן]

אפילו השר דרעי כבר זעם בעבר מדוע אצלנו כולם אשכנזים כאלו. אז תגידו, אין מצב שיהיה לנו 'עובדיה' קטן אולי?..

פעם פעם, היה על השקל תמונה של רבינו משה בן מימון הספרדי.
אולי צריך דוקא "מורוקאי"

 

[Mendel Amitay]

שאלה.
הקטע אמור להיכתב דווקא בנימה אישית?

לא. בכל צורה שתבחרו

 

[סיפורים]

לא. בכל צורה שתבחרו

אז סתם לכולם זה הסתדר עם גוף ראשון

 

[Mendel Amitay]

"התקפה!".

הקריאה נשמעה, והטוראי המוכן פרץ בריצה קדימה, ישר עד לגבול האויב. הוא הספיק להעיף מבט לאחור, לסמן למפקד שכאן יש פלוגת חיילים בדרגה גבוהה, אות לכך שהם בכיוון הנכון, והועף מירי סגן-האלוף הראשון שפגש.

המפקד הבין שעליו לחשב את המסלול מחדש, והעביר במוחו במהירות את האופציות השונות. בינתיים ראה איך חייליו כושלים בזה אחר זה בידי האויב. הוא חייב לעשות משהו.

לפתע שם לב למערך חיילים שונה שצד את תשומת לבו. בין רגע הוא החליט על דרך ההתקפה, ושלח חבלן מלווה באלוף, ליתר ביטחון.

אכן, המקום היה ממוקש כמו שחשב. האלוף נאלץ לפעול בתקיפות כדי לחפות על החבלן ולפלס לו דרך למוקשים. החבלן פוצץ כמה מוקשים בזה אחר זה, כשבינתיים חיילי האויב מבולבלים, ומנסים לפגוע מתוך ייאוש בחיילים שמוצבים בעורף.

המפקד היה דרוך. לא הזניח את פלוגת העורף, אבל הפנה את מרכז תשומת לבו לחיילים הבודדים שבחזית.

רוב המוקשים כבר פונו. הגיע הזמן.

האלוף פרץ קדימה.

דגל!

יפה מאוד. לאיזו מלחמה וחיילים הכוונה?

 

[פירי]

יפה מאוד. לאיזו מלחמה וחיילים הכוונה?

משחק סטרטגו.
לקחתי סיכון שלא כולם מכירים, אבל זה בכל אופן משחק מוכר מאד.

 

[עט להשקיע]

משחק סטרטגו.
לקחתי סיכון שלא כולם מכירים, אבל זה בכל אופן משחק מוכר מאד.

זיהיתי כשכתבת שכשיש דרגות גבוהות הפשוטים לא מסתדרים...

 

[כנפיים]

@פסיק מיוחד במיוחד!!
אהבתי מאד שלא צריך לחכות לפאנץ' כדי להבין, ואת הערך המוסף שבקטע, שעבר כלכך טוב מנקודת המבט הזו.

 

[מ"ם]

קרני הבוקר הראשונות שחדרו למי-המעמקים העירו באחת את שלמה. הוא אפילו לא היה צריך
לפקוח את עפעפיו כי לשלמה - כמו ליתר הסלמונים הנורבגים - פשוט אין עפעפיים. הוא ציחצח את
שיניו בזריזות באלמוג סמוך ושחה במהירות ל"פיש שול" כדי לתפוס את המנין הראשון של פרק -
שירה.

שלמה היה נרגש, בערב הוא כבר יחשב כבוגר ויוכל לצאת למסע פרטי משלו ולבנות את חייו.
שבועות על שבועות הוא לומד את רזי וטכניקות "מסע-ההישרדות" אצל המאסטר-סלמון הזקן שקצה
סנפירו גדום וקשקשיו מצולקים זכר למסעותיו. ימים על ימים הוא מתאמן בסוגי שחיה ומאמץ תובנות
וגישות שיעזרו לו לצלוח את משימת חייו הקשה מכל - לשחות נגד הזרם. והנה זה קורה.

זהו סיפורו של שלוֹמוֹ המלך. הסלמון שמשימת חייו היא לשחות נגד הזרם.

אתגר מיוחד.
קטע פתיחה מדהים וכתוב היטב.

אממה? כבר הורגלנו להאנשת יתר. ספרי הפעוטות והילדים מלאים בהאנשת בעלי חיים עד שנראה שכבר אין בה חידוש, כך גם כלים הקרובים לעולמם כמו קופסת הצבעים,כלי המטבח, פירות וירקות ועוד.

אם יורשה לי להציע לפותח האתגר, לשיקולו, לקחת בחשבון בשיפוט גם את ההצלחה להאניש משהו שלא ציפינו להאנשתו, כמו שכמה כבר הצליחו שם בצורה מדהימה. זה הולך ונהיה קשה ככל שקוראים יותר ספרי ילדים או ספרים בכלל...

(מיותר לציין, אני לא מנסה לקדם את הקטע שהעליתי שם. אחרים עולים עליו בכל תחום, כולל בתחום זה)

*
על הדרך, בשמיטה הקודמת כתבתי ספר לימוד שנתי בו הופיע מדור המאניש את מגירת מכשירי הכתיבה, בכל יום בקשר לחומר הנלמד. הנה למשל הקטע הראשון ליום פתיחת הלימודים באלול:

במגירת מכשירי הכתיבה, בחדר הילדים של משפחת . . ריקד המחק בצעדים קטנים ועליזים, היישר לעבר בקבוקון הטיפקס.
"אנחנו "על הגובה" החודש!" הצהיר.
"למה?" ביקש המחדד לחדד.
"התחלה חדשה, חודש התשובה... מוחקים את כל העבר והכל נשכח!"
"אני חושב שאתם טועים". צייץ המחשבון, מריץ ספרות על המסך. "דווקא עכשיו זה הזמן לעשות חשבון על כל השנה".
"למה להיזכר בדברים לא טובים?" תמה המחק. "בואו נמחק את הכל ונתחיל מחדש!"
"אם נתחיל שוב מחדש בלי להתייחס לעבר – אנו עלולים ליפול שוב בטעויות העבר". הסביר המחשבון את ההיגיון. "חשבון נפש על כל השנה שעברה, הוא הדרך לשנה מוצלחת!"

 

[אי פה אי שם]

אממה? כבר הורגלנו להאנשת יתר. ספרי הפעוטות והילדים מלאים בהאנשת בעלי חיים עד שנראה שכבר אין בה חידוש, כך גם כלים הקרובים לעולמם כמו קופסת הצבעים,כלי המטבח, פירות וירקות ועוד.

אם יורשה לי להציע לפותח האתגר, לשיקולו, לקחת בחשבון בשיפוט גם את ההצלחה להאניש משהו שלא ציפינו להאנשתו, כמו שכמה כבר הצליחו שם בצורה מדהימה. זה הולך ונהיה קשה ככל שקוראים יותר ספרי ילדים או ספרים בכלל...

איך שעלה האתגר, ישר נזכרתי בקטע הזה של ידידנו המוכשר (הלו, היכן נעלמת?..)
וזה נכון שהז'אנר כבר די נפוץ, אבל תמיד נשארים עם טעם טוב..

ואגב, בצפייה זה תמיד מוצלח הרבה יותר. גילוי נאות- את הקטע שלי כתבתי בהשראת הסרטון של הדואר. מי שבילה שם כמה שעות (מי לא) בטח יודע על מה אני מדבר..