הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
נוסטלגיה התנשפה, מנערת מעליה את הריר הלח.
לא היה לה זמן לבזבז.
בזריזות תפסה בחוט המחשבה שהגליש אותה עד כאן, נאחזת בשביבי הזיכרון האחרונים כדי לטפס חזרה.
רק כשאפרוריתו של התא מילאה את שדה הראיה שלה הרשתה לעצמה להתיישב על הרצפה החלקלקה, ולהירגע.
פיו! זה היה קרוב!
כבר ראתה את השיניים מתהדקות סביב הסמך שלה, ואת הלשון נצמדת לחיך לקראת הטית, כשהצליחה סוף סוף לבלום. היא לא תיתן לו את ההנאה הזו.
את הלקח שלה היא למדה.
לא פעם ולא פעמיים בחייה נשמעה למוצא פיו ונפלטה בלי מחשבה,
ואיזה זלזול!!
הוא נהג בה כאילו היא מובנת מאליה. סתם מילה.
כאילו לא טרחה לבוא הנה מן הגולה הרחוקה, כאילו אינה נושאת עימה את שמונת איבריה הכבדים. כאילו עזבה פעם לאנחות איזה הקשר מתוך כל אלו שהוא לא מפסיק לספח אליה.
הוא פשוט המשיך הלאה, פולט אחריה עוד אלף מילים. בלי יחס.
מילא, את כל זה עוד היתה יכולה לעבור, לולא הפעם ההיא.
הפעם ההיא, בה מצאה את עצמה נפלטת מפיו של בן שיחו, וכל שהיה לו להגיד היה
'גנבת לי ת'מילה מהפה', בליווי צחקוק זחוח, שינתה לה את כל המבט.
היא תראה לו מה זה. הוא עוד יעריך אותה. ועוד איך.
היא תפסה את עצמה, והחלה להתעמל בלי סוף.
התאמנה על היפוכי אותיות, פיתחה אסטרטגיות במשחקי מילים, ניתקה את עצמה מכמה סימני ניקוד בוגדניים, והסתופפה בצל קבוצות לא מוכרות.
מאז כל פעם שהוא מנסה למשוך אותה בלשונו, היא לופתת את חברותיה לקבוצה, לחדר, או נצמדת לכאלו שנתפסו בסבך הקשרים, ולא עוזבת. רק לא להחליק.
זה לא כיף להידבק ככה, כן?
מרגיש לגמרי תקוע להיתלות על אנטרקטיקה הסנובית או להיזהר לא לדרוך על ננוטכנולוגיה, רק מה, זה שווה לה.
היא מחכה בסבלנות, נאחזת במקומה ולא זזה.
שומעת אותו שובר שיניים, מורט שערות, קופץ אגרופים, ולא זזה.
רק כשהיא שומעת את קריאת התסכול האחרונה, 'דאאיי!! זה עמד לי על קצה הלשון!!' היא גולשת בקלילות על חוט המחשבה האחרון שהוצע לה, ונותנת לו לטעום אותה ולהטעים ממנה לאחרים.
זה הזמן שלה לחבוק את עצמה ולהקשיב לתיאוריהם המפורטים אודותיה.
-'אמרתי לך שזה מתחיל בנון'
-'ואני אמרתי לך שיש בזה את הצליל של ה'טלגיה'!'
-'אז בסוף זה לא היה פוסטראומה ולא נונשלנטיות וגם לא טרמפולינה.'
-'ברור שלא טרמפולינה! מהתחלה אמרתי לך שזה משהו עם הגלידות. 'נסטלה' זהו! חח...נסטלה איזה קטע.'
-'אחח... נוסטלגיה, נוסטלגיה, איך יכולתי לשכוח את המילה הזו?'
זהו, זה מספיק לה כדי לשמור על עצמה כמו שהיא,
זכורה לטוב.
לא היה לה זמן לבזבז.
בזריזות תפסה בחוט המחשבה שהגליש אותה עד כאן, נאחזת בשביבי הזיכרון האחרונים כדי לטפס חזרה.
רק כשאפרוריתו של התא מילאה את שדה הראיה שלה הרשתה לעצמה להתיישב על הרצפה החלקלקה, ולהירגע.
פיו! זה היה קרוב!
כבר ראתה את השיניים מתהדקות סביב הסמך שלה, ואת הלשון נצמדת לחיך לקראת הטית, כשהצליחה סוף סוף לבלום. היא לא תיתן לו את ההנאה הזו.
את הלקח שלה היא למדה.
לא פעם ולא פעמיים בחייה נשמעה למוצא פיו ונפלטה בלי מחשבה,
ואיזה זלזול!!
הוא נהג בה כאילו היא מובנת מאליה. סתם מילה.
כאילו לא טרחה לבוא הנה מן הגולה הרחוקה, כאילו אינה נושאת עימה את שמונת איבריה הכבדים. כאילו עזבה פעם לאנחות איזה הקשר מתוך כל אלו שהוא לא מפסיק לספח אליה.
הוא פשוט המשיך הלאה, פולט אחריה עוד אלף מילים. בלי יחס.
מילא, את כל זה עוד היתה יכולה לעבור, לולא הפעם ההיא.
הפעם ההיא, בה מצאה את עצמה נפלטת מפיו של בן שיחו, וכל שהיה לו להגיד היה
'גנבת לי ת'מילה מהפה', בליווי צחקוק זחוח, שינתה לה את כל המבט.
היא תראה לו מה זה. הוא עוד יעריך אותה. ועוד איך.
היא תפסה את עצמה, והחלה להתעמל בלי סוף.
התאמנה על היפוכי אותיות, פיתחה אסטרטגיות במשחקי מילים, ניתקה את עצמה מכמה סימני ניקוד בוגדניים, והסתופפה בצל קבוצות לא מוכרות.
מאז כל פעם שהוא מנסה למשוך אותה בלשונו, היא לופתת את חברותיה לקבוצה, לחדר, או נצמדת לכאלו שנתפסו בסבך הקשרים, ולא עוזבת. רק לא להחליק.
זה לא כיף להידבק ככה, כן?
מרגיש לגמרי תקוע להיתלות על אנטרקטיקה הסנובית או להיזהר לא לדרוך על ננוטכנולוגיה, רק מה, זה שווה לה.
היא מחכה בסבלנות, נאחזת במקומה ולא זזה.
שומעת אותו שובר שיניים, מורט שערות, קופץ אגרופים, ולא זזה.
רק כשהיא שומעת את קריאת התסכול האחרונה, 'דאאיי!! זה עמד לי על קצה הלשון!!' היא גולשת בקלילות על חוט המחשבה האחרון שהוצע לה, ונותנת לו לטעום אותה ולהטעים ממנה לאחרים.
זה הזמן שלה לחבוק את עצמה ולהקשיב לתיאוריהם המפורטים אודותיה.
-'אמרתי לך שזה מתחיל בנון'
-'ואני אמרתי לך שיש בזה את הצליל של ה'טלגיה'!'
-'אז בסוף זה לא היה פוסטראומה ולא נונשלנטיות וגם לא טרמפולינה.'
-'ברור שלא טרמפולינה! מהתחלה אמרתי לך שזה משהו עם הגלידות. 'נסטלה' זהו! חח...נסטלה איזה קטע.'
-'אחח... נוסטלגיה, נוסטלגיה, איך יכולתי לשכוח את המילה הזו?'
זהו, זה מספיק לה כדי לשמור על עצמה כמו שהיא,
זכורה לטוב.
נערך לאחרונה ב:
