הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
השמש עוד לא זרחה, אבל הוא כבר ער.
מביט לשמיים הכחולים כשעמוד השחר מתחיל לאותת בהם. עוד יום שיבוא ויחלוף ויבוא למחרת אחר, עוד יום שלא מביא איתו אף בשורה מדשנת עצם. סתם יום.
הוא נושם נשימה עמוקה, סופג לתוכו את האויר שעוד רגע ויהפוך לדחוס, ובזריזות ממשיך בהכנותיו לקראת עוד יום עבודה, מחשבה מהירה ואמיצה עוברת לו בראש 'איפה הימים שהיית קם בשעות האלה בשביל להתפלל בנץ? בקושי את מילות ההתפילה אתה ממלמל תוך כדי עבודה, איפה אתה? חיים?' הוא הודף את המחשבה במהירות, רק זה מה שחסר לו להתחיל ברגל שמאל יום את היום השמאלני הזה.
ריצה קלה וזריזה מביאה אותו לפתח המאפייה בדיוק כשאיתיי, מסיים לפתוח את המנעולים הרבים, הוא מנופף בידו לשלום חביב לאיתי, ופונה לעמדת הסינרים.
שוב פעם השאירו לו את הסינר המלוכלך, הוא לא אוהב לעבוד ככה, בפרט כשהוא צריך להתפלל עכשיו. אין זה ראוי לעמוד ככה לפני המלך. 'אה' קול לגלגני בתוכו צוחק 'פשוט מאוד ראוי לעמוד ולהתפלל כשידיך מלאות בצק ופרצופך מדושן בקמח' אנחה מתגלגלת מתוכו,
"חיים צריך עזרה שם עם הסינר? אתה יודע לקשור לעצמך, או שצריך שאני יבוא יעשה לך פפיון?" אבי, נהנה מההברקה, הביט בו במבט סבתאי "קרה משהו חיימ'ל? שתית שוקו הבוקר?"
"שתוק כבר אבי, לפני שאנפה גם אותך" חיים הלביש על פרצופו את החיוך המבודח הקבוע. ופנה ללוש את הבצק. זו העבודה השנואה על כולם ואהובה רק על חיים. טוען הוא בכל אחת משיחות הרעים תוך כדי עבודה, שאפשר ללמוד ממה שקורה עם הקמח והחומרים, כמה שמרביצים להם הם יוצאים מאוחדים, חזקים, ובנויים.
השירים האלה, מפריעים לו לחשוב, "נחמן, עשה טובה, סגור את השירים האלה, אני לא יכול ככה על הבוקר" נחמן מרים מבט מזוגג מהפלאפון "נו בחיאת, אחי, זרום, רק זה מה שמעיר אותי"
אבי פרץ בצחוק קולני והתיז בציניות "למה זה מעיר אותך? לשבת ולקלוץ? אתה יודע שאני יש לי פה.... אני יכול ברגע לקרוא לאיתי, אה אני לא צריך לקרוא לך, הנה אתה פה, ברוך הבא לחדרון הבצק, הקמח והפלאפון"
איתי גיחך בקול, וכשמבט מיואש זרוק על פניו, אמר "נחמן, אולי תואיל בטובך לכבות את הפלאפון כשאתה בא לעבודה, גם ככה הלקוחות לא אוהבים לראות בשכונה הזו לא אותך, ולא פלאפון שכזה, יאלה קום בחור עצל"
השירים כובו, ורק זמזומי הסרק של אבי, התנגנו באוויר. חיים מעיף מבט לכיוונו של נחמן, הוא נראה לא טוב, עובר עליו משהו, "נחמן, מה איתך? מה אתה עייף?"
"חה, מה אני עייף, לילה לבן, אח שלי, נסעתי עם חבר לטיול" עוד ערימת בצק ללחמניות מוכנה להתפחה.
"על מה אתה שורף את הלילות? מתי תישן נורמלי? הגוף והנפש שלך דורשים את זה"
הוא הרים מבט עייף ונוגה מהלחמניות המגולגלות ואמר בלא קול "כי אין לי איפה לישון. אולי הוד מעלתך ירים את הכפפה ויזמין אותי לשנת לילה רצופה תחת קורת גגו?"
שקט חתך את האויר, אפילו פזמוניו של אבי חדלו מלהישמע. אווירה של התכתשות החלה מרחפת, זה ויכוח שחוזר על עצמו ברוטינה כזו או אחרת, מי מסכן יותר.
" תקשיב לי טוב נחמן, גם אותי ההורים זרקו מהבית, ואני מבין אותם. גם לי אין כסף, ומשום מה בדיוק כמוך אני מתפרנס מהמאפיה המלוכלכת הזו. אולי תתפוס את עצמך ובמקום לכלכך את הכסף שלך על סיגריות ואלכוהול תתחיל לעשות עם עצמך משהו?"
החומרים כבר התקשו לבצק, אך חיים המשיך בלהט, לא שם לב למעשיו "יכולתי להיות כמוך, הומלס, זרוק, ישן אצל חברים, מבזבז את הכסף על בשרי כל יום. אבל-"
נחמן הרים את ידו, מנסה לעצור את המילים שידע שיבואו, בלע את הרוק ואמר בנחרצות
"אבל אתה, אתה נולדת בבית חרדי, למה עזבת? אתה אומר שאני יכול בלה בלה בלה....אבל אתה יכולת- יכולת להיות גדול הדור, אמרת שהיית בישיבת 'דרך תמימה', אתה יודע איך בחורים יוצאים משם? מה שבטוח, שלא כמוך! ואתה מעז לבוא ולהטיף לי על מה שאני?"
האמירה הזו הכתה בו, זה חרג כבר מכל הויכוחים הנושנים, והיה קצת יותר מידי. חיים שתק, בולע את האמת שבדברים.
נכון, הוא יכל לצאת הרבה מעבר למה שהוא היום, יש לו ראש חריף, ונפש רגישה, רגישה מידי. הוא לא אשם ששמו בו נפש רגישה כל כך, שלא עמדה במעמסה החברתית הסוחפת, שלא עמדה בלחצים הלימודיים, הוא לא אשם בכלום, הוא רק זרם עם החיים, והם הובילו אותו לפה.
השמש שקעה כבר מזמן, והם עדיין ערים.
אבי עזב בשניה שיכל, טען שיש לו חתונה של חבר.
"אולי תבוא איתי לכותל, נעשה ערבית בציבור?" נחמן תולה בו עיניים שואלות.
" עזוב, נחמן אני מחוסל, התפילות שלי ביחיד טובות יותר"
"נו, תבוא?"
"נו, נבוא, אף אחד לא מחכה לי"
הדרך לכותל יפה כמו תמיד, החומות מטילות צללים רכים על המדרכה החלקה, צלילים מרוחקים מחוצות היוצר חוצים את דממת העיר העתיקה.
קרקוש קופת המתכת של זקן חסר שיניים מעירות את השניים מן השתיקה,
"אז חצי שעה וגמרנו?!"
"חצי שעה."
שעת חצות. נצנוצי כוכבים, וירח חצוי מאיר.
אברכים מזוקנים כבר יושבים על רצפה, נעליהם מונחות בצידם. נהמה בוכיה ממעמקי תיקון חצות עולה מאחד מהם.
וחיים עודנו עומד ודומע, ותפילה שהחלה בציבור ונגמרת לבדה עולה לאיטה לרקיע השחור.
מילותיו של רבי שלמה איבן גבירול צפות בו, וגופו רוטט:
ירדתי לתחתיות ואבד נצחי
סרה צפירת תפארתי וציצת מצחי
פקו מורי פליליה ועיבטו אחרי
בחלתי נאום סלעי, ונאסף בחטאי ירחי....
כבת קול, הדי קולות האברכים המבכים את הגלות על הרצפה לצידו, מגיעים לתוך נפשו, כמים קרים, כאש להבה; 'קומי, רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה''
הוא פנה לאחוריו, שוב לא מסב גב אל הכותל, מוצא את נחמן ישן, וסידור שמוט בין ידיו.
מביט לשמיים הכחולים כשעמוד השחר מתחיל לאותת בהם. עוד יום שיבוא ויחלוף ויבוא למחרת אחר, עוד יום שלא מביא איתו אף בשורה מדשנת עצם. סתם יום.
הוא נושם נשימה עמוקה, סופג לתוכו את האויר שעוד רגע ויהפוך לדחוס, ובזריזות ממשיך בהכנותיו לקראת עוד יום עבודה, מחשבה מהירה ואמיצה עוברת לו בראש 'איפה הימים שהיית קם בשעות האלה בשביל להתפלל בנץ? בקושי את מילות ההתפילה אתה ממלמל תוך כדי עבודה, איפה אתה? חיים?' הוא הודף את המחשבה במהירות, רק זה מה שחסר לו להתחיל ברגל שמאל יום את היום השמאלני הזה.
ריצה קלה וזריזה מביאה אותו לפתח המאפייה בדיוק כשאיתיי, מסיים לפתוח את המנעולים הרבים, הוא מנופף בידו לשלום חביב לאיתי, ופונה לעמדת הסינרים.
שוב פעם השאירו לו את הסינר המלוכלך, הוא לא אוהב לעבוד ככה, בפרט כשהוא צריך להתפלל עכשיו. אין זה ראוי לעמוד ככה לפני המלך. 'אה' קול לגלגני בתוכו צוחק 'פשוט מאוד ראוי לעמוד ולהתפלל כשידיך מלאות בצק ופרצופך מדושן בקמח' אנחה מתגלגלת מתוכו,
"חיים צריך עזרה שם עם הסינר? אתה יודע לקשור לעצמך, או שצריך שאני יבוא יעשה לך פפיון?" אבי, נהנה מההברקה, הביט בו במבט סבתאי "קרה משהו חיימ'ל? שתית שוקו הבוקר?"
"שתוק כבר אבי, לפני שאנפה גם אותך" חיים הלביש על פרצופו את החיוך המבודח הקבוע. ופנה ללוש את הבצק. זו העבודה השנואה על כולם ואהובה רק על חיים. טוען הוא בכל אחת משיחות הרעים תוך כדי עבודה, שאפשר ללמוד ממה שקורה עם הקמח והחומרים, כמה שמרביצים להם הם יוצאים מאוחדים, חזקים, ובנויים.
השירים האלה, מפריעים לו לחשוב, "נחמן, עשה טובה, סגור את השירים האלה, אני לא יכול ככה על הבוקר" נחמן מרים מבט מזוגג מהפלאפון "נו בחיאת, אחי, זרום, רק זה מה שמעיר אותי"
אבי פרץ בצחוק קולני והתיז בציניות "למה זה מעיר אותך? לשבת ולקלוץ? אתה יודע שאני יש לי פה.... אני יכול ברגע לקרוא לאיתי, אה אני לא צריך לקרוא לך, הנה אתה פה, ברוך הבא לחדרון הבצק, הקמח והפלאפון"
איתי גיחך בקול, וכשמבט מיואש זרוק על פניו, אמר "נחמן, אולי תואיל בטובך לכבות את הפלאפון כשאתה בא לעבודה, גם ככה הלקוחות לא אוהבים לראות בשכונה הזו לא אותך, ולא פלאפון שכזה, יאלה קום בחור עצל"
השירים כובו, ורק זמזומי הסרק של אבי, התנגנו באוויר. חיים מעיף מבט לכיוונו של נחמן, הוא נראה לא טוב, עובר עליו משהו, "נחמן, מה איתך? מה אתה עייף?"
"חה, מה אני עייף, לילה לבן, אח שלי, נסעתי עם חבר לטיול" עוד ערימת בצק ללחמניות מוכנה להתפחה.
"על מה אתה שורף את הלילות? מתי תישן נורמלי? הגוף והנפש שלך דורשים את זה"
הוא הרים מבט עייף ונוגה מהלחמניות המגולגלות ואמר בלא קול "כי אין לי איפה לישון. אולי הוד מעלתך ירים את הכפפה ויזמין אותי לשנת לילה רצופה תחת קורת גגו?"
שקט חתך את האויר, אפילו פזמוניו של אבי חדלו מלהישמע. אווירה של התכתשות החלה מרחפת, זה ויכוח שחוזר על עצמו ברוטינה כזו או אחרת, מי מסכן יותר.
" תקשיב לי טוב נחמן, גם אותי ההורים זרקו מהבית, ואני מבין אותם. גם לי אין כסף, ומשום מה בדיוק כמוך אני מתפרנס מהמאפיה המלוכלכת הזו. אולי תתפוס את עצמך ובמקום לכלכך את הכסף שלך על סיגריות ואלכוהול תתחיל לעשות עם עצמך משהו?"
החומרים כבר התקשו לבצק, אך חיים המשיך בלהט, לא שם לב למעשיו "יכולתי להיות כמוך, הומלס, זרוק, ישן אצל חברים, מבזבז את הכסף על בשרי כל יום. אבל-"
נחמן הרים את ידו, מנסה לעצור את המילים שידע שיבואו, בלע את הרוק ואמר בנחרצות
"אבל אתה, אתה נולדת בבית חרדי, למה עזבת? אתה אומר שאני יכול בלה בלה בלה....אבל אתה יכולת- יכולת להיות גדול הדור, אמרת שהיית בישיבת 'דרך תמימה', אתה יודע איך בחורים יוצאים משם? מה שבטוח, שלא כמוך! ואתה מעז לבוא ולהטיף לי על מה שאני?"
האמירה הזו הכתה בו, זה חרג כבר מכל הויכוחים הנושנים, והיה קצת יותר מידי. חיים שתק, בולע את האמת שבדברים.
נכון, הוא יכל לצאת הרבה מעבר למה שהוא היום, יש לו ראש חריף, ונפש רגישה, רגישה מידי. הוא לא אשם ששמו בו נפש רגישה כל כך, שלא עמדה במעמסה החברתית הסוחפת, שלא עמדה בלחצים הלימודיים, הוא לא אשם בכלום, הוא רק זרם עם החיים, והם הובילו אותו לפה.
השמש שקעה כבר מזמן, והם עדיין ערים.
אבי עזב בשניה שיכל, טען שיש לו חתונה של חבר.
"אולי תבוא איתי לכותל, נעשה ערבית בציבור?" נחמן תולה בו עיניים שואלות.
" עזוב, נחמן אני מחוסל, התפילות שלי ביחיד טובות יותר"
"נו, תבוא?"
"נו, נבוא, אף אחד לא מחכה לי"
הדרך לכותל יפה כמו תמיד, החומות מטילות צללים רכים על המדרכה החלקה, צלילים מרוחקים מחוצות היוצר חוצים את דממת העיר העתיקה.
קרקוש קופת המתכת של זקן חסר שיניים מעירות את השניים מן השתיקה,
"אז חצי שעה וגמרנו?!"
"חצי שעה."
שעת חצות. נצנוצי כוכבים, וירח חצוי מאיר.
אברכים מזוקנים כבר יושבים על רצפה, נעליהם מונחות בצידם. נהמה בוכיה ממעמקי תיקון חצות עולה מאחד מהם.
וחיים עודנו עומד ודומע, ותפילה שהחלה בציבור ונגמרת לבדה עולה לאיטה לרקיע השחור.
מילותיו של רבי שלמה איבן גבירול צפות בו, וגופו רוטט:
ירדתי לתחתיות ואבד נצחי
סרה צפירת תפארתי וציצת מצחי
פקו מורי פליליה ועיבטו אחרי
בחלתי נאום סלעי, ונאסף בחטאי ירחי....
כבת קול, הדי קולות האברכים המבכים את הגלות על הרצפה לצידו, מגיעים לתוך נפשו, כמים קרים, כאש להבה; 'קומי, רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה''
הוא פנה לאחוריו, שוב לא מסב גב אל הכותל, מוצא את נחמן ישן, וסידור שמוט בין ידיו.
נערך לאחרונה ב:
