שיתוף - לביקורת רבגוניות אחידה

  • הוסף לסימניות
  • #1
רבגוניות אחידה
- סיפורה של מצלמה -


תמונה 1.

מדרגות תלולות ומחליקות בואכה רחבת הכותל המערבי, מאכלסות צעירים מישיבת אש התורה, בחורות סמינר ירושלמיות, זוגות צעירים - טריים על המדף, מבוגרים מקשת רחבה של מגזרים וכמה קבצניות המחלקות חוטי שָׁנִי שהקיפו את קבר רחל ז' פעמים תמורת מטבע לישועה; ומתישות עד כאב בעלי עגלות למיניהם, העמלים נואשות לסחוב מרכבות מאסיביות מעלה ומטה בשלל וריאציות, על עולליהם המפורקדים בתוכן במלכותיות מפונקת וְתַמַּת מבט.

תמונה 2.

זוג מאבטחים – האחד אתיופי נונשלנטי עטור שיער חינני המתולתל בצפיפות, השני צַבָּר חם-מזג וזעוף-פנים – עומדים בפתח, ומאבטחת נוספת על מסך מכונת השיקוף. הצַבָּר עונה לטרדן כלשהו בקוצר רוח המהול באופייניות בכעס רגוז, האתיופי לועס מסטיק בחולמניות שאננה, והגיימרית תולה זוג עיניים עייפות במסך המשעמם המרצד צורות גאומטריות נעדרות ריגוש מולה. מאחור נדחקים כעשרים אנשים, נשים וטף, ובחור מיתמם אחד שמנסה לעקוף חֵרֶף מבטם הזועם של זוג מבוגרות חבושות כובעי קש רחבי תִּתּוֹרָה ופרצופו התמה של תייר בריטי שורשי.

תמונה 3.

משפחה מסורתית אשכנזייה עם קורטוב תימניות חריפה מסבתא שמחה בת התשעים ושש שבתווך, ישובה על ספסל האבן הארוך ולועסת במרץ כריכי טונה מיונזת ופלחי אבטיח עסיסי מהשוק הערבי. לראשי הגברים כיפות סאטן לבנות של מורשת הכותל, לכתפי הנשים מטפחות ראש מבד שיפון שקופה-סגולה מְדֻגָּמוֹת בכחול כהה מעוטר.

תמונה 4.

קבוצת צעירים אמריקאים לבושים בטישרט כחול ומכנסיים קצרים, מלווה בכובע קאובוי שמתחתיו מדריך עם מכנסי חאקי, מצטלמים על רקע הכותל בשילוב כתפיים וחיוכי רקה לרקה. שניים מהקצוות מניפים זרועות וזוקרים אגודלים, וחמישה במרכז אוחזים שלט ענק מעוטר בדגלי ישראל תכולים וסמלי I Love Israel עם לבבות אדומים:

בְּרוּכִים הַבָּאִים לַקֹּתֶל הֲמַאֲרָבִי
קבוצת נגילה

תמונה 5.

ארבעה אנשים סביב כיור נטילת הידיים: בריסקער חמור סֵבֶר ששליש משרוולי ידיו סחוטות; בחור ישיבה חנוט בכובע אפרפר מאובק וחליפה שחורה-חומה שראו ימים יפים יותר ופחות; איש עסקים מגולח למשעי עם חולצה תכולה מפוספסת של הַ'בְּיֹקֶר', שקוע בשיחת טלפון; וסיני עם כיפת קרטון מסורתית – שותה לתומו מספל הנטילה.

תמונה 6.

יהודי מבוגר, שזקנו הלבן משתפל ומזדקר חליפות בחוסר סדר, יושב עם סלים ושקיות לרוב ומחזיק בידו האחת אישור לאיסוף צדקה מבית התמחוי האזורי, ובידו השנייה כוס חד פעמית משומשת עם מספר מטבעות מקרקשים, ומתחנן בקול צרוד לעוברים ושבים, שיחוסו על אלמנה ושבעה יתומים ויתרמו שנקל או שניים. איש העסקים מהתמונה הקודמת נראה מפשפש בכיס חליפתו, אברך חסידי צעיר עם זקנקן ג'ינג'י מדובלל מקרב אליו את בנו המנומש בן השלוש שבידו מטבע שחוק, וצ'אלמער מפוספס מושיט ידו נכחו.

תמונה 7.

רעמת שיער שמעליה מונחת תפילין וכיפת סרט שחורה גדולה, ומתחתיה שוכן לו פרצוף אירופאי תוהה עם חיוך קטן עד בלתי נראה בקצוות, מביט בעיניים נבוכות מבעד לחרכי אצבעותיו לעבר פניו של חב"דניק דָּבֵק ונלהב שידו מכסה על עיניו, מתאמץ בעילגות כושלת לעקוב בשפתיו אחר דברי בעל הקנייטש המשולש. לצידם ניצבים שני בחורי ישיבה סקרנים, הבוחנים בהתעניינות בולטת את תנועות פניו של מניח התפילין הטירון.

תמונה 8.

חסיד כבן שלושים ברעקל וקאפעלוש, מחווה בידו לעבר מנין צבעוני במרחק כמה מטרים ממנו, המורכב מכמה בחורי ישיבות, סב ונכד דרום-אפריקאים ממגזר המודרן-אורתודוקס, שני תיירים דרום אמריקאים מיוזעי מבע, ויהודי ממוצא אתני בלתי מפוענח עם פראק תכול משובץ וכיפה סרוגה לבנה המבצבצת מתחת להמבורגו. לצידו, בכוננות צעידה לכיוון הנידון, עומד דתי-לאומי נמוך כבן שישים עם כרס משתפלת וכיפה סרוגה שטוחה המקיפה את ראשו העגלגל, ובידו סידור רינת ישראל קטן.

תמונה 9.

יהודי מבוגר, צהוב-שפם, לבוש סחבות בלויות בלתי מזוהות, עטוי סירטוק גמלוני בצבע ירוק זית משובץ בטלאים חרדליים וחבוש כיפה סרוגה ענקית שהייתה פעם לבנה, אוחז בידו שופר תימני שוקו-וניל מסולסל קרן, פניו אדומות ממאמץ והוא קורא בעיניים בוערות ושפתיים דולקות קטעים נבחרים מתוך סידור הרש"ש המונח על סטנדר רעוע העומד נכחו. לידו נראה ילד חסידי כבן חמש עם כיפת רעבאראלאך מְפֻנְפֶּנֶת ואגודל תחוב לפיו, מביט בו בעיניים ענקיות מבוהלות, מוכן לברוח לכשתגדש סאת סקרנותו. ברקע נראית קבוצת עולי אתיופיה בלבוש לבן מסורתי וכמה כלי נגינה טיפוסיים, קוראים מתוך מגילת קלף בכיסופים בולטים של אנשים שראו צער ומכאוב.

תמונה 10.

למרגלות הכותל, בשורה רצופה נפולת אפיים: חייל גבוה במדי זית וכיפת הירדן כלשהו; איש נטורי קרתא עצום ממדים עטוי קאפטן מפוספס וחגור באבנט מצויץ חדש למראה; פיליפיני שחום-עור מחויך העומד מאחורי כיסא גלגלים, עליו ישוב בכבדות יקיר ירושלים כבן תשעים עם ראש כפוף בעקומה אלכסונית חדה, שזקנו הצחור יורד לו על פי מידותיו הצנומות; צעיר אוסטרלי במכנסי נַיְק קצרים, כפכפי אצבע וכובע שמש בזווית צדדית של תשעים מעלות מקדמת הראש; אברך ספרדי צעיר ורזה לבוש חליפה קצרה הנראית כתלויה על קולב, עם ילד קטן וכמה שקיות בר-כֹּל תחובים בינו לקיר; מו"ץ בני ברקי כָּבוּד עם כרס קטנה ופראק שחור דהוי במקצת; אדם כפול-עורף עם קרחת נוצצת, שרוואל מְדֻגָּם אש בוערת, גופיית סבא עם עיטור ענק של דרקון ומספר עגילים בכל אוזן; ובחור חרד"ל עם כיפה סרוגה גדולה וסנדלי שורש חומות שראו מסלול או שניים בקצוות הערבה הלוהטת – מספרים את מסעי אבות האומה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
רבגוניות אחידה
- סיפורה של מצלמה -


תמונה 1.

מדרגות תלולות ומחליקות בואכה רחבת הכותל המערבי, מאכלסות צעירים מישיבת אש התורה, בחורות סמינר ירושלמיות, זוגות צעירים - טריים על המדף, מבוגרים מקשת רחבה של מגזרים וכמה קבצניות המחלקות חוטי שָׁנִי שהקיפו את קבר רחל ז' פעמים תמורת מטבע לישועה; ומתישות עד כאב בעלי עגלות למיניהם, העמלים נואשות לסחוב מרכבות מאסיביות מעלה ומטה בשלל וריאציות, על עולליהם המפורקדים בתוכן במלכותיות מפונקת וְתַמַּת מבט.

תמונה 2.

זוג מאבטחים – האחד אתיופי נונשלנטי עטור שיער חינני המתולתל בצפיפות, השני צַבָּר חם-מזג וזעוף-פנים – עומדים בפתח, ומאבטחת נוספת על מסך מכונת השיקוף. הצַבָּר עונה לטרדן כלשהו בקוצר רוח המהול באופייניות בכעס רגוז, האתיופי לועס מסטיק בחולמניות שאננה, והגיימרית תולה זוג עיניים עייפות במסך המשעמם המרצד צורות גאומטריות נעדרות ריגוש מולה. מאחור נדחקים כעשרים אנשים, נשים וטף, ובחור מיתמם אחד שמנסה לעקוף חֵרֶף מבטם הזועם של זוג מבוגרות חבושות כובעי קש רחבי תִּתּוֹרָה ופרצופו התמה של תייר בריטי שורשי.

תמונה 3.

משפחה מסורתית אשכנזייה עם קורטוב תימניות חריפה מסבתא שמחה בת התשעים ושש שבתווך, ישובה על ספסל האבן הארוך ולועסת במרץ כריכי טונה מיונזת ופלחי אבטיח עסיסי מהשוק הערבי. לראשי הגברים כיפות סאטן לבנות של מורשת הכותל, לכתפי הנשים מטפחות ראש מבד שיפון שקופה-סגולה מְדֻגָּמוֹת בכחול כהה מעוטר.

תמונה 4.

קבוצת צעירים אמריקאים לבושים בטישרט כחול ומכנסיים קצרים, מלווה בכובע קאובוי שמתחתיו מדריך עם מכנסי חאקי, מצטלמים על רקע הכותל בשילוב כתפיים וחיוכי רקה לרקה. שניים מהקצוות מניפים זרועות וזוקרים אגודלים, וחמישה במרכז אוחזים שלט ענק מעוטר בדגלי ישראל תכולים וסמלי I Love Israel עם לבבות אדומים:

בְּרוּכִים הַבָּאִים לַקֹּתֶל הֲמַאֲרָבִי
קבוצת נגילה
תמונה 5.

ארבעה אנשים סביב כיור נטילת הידיים: בריסקער חמור סֵבֶר ששליש משרוולי ידיו סחוטות; בחור ישיבה חנוט בכובע אפרפר מאובק וחליפה שחורה-חומה שראו ימים יפים יותר ופחות; איש עסקים מגולח למשעי עם חולצה תכולה מפוספסת של הַ'בְּיֹקֶר', שקוע בשיחת טלפון; וסיני עם כיפת קרטון מסורתית – שותה לתומו מספל הנטילה.

תמונה 6.

יהודי מבוגר, שזקנו הלבן משתפל ומזדקר חליפות בחוסר סדר, יושב עם סלים ושקיות לרוב ומחזיק בידו האחת אישור לאיסוף צדקה מבית התמחוי האזורי, ובידו השנייה כוס חד פעמית משומשת עם מספר מטבעות מקרקשים, ומתחנן בקול צרוד לעוברים ושבים, שיחוסו על אלמנה ושבעה יתומים ויתרמו שנקל או שניים. איש העסקים מהתמונה הקודמת נראה מפשפש בכיס חליפתו, אברך חסידי צעיר עם זקנקן ג'ינג'י מדובלל מקרב אליו את בנו המנומש בן השלוש שבידו מטבע שחוק, וצ'אלמער מפוספס מושיט ידו נכחו.

תמונה 7.

רעמת שיער שמעליה מונחת תפילין וכיפת סרט שחורה גדולה, ומתחתיה שוכן לו פרצוף אירופאי תוהה עם חיוך קטן עד בלתי נראה בקצוות, מביט בעיניים נבוכות מבעד לחרכי אצבעותיו לעבר פניו של חב"דניק דָּבֵק ונלהב שידו מכסה על עיניו, מתאמץ בעילגות כושלת לעקוב בשפתיו אחר דברי בעל הקנייטש המשולש. לצידם ניצבים שני בחורי ישיבה סקרנים, הבוחנים בהתעניינות בולטת את תנועות פניו של מניח התפילין הטירון.

תמונה 8.

חסיד כבן שלושים ברעקל וקאפעלוש, מחווה בידו לעבר מנין צבעוני במרחק כמה מטרים ממנו, המורכב מכמה בחורי ישיבות, סב ונכד דרום-אפריקאים ממגזר המודרן-אורתודוקס, שני תיירים דרום אמריקאים מיוזעי מבע, ויהודי ממוצא אתני בלתי מפוענח עם פראק תכול משובץ וכיפה סרוגה לבנה המבצבצת מתחת להמבורגו. לצידו, בכוננות צעידה לכיוון הנידון, עומד דתי-לאומי נמוך כבן שישים עם כרס משתפלת וכיפה סרוגה שטוחה המקיפה את ראשו העגלגל, ובידו סידור רינת ישראל קטן.

תמונה 9.

יהודי מבוגר, צהוב-שפם, לבוש סחבות בלויות בלתי מזוהות, עטוי סירטוק גמלוני בצבע ירוק זית משובץ בטלאים חרדליים וחבוש כיפה סרוגה ענקית שהייתה פעם לבנה, אוחז בידו שופר תימני שוקו-וניל מסולסל קרן, פניו אדומות ממאמץ והוא קורא בעיניים בוערות ושפתיים דולקות קטעים נבחרים מתוך סידור הרש"ש המונח על סטנדר רעוע העומד נכחו. לידו נראה ילד חסידי כבן חמש עם כיפת רעבאראלאך מְפֻנְפֶּנֶת ואגודל תחוב לפיו, מביט בו בעיניים ענקיות מבוהלות, מוכן לברוח לכשתגדש סאת סקרנותו. ברקע נראית קבוצת עולי אתיופיה בלבוש לבן מסורתי וכמה כלי נגינה טיפוסיים, קוראים מתוך מגילת קלף בכיסופים בולטים של אנשים שראו צער ומכאוב.

תמונה 10.

למרגלות הכותל, בשורה רצופה נפולת אפיים: חייל גבוה במדי זית וכיפת הירדן כלשהו; איש נטורי קרתא עצום ממדים עטוי קאפטן מפוספס וחגור באבנט מצויץ חדש למראה; פיליפיני שחום-עור מחויך העומד מאחורי כיסא גלגלים, עליו ישוב בכבדות יקיר ירושלים כבן תשעים עם ראש כפוף בעקומה אלכסונית חדה, שזקנו הצחור יורד לו על פי מידותיו הצנומות; צעיר אוסטרלי במכנסי נַיְק קצרים, כפכפי אצבע וכובע שמש בזווית צדדית של תשעים מעלות מקדמת הראש; אברך ספרדי צעיר ורזה לבוש חליפה קצרה הנראית כתלויה על קולב, עם ילד קטן וכמה שקיות בר-כֹּל תחובים בינו לקיר; מו"ץ בני ברקי כָּבוּד עם כרס קטנה ופראק שחור דהוי במקצת; אדם כפול-עורף עם קרחת נוצצת, שרוואל מְדֻגָּם אש בוערת, גופיית סבא עם עיטור ענק של דרקון ומספר עגילים בכל אוזן; ובחור חרד"ל עם כיפה סרוגה גדולה וסנדלי שורש חומות שראו מסלול או שניים בקצוות הערבה הלוהטת – מספרים את מסעי אבות האומה.

וואו! נכנסתי לתמונה לגמרי.
איזה יופי.

כמה משפטים אותנטיים יפים;
זוג מאבטחים – האחד אתיופי נונשלנטי עטור שיער חינני המתולתל בצפיפות, השני צַבָּר חם-מזג וזעוף-פנים
לצידם ניצבים שני בחורי ישיבה סקרנים, הבוחנים בהתעניינות בולטת את תנועות פניו של מניח התפילין הטירון.
ובידו סידור רינת ישראל קטן.
עם ילד קטן וכמה שקיות בר-כֹּל תחובים בינו לקיר

המקדם אומר שהשיתוף לביקורת.
אבל הקטע מושלם.
משהו שהעלה לי חיוך :)
תכולה מפוספסת של הַ'בְּיֹקֶר',
לא תפרגנו איזה טומי? לה- קוסט? אמריקן איגל? נאוטיקה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מלווה בכובע קאובוי שמתחתיו מדריך עם מכנסי חאקי,
זה!!!
וחיוכי רקה לרקה
וזה!
וסיני עם כיפת קרטון מסורתית – שותה לתומו מספל הנטילה.
וגם זה
מוכן לברוח לכשתגדש סאת סקרנותו
אין מילים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
קטע נאה. מאיר את עם ישראל במלוא הדרו וססגוניותו.

נ.ב. סיפור עתידני במקצת, יש כאן כמה תמונות המתארות תרחישים מתמשכים וסיטואציות מורכבות יותר מסנאפשוט רגעי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
תודה רבה! :)

נ.ב. סיפור עתידני במקצת, יש כאן כמה תמונות המתארות תרחישים מתמשכים וסיטואציות מורכבות יותר מסנאפשוט רגעי.
למה כוונתך?
אם כוונתך ל"סבתא שמחה" או לקבצן שמתחנן בקול צרוד (יען כי אינו מחוור הכיצד התמונה ממחישה שמות או פעולות), אזי יש לומר שיותר משאלו שם ופעולה בעלמא, הרי אלו מהות... ודו"ק.

אגב, בימינו יש מה שנקרא "תמונה חיה", שמסוגלת לתאר תרחיש מתמשך במקצת. ואיך הגדיר אותו 'רושיבע'? תמונה זו 'אמריקנישע נצחיות'. אם כך, מהי תמונה חיה?!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
למה כוונתך?
הצַבָּר עונה לטרדן כלשהו בקוצר רוח המהול באופייניות בכעס רגוז, האתיופי לועס מסטיק בחולמניות שאננה
היה נראה לי כי כאן מתוארת סיטואציה חיה שלא משתקפת מתמונה דוממת, במחשבה שניה ניתן לומר כי גם את זה ניתן לנתח מסנאפשוט רגעי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
שתי נקודות הנוגעות אחת בשנייה:

ראשית, גילוי נאות: באופן כללי אני לא כ"כ אוהב לקרוא קטעי כתיבה העמוסים בתיאורים מפולפלים, מכיון שהם מקשים על רצף הקריאה. אמנם מכיון שמדי פעם אני כן נהנה מכך, ולעתים קופץ לי היצר לכתיבה מעין זו (היצר לכתיבה כזו צץ לעתים תדירות יותר מאשר היצר לקריאה כזו...), החלטתי 'להשתולל' עם זה קצת.
(אחד מטובי הכותבים במגזרנו לקה בזה בעבר, ועם כל ההנאה מכתיבתו, העניין הזה צרם לי. לשמחתי, עם הזמן הלה הולך ומתמתן).

שנית, בכתיבה זו קצת התקשיתי בפיסוק. מחד גיסא יתכן שהיו מקומות מסוימים בהם פיסקתי מעט מדי, אולם מאידך יתכן שזהו דווקא הפיסוק הנכון, מכיון שהתיאורים הרבים באו בדר"כ ברצף משפטי אחיד, ואולי זו חלק מהסיבה בגינה קטעים מעין אלו מסובכים מעט לקריאה.

אשמח לחוות דעתכם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
באופן כללי אני לא כ"כ אוהב לקרוא קטעי כתיבה העמוסים בתיאורים מפולפלים, מכיון שהם מקשים על רצף הקריאה.
זה היחודיות של הקטע. בתור סיפור או סגנון שחוזר על עצמו זה לדעתי לא מומלץ אבל בתור קטע יחיד- ללקק את האצבעות.
(שאלה סקרנית: התמונות מהראש שלכם או לקחתם תמונות אמיתיות?)
קצת התקשיתי בפיסוק.
מצד אחד זוהי תמונה אחת כך שנכון לתאר אותה ללא נקודות, אבל מצד שני זה אכן יוצר עומס.
הייתי משתמש יותר במילות קישור במקום פסיקים, ומוספה יותר את הסימן החמוד הזה ; שיכול לעזור לנו לסדר את התיאורים בקטע. (זה נקודותיים שאחריהן יגיע פירוט כלשהוא, אבל בגלל הפסיק זה בעצם לא יוצא מהמשפט אלא ממשיך אותו)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הייתי משתמש יותר במילות קישור במקום פסיקים, ומוספה יותר את הסימן החמוד הזה ; שיכול לעזור לנו לסדר את התיאורים בקטע. (זה נקודותיים שאחריהן יגיע פירוט כלשהוא, אבל בגלל הפסיק זה בעצם לא יוצא מהמשפט אלא ממשיך אותו)
אבל סימן הפיסוק הזה בדר"כ בא לחלק בין מקטעים שונים באותו קטע, ולא בין תיאורים שונים הממשיכים ומשלימים זה את זה, הלא כן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אבל סימן הפיסוק הזה בדר"כ בא לחלק בין מקטעים שונים באותו קטע, ולא בין תיאורים שונים הממשיכים ומשלימים זה את זה, הלא כן?
התכוונתי לשים אותו בין תיאור דמות לדמות השניה,
לדוגמא- (הדגשתי באדום)
ארבעה אנשים סביב כיור נטילת הידיים: בריסקער חמור סֵבֶר ששליש משרוולי ידיו סחוטות; בחור ישיבה חנוט בכובע אפרפר מאובק וחליפה שחורה-חומה שראו ימים יפים יותר ופחות; איש עסקים מגולח למשעי עם חולצה תכולה מפוספסת של הַ'בְּיֹקֶר', שקוע בשיחת טלפון; וסיני עם כיפת קרטון מסורתית – שותה לתומו מספל הנטילה.
ולא בין תיאורים של דמות אחת כמו האיש היה גבוה; יפה; ושמן. כי פה באמת זה לא מתאים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
התכוונתי לשים אותו בין תיאור דמות לדמות השניה,
לדוגמא- (הדגשתי באדום)

ולא בין תיאורים של דמות אחת כמו האיש היה גבוה; יפה; ושמן. כי פה באמת זה לא מתאים.
בדוגמה הספציפית הנ"ל אכן עשיתי זאת, מה שאומר ששאר המקומות לא היו מסובכים לקריאה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בדוגמה הספציפית הנ"ל אכן עשיתי זאת, מה שאומר ששאר המקומות לא היו מסובכים לקריאה?
מה שאומר שאולי כדאי לעשות כך גם בשאר הקטעים, ולהשאיר את הפסיקים להפרדת תיאורים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
לא בטוחה שזה לגמרי נכון, אבל:
מדרגות תלולות ומחליקות בואכה רחבת הכותל המערבי, מאכלסות צעירים מישיבת אש התורה, בחורות סמינר ירושלמיות, זוגות צעירים - טריים על המדף, מבוגרים מקשת רחבה של מגזרים וכמה קבצניות המחלקות חוטי שָׁנִי שהקיפו את קבר רחל ז' פעמים תמורת מטבע לישועה; ומתישות עד כאב בעלי עגלות למיניהם, העמלים נואשות לסחוב מרכבות מאסיביות מעלה ומטה בשלל וריאציות, על עולליהם המפורקדים בתוכן במלכותיות מפונקת וְתַמַּת מבט.
מדרגות תלולות ומחליקות בואכה רחבת הכותל המערבי, מאכלסות צעירים מישיבת אש התורה; בחורות סמינר ירושלמיות; זוגות צעירים - טריים על המדף; מבוגרים מקשת רחבה של מגזרים וכמה קבצניות המחלקות חוטי שָׁנִי שהקיפו את קבר רחל ז' פעמים תמורת מטבע לישועה. מתישות עד כאב בעלי עגלות למיניהם, העמלים נואשות לסחוב מרכבות מאסיביות מעלה ומטה בשלל וריאציות, על עולליהם המפורקדים בתוכן במלכותיות מפונקת וְתַמַּת מבט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
מעניין, לא חשבתי שצריך לשים כאן נקודה, מכיון שזה תיאור המשך למה שהמדרגות גורמות.
אני כותבת משמיעה ;) לא למדתי לפסק..
התאים לי יותר נקודה כאן, אם כי בטח מישהו שיותר מבין בפיסוק יוכל להגיד מה הכי מתאים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

כשהגבולות מיטשטשים

כשחבקנו את הבכור, הייתי צעיר ונאיבי מכדי להבין את גודל האחריות שנפלה על כתפיי הצרות. הטייטל החדש שקיבלתי, נראה אז טבעי ופשוט. המשך ישיר של החיים עצמם.

זוכר את עצמי, באותם ימים ראשונים, מביט בעריסה הקטנה בעיניים נוצצות, ומבטיח לעצמי חרישית: 'אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. נקודה'. 'גם כשהעייפות תכריע', אמרתי לה אז, בביטחון של מי שטרם טעם טעמו של לילה לבן אמיתי, 'אני לא מתכוון לתת לשגרה לשחוק אותנו. הילדים תמיד יהיו במקום הראשון. חד משמעית'. גם היא הנהנה אז בהסכמה, וחיוך עייף אך מאושר על שפתיה.

יצאנו לדרך, בטוחים שנצליח דווקא היכן שרבים וטובים לפנינו כשלו...

היום, כעשור שנים קדימה, ההחלטה הזו עומדת למבחן יום יום, שעה שעה. היא פוגשת אותי כשאני רץ בבוקר להספיק לשלוח את הזאטוטים לגנים, דוחף את העגלה ביד ימין, מחזיק את הקטנה ביד שמאל, מוודא שהשלישי תופס בעגלה... בעוד הם, רעננים וערניים להפליא, רק מנסים להדביק אותי אל הקצב... לֵך תסביר להם, שאני לא מסוגל לשמוע עכשיו על מסיבת יומולדת שתהיה היום, אין לי זמן לשמוע על הפתק שאמא הכניסה לתיק האוכל, ובכלל לא מעניין אותי לשמוע מי הולכת להיות 'אמא של שבת'... עכשיו אני רק רוצה לעבור את הכביש בבטחה, להספיק את האוטובוס, לראות אותם נכנסים אל הגן, וסוף סוף... להתחיל את היום.

ההחלטה הזו, אינה מרפה ומעמתת אותי שוב כשאני חוטף ביקור קצרצר בבית בשעות הצהריים, כשחצי מהראש עדיין מונח בלימוד, וחציו השני, להבדיל, מונח במשימות ודאגות של מנהל משק בית. כשכולם יחד, כמו במקהלה, מבקשים את תשומת לבי, נאבקים על שאריות הג'יגה שעדיין נותרו פנויות ביכרתי מוחי, זה בכֹה וזו בכֹה. זה במה שסיפר היום הרבי בחיידר, זו בבובת המשחק החדשה, זה ביצירת הקשקוש הנדירה, וזו בנשכן המנגן שנגמרה לו הבטרייה...

גם בערב, היא ממתינה לי. ההחלטה הנושנה. אז היא כבר עומדת ממש מעבר לדלת הבית, בדמות ילקוטים זרוקים במסדרון, המולה של משחקים וקולות רמים של ויכוחים ילדותיים, בעוד העייפות, המנטלית, שרק מבקשת תנוחת ספה ולגימת קפה, גורמת לי לפלוט אנחות קצרות של חוסר סבלנות. בניסיון לקצר תהליכים, לחפש את השקט התעשייתי, אני מוצא את עצמי מתפקד כפקח תנועה וכשוטר משמעת: 'תסדר את זה', 'למה זה כאן', 'שקט עכשיו'. המילים יוצאות מן הפה על אוטומט, מכסות שכבה עבה של אבק על אותה החלטה תמימה וטהורה.

***​

אבל באותו ערב כבר נשברתי.

היה זה בשעת ערב מאוחרת. הגדול ניגש אליי בעיניים בורקות, מחזיק בידו ציור שהשקיע בו, כך נראה, את כל נשמתו בשעות האחרונות. הוא עמד שם, ממתין למילה טובה, למבט, לליטוף. אבל אני הייתי שקוע. הראש היה טרוד בחשבונות של סוף החודש, בשיחה קשה שהייתה לי מוקדם יותר, במטלות הממתינות למחר.

'אחר כך, חמוד', אמרתי לו מבלי להרים את המבט מהדפים שבידי. 'אבא עסוק עכשיו. שים את זה בצד, אני אראה אחר כך'. הוא עמד שם עוד רגע קט, וה'אחר כך' הזה הפך לנצח. האמת היא שלא שמתי לב אפילו מתי הוא הלך...

רק מאוחר יותר, כשהבית נדם, עברתי ליד חדרו. הוא כבר ישן עמוק, נשימותיו קצובות ורכות. וליד הכרית: הציור. מקופל בעדינות.

הבטתי בציור. דמויות פשוטות, צבעים עליזים, ובצד כתוב בכתב יד ילדותי ורועד: 'לאבא, אני אוהב אותך'.

הדמעות הציפו את עיניי. טשטשו את שדה ראייתי.

דקות ארוכות עמדתי שם. הבטתי בפניו השלוות, המשכתי להתבונן בפניהם הרכות של האוצרות האחרים. התכווצתי מרגשות החמצה, התייסרתי מרגשות מצפון, נמסתי מרגשות חמלה.

מה שווה כל העמל הזה, מלמלתי בכאב. בשביל מי אני רץ, בגלל מי אני דאוג וטרוד, למען מי אני עסוק, אם לא בשביל העיניים הטהורות האלו שמביטות בי בציפייה...

אז לא. לא הדמעות הן שטשטשו את שדה ראייתי. השגרה היומיומית, המרוץ האינסופי, הקצב התמידי והבלתי מתפשר – הם אלה שטשטשו את שדה הראייה. טשטשו את גבולות ההחלטה שקיבלתי. טשטשו את הגבול הדק והאנין בין 'אבא טוב' לבין 'אבא טוב באמת'.




מיותר לציין, שזה לא סיפור חיים אישי של הכותב. אלא תיאור מציאות טריוויאלית שמשקף נקודת חולשה נפיצה.


אשמח לשמוע הארות והערות. תודה מראש!
הוא לא רואה כלום. ערפל כבד. ריח מחניק של נשק חם.

חפצים מתעופפים מעליו. הוא מתכופף אינסטינקטיבית, מנסה להדוף, להבין מהיכן ולמה.

דמות מתקרבת אליו במהירות, הוא לא מספיק להתגונן ומשהו מוטח עליו בפרצוף, משהו לוהט.

מרגיש את הנוזל החם שמתפשט על פניו, שורף לו בעיניים, נכנס לתוך פיו.

מתכונן לטעם החמוץ, המבחיל, אבל לא. בכלל לא.

יש לזה טעם של שוקולד.

שוקולד חם, כזה שמשפריץ בינות לעלי רוגלעך עסיסי, כזה שמדיף ריח שאין לעמוד בפניו, אחד כזה שכל אדם ירוץ אליו מבלי יכולת להתנגד.

אין לו לזמן להתמכר לטעם המפתיע, עליו להתחמק ממטר הבורקסים שמכסה מעיניו את הכל. הוא רוצה להשיב אש.

משהו נופל לידו. ליתר דיוק – הרבה משהואים. ארגז נחמה גדול, מוסדי, של גביניות מתוקות, עטויות אבקת סוכר. אבקת סוכר, מעולה.

הוא מתחיל לזרוק את הגביניות לכל עבר, מעלה עננים לבנבנים לכל כיוון. פתאום הוא כבר לא היהודי הנרדף, יש לו יכולות, עוצמות שהוא לא היה מודע להן.

הרצפה דביקה, מלאה עיסה חסרת צורה של מאפים משלל סוגים. הוא מנסה לנתר ביניהם.

בום!!! כוכבים מסתובבים מול עיניו.

זהו סמבוסק אבן קשיח, מלא במילוי הירוק של האזכרות, עם ביצה וירקות וגרגרי תירס וטונה וקארי ומלפפון חמוץ וקוויאר וצ'ונט, פרווה כמובן כי איך שלא יהיה תמיד ידחפו מלא גבינה קשורה שלא צהובה לכלום, וקורט זנגביל.

כמויות של פראנות נדחפות בין רגליו, בגט ארוך נדפק בראשו, ידיו נכפתות מאחור באמצעות בייגל קשיח במיוחד והוא נופל, מאבד הכרה.

...

מתעורר, אור מסנוור מול פניו, מנסה לשחזר מה קרה לו.

הוא הלך לבחור חלה איכותית לשבת, זרויית שומשום טרי, וכמוהו עוד המון המון אנשים, אך מה יעשו ונשארה חלה אחת?

כושל בקושי החוצה. שמש שוקעת לשמיים סגולים. יהודים עטויי לבן מזדרזים לבית הכנסת. זקן ממהר ובידיו שתי אגודות הדסים.

האם זה קרה, או שמא היה זה רק משל?
(נכתב בהשראת ברדק והסודה)

יאללה תנו ביקורת בראש!
לפני שתתחילו לקרוא-
הסיפור הזה קצת מוזר. ניסיתי לעשות לעצמי אתגר כתיבה , בינתיים לא כל כך הצלחתי.
קצת רקע: גוגל קנתה את כל המדינות בעולם ואיחדה אותם. אלגוריתמים ובוטים החליפו את כל הפוליטיקאים בעולם. והכי נורא זה שמה שחיפשת בגיל 9 קובע את הפרופיל האידיאלי שלך.
זהו, בקצרה. אשמח לרעיונות איך להמשיך.


"בעידן שבו כולם זוכרים רק את מה שמניע את האלגוריתמים, קל לשכוח איך זה היה לפני שכל דבר היה נתון לשליטה. איך זה היה לבחור בעצמך, להרגיש את הלב מחליט. אבל אז, בחורף של השנה 2038, קם אדם צעיר, ומלא מרץ. שהיה מוכן לעשות מהפיכה נגד גוגלנדיה".
אלרון זיידמן, הספר: "המהפכה שלא עבדה".
נאנחתי. אין שום דרך לצאת מהקיבוץ הנטוש הזה. כמה שאני אנסה, אני לא אצליח. בקושי יש פה ספרים אמיתיים מלפניי שנות האלפיים חמישים.
באסה.
קמתי, ניערתי את המכנסיים ולקחתי את הספר. מי יודע, אולי נמצא רעיון מהספר הבלתי שימושי הזה.

"היי, פניקס!" ג'מיני בא מולי, מנופף בידו בהתלהבות. "הרבה זמן לא נפגשנו".
"מסתבר". עניתי ביובש. "גם מסתבר שהמדריך שדיבר איתנו על המסע לגוגלנדיה, לא היה רציני". המשכתי בקול קודר.
"מלכתחילה הבנתי שזה לא באמת ייקרה", הוא אמר בקול פילוסופי. "לא מאמין עליך שבאמת הקשבת לו. מי המיושן שמשתמש בפגישות פרונטליות?"
"להזכירך", אמרתי בקול עצבני, "אנחנו חיים בקיבוץ אופליין. אתה היחיד שחולם על ליצור אלגוריתם, או בוט או כל דבר אחר".
"טוב. אבל יש לי רעיון. רוצה לשמוע?", התגרה בי בחוצפה.
"כן". נשפתי.
"קודם כל, אתה תצטרך לשמוע על ההיסטוריה הגוגלית. נתחיל בלפני בערך עשרים שנה.
גוגל קנתה את כל המדינות בעולם ואיחדה אותן לרפובליקה אחת – "גוגלנדיה". במקום ממשלות, שולטות ועדות אלגוריתמים. כל החלטה – אם להינשא, ללמוד, או אפילו מה לחלום בלילה – מתקבלת על פי דירוג התאמות שלך ל"פרופיל אידיאלי" שנקבע לפי מה שחיפשת בגיל 9. אבל.. אויה ומה קרה?" נהנה ג'מיני מלהרתיח אותי, "אכן! נשאר לו קיבוץ קטן, שלא רשום על המפה. לקיבוץ קראו אופליין. האנשים היו מנותקים מהעולים, פיזית ואינטרנטית.
עד שבא נער נחמד, שמו ג'מיני, שהחליט להפוך את העולם. נשמע לך מוכר?"
"בכלל לא. תמשיך" הבטתי בו בעיניים גדולות פעורות בסקרנות מדומה.
"הוא, בעקבות אלרון זיידמן, החל לחפש את הדרך החוצה. אבל בדרך הזאת עומד עכשיו עוד נער, מחוצ'קן ומעופף, שמפריע. אתה מסוגל לעזור קצת?"
הנהנתי. "והנה העזרה הראשונה שלי. יש לי מחשב".
"וואלה?" התלהב ג'מיני, "חייב לשאול את ביני מה היא אומרת על הרעיון".
התשובה הייתה, לקונית וקצרה. בדיוק כמו שציפיתי. לא רציתי לנפץ לו את החלום, אבל אין מה לעשות.

YOU SAID:
היי ביני. איך אפשר לצאת מקיבוץ נטוש ובלי חיבור לעולם?
איך אפשר להפוך את גוגל?
GPT SAID:
אני מתנצלת, אך איני יכולה לענות על שאלות המנוגדות למוסריות, ולגוגל. נא חשוב על דרך מוסרית וחשובה לעולם.
100% סוללה/הודיה בושארי
"אמא...אמא" לחישות בהולות קורעות אותי מטיול בהרי האלפים. איך הגעתי לשם בכלל?

"מ..ממהה" אני פוקחת עין אחת.

"אמא" ישי מנענע לי את הכתף " דניאל משתעל הרבה, ונראה לי שהוא הקיא"

קול בכי מסכן ושיעול חודרים גם הם לתאי המוח הרדומים שלי.

"אמא נו..."

אני מתעוררת באחת.

"מה אמרת ישי?" אני מסרבת להאמין שהלילה שלי נגמר טרם התחיל.

"דניאל חולה. איכס אמא, אני לא רוצה לישון בחדר!"

אני מכניסה במהירות כפות רגליים לכפכפי הפרווה שלי, ישי מתגנב למיטה החמה שלי, ממשיך לחלום על סקי ושלג.

אני מאחלת לילה טוב לו, לילה מאתגר לי, ורצה לחדר הבנים.

האוויר והאווירה בחדר מספרים לי שישי צדק.

האף שלי עוצר את נשימתו, והידיים שלי מתחילות לעבוד על אוטומט:

מרימה את דניאל הבוכה לאמבטיה, מכינה מים חמים לשטיפת הגוף, את הבגדים המלוכלכים אני מניחה בזהירות על הרצפה, כבר נטפל בהם.

דניאל מייבב, ליבי נכמר עליו.

"מה קרה קטנצ'יק?" אני שוטפת לו את הגוף בעדינות "מה אכלת היום שבילגן לך את הבטן?" עוטפת גוף קטן במגבת וצועדת לחדר.

מבט לשעון מספר לי שעוד רגע אשמע את השכווי שקיבל בינה להפריד בין יום ובין לילה.

העיניים שלי שורפות. הלכתי לישון ב2:30 הלילה, כתבה שלמה הצלחתי לסיים בזכות ויתור על שעות השינה שלי.

אני מניחה את דניאל במיטה של ישי, מלבישה ומלטפת.

הוא משתעל שוב, אני מרימה במהירות ומטה את גופו קדימה, גופו מתכווץ והוא פורץ בבכי חזק עוד יותר, יאיר זז באי נוחות במיטתו רק שלא יתעורר לי עכשיו.

"אויי ריבונו של עולם" אנחה בוקעת מגרוני.

דניאל משתעל שוב, ושוב מתכווץ בזרועותיי לכיוון הרצפה עד שחדל ונשמט בידיי בבכי מיוסר,

אני מנגבת את פניו במגבון, מודה לה' שלא התלכלך.

מניחה אותו שוב במיטה, לוקחת ליאיר את הכרית ויוצרת הגבהה לראשו. הוא עוצם עיניים בחוסר אונים, אילו רק יכולתי להתחלף איתך קטנצ'יק.. ליבי שוב עושה סיבוב של רחמים.

אני מתאפסת מהר..

החדר זקוק לי נואשות.

שוב מעבירה את האף למצב OFF והידיים בזריזות מתחילות לעבוד: פותחות חלון לאוורור, מקלפות מצעים, מפעילות מכונה, גורפות שטיפה מהירה, מעבירות סמרטוט לח עם מעט אקונומיקה על הלול.

מבט נוסף לחלון.

זריחה.

יופי לי, נגמר הלילה.

צועדת בתשישות לסלון, אני רוצה לישון לישון לישון.. כל עצמותיי זועקות מנוחה..

הברכיים שלי מנומנמות, המצח נופל על הגבות שנופלות על העפעפיים שסוגרות לי את העיניים.

מתיישבת על הספה.

קר לי.

השעה 06:05

אני מניחה עלי כריות של הספה ומנמנמת, אין לי כח אפילו לצעוד לחדר להביא שמיכה.

כשיאיר מעיר אותי אחרי עשר דקות, אני מבינה שהלילה באמת נגמר.

6:15

נטילת ידיים, לחיצה על הקומקום, לחיצה על המגהץ.

פתיחת חלון, פתיחת מקפיא, הפשרת לחם בטוסטר, גיהוץ תלבושת, מריחה של גבינה/חומוס/שוקולד/חמאת בוטנים, תפוחים לשקיות...

הילדים מצטרפים לאוטומט.

"בוקר טוב בוקר טוב!! מי עדיין לא קם? יאיר לא לבהות! להתלבש! איילה יש לך גרביון במתלה כביסה, ישי קום נו.... ההסעה עוד רגע תצפצף! כבר אחתום לך, תיזהר על השוקו!!"

ההילוך שלי יורד שדניאל מדדה אלי עם מוצץ בתוך חיוך.

"דניאלצ'וק אתה לא נראה טוב נסיכי, אתה נישאר עם אמא בבית היום, כבר אטפל בך, תחכה לי במיטה של ישי, טוב?" באופן מפתיע הוא מציית וחוזר לחדר.

ההילוך עולה ל100 שאני רואה שהשעה 7:45.

"מי לא שתה שוקו? איילה למה לא אכלת אתמול את הלחם? יאיר וישי ההסעה למטה, אני לא יכולה להחליף קורנפלקס לבייגלה, שתחזור מהגן, להתראות מתוקים, מהר.. ונו... וביי...."

8:02

שקט.

ומהפכה של שמחה במטבח באמבטיה ובחדרים.

אני על 20% סוללה.

בעיניים טרוטות אני סוגרת סוכר, עורמת כוסות לכיור, חלקי ירקות ופירות לפח, "קשה'" של לחם לשקית, קורנפלקס עם גומיה לארון.

עוד רגע... עוד רגע.. אני חוזרת לישון, אני מעודדת את עצמי...

אחח.. הפריווילגיה שיש רק לעצמאיות... לחזור לישון בבוקר... פסטורליות ממלאת לי את הראש כמו ימבמבם אוורירי ומתוק...

קול בכי מתלונן עולה מחדר, אני מנתרת בבהלה. דניאל כאן. איך לרגע שכחתי.

אני רצה אליו "קטנצ'יק בוא נראה מה שלומך?" יד על המצח מגלה שהוא קודח.

אני מכינה מהר תה בבקבוק, שמה מעט סוכר ומעט מלח לאזן סוכרים מלחים ונוזלים שהוא איבד אתמול.

רוחצת ידיים ומוציאה בזהירות נר אקמול, מחליפה טיטול, מסדרת שיער סתור ומחבקת אליי באהבה.

"רוצה לישון עם אמא בספה?" תקווה בקולי.

הילד מסכים.

אנחנו נשכבים יחד בספה ואני מדמיינת את שנינו רדומים עד 13:00 בצהריים.

דניאל שם עליי ראש, תוך כדי שפריץ ארוך של תה חמים על הפנים והצוואר שלי, אני מבינה שהשינה הגואלת לא תגיע כל כך מהר.

אולי נמנמתי דקה אולי חמש דקות שהנר אקמול משפיע על כל אחד מאבריו, ודניאל מתמלא במרץ בריא.

הוא רוצה ביסקוויט, ומגנטים, וחתול וחלון, אני מביאה לו את מבוקשו ונזרקת שוב לספה.

רק לעצום עיניים, רק ליישר רגליים בבקשה.

הוא בוחר בי כקיר טיפוס, מגלשה וטרמפולינה.

אני קמה בייאוש.

אם לא אצליח להשלים שעות שינה, לפחות אנסה קצת לעבוד.

הולכת לחדר העבודה ומדליקה את המחשב, דניאל בעקבותיי.

המייל מחכה לי עם 20 הודעות, והכתבה שסיימתי אתמול מחכה להישלח בדחיפות לעורכת.

דניאל רוצה לשבת עליי, ורוצה שנסתובב ביחד בכיסא עבודה, ומגלה שיש מאחורי הוילון עוד חלון,

אז אפשר שלוק?

אני חסרת אונים. מרגישה כמו בלון ריק מאוויר.

"קטנצ'יק..." אני לוחצת על אפו. "אולי תתרכז במשהו אחד לשעה רצופה?"

הוא מרים לי עיניים עגולות, "אני רעב..." הוא מתבכיין...

אוי. אוכל.

אני בצום וגם אתה.

הכבלים מנותקים לי במוח שאני עייפה.

גוררת רגליים למטבח, מכינה לו צנימים רכים, צלחת גבינה.

"עכשיו נלמד לטבול את הלחם בתוך הגבינה" אני פותחת חוג בישול ואפיה בעל כורחי,

"אמא.. סיפור..." הוא קופץ לחדר וחוזר עם ערימת ספרים.

אנחנו אוכלים את הצנימים, ואני מקריאה סיפור בתקציר מהיר שישביע את רצונו.

רגע לפני שאני נרדמת על השולחן כמו תלמידת יא' מנוסה, אני מוצאת קרש הצלה.

"עכשיו" אני אומרת בקול ממתיק סוד "אני בונה לך אוהל" הידיים שלי נפרסות לצדדים שיבין את סדר הגודל של האוהל "ואתה הגננת! אני אביא לך דובים וגם בובות של איילה" אני מוסיפה שוחד "ואתה מספר להם את כל הספרים שהבאת לכאן טוב?"

העיניים שלו נדלקות כמו שני כוכבים.

"ואני," אני ממשיכה את המשפט בראש שלי "אני הולכת לישון!"

מסתערת על המשימה, מזיזה את הספה, את הוילון של הסלון מותחת מעל, מניחה שמיכה על הרצפה, וכריות, דובים, בובות, ספרים, משחק הרכבה קופסא של מגנטים, ואפילו קערה עם קורנפלקס ובקבוק תה.

כל האמצעים כשרים.

רק שישכח לרגע שהוא פה לידי, וייתן לי דחוף לחטוף שינה לעיניי ותנומה לעפעפיי.

דניאל מתלהב מהרעיון.

הוא נכנס ומתמקם, "אמא תראי בובה של איילה מנגנת" הוא לא מאמין לאיסורים שהתרתי לו.

אני מפעילה דיסק עם סיפור שהוא אוהב, שיכנס לגישמאק של המשחק באופן סופי ומוחלט.

צועדת בצעדי ריקוד לחדר שלי וחוזרת עם כרית ושמיכה לסלון.

בספה ליד אני נשכבת בשקט, שמה טלפון על השתק, מסתכלת על השעון 11:00 בבוקר

מכוונת שעון מעורר לשעה 13:00 (לא מאבדת תקווה)

"אני כאן לידו" אני מסבירה לאמא האחראית שבתוכי, "אני שומעת מה קורה, ואין סיבה שיקרה. הבית נעול, שום דבר לא מסוכן. אני כאן!"

מתכסה מעל הראש.

סופרת עד שלוש.

ונרדמת.

ב13:00 צלילים צוהלים קורעים אותי מחופשה באלפים.

לוקח לי 3 שניות להבין, מי אני ומה שמי, איזה יום היום, בוקר או לילה, חולה או בריאה ולמה אני בכלל בספה.

אני פוקחת חצי עין, מה קרה לוילון?

כעס מתמלא בתוכי.

כמה פעמים אמרתי לילדים לא לשחק עם הוילון בתור אוהל.

אוהל.

עוד נתון נכנס למאגר המידע המתעורר במוח שלי.

יש מישהו באוהל.

דניאל---

אני קופצת בבהלה.

13:00 בצהריים איך הוא נתן לי לישון כל כך המון זמן בלי לקפוץ עליי, מה הוא עולל הקטן?

עוברת מכשול של בובה, ודובון וכרית

ומגלה את דניאל רדום על הרצפה. ידיו פשוטות לצדדים, שוכב בתוך ערימת קורנפלקס צהובה, מגנטים פזורים וספרים פתוחים.

מבט חטוף מגלה לי שהוא לא הסתפק בצלחת הקורנפלקס שהכנתי לו אלא לקח מהמטבח את כל החבילה.

הלב שלי מסתובב בסיבוב נוסף של רחמים ומצפון.

אני מרגישה איך הוא יורד במידות שלו מxl עד לXS

"איזה אמא את" עורב קטן ושחור צווח לי באוזן

"הילד חולה!" ממשיכה אישתו

"הוא התאושש" אני מנסה להתגונן "הוא היה בסדר!"

"רדום על הרצפה הקרה" ממשיך העורב

"ממש על הרצפה! השמיכה זזה שמת לב?" מדייקת העורבת

בא לי לבכות.

אני מרימה את דניאל בזרועותיי חוזרת לספה שלי, מערסלת ומכסה, מנשקת ומלטפת.

אין לו חום תודה לה' אני נרגעת מעט.

המצפון עושה עוד כמה סיבובים, איך העזתי לישון, למה אני לא יכולה להתגבר, עד שהילד איתי...

דניאל פוקח עיניים.

מוצץ תקוע בחיוכו.

"אמא יושנת" הוא אומר בחדוה "לא מפריעים לאמא שיושנת!" הוא ממשיך במגינה שגורמת לי להסתער עליו בנשיקות ודמעות.

"נכון" אני צוחקת "כל הכבוד לדניאל!"

עכשיו אמא כאן, עם 100% סוללה. יכולה להקריא סיפור, ולשיר שירים, ולבשל ארוחת צהריים,

לתפקד ולחשוב בהגיון..

אני טורקת את החלון על צמד העורבים שהעיזו לערער את אימהותי.

"בוא קטנצ'יק" אני אומרת בעליזות "רוצה להכין איתי עוגיות שוקוצ'יפס?"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה