הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #41
עוד קטע האנשה, שנאלצת להדחק לנספח כיון שהעליתי כבר לאתגר.
אשמח לשמוע ביקורת ודעות.
הוא שכב בשקט, ממתין לבעליו שיאסוף אותו, ומהר, כי הוא מונח ממש בקצה התיבה, וקשה לו כבר להחזיק את עצמו לא לגלוש החוצה. יד זרה הגיעה לתיבה והוציאה אותו. "חטיפה!" הוא נבהל, ניסה להתקפל, לתקוע את דפיו בתוך התיבה שהחוטף לא יצליח לקחת אותו. אף אחד לא שמע את זעקתו, והזר משך אותו בכוח, מקמט אותו בקמט בלתי הפיך בעמוד הראשי, ובקרע קטן בתחתיתו. החוטף אחז בו בחוזקה מכאיבה ביד אחת, השניה נשענת על התיבה, מנסה להסתיר את האירוע, והעיינים מרצדות, רגע עליו ורגע על השטח שמסביב, בולשות ומשגיחות שאף אחד לא יבחין במעשיו. מדי פעם נושרות טיפות משערו הרטוב, גורמות לו כתמים איומים.
הוא ראה שהכוחות אינם שווים והשלים עם גורלו, רק מדי פעם הרעיד את דפיו מפחד, גורם לחוטף לתת לו ניעור רציני כדי ליישר את קצות הדפים שהרכינו ראשם.
הוא היה שקוע בדמיונו ובפחדיו, ולכן נבהל לגמרי כשבין רגע מצא את עצמו מקומט ומקופל בעומק התיבה, בחושך רציני.
הוא שכב ללא תנועה כמה דקות, מנסה להירגע. די קשה לעשות את זה כשנזרקת לפני רגע לתוך חדר חשוך ודחוק, מקומט וקרוע.
כששמע את קול צעדיו המוכרים של בעל הבית שוב התחילו דפיו לרעוד. מה יעשה בו כשיראה את המצב שלו? יזרוק אותו מיד לפח?
בעל הבית אכן הביט בו במבט חמור וכועס, "גנב", שמע אותו אומר. אבל הוא לקח אותו הביתה ופרס אותו על השולחן, מנסה ליישר את הקמטים. החמימות מהדפוס כבר מזמן נמוגה, ולכן שמח מאד בכוס הקפה שהונח עליו, מחמם את שׁערו.
אחרי שכוס הקפה התקררה לחלוטין והורדה ממנו, הוא התמתח למלא רוחבו על השולחן, מגלה לכולם את דעותיו ורעיונותיו על מאורעות היום החולף, מרשה לעצמו גם להציע מוצרים שונים לקניה מכירה או השכרה. לאחר שנסקר כולו בשבע עיניים (רק אברהם בן השבע לא נגע בו, ולאמא אין זמן, קראה אותו עם עין אחת, והשניה שוטטה מסביב כל הזמן, בוחנת מה האחרים עושים אז בבית) הוא הכיר את תכונות כולם, לפי הזמן והסדר שקראו אותו, והמילים שסיננו תוך כדי.
בערב, פינתה בעלת הבית את השולחן, וגם הוא קופל בעדינות בידיה והונח בסל העיתונים. שם פגש עוד חברים מכל החוגים, שקראו אחד את השני, השמיצו או החמיאו אחד את השני. חלקם היו מבוגרים ממנו ביום יומיים או שבוע, וחלקם כבר זקנים מצהיבים בני כמה חודשים, עם תווים דהויים ומטושטשים.
לאט לאט איבד גם הוא את מילותיו, הצהיב, התקמט והתפורר כמוהם.
נשרף לשם שמים, בהפרשת חלה במרפסת הבית. אפרו לא נאסף.
אשמח לשמוע ביקורת ודעות.
הוא שכב בשקט, ממתין לבעליו שיאסוף אותו, ומהר, כי הוא מונח ממש בקצה התיבה, וקשה לו כבר להחזיק את עצמו לא לגלוש החוצה. יד זרה הגיעה לתיבה והוציאה אותו. "חטיפה!" הוא נבהל, ניסה להתקפל, לתקוע את דפיו בתוך התיבה שהחוטף לא יצליח לקחת אותו. אף אחד לא שמע את זעקתו, והזר משך אותו בכוח, מקמט אותו בקמט בלתי הפיך בעמוד הראשי, ובקרע קטן בתחתיתו. החוטף אחז בו בחוזקה מכאיבה ביד אחת, השניה נשענת על התיבה, מנסה להסתיר את האירוע, והעיינים מרצדות, רגע עליו ורגע על השטח שמסביב, בולשות ומשגיחות שאף אחד לא יבחין במעשיו. מדי פעם נושרות טיפות משערו הרטוב, גורמות לו כתמים איומים.
הוא ראה שהכוחות אינם שווים והשלים עם גורלו, רק מדי פעם הרעיד את דפיו מפחד, גורם לחוטף לתת לו ניעור רציני כדי ליישר את קצות הדפים שהרכינו ראשם.
הוא היה שקוע בדמיונו ובפחדיו, ולכן נבהל לגמרי כשבין רגע מצא את עצמו מקומט ומקופל בעומק התיבה, בחושך רציני.
הוא שכב ללא תנועה כמה דקות, מנסה להירגע. די קשה לעשות את זה כשנזרקת לפני רגע לתוך חדר חשוך ודחוק, מקומט וקרוע.
כששמע את קול צעדיו המוכרים של בעל הבית שוב התחילו דפיו לרעוד. מה יעשה בו כשיראה את המצב שלו? יזרוק אותו מיד לפח?
בעל הבית אכן הביט בו במבט חמור וכועס, "גנב", שמע אותו אומר. אבל הוא לקח אותו הביתה ופרס אותו על השולחן, מנסה ליישר את הקמטים. החמימות מהדפוס כבר מזמן נמוגה, ולכן שמח מאד בכוס הקפה שהונח עליו, מחמם את שׁערו.
אחרי שכוס הקפה התקררה לחלוטין והורדה ממנו, הוא התמתח למלא רוחבו על השולחן, מגלה לכולם את דעותיו ורעיונותיו על מאורעות היום החולף, מרשה לעצמו גם להציע מוצרים שונים לקניה מכירה או השכרה. לאחר שנסקר כולו בשבע עיניים (רק אברהם בן השבע לא נגע בו, ולאמא אין זמן, קראה אותו עם עין אחת, והשניה שוטטה מסביב כל הזמן, בוחנת מה האחרים עושים אז בבית) הוא הכיר את תכונות כולם, לפי הזמן והסדר שקראו אותו, והמילים שסיננו תוך כדי.
בערב, פינתה בעלת הבית את השולחן, וגם הוא קופל בעדינות בידיה והונח בסל העיתונים. שם פגש עוד חברים מכל החוגים, שקראו אחד את השני, השמיצו או החמיאו אחד את השני. חלקם היו מבוגרים ממנו ביום יומיים או שבוע, וחלקם כבר זקנים מצהיבים בני כמה חודשים, עם תווים דהויים ומטושטשים.
לאט לאט איבד גם הוא את מילותיו, הצהיב, התקמט והתפורר כמוהם.
נשרף לשם שמים, בהפרשת חלה במרפסת הבית. אפרו לא נאסף.
