סיפור תובנות בינות לשני הסעיפים

  • הוסף לסימניות
  • #1
נכנס בצעדים מהוססים לבית המדרש. הגעתי בשעה מוקדמת יחסית. עדיין ריק ושקט, כך יכול אני לתפוס בנחת את הכיסא בפינת בית המדרש. מתיישב לי שם עם הגמרא הישנה והטובה ומתחיל להתנועע אל מולה.

אותיות פורחות באויר ומשתלבות במוחי. קדושת קדומים אופפת אותי ונוסטלגיה אהובה מחממת את ליבי. מרותק ומשולהב, ממשיך אני בלימודי ופתאום הגבאי דופק על הבימה ומכריז כי הגיע זמן של קריאת שמע.

ואני תפוס שרעפים ומחשבות. הרי כל כך נהניתי. ערבה התורה לחכי. נאים דבריה לנשמתי. שלמה דעתי בגינה. מדוע זה כל ימות השנה אנו כה רחוקים זה מזו? מדוע איננו יכולים לשהות אחד במחיצת השניה יותר מדקות מספר? כיצד זה שכל התסכולים והקושיות הנלוות אליה כל השנה התמוססו להם ונעלמו בלילה מיוחד שכזה?

מתפלל אני תפילת שחרית ומוסף בהתרגשות יתירה. לבי נקרע בעת קריאת מגילת רות. האם אמשיך בהידבקותי עד הסוף, כמו רות אחר נעמי, או שמא אפרוש בהשלמה עם המצב ואשוב לסורי, כעורפה.

כך, עם המחשבות הללו, יצאתי מבית הכנסת. העייפות ממני והלאה. זו העת לבחור. הזמן להבין ולנתח את התהליכים בתוכי. לא עוד הליכה עדינה בינות לשני הסעיפים.

אט אט ההבנה מחלחלת בתוכי. קושיותי והפרעותי בימים של שגרה לא נובעים מהתורה עצמה. יש קשיים עם החברה סביב. עם אנשים המגדירים עצמם בני תורה. עם אנשים הקרואים גדולי תורה ועוד. על כן נתמלאתי בריאקציה מכל דבר שבקדושה.

השלכתי מהסביבה אל חיי שלי. שקעתי במרה בעקבות התנהגות האחרים, כפי שאני שפטתי אותם. מצאתי לי דאגות וטרדות על מנת להרחיק עצמי מעולם הטוהר והתום. הצטדקתי במגוון תירוצים ומניעות.

האם כך אכן עלי להגיב? וכי אתן לאותם האנשים לרוקן אותי מתכני? וכי אתן להם למנוע אף ממני מלהיות בן תורה? והרי אני סולד מהם בתחושת עליונות עצמית, כיצד זה יכול אני למרר עצמי בגינם?

לא עוד. מהלילה הזה אני יוצא אדם חדש. מהיום בן לתורה אני. עבד לה'. לא עוד מביט סביבי ומבקר את כולם. לא עוד דן את עצמי ביחס לשכן זה, לרב נכבד שכזה או לאיש מהעיתון.

שבתי לביתי שמח וטוב לב. קידשתי את היום מתוך תקווה חדשה שנצנצה בתוכי. שלוות עולמים נסנכה בקרבי. חיים חדשים מפעפים בנשמתי. קרבת אלוקים לי טוב. לו יהי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.
שיתוף - לביקורת אחי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
0 תגובות
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה