סיפור בהמשכים לגעת בערפל

[אשר שרבר]

מעולה.
בהמשך ל"כנפיים".

כיאה לאברך בסוף יום ארוך

כמו שאני עושה בכל יום.

קצת כפילות.

 

[shira bira]

אני מאמינה שתיאור הפעולה הזו כן בא לשרת משהו בעלילה.

 

[yonatanr]

כתוב יפה מאד, ובהחלט מכניס את הקורא לאווירה.
משהו קצת צורם לי, בכך שאנחנו כבר בפרק השני, ועדיין הקורא לא התקדם במאומה בהבנת העלילה. הוא כבר הבין בפרק הקודם ש'משהו לא בסדר', והפרק הזה לא ממש עזר להסביר לו מה לא בסדר [אלא אם כן פספסתי משהו]. תיאורי החזרה מהכולל היו יפים ונחמדים אילו הם היו תחילתו של פרק בן 1400 מילים. פחות כשהם ממלאים רובו של פרק, ובעצם לא מוסיפים הרבה לעלילה.

אני מרחיק את הסטנדר וקם מהמקום שלי תוך כדי מתיחת ידיים אלעל, מנסה לעורר במעט את העצמות הדואבות.
אני יוצא לכיוון התחנה, מחכה לאוטובוס ביחד עם רוזנגרטן ולוי. לפי מצב הלוח, תוך חמש דקות הוא כאן, אם לא יהיו עיכובים או הפגנות מיותרות.
אני עייף

שלושה משפטים שמתחילים במילה 'אני', וגם אחר כך שימוש בשפע. מומלץ לצמצם.

אני אישית גם לא אוהבת את זה בעלילות:
"מה פתאום" היא אמרה תוך כדי טיגון החביתה.
מבחינתי זה תיאור מיותר, מתי זה לא מיותר?
"

לטעמי זה מוסיף ליכולתו של הקורא לדמיין את הסצנה.

 

[shira bira]

מעירה בזהירות כי אני בעצמי נפלתי בטעויות האלו: בכל פרק אמורה להיות מיני עלילה: קונפליקט והתרה.
עברנו שני פרקים מסקרנים ורהוטים אך למעשה אין בהם התנעה כלשהי. אין התרחשות מספקת רק טיזרים.

 

[RACHELIZ]

שלושה משפטים שמתחילים במילה 'אני', וגם אחר כך שימוש בשפע. מומלץ לצמצם.

הערה צודקת...

משהו קצת צורם לי, בכך שאנחנו כבר בפרק השני, ועדיין הקורא לא התקדם במאומה בהבנת העלילה. הוא כבר הבין בפרק הקודם ש'משהו לא בסדר', והפרק הזה לא ממש עזר להסביר לו מה לא

מעירה בזהירות כי אני בעצמי נפלתי בטעויות האלו: בכל פרק אמורה להיות מיני עלילה: קונפליקט והתרה.
עברנו שני פרקים מסקרנים ורהוטים אך למעשה אין בהם התנעה כלשהי. אין התרחשות מספקת רק טיזרים.

בפרק השני היה חשוב לי לאפיין את הדמות וגם לתאר איך גם הוא לא מבין מה קורה.
וזה שיש התרחשות בסוף הפרק, לא מספיקה?

 

[shira bira]

לענ"ד היה מוצלח לאחד את שניהם לפרק אחד שיש בו שני קולות ואז ההתרחשות בסוף הפרק היתה מודגשת יותר.

 

[RACHELIZ]

ושיהיו שתיים שלוש פרקים בכל הסיפור?
וזו באמת השאלה, איך מעבים עלילה בלי שהיא תהיה מרוחה וטרחנית?

 

[shira bira]

אני מאד אוהבת עלילה בכמה קולות וכמובן שלא בכל פרק חייבים לכלול את שני הקולות.
אבל שוב: זו רק דעתי.

 

[anotherית]

מצטרפת

 

[RACHELIZ]

אני חושבת שעלילה רגשית מתנהלת בקצב אחר ורמת השינויים היא מינורית. נזכרת גם במה שכתבה כנפיים כאן:

אני אישית נהנית מהתרחשויות גם אם אין להן ביטוי בעולם החיצוני. מה זה מה שתיארת, אם לא התרחשות? סוערת. מסקרנת. מתפתחת.

 

[כנפיים]

משהו קצת צורם לי, בכך שאנחנו כבר בפרק השני, ועדיין הקורא לא התקדם במאומה בהבנת העלילה.

אני הבנתי הרבה. הבנתי שהוא אברך סטנדטי יחסית. הבנתי שאין לו מושג מה מתרחש אצל אשתו בלב, הבנתי שגם עליו עובר משהו עכשיו כשעובר עליה, אבל הוא לא מסתכל על זה, הבנתי שהמצב לא פשוט, לא 'סתם תחושה של זו"צית', כמו שחלק כתבו אחרי הפרק הקודם, אלא משהו דרמטי בהרבה שגרם להתרחשות שבסוף הפרק לקרות- בום!

מבחינתי זה עדיין בנוי נכון. אשנה את דעתי לגמרי אם יתברר שהוא פשוט לא ראה אותה כי היא היתה במרפסת השירות מכניסה מכונה,או בסך הכל יצאה רגע ללוות משהו מהשכנה. כי אם זה מה שיקרה, כל הפרק הזה יתברר אכן כמריחה המחליפה את"נעים להכיר" בספרי חבורות הילדים. 99% שלא זה המצב, אבל נחיה ונראה...

 

[anotherית]

מבחינתי זה עדיין בנוי נכון. אשנה את דעתי לגמרי אם יתברר שהוא פשוט לא ראה אותה כי היא היתה במרפסת השירות מכניסה מכונה,או בסך הכל יצאה רגע ללוות משהו מהשכנה. כי אם זה מה שיקרה, כל הפרק הזה יתברר אכן כמריחה המחליפה את"נעים להכיר" בספרי חבורות הילדים. 99% שלא זה המצב, אבל נחיה ונראה...

יואו, עכשיו @RACHELIZ רצה לקחת את רבקי מהשכנה, ושמה אותה במקלט לנשים מוכות!

 

[פסיק]

כתוב יפה ומושך.
מצטרף למה שהעירו @כנפיים ו @yonatanr
אני רואה בפרק השני הכרות עם דמות הבעל. לדוגמה; הקטע של ''רוז'' על האוטובוס מאפיין מאד.
ובקשר לתיאורים- לדעתי אינם מיותרים גם אם הם לא מהווים חלק דומיננטי בעלילה, כל עוד הם לא רבים מדי.

 

[RACHELIZ]

פרק ג'

בוקר, מספר שעות לפני כן.

"יוכי, תסיימי את דו"חות המע"מ של גולד, מתחיל להיות מאוחר. אהה ופלסטיקל מבקשים שתשלחי להם את השומא של 2018".
אני צוללת אל הנתונים אבל משהו מוציא אותי מריכוז. מפסיקה לרגע, מנסה להבין. המחשב שלי לא מרעיש, אוסנת לא הדליקה מוזיקה, אהה, אלו הנקישות של רבקי על המקלדת. עצבניות.
רבקי. היא בכלל נראית לי חיוורת בימים האחרונים. לא יודעת מה עובר עליה. מקווה שהיא מרגישה טוב. אולי משהו טוב בדרך? לא יודעת. לא חושבת שיש קשר. היא נראית מאוד מכונסת בעצמה, עצובה כזאת. לא כמו תמיד. היא כבר שנתיים כאן, מכירה אותה לא מאתמול.
אני ממשיכה לנסות להתרכז, ולא מצליחה. הופכת במחשבה שלי מה לומר לה ואם בכלל.

אחרי כמה דקות עקרות, אוסנת מתמתחת וקמה. "הלכתי לקנות לי אוכל, להביא לכן גם?", היא פונה אלינו.
"אמממ, אולי תביאי לי אייס קפה, לא יזיק לי עכשיו איזה ריענון", אני יורה וחושבת על שעת הכושר שנפלה בחלקי. טוב, סימן שאני צריכה לעשות את זה, לפחות לנסות.

"רבקי, להביא לך גם משהו?"
שקט.
"רבקי?"
"אהה, מה?"
אני יוצאת, את רוצה שאקנה לך משהו?"
"אהה לא, תודה".

קול טפיפות הרגליים הולך ומתרחק. זהו, רק שתינו בחדר. הלב שלי דופק חזק. לומר משהו? לא לומר? מביטה בה שוב. היא נראית שחוחה כזאת. הרחמים גוברים על אי הנעימות.
אני מכחכחת. "רבקי?"
"כן?"
"לא רוצה להיות יאכנעית. אבל את יודעת, נראה שקצת עובר עלייך משהו, אם את מרגישה שבא לך לשתף, את יכולה לדבר איתי..."
לא מאמינה שעשיתי את זה. כמה אוויר יוצא לי עכשיו מהריאות. יואו.
היא מביטה בי בהלם שאט אט הופך את זוויות הפה למעוקלות כלפי מטה תוך רטט קל. פיקת גרונה יורדת ועולה ואז נעצרת.
"תודה, יוכי. זה בסדר. אה, אני מסתדרת. תודה בכל אופן". עיניה נטועות במקלדת. פניה הוסיפו לובן על החיוורון שהיה בהן.
אולי לא הייתי צריכה לומר לה כלום?

***

עוד מעט איציק חוזר. וזה מלחיץ אותי פתאום. מאוד. איך אומר לו שלום מחוייך כשאני מרגישה ככה? לא יכולה להציג כבר. אני נחנקת. אבל מה את רוצה, לפגוע בו? לא!!!
ככל שעוברות הדקות, מרגישה את החנק מטפס בי גבוה יותר, לופת יותר. לא מסוגלת להישאר כאן עכשיו ולפגוש בו. חייבת לצאת. אחרי זה נראה מה לעשות.
מחליפה את נעלי הבית בנעליים, לוקחת את הפלאפון והתיק ויוצאת. לא משנה לאן.
המחשבות עושות לי סלטות בראש. אף משפט לא רץ בסדר הגיוני.

יוכי.
אולי אתקשר אליה? היא אמרה לי שאני יכולה לדבר איתה.
מחייגת מהר, לפני שאתחרט.

אז ניפגש בפארק ליד הבית שלה. מרחק הליכה של רבע שעה בערך. לא נורא. מוצאת את עצמי כמעט רצה.
הנה הספסל הראשון, צונחת. מרגישה את מגעו הקר.
ממתינה ליוכי שתגיע. מתחרטת. רוצה לקום ולעזוב. אבל כבר קבענו.
הנה היא. מוזר פתאום לראות אותה בלוק הביתי שלה, חולף בי הרהור סתמי ולא תואם להלך הרגשות שלי.
"שלום רבקי, הבאתי לך כאן שתיה. שתי דבר ראשון. נראה שרצת מרתון..."
היא לוקחת את הבקבוק, מוזגת לכוס החד פעמית שלא שכחה לצרף ומגישה לי. מרווה את נפשי.
"תודה", לוחשת לה.
"אז מה קורה?"
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
"אהה... זה בעלי, איציק..."
יוכי מתקשחת.
"לא, לא, לא, הוא בסדר גמור. הוא בן אדם טוב. באמת טוב. אפילו יותר מידי... אבל, אה, אבל אני... אני רציתי משהו אחר..."

__________
לפרק ד'>>

​

 

[הדוויג]

יפה מאד!

אפרופו תיקוני איות:
שומה ולא שומא
אסנת ולא אוסנת! ושהאקדמיה תקפוץ טנגו.

 

[כנפיים]

וואו!!!
זה מצויין!

 

[anotherית]

יפה, מתחיל להתקדם!
רק משהו קטן, קצת מבלבל מי מספר כל פעם...

 

[@Simcha]

יפה, מתחיל להתקדם!
רק משהו קטן, קצת מבלבל מי מספר כל פעם...

לטעמי האישי יש חינניות מסוימת בקריאת סיפור כאשר בתחילה לא ברור בדיוק מהי ההתרחשות ומי הם גיבוריה. משול לתענוג של פתיחת ספר בעמוד אקראי וקריאה מרפרפת בניסיון לצלול אל תוך העלילה תוך ליקוט פרטים מאפיינים והשלמת החסר.

 

[אשר שרבר]

יפה מאוד.
מתחיל להתפתח.

 

[RACHELIZ]

יפה, מתחיל להתקדם!
רק משהו קטן, קצת מבלבל מי מספר כל פעם...

כדי שלא יגידו שאני לא מתקנת הערות: במקרה הזה כתבתי בתחילת הפרק את השם

יוכי, תסיימי את דו"חות המע"מ של גולד

בקשר לחלק השני של הסיפור,

עוד מעט איציק חוזר. וזה מלחיץ אותי פתאום

המשפט הזה לא מספיק מעיד מי המספר? כמובן לאחר שאתם מכירים את פרק א' וב'...