הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
משם לכאן, נזכרתי בגרישה, רופא השיניים שלי. הייתי מגיע אליו לביקור חצי שנתי, החל מגיל שלוש, וברכיי פקות ועיניי דולפות.
אמא הייתה מרימה אותי ביד ימין, אבא בשמאל, ואני הייתי מנסה לנטוע את רגליי באדמה, לאורך השביל הבוצי שהוביל למרפאתה של סווטלנה המתקנת.
בכניסה הם היו מזכירים אחד לשני, לעצמם ולי, שאסור לספר שאנחנו משפחה ממוצא נורצ׳יני כי סווטלנה לא מחבבת במיוחד את הנורצ׳ינים.
כשהגענו, סווטלנה הייתה מסבירה תמיד שהיא מלאה בפציינטים, כולם רוסים שתקנים עם לחיים נפוחות ופנים מיוסרות ודואבות, ומפנה אותנו לחדר טיפולים מספר ארבע, בחדר של גרישה.
גרישה היה מנמיך את הכיסא האימתני ללא גינונים, והוריי היו מרימים אותי חיש חש עליו. גרישה היה מנסה להרגיע את בכיי בעזרת צרור מעשיות אוקראיניות שאמורות להיות מרגיעות, אך אני, ישראלי זעיר שכמוני, רק נחרדתי שבעתיים. בשלב מסויים אבא היה מסביר לגרישה שלא נראה לו שתיאורים מצמררים על מרפאות השיניים ברוסיה הסובייטית מצליחים להועיל במשהו, וגרישה היה משליך לפיו חמישה מסטיקים צהובים, רודף ורוטן, סוגר את פיו בנחישות, משתתק ומתחיל לעבוד.
בו ברגע הייתי אני פוצח בסדרת בכיות וצרחות עד לב השמיימה, רועד מפחד ומהעתיד הקרוב הצפוי לבוא, והורי היו מנסים לנחמני ש״עוד מעט זה נגמר ותוכל לקבל פרס״, וגרישה היה מנסה לתחוב בפי הפעור שלל מקלוני מתכת מעוקלים, ואיוון האסיסטנט היה נועץ איפשהו שואב מים קטן, שהמיט עליי סילון יציב וחזק של מים ובלבל אותי לגמרי. מרחוק, בערך מקצה היקום, שמעתי את אימי מתמקחת עם סווטלנה על המחיר של סתימה וכתר, ואת אבי נדהם על איכות הכריכה העלובה של הספרים הניצבים בחדר ההמתנה. בדגש על "אנציקלופדיה לבית ישראל״ שנראה כאילו קוזאקי שתוי ושתום עין רקד עליה ואחר כך הדביק אותה עם קצת פלסטרים. אבא היה מסביר בדקדקנות בכל פעם מחדש כי חבל לקלקל סדרת ספרים נפלאה שכזו באמצעות כריכה באיכות נמוכה. למען כל המטופלים, ממש כדאי לפרק את הכריכה הנוכחית ולכרוך מחדש בסבלנות ובדייקנות.
אבא היה ממשיך ופורס את טיעוניו, ואמא וסווטלנה מחמיצות פנים זו לזו, ואיוון שולה מפי את הדואב ומכניס מפוח, ומוציא את המפוח ומכניס ראי קטן, ומוציא את הראי ומעיר לגרישה שזריקת ההרדמה בכלל בלסת התחתונה במקום העליונה, וגרישה גונח ומסנן שברוסיה ילדים לא הרשו לעצמם לבכות אצל רופא השיניים ולכן לא היו צריכים לבזבז עליהם שתי זריקות הרדמה, ואיוון הולך לסווטליה ומעדכן אותה לחייב את הורי בגין זריקת הרדמה נוספת, ואימי מתווכחת ואומרת שהיא משלמת על סתימה ולא על כל רכיב בטיפול בפני עצמו, וגרישה מנסה להזריק לי את ההרדמה ללסת העליונה, והמסטיקים מחליקים מפיו החוצה, וזריקת ההרדמה מגיעה בדיוק לאן שצריך, ואני צורח מבהלה, פחות מכאבים, בעיקר בגלל הבלבול והרעש, ואיוון ממסה להרגיע אותי ומדליק מאוורר תקרה חזק, וגרישה גוער בו כי המאוורר מפזר אנה ואנה את חומרי הטיפול הקטנים והעדינים, וסווטלנה מפסיקה באמצע טיפול בלקוח עב בשר, משאירה אותו בפה פעור תחת הזרקור, צועקת לעברו מרחוק שהוא סובל ממכתשית יבשה ושזה מסובך ויעלה לו הרבה כסף ושיעדכן אותה עכשיו אם אין לו, ואז נכנסת לחדר טיפולים מספר ארבע, ופוסקת בקול נחרץ וסופני כי המחיר הסופי יכלול תוספת בגין עוד זריקת הרדמה ושאסור, אסור לבכות ורק ילדים נורצ׳ינים קווקזיים שסטאלין צריך לחנך מעזים לבכות באמצע טיפול ולהפריע לרופא שיניים מקצועי לעבוד, וחוזרת ללקוח עב הבשר שלה ומתחילה טיפול מחדש כי הוא השתעל וקלקל את העבודה שלה עד כה, לא לפני שהייתה מרימה את ערימת המסטיקים של גרישה מהרצפה, ומשלחכה אותם לפח בתנועה אחת חזקה ונחושה.
איכשהו, בסופו של דבר, למרות שלא האמנתי שזה יקרה, תמיד זה קרה: הרגע המאושר בחיי בו נגמר הטיפול. בו איוון היה מוציא ברוב טקס את כל המכשירים מפי, וגרישה מחלץ ממני החוצה את ״מעיל הגשם״, אותה פיסת גומי מציקה, ומגיש לי ברצינות ובכבוד כוס מים לשטוף את פי, ואני יושב על הכסא שמנמיך טוס, וממצמץ בהנאה מול זרקור הגהינום מעל עיניי שהנה נכבה סוף סוף, וברגע שהכסא היה נעצר הייתי קופץ ממנו החוצה, לא מאמין שהטיפול הסתיים ונגמרו התלאות.
והמצב רק היה הולך ומשתפר:
גרישה היה עולה על כסא, פותח ארון מאובק קטן בסוף המרפאה, מוציא משם קופסית פח מקרקשת, ומרדה לי לבחור מתוכה פרס בגין התנהגות טובה, ואני הייתי מתחבט ארוכות בכל פעם אם לבחור בקוביה הונגרית או בכדור פקיסטני, ולבסוף איוון היה ממלמל משהו על הפציינט הבא שמחכה, ואני הייתי מתבלבל ולוקח דובי פרווה קטן בצבע של אסון כימי ושם בכיס ונותן יד לאבא ולאמא וחוזרים כולנו ביחד הביתה בגשם השוטף.
וכשהיינו מגיעים הביתה, הייתי נזכר בייסורים אצל רופא השיניים, ומועך בבכי את דובון הפרווה הקטן, ואמא הייתה נותנת לי במאור פנים כפפות סגולות מחממות מצמר, מתנה לכבוד הסתימה, ואבא היה מנשק אותי בלחי, והייתי יודע ורואה ששניהם מאוד מצטערים ועצובים שהיה לי כל כך לא נעים אצל רופא השיניים, ואמא הייתה מחכה שעתיים עד שתחלוף ההרדמה, ומייד מכינה לי דייסת קוואקר עם פצפוצי שוקולד של תלמה-שפע, ואחר כך לא עובדת יותר באותו יום ומניחה לעצי הבונוסאי, ויושבת לצידי בשטיח ובונה איתי מגדלים וארמונות בלגו.
אני זוכר שבכל יום של טיפול שיניים כזה, הייתי שואל את עצמי: למה למה צריך לעבור אצל רופא השיניים כדי לקבל פרסים? וכפפות סגולות? למה אי אפשר פשוט לקבל אותם בלי לטרוח קודם?
אמא הייתה מרימה אותי ביד ימין, אבא בשמאל, ואני הייתי מנסה לנטוע את רגליי באדמה, לאורך השביל הבוצי שהוביל למרפאתה של סווטלנה המתקנת.
בכניסה הם היו מזכירים אחד לשני, לעצמם ולי, שאסור לספר שאנחנו משפחה ממוצא נורצ׳יני כי סווטלנה לא מחבבת במיוחד את הנורצ׳ינים.
כשהגענו, סווטלנה הייתה מסבירה תמיד שהיא מלאה בפציינטים, כולם רוסים שתקנים עם לחיים נפוחות ופנים מיוסרות ודואבות, ומפנה אותנו לחדר טיפולים מספר ארבע, בחדר של גרישה.
גרישה היה מנמיך את הכיסא האימתני ללא גינונים, והוריי היו מרימים אותי חיש חש עליו. גרישה היה מנסה להרגיע את בכיי בעזרת צרור מעשיות אוקראיניות שאמורות להיות מרגיעות, אך אני, ישראלי זעיר שכמוני, רק נחרדתי שבעתיים. בשלב מסויים אבא היה מסביר לגרישה שלא נראה לו שתיאורים מצמררים על מרפאות השיניים ברוסיה הסובייטית מצליחים להועיל במשהו, וגרישה היה משליך לפיו חמישה מסטיקים צהובים, רודף ורוטן, סוגר את פיו בנחישות, משתתק ומתחיל לעבוד.
בו ברגע הייתי אני פוצח בסדרת בכיות וצרחות עד לב השמיימה, רועד מפחד ומהעתיד הקרוב הצפוי לבוא, והורי היו מנסים לנחמני ש״עוד מעט זה נגמר ותוכל לקבל פרס״, וגרישה היה מנסה לתחוב בפי הפעור שלל מקלוני מתכת מעוקלים, ואיוון האסיסטנט היה נועץ איפשהו שואב מים קטן, שהמיט עליי סילון יציב וחזק של מים ובלבל אותי לגמרי. מרחוק, בערך מקצה היקום, שמעתי את אימי מתמקחת עם סווטלנה על המחיר של סתימה וכתר, ואת אבי נדהם על איכות הכריכה העלובה של הספרים הניצבים בחדר ההמתנה. בדגש על "אנציקלופדיה לבית ישראל״ שנראה כאילו קוזאקי שתוי ושתום עין רקד עליה ואחר כך הדביק אותה עם קצת פלסטרים. אבא היה מסביר בדקדקנות בכל פעם מחדש כי חבל לקלקל סדרת ספרים נפלאה שכזו באמצעות כריכה באיכות נמוכה. למען כל המטופלים, ממש כדאי לפרק את הכריכה הנוכחית ולכרוך מחדש בסבלנות ובדייקנות.
אבא היה ממשיך ופורס את טיעוניו, ואמא וסווטלנה מחמיצות פנים זו לזו, ואיוון שולה מפי את הדואב ומכניס מפוח, ומוציא את המפוח ומכניס ראי קטן, ומוציא את הראי ומעיר לגרישה שזריקת ההרדמה בכלל בלסת התחתונה במקום העליונה, וגרישה גונח ומסנן שברוסיה ילדים לא הרשו לעצמם לבכות אצל רופא השיניים ולכן לא היו צריכים לבזבז עליהם שתי זריקות הרדמה, ואיוון הולך לסווטליה ומעדכן אותה לחייב את הורי בגין זריקת הרדמה נוספת, ואימי מתווכחת ואומרת שהיא משלמת על סתימה ולא על כל רכיב בטיפול בפני עצמו, וגרישה מנסה להזריק לי את ההרדמה ללסת העליונה, והמסטיקים מחליקים מפיו החוצה, וזריקת ההרדמה מגיעה בדיוק לאן שצריך, ואני צורח מבהלה, פחות מכאבים, בעיקר בגלל הבלבול והרעש, ואיוון ממסה להרגיע אותי ומדליק מאוורר תקרה חזק, וגרישה גוער בו כי המאוורר מפזר אנה ואנה את חומרי הטיפול הקטנים והעדינים, וסווטלנה מפסיקה באמצע טיפול בלקוח עב בשר, משאירה אותו בפה פעור תחת הזרקור, צועקת לעברו מרחוק שהוא סובל ממכתשית יבשה ושזה מסובך ויעלה לו הרבה כסף ושיעדכן אותה עכשיו אם אין לו, ואז נכנסת לחדר טיפולים מספר ארבע, ופוסקת בקול נחרץ וסופני כי המחיר הסופי יכלול תוספת בגין עוד זריקת הרדמה ושאסור, אסור לבכות ורק ילדים נורצ׳ינים קווקזיים שסטאלין צריך לחנך מעזים לבכות באמצע טיפול ולהפריע לרופא שיניים מקצועי לעבוד, וחוזרת ללקוח עב הבשר שלה ומתחילה טיפול מחדש כי הוא השתעל וקלקל את העבודה שלה עד כה, לא לפני שהייתה מרימה את ערימת המסטיקים של גרישה מהרצפה, ומשלחכה אותם לפח בתנועה אחת חזקה ונחושה.
איכשהו, בסופו של דבר, למרות שלא האמנתי שזה יקרה, תמיד זה קרה: הרגע המאושר בחיי בו נגמר הטיפול. בו איוון היה מוציא ברוב טקס את כל המכשירים מפי, וגרישה מחלץ ממני החוצה את ״מעיל הגשם״, אותה פיסת גומי מציקה, ומגיש לי ברצינות ובכבוד כוס מים לשטוף את פי, ואני יושב על הכסא שמנמיך טוס, וממצמץ בהנאה מול זרקור הגהינום מעל עיניי שהנה נכבה סוף סוף, וברגע שהכסא היה נעצר הייתי קופץ ממנו החוצה, לא מאמין שהטיפול הסתיים ונגמרו התלאות.
והמצב רק היה הולך ומשתפר:
גרישה היה עולה על כסא, פותח ארון מאובק קטן בסוף המרפאה, מוציא משם קופסית פח מקרקשת, ומרדה לי לבחור מתוכה פרס בגין התנהגות טובה, ואני הייתי מתחבט ארוכות בכל פעם אם לבחור בקוביה הונגרית או בכדור פקיסטני, ולבסוף איוון היה ממלמל משהו על הפציינט הבא שמחכה, ואני הייתי מתבלבל ולוקח דובי פרווה קטן בצבע של אסון כימי ושם בכיס ונותן יד לאבא ולאמא וחוזרים כולנו ביחד הביתה בגשם השוטף.
וכשהיינו מגיעים הביתה, הייתי נזכר בייסורים אצל רופא השיניים, ומועך בבכי את דובון הפרווה הקטן, ואמא הייתה נותנת לי במאור פנים כפפות סגולות מחממות מצמר, מתנה לכבוד הסתימה, ואבא היה מנשק אותי בלחי, והייתי יודע ורואה ששניהם מאוד מצטערים ועצובים שהיה לי כל כך לא נעים אצל רופא השיניים, ואמא הייתה מחכה שעתיים עד שתחלוף ההרדמה, ומייד מכינה לי דייסת קוואקר עם פצפוצי שוקולד של תלמה-שפע, ואחר כך לא עובדת יותר באותו יום ומניחה לעצי הבונוסאי, ויושבת לצידי בשטיח ובונה איתי מגדלים וארמונות בלגו.
אני זוכר שבכל יום של טיפול שיניים כזה, הייתי שואל את עצמי: למה למה צריך לעבור אצל רופא השיניים כדי לקבל פרסים? וכפפות סגולות? למה אי אפשר פשוט לקבל אותם בלי לטרוח קודם?
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //