הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה.
הקדמה:
הקטע הבא לא בא לזלזל, לפגוע או לעשות צחוק מהמקפידים בהידור רב על ציווי ונשמרתם. אודה ולא אבוש שאנחנו מה"משוגעים האלה", ואין לי כל עניין לתמוך באלו המתנגדים לכך. כמובן שהשתמשתי ביסוד ההגזמה, לא כל התיאורים התקיימו אחד לאחד.
נכתב לפני כחודש, אך מטעמים מובנים לא פורסם עד היום. על כן יתכן ויש פרטים כבר לא אקטואליים.
דבר אחרון, אני לא שלמה עם הסיום. מצרפת שני רעיונות שאני מתלבטת ביניהם, אשמח לדעתכם או לעזרת כל מי שיוכל להציע תחלופה. תודה.
***
מי היה חולם, בדמיונותיו הפרועים ביותר, שבשביל לצאת לחנייה של הבניין הייתי מרגיש צורך להגיד תפילת הדרך? כן, בשביל להרים את הרגל, להניח, ולהיות בחוץ. תמו הימים של הריצות הפרועות לאוטובוס כשהוא כבר "בקרבת התחנה". היום כל יציאה מחושבת, ואין דבר כזה לקפוץ לקנות משהו במכולת או לקחת משהו ממישהו שמחכה בחוץ.
חשבתי על זה, שכנראה הִתְכַּוַנוּ יותר מידי בברכת והשיאנו, כי אנחנו כבר חודשים נושאים איתנו את האלכוג'ל מהניקיון של פסח, ואפילו את המסיכות מפורים.
בכל אופן, יום אחד, אחרי ארבעה חודשים, שהם שבעה עשר שבועות ויום אחד לבידוד, החלטנו שדי, אי אפשר יותר. יוצאים לטיול. עטינו מסכות, הצטיידנו באלכוג'ל (ההוא שעושה גרגירי לכלוך על הידיים במקום לנקות, איכס…), בקבוקי מים וקרם הגנה. חשוב ביותר, כי נדמה לי שלא ראינו אור שמש ישיר מאז חלוקת משלוחי המנות בפורים. אני אפילו לא זוכר אם היה חם או קר באותו יום. לא ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאזכה לחזות בשמש היפה שלנו, בעננים הלבנים, בשמיים התכולים, במדרכות האפורות, הסדוקות.
יצאנו מהבית בחיל ורעדה, נכנסנו לאוטו (תחלמו שניסע באוטובוס עם כל נשאי הקורונה, ה' ישלח להם רפואה שלמה אמן), ונסענו ליער המבודד ביותר שהכרנו בסביבת עירנו תובב"א. סובבתי את ההגה, פנינו ימינה לתוך החניה. באתי להחנות את האוטו, לנשום את האוויר הרענן מבעד למסיכת הKN95 האיכותית שמטרתה בעצם למנוע ממני לנשום. לפתע שמעתי צעקה מאחורי.
"לא! אבא! אל תעצור! יש שם אנשים!!!"
"אההה!!! אנשים!!!!!" צרחו שאר הילדים. "אמאלה! אבאלה!! אנשים!!!"
הקטנים יותר פרצו בבכי מבוהל, הגדולים צעקו מאחורי סטטיסטיקות מבהילות של מספר הנבדקים, החולים, המונשמים וחלילה הנפטרים.
"תרגעו." ציוויתי, למרות שגם אני הייתי קצת מבוהל בעצמי. איש של חברה, כן, אבל כשלא רוכבים על אופניים עשר שנים, אי אפשר פשוט לטפס ולהתחיל לרכב. (בהנחה שהייתי רוכב על אופניים ביום מן הימים. לא יקרה אם אני רוצה שהקטנים יתקבלו למוסדות המבוקשים.) בכל אופן, לוקח לפחות שתי דקות להיזכר. שתי הדקות שלי עברו תוך 120 שניות, והחניתי את האוטו. ברקע הילדים עדיין צעקו. פתחתי את הדלת. "בואו ילדים, זה לא כזה מפחיד, אתם תתרגלו מהר," ניסיתי לעודד אותם. עזרתי לבן החמש לקפוץ לאדמה, "שלוימי, אתה זוכר שנסענו לבריכה בבין הזמנים שנה שעברה? פחדת להכנס למים, אבל אחרי כמה דקות התרגלת..." הוא הנהן בזהירות, חס על המסכה היקרה, שלא תיפול ותתחיידק.
רציתי להמשיך להרחיב על הדימויים הנפלאים שהעליתי במוחי, אבל משהו קטע אותנו. יותר נכון מישהו. אליהו בן ה12, ההרפתקן של המשפחה. הילדון כבר התרגל לאוויר הפתוח, ורץ במרחבים, קרוב מידי לשפת הצוק, אם תשאלו את אשת החיל שלי. טוב שהיא נשארה בבית כדי לארגן את מסיבת החיטוי שעתידה לנו כשנחזור.
אבל גם בעיניי זה התחיל להיות קצת מסוכן כשהוא משך איתו את אחיו ואחיותיו לריקוד ספונטני במנגינת "אבא מלך העולם" בגרסה מקפיצה ורועשת. בעצם לא כל כך רועשת, כי קולותיהם עומעמו מבעד למסכות. "הווווא שומר עלינו..." אבא, תשמור עליהם שלא יחשבו על רעיונות יותר נועזים ממה שכבר נחשבו.
"אליהו, יעלי, כולם… בואו לכאן, תראו מה יש פה!" קראתי לפתע. הסתכלתי על המוצג המעניין שמצאתי, מקווה שהוא ימשוך גם את הילדים. "מה זה, אבא?" שאלה יעלי בת התשע.
"אממ…" האמת שלא ידעתי, אבל לא התכוונתי להסגיר את המידע הזה באוזניהם. "זה נראה כמו ג'ריקנים מלאים במים. מה אתם חושבים?" שאלתי אותם.
"זה נראה כמו בקבוקי הדבק שיש למורה שלי לאומנות בחדר!" התלהבה יעלי, ששיעורי האומנות שלה בכיתה ג' היו לשם דבר בביתינו, לפני עידן הקורונה. חבל שאי אפשר היה ללמוד אומנות דרך הטלפון, היתה נחסכת לנו הרבה עגמת נפש מצעקות ההתנגדות לשיעורי תורה וחשבון.
"אבא, זה לא חפץ חשוד?" שאל לפתע אליהו.
"מה פתאום?" הגבתי בנחרצות. "למה שזה יהיה חפץ חשוד?"
"אממ… אבא, אנחנו גרים בארץ ישראל, יש כאן המון חפצים חשודים, וצריך להתקשר למשטרה אם רואים אחד כזה." אליהו החכים אותי.
"ברור, ברור… נתקשר למשטרה, מיד." מיששתי את כיסיי, מחפש אחר הנייד שלי. אולי השארתי אותו בבית, בלהט ההתארגנות?
בינתיים אליהו הסתכל על הבקבוקים המוזרים, וניסה לקרוא את התוויות שלהם. חלקם היו פתוחים וחלקם מלאים.
"סי… סירופ?? זה קצת מחוק, אני לא רואה מה כתוב… סירופ בטעם פטל?? מה??" שאל, מבולבל.
אני עדיין חיפשתי אחר המכשיר האבוד והילדים סייעו לי בהצעותיהם המשעשות כשלפתע אליהו פרץ בצחוק. "אבא!! זה הסירופ שמכניסים למכונה של הברד!!"
"ברד! וואו, כמה זמן לא קנינו ברד!" הגיבה יעלי.
"יוווו ברד!!" אמר שלוימי בהתלהבות.
"איככככס!!!" ציננה אותם אביגיל בת ה-11. "אתם לא יודעים אם המוכרים לובשים כפפות! ומה הם מכניסים לשם! ואם הם התעטשו לתוך המכונה!! איכככככ!!!!"
יעלי הצטרפה אל אחותה למקהלת ההתגעלות, ואליהו נהנה להפליא בתיאוריו על המוכר חולה הקורונה שארז את הפיצה לחבר שלו שחלה בעצמו שבוע לאחר מכן, ונזכר שהמוכר לא עטה מסכה, והשתעל על הפיצה… הבנות צווחו וחיבקו אחת את השניה בפנים לבנות. אחרי כמה שניות אליהו עזב אותן לנפשן ובא לעזור לי במסע החיפושים.
סיום 1:
"הו, הנה הפלאפון," קראתי בשמחה. "שלום, אני נמצא כאן ביער ומצאנו חפץ חשוד בטעם פטל… מה אתה שואל? אם אני צוחק עליך? מה פתאום!"
אליהו סימן לעברי בתנועות מוזרות, מה הוא רוצה ממני?
"סליחה רגע…" ביקשתי מהמוקדן. "מה, אליהו?"
"אממ אבא… חפץ חשוד בטעם פטל?"
"אה."
סיום 2:
"לא מצאתי את הפלאפון עדיין…" שיתפתי אותו.
"כדי לדווח שמצאנו חפץ חשוד בטעם פטל?" שאל בעיניים פעורות בתמימות מעושה.
"אהמ…" אמרתי. "הכר את מקומך." התלבטתי אם זהו הזמן להוכיח אותו על הגבול הדק בין שנינות מקובלת לבין חוצפה כשלפתע -
"אההה!!! איש מגיע!! הצילו!!!!" צאן מרעיתי נס לכל עבר כמו נמלה מענף ביד של ילד בגינה, כמו אנשים בלי מסיכה משוטרים (או יותר נכון כמו שוטרים מאזרחים עם מצלמה), כמו… א קיצער, ברחו מהאיש שהתקרב אלינו ממרחק עשרה מטרים, מסכה תכולה בידו, והמבט בעיניו כולו אומר 'מי זה המשוגעים האלה?'
הסתכלתי עליו בחזרה. אנחנו נורמליים לגמרי, חשבתי. אתם המשוגעים, במחילה. רק חבל שכך העולם, ואם לצטט את @Ruty Kepler - "אנחנו הנורמלים, אבל הם הרוב."
הקדמה:
הקטע הבא לא בא לזלזל, לפגוע או לעשות צחוק מהמקפידים בהידור רב על ציווי ונשמרתם. אודה ולא אבוש שאנחנו מה"משוגעים האלה", ואין לי כל עניין לתמוך באלו המתנגדים לכך. כמובן שהשתמשתי ביסוד ההגזמה, לא כל התיאורים התקיימו אחד לאחד.
נכתב לפני כחודש, אך מטעמים מובנים לא פורסם עד היום. על כן יתכן ויש פרטים כבר לא אקטואליים.
דבר אחרון, אני לא שלמה עם הסיום. מצרפת שני רעיונות שאני מתלבטת ביניהם, אשמח לדעתכם או לעזרת כל מי שיוכל להציע תחלופה. תודה.
***
מי היה חולם, בדמיונותיו הפרועים ביותר, שבשביל לצאת לחנייה של הבניין הייתי מרגיש צורך להגיד תפילת הדרך? כן, בשביל להרים את הרגל, להניח, ולהיות בחוץ. תמו הימים של הריצות הפרועות לאוטובוס כשהוא כבר "בקרבת התחנה". היום כל יציאה מחושבת, ואין דבר כזה לקפוץ לקנות משהו במכולת או לקחת משהו ממישהו שמחכה בחוץ.
חשבתי על זה, שכנראה הִתְכַּוַנוּ יותר מידי בברכת והשיאנו, כי אנחנו כבר חודשים נושאים איתנו את האלכוג'ל מהניקיון של פסח, ואפילו את המסיכות מפורים.
בכל אופן, יום אחד, אחרי ארבעה חודשים, שהם שבעה עשר שבועות ויום אחד לבידוד, החלטנו שדי, אי אפשר יותר. יוצאים לטיול. עטינו מסכות, הצטיידנו באלכוג'ל (ההוא שעושה גרגירי לכלוך על הידיים במקום לנקות, איכס…), בקבוקי מים וקרם הגנה. חשוב ביותר, כי נדמה לי שלא ראינו אור שמש ישיר מאז חלוקת משלוחי המנות בפורים. אני אפילו לא זוכר אם היה חם או קר באותו יום. לא ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאזכה לחזות בשמש היפה שלנו, בעננים הלבנים, בשמיים התכולים, במדרכות האפורות, הסדוקות.
יצאנו מהבית בחיל ורעדה, נכנסנו לאוטו (תחלמו שניסע באוטובוס עם כל נשאי הקורונה, ה' ישלח להם רפואה שלמה אמן), ונסענו ליער המבודד ביותר שהכרנו בסביבת עירנו תובב"א. סובבתי את ההגה, פנינו ימינה לתוך החניה. באתי להחנות את האוטו, לנשום את האוויר הרענן מבעד למסיכת הKN95 האיכותית שמטרתה בעצם למנוע ממני לנשום. לפתע שמעתי צעקה מאחורי.
"לא! אבא! אל תעצור! יש שם אנשים!!!"
"אההה!!! אנשים!!!!!" צרחו שאר הילדים. "אמאלה! אבאלה!! אנשים!!!"
הקטנים יותר פרצו בבכי מבוהל, הגדולים צעקו מאחורי סטטיסטיקות מבהילות של מספר הנבדקים, החולים, המונשמים וחלילה הנפטרים.
"תרגעו." ציוויתי, למרות שגם אני הייתי קצת מבוהל בעצמי. איש של חברה, כן, אבל כשלא רוכבים על אופניים עשר שנים, אי אפשר פשוט לטפס ולהתחיל לרכב. (בהנחה שהייתי רוכב על אופניים ביום מן הימים. לא יקרה אם אני רוצה שהקטנים יתקבלו למוסדות המבוקשים.) בכל אופן, לוקח לפחות שתי דקות להיזכר. שתי הדקות שלי עברו תוך 120 שניות, והחניתי את האוטו. ברקע הילדים עדיין צעקו. פתחתי את הדלת. "בואו ילדים, זה לא כזה מפחיד, אתם תתרגלו מהר," ניסיתי לעודד אותם. עזרתי לבן החמש לקפוץ לאדמה, "שלוימי, אתה זוכר שנסענו לבריכה בבין הזמנים שנה שעברה? פחדת להכנס למים, אבל אחרי כמה דקות התרגלת..." הוא הנהן בזהירות, חס על המסכה היקרה, שלא תיפול ותתחיידק.
רציתי להמשיך להרחיב על הדימויים הנפלאים שהעליתי במוחי, אבל משהו קטע אותנו. יותר נכון מישהו. אליהו בן ה12, ההרפתקן של המשפחה. הילדון כבר התרגל לאוויר הפתוח, ורץ במרחבים, קרוב מידי לשפת הצוק, אם תשאלו את אשת החיל שלי. טוב שהיא נשארה בבית כדי לארגן את מסיבת החיטוי שעתידה לנו כשנחזור.
אבל גם בעיניי זה התחיל להיות קצת מסוכן כשהוא משך איתו את אחיו ואחיותיו לריקוד ספונטני במנגינת "אבא מלך העולם" בגרסה מקפיצה ורועשת. בעצם לא כל כך רועשת, כי קולותיהם עומעמו מבעד למסכות. "הווווא שומר עלינו..." אבא, תשמור עליהם שלא יחשבו על רעיונות יותר נועזים ממה שכבר נחשבו.
"אליהו, יעלי, כולם… בואו לכאן, תראו מה יש פה!" קראתי לפתע. הסתכלתי על המוצג המעניין שמצאתי, מקווה שהוא ימשוך גם את הילדים. "מה זה, אבא?" שאלה יעלי בת התשע.
"אממ…" האמת שלא ידעתי, אבל לא התכוונתי להסגיר את המידע הזה באוזניהם. "זה נראה כמו ג'ריקנים מלאים במים. מה אתם חושבים?" שאלתי אותם.
"זה נראה כמו בקבוקי הדבק שיש למורה שלי לאומנות בחדר!" התלהבה יעלי, ששיעורי האומנות שלה בכיתה ג' היו לשם דבר בביתינו, לפני עידן הקורונה. חבל שאי אפשר היה ללמוד אומנות דרך הטלפון, היתה נחסכת לנו הרבה עגמת נפש מצעקות ההתנגדות לשיעורי תורה וחשבון.
"אבא, זה לא חפץ חשוד?" שאל לפתע אליהו.
"מה פתאום?" הגבתי בנחרצות. "למה שזה יהיה חפץ חשוד?"
"אממ… אבא, אנחנו גרים בארץ ישראל, יש כאן המון חפצים חשודים, וצריך להתקשר למשטרה אם רואים אחד כזה." אליהו החכים אותי.
"ברור, ברור… נתקשר למשטרה, מיד." מיששתי את כיסיי, מחפש אחר הנייד שלי. אולי השארתי אותו בבית, בלהט ההתארגנות?
בינתיים אליהו הסתכל על הבקבוקים המוזרים, וניסה לקרוא את התוויות שלהם. חלקם היו פתוחים וחלקם מלאים.
"סי… סירופ?? זה קצת מחוק, אני לא רואה מה כתוב… סירופ בטעם פטל?? מה??" שאל, מבולבל.
אני עדיין חיפשתי אחר המכשיר האבוד והילדים סייעו לי בהצעותיהם המשעשות כשלפתע אליהו פרץ בצחוק. "אבא!! זה הסירופ שמכניסים למכונה של הברד!!"
"ברד! וואו, כמה זמן לא קנינו ברד!" הגיבה יעלי.
"יוווו ברד!!" אמר שלוימי בהתלהבות.
"איככככס!!!" ציננה אותם אביגיל בת ה-11. "אתם לא יודעים אם המוכרים לובשים כפפות! ומה הם מכניסים לשם! ואם הם התעטשו לתוך המכונה!! איכככככ!!!!"
יעלי הצטרפה אל אחותה למקהלת ההתגעלות, ואליהו נהנה להפליא בתיאוריו על המוכר חולה הקורונה שארז את הפיצה לחבר שלו שחלה בעצמו שבוע לאחר מכן, ונזכר שהמוכר לא עטה מסכה, והשתעל על הפיצה… הבנות צווחו וחיבקו אחת את השניה בפנים לבנות. אחרי כמה שניות אליהו עזב אותן לנפשן ובא לעזור לי במסע החיפושים.
סיום 1:
"הו, הנה הפלאפון," קראתי בשמחה. "שלום, אני נמצא כאן ביער ומצאנו חפץ חשוד בטעם פטל… מה אתה שואל? אם אני צוחק עליך? מה פתאום!"
אליהו סימן לעברי בתנועות מוזרות, מה הוא רוצה ממני?
"סליחה רגע…" ביקשתי מהמוקדן. "מה, אליהו?"
"אממ אבא… חפץ חשוד בטעם פטל?"
"אה."
סיום 2:
"לא מצאתי את הפלאפון עדיין…" שיתפתי אותו.
"כדי לדווח שמצאנו חפץ חשוד בטעם פטל?" שאל בעיניים פעורות בתמימות מעושה.
"אהמ…" אמרתי. "הכר את מקומך." התלבטתי אם זהו הזמן להוכיח אותו על הגבול הדק בין שנינות מקובלת לבין חוצפה כשלפתע -
"אההה!!! איש מגיע!! הצילו!!!!" צאן מרעיתי נס לכל עבר כמו נמלה מענף ביד של ילד בגינה, כמו אנשים בלי מסיכה משוטרים (או יותר נכון כמו שוטרים מאזרחים עם מצלמה), כמו… א קיצער, ברחו מהאיש שהתקרב אלינו ממרחק עשרה מטרים, מסכה תכולה בידו, והמבט בעיניו כולו אומר 'מי זה המשוגעים האלה?'
הסתכלתי עליו בחזרה. אנחנו נורמליים לגמרי, חשבתי. אתם המשוגעים, במחילה. רק חבל שכך העולם, ואם לצטט את @Ruty Kepler - "אנחנו הנורמלים, אבל הם הרוב."
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //