דרוש מידע פתיחת פרוג בתשעה באב

[מסוגלת]

הרי אין פה ענין להלכה.

???????????
ביררת את זה שאתה ככה קובע??????

 

[למאי נפקא מינה]

במקום לכעוס עלינו, אפשר להבין (ולרחם):
מי שיושב שבעה, בדרך כלל יושב על מישהו אהוב וקרוב.
ואנחנו יושבים על משהו שאנחנו אפילו לא מכירים.

פלא שאנחנו לא מרגישים כלום?

בכאב גדול:
תגובתי:

בקשה - "עדיין מחפש"- בעקבות האשכול הנ"ל

הרגע קראתי את זה ואני צריכה התאוששות--- זה היה מידי אמיתי!!!! אני רוצה לפרסם, ז"א חייבת לפרסם את זה!!! (אין לי הרשאה שם ולכן אני מגיבה פה---) יש אפשרות שתוסיפו שם קובץ לפרסום + קרדיט? @הנף מקלדת - בבקשה!

www.prog.co.il

וגם

שיתוף - לביקורת - עדיין מחפש

פותח מנוע חיפוש רושם: איך -איך יודעים שיש לי קורונה? מצליחים -מצליחים לעשות כסף? להרגיש -להרגיש שאוהבים אותך? את -את הטלפון שלי? אבלות החורבן? - דממה מנוע. איש לא חיפש זאת לפני. כנראה שלא פה.

www.prog.co.il

 

[מסוגלת]

לפי הרגש שלו ולפי דעתו..

יש אולי גם הלכה???

 

[ש. צ. וינמן]

אולי מישהו יעלה משהו לגברים.

חורבן בגובה העיניים
הובא בהידברות, מאת הרב שמואל פולק:

השנה לראשונה החלטתי שאני מפסיק להאשים את עצמי.

כל שנה מחדש בתשעת הימים, לקראת תשעה באב, אני נוזף בעצמ: איך אתה ככה מנהל חיי שגרה? איך אתה שוכח שבית המקדש נחרב? איך אתה לא יושב וממרר בבכי על החורבן???

אבל השנה, כידוע, בראש חודש ניסן בית הכנסת נסגר.

בהתחלה הרגשתי באמת ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו". לא מצאתי את עצמי. כל יום התפללתי בפינה אחרת בבית, פעם בבית כנסת סגור, והרגשתי כמו בנים שגלו מעל שלחן אביהם.

אבל לא עבר שבוע ימים, והנה נפתח מול הבית שלי מנין חמוד של שכנים נחמדים, וקבעו זמני תפילות, ודאגו לשולחנות וכסאות ולתאורה ולכל מה שצריך. ואני התחלתי להתפלל שם, ועד מהרה כבר היה לי מקום קבוע, שם ליד הברז, והכסא פלסטיק הלבן עם הידיות - זה היה הכסא שלי. והסידור הכחול- ספרד זה היה סידור שלי, והיה מישהו שדאג לשמור לי על זה, ו... והתמקמתי מצוין.

פתאום נהיה לי נחמד כזה. אוירה פסטורלית. ליד העצים. רוח אביבית נעימה וקרירה. ואז פתאום היתה איזו שכנה גויה שהתחילה לעשות לנו בעיות ורצתה לבטל את המנין. ואני לקחתי את זה ללב: סוגרים לי את הבית כנסת שלי...

וחוץ מזה, באופן כללי התחילו לדבר לחזור כבר לבתי כנסיות. פתאום הרגשתי ש"לא בא לי" שזה יקרה. כי התמקמתי, טוב לי פה. אני פתאום לוקח ללב כל מיני שינויים קטנים באופי של המנין (כי יש כאלו שחזרו ולא חזרו וכו')

ואז פתאום קלטתי! פתאום קלטתי באיזה מהירות התרגלתי לשגרת קורונה! אני מתפלל פה בגג הזה בקושי חודש וחצי, בקושי! וכבר התרגלתי, וכבר טוב לי פה, וכבר קשה לי להיפרד מפה, וכבר לא ככככזה בא לי לחזור לבית הכנסת כי התמקמתי פה...

פתאום תפסתי את עצמי: רבש"ע, אנחנו כבר אלפיים שנה נאלצים לחיות ולנהל סדר יום בלי בית המקדש אז איך אפשר לצפות ממני שאני כל הזמן ארצה לחזור לבית המקדש? הרי חודש וחצי בסה"כ שאני מתפלל פה מחוץ לבית הכנסת ואני כבר התמקמתי, וכבר לא חסר לי בית הכנסת, אז בית המקדש שסבא של סבא של סבא של סבא שלי לא ראה אותו - אפשר לצפות ממני שאני כל הזמן ארגיש את החסרון שלו? איך?

פתאום קלטתי איזה אבילות ישנה יש לנו!!! פתאום קלטתי כמה אי אפשר לצפות ממני לצאת מגדרי בימי האבלות על החורבן, כי אנחנו כ"כ רחוקים מזה, כ"כ רחוקים. אם לגירוש מבית הכנסת התרגלתי כ"כ מהר - אז לחורבן בית המקדש איך לא אתרגל? איך אפשר לצפות ממני שלא אתרגל?

אבל התשובה היא פשוטה: אם תפתח מגילת איכה ותקרא את כל המגילה, שים לב שאין כמעט פסוק אחד שמדבר על חורבן בית המקדש עצמו! המגילה מדברת על הההההכל חוץ מבית המקדש.

המגילה מדברת על הרעב, על הייסורים, על העבדות, ההשפלה, השביה. על כל הצרות שעם ישראל עבר. אל תאמין לי, תבדוק אתה בעצמך: קח עכשיו מגילת איכה ותעבור פסוק פסוק. תראה לי איפה כתוב מילה אחת על בית המקדש. כלום! הכל שם זה סקירת שטח. ירמיהו כביכול מסתובב ברחובות ירושלים, וסוקר את הזוועות ואת הדם והחרב והיגון שעובר על יושבי ירושלים.


לבכות על מה שכולנו פוגשים ברחובות
רק מה? בסוף בסוף, בשלושה פסוקים האחרונים של מגילת איכה. שם כתוב הסיכום הסופי! על זה, על זה היה דווה ליבנו, על אלה! על אלה חשכו עינינו... על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.

מה כתוב כאן? שאחרי שירמיהו סוקר ומתאר את כל הסבל והצרות והייסורים שעם ישראל עברו, בסוף הוא מאבחן ומצביע על ההההנקודה!

מה הנקודה? על מה זה היה דוה לבנו? על הר ציון ששמם! על אלה! על אלה חשכו עינינו. כלומר: כל הצרות והייסורים והתלאות שעברו על עם ישראל - הכל מתחיל ונגמר במשהו אחד שחסר לנו - הר ציון ששמם.

מה כתוב כאן? שאם בתשעה באב אתה תחליט שאתה בוכה רק על בית המקדש שנחרב - זה לא יעבוד, זה לא ידבר אליך, כי בית המקדש לא באמת נמצא בראש שלך. אפילו בדורו של ירמיהו הנביא בעצמו, אותו דור שנחרב בו בית המקדש - הצרות והייסורים עצמם לא כ"כ היו בבית המקדש, אלא ברחובות. הרעב השתולל ברחוב, הדם נשפך ברחובות קריה, החרב והדבר השתוללו בחוצות ירושלים. רק מה??? כולם ידעו להצביע על הנקודה!!! כולם הבינו שכל הסבל שיש כעת ברחוב מגיע מזה שהקב"ה סילק את שכינתו מבית המקדש! כולם הבינו את האבחון שזה "יושב" על הנקודה הזו. כולם ידעו שעל זה, על זה היה דווה ליבנו!!! שכל מה שקראת במגילת איכה, כל הצער והייסורים שמפורטים בה - הרי הכל נובע מזה ש"הר ציון שמם שועלים הלכו בו"!!!

וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים להבין היום, כשאנחנו יושבים בליל תשעה באב ומתאבלים על חורבן בית המקדש. אם אנחנו נתעקש לחשוב על בית המקדש - זה מאוד רחוק מאיתנו. על זה נאמר "אבילות ישנה". בן אדם לא יכול לבכות על משהו שהוא לא ראה.

אז על מה אפשר לבכות? לבכות על מה שכולנו פוגשים ברחובות. על הצרות המוכרות לנו כאן ועכשיו, על כל הסבל שעם ישראל סובל כיום. על היתמות, על הסבל, על השכול, על האלמנות והאלמנים, הגרושות והגרושים, היתומות והיתומים, הרווקות והרווקים, החולים, הסובלים, הנכים, הגלמודים, המאושפזים, הסופניים, על בחורי ציון היקרים המסולאים בפז המסתובבים ברחובות, על משפחות מפורקות, על השנאה, הקנאה, הפרנסה שאינה, הצער וחוסר המימוש העצמי...

עזוב את הסבל הכללי של עם ישראל, קח את הסבל האישי שלך. כל אחד בפעקאלע הפרטי שלו. לכל אחד יש את החבילה הפרטית שלו, לכל אחד יש את הקשיים שלו, ואת החבילה הזו צריך לפתוח בתשעה באב. זה הזמן להבין שאם יש לנו צרות וייסורים, ואם יש הסתרת פנים, ואם הישועה עדיין לא הגיעה בשלל נושאים אישיים - הרי על מה זה "יושב"? על זה!!! על זה היה דווה לבנו!!! על אלה חשכו עינינו!!!

צריך לדעת שאת מגילת איכה אמנם ירמיהו הנביא כתב, אבל אחרי מגילת איכה. יש קינה שכתוב ר' יהודה הלוי לפני 900 שנה, ואח"כ יש את קינת "אדירי הלבנון", שנתחברה לפני 800 שנה, וכל דור ודור חיבר את ה"איכה" הפרטית שלו. לכל דור היה את ה"זכור ה' מה היה לנו" האישי שלו.

לכן גם אתה, כעת ועכשיו, בשנת התש"פ - יש לך את האיכה הפרטית שלך. את ה"זכור ה' מה היה לנו" האישי שלך מהקשיים האישיים שלך. "הביטה וראה את חרפתנו" האישי שלך... ובתשעה באב אתה בסה"כ צריך להעמיד את כל הקשיים שלי מול העיניים ולהבין שכל הקשיים האלו. על מה הם יושבים? ומאיפה הם נובעים? על זה היה דווה לבנו- על הר ציון ששמם. הכל מתחיל ונגמר פה.

שתבין: אם בית המקדש היה קיים היום, ברגע שיש בעיות. יהודי מגיע לבית המקדש ופשוט מדבר על זה עם הרבש"ע. מסדיר את העניין. סוגר את הקצוות מול הקב"ה והישועה היתה מגיעה. (כמובן שהיו כאלו שבחרו להנציח את הבעיות שלהם ולא היו מעוניינים להגיע עם הקב"ה להסדר. זה כבר עניין שלהם).

אנחנו כיום מסתובבים עם כל מיני קשיים, ואנחנו מרגישים אבודים. ולמה? על הר ציון ששמם! על הריחוק הזה מאבא שבשמים. הכל מסתובב סביב זה.

אחרי חמש דקות אני שומע אותו בוכה בכי תמרורים
אם ככה: נחזור כעת למה שהתחלנו. מקודם שאלתי: איך מבקשים ממני שאני אבכה על בית שהיה לפני אלפיים שנה ונחרב, בו בזמן שתוך חודש וחצי אני מתרגל למנייני מרפסות?

התשובה היא: לא מבקשים ממך להתאבל על בית המקדש שאתה לא ראית אותו מעולם. מבקשים ממך לבכות על הבעיות המוכרות שלך, על הפעקאלאך שמי כמוך מדשדש בהם. ולהבין!!! להבין שכל הבעיות האלו מתחילות ונגמרות מזה שהר ציון שמם. לדעת להצביע על מקור הקושי, להבין שזה מפריד בינינו לבין האושר הגדול.

יש לי חבר שישב לידי בתשעה באב, ואמר לי: "אני יבש! לא מתחבר לתשעה באב. בית המקדש. לא יודע. הלב אבן".

אמרתי לו: "אני לא מבין. מה אתה רוצה. לפני שבועיים דברת איתי עם דמעות בעיניים על זה שאתה לא מצליח להרגיש חיות בעבודת ה', לא מצליח לשבת וללמוד... אמרת לי כמה זה כואב לך. סיפרת לי שלילד שלך אין טעם בלימוד, וזה מצער אותך מאוד. ואני שואל אותך: על מה זה? מאיפה זה מגיע? על הר ציון ששמם!!! כל הייבוש הזה נובע ישירות מהפיוז הזה ששמו הר ציון ששמם. הפיוז הזה נפל, ומאז אנחנו בהפסקת חשמל. משם מגיע כל החושך שלנו בעבודת ה'".

אחרי חמש דקות אני שומע אותו בוכה בכי תמרורים. מה קרה? איך "הצלחתי" להכניס אותו לאבילות על החורבן? פשוט מאוד: עד הרגע הוא ניסה להתאבל על איזה בית מקדש רחוק שהיה אי פעם, אבל ברגע שהסברתי לו שזה פה!!! בתוך הקשיים היומיומיים שלך, בתוך הבנות המבוגרות שלך הממתינות לשידוך, ועדיין לא נשמע קול ששון וקול שמחה.

ברגע שהוא הבין ש"איכה ישבה בדד" זה לא בית המקדש, אלא "העיר רבתי עם". זה פה ברחוב, פה בשכונה, פה בבית שלי, בלב האבן שלי. באותו רגע הוא הבין בדיוק על מה חשכו עינינו.

אנחנו לא צריכים שיסבירו לנו על מה היה דווה ליבנו. אנחנו לא צריכים עזרה שיסבירו על מה חשכו עינינו. אנחנו יודעים טוב מאוד מה חסר לנו. כל מה שנדרש מאיתנו זה לקלוט שהצרות שלנו קשורות לבית המקדש!!! להבין שירושלים היתה אורה של עולם, ואם כעת יש חושך - זה בגלל המנורה שכבתה. אם כעת יש קשיי פרנסה - זה בגלל שאין לחם הפנים על שלחן הטהור. אם אנחנו מרגישים יובש מוחלט בעבודת ה' - זה בגלל שאין לנו מזבח שיכפר בעדנו וירצה אותנו לפניו יתברך. אם בימים הנוראים אנחנו מחכים מתי התפילה תיגמר - זה בגלל שאין לנו את עבודת הקרבנות שמזככת את האוויר ומרימה אותנו לגבהים רוחניים. אם בחג הסוכות אנחנו מרגישים לב אבן, ולא שואבים רוח הקודש ממעייני הישועה - זה בגלל שאין לנו ניסוך המים.

בית המקדש זה כאן ועכשיו. לא נותר לנו אלא לבכות באמת על חורבן עצמנו, ולהבין שהכל מתחיל ונגמר בחורבן בית המקדש. לא נותר לנו אלא להתפלל ולהאמין שבקרוב ממש, פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים.

 

[גלגל הצבעים]

צמררת.
"...אבל אף פעם לא התקשר אלי אדם שיושב שבעה ושאל אם מותר לו ללכת לבריכה...."

כל מילה נוספת מיותרת.

אולי אפשר לשאול מישהוא שישב שבעה - איזה ספר הוא ממליץ לקרוא? איזה אשכולות עניינו אותו? ואיזה רב הוא שאל אם מותר לעסוק בריפוי בעיסוק בימי השבעה?!?!?!?!?!?!?!?!
וזה רק נותן לנו נקודה למחשבה - ועוד סיבה לאבל....
שאנחנו אפילו...
לא יודעים באיזה מצב אנחנו נמצאים
לא יודעים כמה טוב מחכה לנו, ותלוי בהשתתפות שלנו בצער
לא יודעים ברמה שצריכים (כולנו.. ברור גם אני) לחזק אותנו להתאבל..
בד"כ את האבל מנסים לעודד לאכול.. ואין לו חשק.. לשתות.. לעשות דברים מינימלים.. הוא לא יודע איך להמשיך את החייים אחרי השבעה..
ואנחנו?!
מתאבלים, צמים, יושבים על הרצפה.. אבל הלב.. אוי .. הלב....

רואים שאף אחד מכם לא ישב בבתי הוראה בשנים האחרונות.
בדור הזה קשה לאנשים לקשר בין הרגש למעשה, גם בשבעה וגם ביום הראשון לשבעה מקבלים את כל סוגי השאלות לא פחות מתשעת הימים.
אין קשר לרגש, לא ראיתי מישהו שבגלל שהילד שלו חולה הוא הפסיק לאכול בשר או להתקלח.

 

[ראש מנוע]

חורבן בגובה העיניים
הובא בהידברות, מאת הרב שמואל פולק:

השנה לראשונה החלטתי שאני מפסיק להאשים את עצמי.

כל שנה מחדש בתשעת הימים, לקראת תשעה באב, אני נוזף בעצמ: איך אתה ככה מנהל חיי שגרה? איך אתה שוכח שבית המקדש נחרב? איך אתה לא יושב וממרר בבכי על החורבן???

אבל השנה, כידוע, בראש חודש ניסן בית הכנסת נסגר.

בהתחלה הרגשתי באמת ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו". לא מצאתי את עצמי. כל יום התפללתי בפינה אחרת בבית, פעם בבית כנסת סגור, והרגשתי כמו בנים שגלו מעל שלחן אביהם.

אבל לא עבר שבוע ימים, והנה נפתח מול הבית שלי מנין חמוד של שכנים נחמדים, וקבעו זמני תפילות, ודאגו לשולחנות וכסאות ולתאורה ולכל מה שצריך. ואני התחלתי להתפלל שם, ועד מהרה כבר היה לי מקום קבוע, שם ליד הברז, והכסא פלסטיק הלבן עם הידיות - זה היה הכסא שלי. והסידור הכחול- ספרד זה היה סידור שלי, והיה מישהו שדאג לשמור לי על זה, ו... והתמקמתי מצוין.

פתאום נהיה לי נחמד כזה. אוירה פסטורלית. ליד העצים. רוח אביבית נעימה וקרירה. ואז פתאום היתה איזו שכנה גויה שהתחילה לעשות לנו בעיות ורצתה לבטל את המנין. ואני לקחתי את זה ללב: סוגרים לי את הבית כנסת שלי...

וחוץ מזה, באופן כללי התחילו לדבר לחזור כבר לבתי כנסיות. פתאום הרגשתי ש"לא בא לי" שזה יקרה. כי התמקמתי, טוב לי פה. אני פתאום לוקח ללב כל מיני שינויים קטנים באופי של המנין (כי יש כאלו שחזרו ולא חזרו וכו')

ואז פתאום קלטתי! פתאום קלטתי באיזה מהירות התרגלתי לשגרת קורונה! אני מתפלל פה בגג הזה בקושי חודש וחצי, בקושי! וכבר התרגלתי, וכבר טוב לי פה, וכבר קשה לי להיפרד מפה, וכבר לא ככככזה בא לי לחזור לבית הכנסת כי התמקמתי פה...

פתאום תפסתי את עצמי: רבש"ע, אנחנו כבר אלפיים שנה נאלצים לחיות ולנהל סדר יום בלי בית המקדש אז איך אפשר לצפות ממני שאני כל הזמן ארצה לחזור לבית המקדש? הרי חודש וחצי בסה"כ שאני מתפלל פה מחוץ לבית הכנסת ואני כבר התמקמתי, וכבר לא חסר לי בית הכנסת, אז בית המקדש שסבא של סבא של סבא של סבא שלי לא ראה אותו - אפשר לצפות ממני שאני כל הזמן ארגיש את החסרון שלו? איך?

פתאום קלטתי איזה אבילות ישנה יש לנו!!! פתאום קלטתי כמה אי אפשר לצפות ממני לצאת מגדרי בימי האבלות על החורבן, כי אנחנו כ"כ רחוקים מזה, כ"כ רחוקים. אם לגירוש מבית הכנסת התרגלתי כ"כ מהר - אז לחורבן בית המקדש איך לא אתרגל? איך אפשר לצפות ממני שלא אתרגל?

אבל התשובה היא פשוטה: אם תפתח מגילת איכה ותקרא את כל המגילה, שים לב שאין כמעט פסוק אחד שמדבר על חורבן בית המקדש עצמו! המגילה מדברת על הההההכל חוץ מבית המקדש.

המגילה מדברת על הרעב, על הייסורים, על העבדות, ההשפלה, השביה. על כל הצרות שעם ישראל עבר. אל תאמין לי, תבדוק אתה בעצמך: קח עכשיו מגילת איכה ותעבור פסוק פסוק. תראה לי איפה כתוב מילה אחת על בית המקדש. כלום! הכל שם זה סקירת שטח. ירמיהו כביכול מסתובב ברחובות ירושלים, וסוקר את הזוועות ואת הדם והחרב והיגון שעובר על יושבי ירושלים.


לבכות על מה שכולנו פוגשים ברחובות
רק מה? בסוף בסוף, בשלושה פסוקים האחרונים של מגילת איכה. שם כתוב הסיכום הסופי! על זה, על זה היה דווה ליבנו, על אלה! על אלה חשכו עינינו... על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.

מה כתוב כאן? שאחרי שירמיהו סוקר ומתאר את כל הסבל והצרות והייסורים שעם ישראל עברו, בסוף הוא מאבחן ומצביע על ההההנקודה!

מה הנקודה? על מה זה היה דוה לבנו? על הר ציון ששמם! על אלה! על אלה חשכו עינינו. כלומר: כל הצרות והייסורים והתלאות שעברו על עם ישראל - הכל מתחיל ונגמר במשהו אחד שחסר לנו - הר ציון ששמם.

מה כתוב כאן? שאם בתשעה באב אתה תחליט שאתה בוכה רק על בית המקדש שנחרב - זה לא יעבוד, זה לא ידבר אליך, כי בית המקדש לא באמת נמצא בראש שלך. אפילו בדורו של ירמיהו הנביא בעצמו, אותו דור שנחרב בו בית המקדש - הצרות והייסורים עצמם לא כ"כ היו בבית המקדש, אלא ברחובות. הרעב השתולל ברחוב, הדם נשפך ברחובות קריה, החרב והדבר השתוללו בחוצות ירושלים. רק מה??? כולם ידעו להצביע על הנקודה!!! כולם הבינו שכל הסבל שיש כעת ברחוב מגיע מזה שהקב"ה סילק את שכינתו מבית המקדש! כולם הבינו את האבחון שזה "יושב" על הנקודה הזו. כולם ידעו שעל זה, על זה היה דווה ליבנו!!! שכל מה שקראת במגילת איכה, כל הצער והייסורים שמפורטים בה - הרי הכל נובע מזה ש"הר ציון שמם שועלים הלכו בו"!!!

וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים להבין היום, כשאנחנו יושבים בליל תשעה באב ומתאבלים על חורבן בית המקדש. אם אנחנו נתעקש לחשוב על בית המקדש - זה מאוד רחוק מאיתנו. על זה נאמר "אבילות ישנה". בן אדם לא יכול לבכות על משהו שהוא לא ראה.

אז על מה אפשר לבכות? לבכות על מה שכולנו פוגשים ברחובות. על הצרות המוכרות לנו כאן ועכשיו, על כל הסבל שעם ישראל סובל כיום. על היתמות, על הסבל, על השכול, על האלמנות והאלמנים, הגרושות והגרושים, היתומות והיתומים, הרווקות והרווקים, החולים, הסובלים, הנכים, הגלמודים, המאושפזים, הסופניים, על בחורי ציון היקרים המסולאים בפז המסתובבים ברחובות, על משפחות מפורקות, על השנאה, הקנאה, הפרנסה שאינה, הצער וחוסר המימוש העצמי...

עזוב את הסבל הכללי של עם ישראל, קח את הסבל האישי שלך. כל אחד בפעקאלע הפרטי שלו. לכל אחד יש את החבילה הפרטית שלו, לכל אחד יש את הקשיים שלו, ואת החבילה הזו צריך לפתוח בתשעה באב. זה הזמן להבין שאם יש לנו צרות וייסורים, ואם יש הסתרת פנים, ואם הישועה עדיין לא הגיעה בשלל נושאים אישיים - הרי על מה זה "יושב"? על זה!!! על זה היה דווה לבנו!!! על אלה חשכו עינינו!!!

צריך לדעת שאת מגילת איכה אמנם ירמיהו הנביא כתב, אבל אחרי מגילת איכה. יש קינה שכתוב ר' יהודה הלוי לפני 900 שנה, ואח"כ יש את קינת "אדירי הלבנון", שנתחברה לפני 800 שנה, וכל דור ודור חיבר את ה"איכה" הפרטית שלו. לכל דור היה את ה"זכור ה' מה היה לנו" האישי שלו.

לכן גם אתה, כעת ועכשיו, בשנת התש"פ - יש לך את האיכה הפרטית שלך. את ה"זכור ה' מה היה לנו" האישי שלך מהקשיים האישיים שלך. "הביטה וראה את חרפתנו" האישי שלך... ובתשעה באב אתה בסה"כ צריך להעמיד את כל הקשיים שלי מול העיניים ולהבין שכל הקשיים האלו. על מה הם יושבים? ומאיפה הם נובעים? על זה היה דווה לבנו- על הר ציון ששמם. הכל מתחיל ונגמר פה.

שתבין: אם בית המקדש היה קיים היום, ברגע שיש בעיות. יהודי מגיע לבית המקדש ופשוט מדבר על זה עם הרבש"ע. מסדיר את העניין. סוגר את הקצוות מול הקב"ה והישועה היתה מגיעה. (כמובן שהיו כאלו שבחרו להנציח את הבעיות שלהם ולא היו מעוניינים להגיע עם הקב"ה להסדר. זה כבר עניין שלהם).

אנחנו כיום מסתובבים עם כל מיני קשיים, ואנחנו מרגישים אבודים. ולמה? על הר ציון ששמם! על הריחוק הזה מאבא שבשמים. הכל מסתובב סביב זה.

אחרי חמש דקות אני שומע אותו בוכה בכי תמרורים
אם ככה: נחזור כעת למה שהתחלנו. מקודם שאלתי: איך מבקשים ממני שאני אבכה על בית שהיה לפני אלפיים שנה ונחרב, בו בזמן שתוך חודש וחצי אני מתרגל למנייני מרפסות?

התשובה היא: לא מבקשים ממך להתאבל על בית המקדש שאתה לא ראית אותו מעולם. מבקשים ממך לבכות על הבעיות המוכרות שלך, על הפעקאלאך שמי כמוך מדשדש בהם. ולהבין!!! להבין שכל הבעיות האלו מתחילות ונגמרות מזה שהר ציון שמם. לדעת להצביע על מקור הקושי, להבין שזה מפריד בינינו לבין האושר הגדול.

יש לי חבר שישב לידי בתשעה באב, ואמר לי: "אני יבש! לא מתחבר לתשעה באב. בית המקדש. לא יודע. הלב אבן".

אמרתי לו: "אני לא מבין. מה אתה רוצה. לפני שבועיים דברת איתי עם דמעות בעיניים על זה שאתה לא מצליח להרגיש חיות בעבודת ה', לא מצליח לשבת וללמוד... אמרת לי כמה זה כואב לך. סיפרת לי שלילד שלך אין טעם בלימוד, וזה מצער אותך מאוד. ואני שואל אותך: על מה זה? מאיפה זה מגיע? על הר ציון ששמם!!! כל הייבוש הזה נובע ישירות מהפיוז הזה ששמו הר ציון ששמם. הפיוז הזה נפל, ומאז אנחנו בהפסקת חשמל. משם מגיע כל החושך שלנו בעבודת ה'".

אחרי חמש דקות אני שומע אותו בוכה בכי תמרורים. מה קרה? איך "הצלחתי" להכניס אותו לאבילות על החורבן? פשוט מאוד: עד הרגע הוא ניסה להתאבל על איזה בית מקדש רחוק שהיה אי פעם, אבל ברגע שהסברתי לו שזה פה!!! בתוך הקשיים היומיומיים שלך, בתוך הבנות המבוגרות שלך הממתינות לשידוך, ועדיין לא נשמע קול ששון וקול שמחה.

ברגע שהוא הבין ש"איכה ישבה בדד" זה לא בית המקדש, אלא "העיר רבתי עם". זה פה ברחוב, פה בשכונה, פה בבית שלי, בלב האבן שלי. באותו רגע הוא הבין בדיוק על מה חשכו עינינו.

אנחנו לא צריכים שיסבירו לנו על מה היה דווה ליבנו. אנחנו לא צריכים עזרה שיסבירו על מה חשכו עינינו. אנחנו יודעים טוב מאוד מה חסר לנו. כל מה שנדרש מאיתנו זה לקלוט שהצרות שלנו קשורות לבית המקדש!!! להבין שירושלים היתה אורה של עולם, ואם כעת יש חושך - זה בגלל המנורה שכבתה. אם כעת יש קשיי פרנסה - זה בגלל שאין לחם הפנים על שלחן הטהור. אם אנחנו מרגישים יובש מוחלט בעבודת ה' - זה בגלל שאין לנו מזבח שיכפר בעדנו וירצה אותנו לפניו יתברך. אם בימים הנוראים אנחנו מחכים מתי התפילה תיגמר - זה בגלל שאין לנו את עבודת הקרבנות שמזככת את האוויר ומרימה אותנו לגבהים רוחניים. אם בחג הסוכות אנחנו מרגישים לב אבן, ולא שואבים רוח הקודש ממעייני הישועה - זה בגלל שאין לנו ניסוך המים.

בית המקדש זה כאן ועכשיו. לא נותר לנו אלא לבכות באמת על חורבן עצמנו, ולהבין שהכל מתחיל ונגמר בחורבן בית המקדש. לא נותר לנו אלא להתפלל ולהאמין שבקרוב ממש, פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים.

מקשר מאוד.
ואולי זה הסיבה שתשעת הימים הם לפני תשעה באב ולא אחרי כשאר אבלות ל"ע
כיון שאבלות יש לה משמעות כלפינו, ואח"כ מתנחמים שה' שפך חמתו על עצים ואבנים ולא יותר ח"ו.

 

[גלוריה]

הוא הפסיק לאכול בשר או להתקלח

הנידון כאן הוא לא הלכות האבלות (שיתכן ואינן קשורות לרגשות הצער?), אלא רגשות האבלות.
קצת שונה.

ועוד משהו- לא דיברו כאן על ילד חולה. דיברו על אבלות, כן?

 

[פאר הפרי]

במקום לכעוס עלינו, אפשר להבין (ולרחם):
מי שיושב שבעה, בדרך כלל יושב על מישהו אהוב וקרוב.
ואנחנו יושבים על משהו שאנחנו אפילו לא מכירים.

פלא שאנחנו לא מרגישים כלום?

1. לכעוססססססס?????? איך הגעתם לזה? איך הרגשתם את זה????????
2. במפורש כתבתי ש "(כולנו.. ברור גם אני)" - אז סליחה שכתבתי את זה בסוגריים!!
3. ברור שא"א לצפות מאיתנו להתאבל כמו היהודים שהתתאבלו על הנהרות בבבל.... אבל רק מתחזקים יחד.. כדי לשמר כמה שיותר את הרגש... ולעורר אותו!!! ולשם כך מביאים קצת השוואה מאבל שכן ישלנו בדור - לראות איך היינו אמורים להראות (ואפילו מפי כמה וכמה...)

 

[Tweenset]

לפי מה שזכור לי בפרוג בד''כ ביום זה יש שאלות שקשורות לענייני דיומא
למשל לינקים לשיעורים, על השואה וכו'

 

[גלגל הצבעים]

הנידון כאן הוא לא הלכות האבלות (שיתכן ואינן קשורות לרגש הצער, אין לי מושג), אלא רגשות האבלות.
קצת שונה.

ועוד משהו- לא דיברו כאן על ילד חולה. דיברו על אבלות, כן?

גם אני דיברתי על אבלות, ואם אתה בא רק מצד הרגש אז רגש זה אינדבדואלי, גם באבילות - אחד שותק והשני כל הזמן מדבר, אחד לא אוכל כלום והשני אוכל ללא הפסקה, אחד לא מצליח לישון והשני כל הזמן ישן, אחד לא מסוגל לשמוע חדשות והשני עושה את זה כל הזמן.
חז"ל גזרו עלינו הלכות אבלות, ואת זה צריך לעשות גם אם לא מבינים.
חז"ל גזרו בכל תשעת הימים - למעט בדברים שמביאים לשמחה.
בתשעה באב עצמו יש הלכה נוספת שאסור להסיח דעת מהאבלות, מי שעובר על זה הוא עובר על ההלכה, אבל בכלל לא בטוח שכשהוא היה אבל הוא הקפיד לא להסיח דעת.

 

[sarigold5]

למה אנשים פה כ"כ דואגים לרוחניות של השני?

 

[פאר הפרי]

רואים שאף אחד מכם לא ישב בבתי הוראה בשנים האחרונות.
בדור הזה קשה לאנשים לקשר בין הרגש למעשה, גם בשבעה וגם ביום הראשון לשבעה מקבלים את כל סוגי השאלות לא פחות מתשעת הימים.
אין קשר לרגש, לא ראיתי מישהו שבגלל שהילד שלו חולה הוא הפסיק לאכול בשר או להתקלח.

ואם קשה לקשר בין שכל לרגש? אז א"א להתחזק ולחזק בנושא?? קשה זה לא בלתי אפשרי...

אם לא ראית מישהוא חולה שבגלל שהילד שלו חולה הוא הפסיק לאכול בשר או להתקלח - כנראה ישבת הרבה בבית הדין ולא נסעת לשיבא תל השומר, או שניידר.....

ברור שאוכלים אבל - איך? ומה? ומתי? וכמה?

ומי מדבר על ילד חולה? מדברים על עם ש2000 שנה כמעט סובל, נרדף.

לצרף לך כאן קישורים לכתבות או סרטים:

אסונות, שואה, אינקוזציה, רדיפות, שנאה, אנטישמיות, רצח,
נפילות ברוחניות וגשמיות, אחוזי גירושין, התבוללות, הורים שכולים, אלמנות, יתמות, עניות,

אוי.. די.. אני לא יכולה להמשיך....

ומי דיבר על לא לאכול בשר או להתקלח? דיברנו על לגלוש בפרוג ולקרוא ספר מתח.. יום אחד בשנה.. נו... נו...

 

[גלוריה]

גם אני דיברתי על אבילות, ואם אתה בא רק מצד הרגש אז רגש זה אינדבדואלי, גם באבילות - אחד שותק והשני כל הזמן מדבר, אחד לא אוכל כלום והשני אוכל ללא הפסקה, אחד לא מצליח לישון והשני כל הזמן ישן, אחד לא מסוגל לשמוע חדשות והשני עושה את זה כל הזמן.
חז"ל גזרו עלינו הלכות אבילות, ואת זה צריך לעשות גם אם לא מבינים.
חז"ל גזרו בכל תשעת הימים - למעט בדברים שמביאים לשמחה.
בתשעה באב עצמו יש הלכה נוספת שאסור להסיח דעת מהאבילות, מי שעובר על זה הוא עובר על ההלכה, אבל בכלל לא בטוח שכשהוא היה אבל הוא הקפיד לא להסיח דעת.

אני מבינה את מה שאתה אומר, ועדיין חושבת שצריך וכדאי לנסות להרגיש ביום הזה כמו אבל שמתו מוטל לפניו. הוא בטוח לא יתעניין אז בשעות הפתיחה של הבריכה העירונית.

ומדגישה שוב- להרגיש.

 

[הפקות כתיבה]

למה אנשים פה כ"כ דואגים לרוחניות של השני?

מזתומרת? זה כיף חיים.
גם מקבלים שכר.
וגם נשארים עם הבוץ של עצמנו.
וגם..
סתם אני צינית
לא ראיתי פה ניסיון לדאוג לרוחניות של השני
ראיתי פה רצון של כולנו להתחבר לאבלות ולהבין אותה.

 

[Tweenset]

במקום לכעוס עלינו, אפשר להבין (ולרחם):
מי שיושב שבעה, בדרך כלל יושב על מישהו אהוב וקרוב.
ואנחנו יושבים על משהו שאנחנו אפילו לא מכירים.

פלא שאנחנו לא מרגישים כלום?

הניתוק זה החורבן הכי גדול שיש. רק על זה לבד אפשר לבכות ולא להפסיק.

כתבתי פה הרבה ומחקתי
לצערי לא הצלחתי להסביר.. זה מעבר למילים.
אולי מישהו אחר יצליח להסביר טוב ממני
נשארתי רק עם דמעות.
מקווה שזה לא נשמע מתנשא, כי זה ממש לא

 

[גלוריה]

לא ראיתי פה ניסיון לדאוג לרוחניות של השני

במאמר מוסגר, אולי דווקא יש עניין כזה, כולנו ערבים אחד לשני.
אבל אין לי עניין לפתוח עכשיו נושא חדש לדיון...

 

[גלבוע]

הניתוק זה החורבן הכי גדול שיש. רק על זה לבד אפשר לבכות ולא להפסיק.

כתבתי פה הרבה ומחקתי
לצערי לא הצלחתי להסביר.. זה מעבר למילים.
אולי מישהו אחר יצליח להסביר טוב ממני
נשארתי רק עם דמעות.
מקווה שזה לא נשמע מתנשא, כי זה ממש לא

לבכות על ניתוק זה כמעט סתירה.
כשבאמת נמצאים בחויה של ניתוק, גם דמעות אין.

מקווה שזה לא נשמע מתנשא, כי זה ממש לא

וזה באמת לא נשמע.
ניכרים דברים אמת.

 

[פאר הפרי]

למה אנשים פה כ"כ דואגים לרוחניות של השני?

באמת באמת???

1.מתוך אהבה לעם הזה.
2. בגלל שהעלו את הנושא... אז למה שלא אביא דברי חיזוק ששמעתי..
3. כי סתם נמסא מהגלות הזאת ובא לנו לעבור לימים טובים יותר...

 

[מטאלי]

הניתוק זה החורבן הכי גדול שיש. רק על זה לבד אפשר לבכות ולא להפסיק.

כתבתי פה הרבה ומחקתי
לצערי לא הצלחתי להסביר.. זה מעבר למילים.
אולי מישהו אחר יצליח להסביר טוב ממני
נשארתי רק עם דמעות.
מקווה שזה לא נשמע מתנשא, כי זה ממש לא

לבכות מזה שלא בא לבכות.
לכאוב מזה שלא כואב!!!

כשהרגל עם נמק קשה מידי, היא כבר מפסיקה לכאוב, רק על זה ראוי לבכות.

יש חורבן הבית, ויש חורבן הדעת, הנפש, הרגש!
מי שיתכנס אל תוך עצמו בתשעה באב בהתבוננות מעמיקה ירגיש את זה מאד, ורק זה מסוגל להביא לידי בכי קורע לב!

 

[גלבוע]

לבכות מזה שלא בא לבכות.
לכאוב מזה שלא כואב!!!

כשהרגל עם נמק קשה מידי, היא כבר מפסיקה לכאוב, רק על זה ראוי לבכות.

יש חורבן הבית, ויש חורבן הדעת, הנפש, הרגש!
מי שיתכנס אל תוך עצמו בתשעה באב בהתבוננות מעמיקה ירגיש את זה מאד, ורק זה מסוגל להביא לידי בכי קורע לב!

ראוי לבכות - ללא ספק.
אם מצליחים לבכות - עוד סוגיה.

זה קל להגיד 'לבכות מזה שלא כואב', זה לא בטוח עובד לכולם בכזה מין הוקוס פוקוס.