הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הדבר השני הכי קשה לי - אחד אחרי להתחיל סיפור - הוא לגמור אותו.
אשמח לביקורת על הסיום, הצעות חילופיות וגם כמובן ביקורת בכללי על הסיפור.
קבלו אותו:
ט' חשוון תש"פ
על לוח השנה במטבח כתוב בכתב ידך "כשדלת אחת נסגרת, דלת שניה נפתחת". לפעמים, דלתות נסגרות בטריקה ואפילו ההדף של הטריקה לא פותח דלת חדשה.
אני עוזב. הולך לסגור בפעם האחרונה את דלת הפלדלת החומה, להביט בפרידה בשלט הבריסטול שרחלי הכינה בגן. להתחרט אלף פעם שאין לי את האומץ להסתכל לך בעניים ולהגיד "שלום". הולך. ואל תשאלי לאן כי אין לי מושג. רוצה להגיד תודה על שנים שגידלת אותי באהבה, על העיניים שתלית בי בציפייה והתאכזבת. רוצה חזק ויודע שלא תדעי לעולם כמה אני רוצה, ואוהב. יודע שבחיים לא אתן לך לדעת.
י"א כסליו תש"פ
אני עובד בחנות פלאפונים. כן אני אוכל. אני ישן בדירה עם חבר. לא אני לא רוצה לחזור.
אם היית פוגשת אותי ברחוב זה מה שהיית שואלת אותי. רק על "טוב לך, ילד שלי?" אני לא יודע לענות. אין לי מושג מהו טוב, בקושי אני יודע מי אני. מסתובב סביב עצמי כמו קרוסלה, הסחרחורת מאיימת להטביע ואני שורט בציפורניים זבות דם. מנסה להיאחז עוד קצת בסחרחרה של החיים האלה. מנסה להיות ראוי לחיות אותם. נזכר בנרות חנוכה הקרב, מחפש אור בחושך.
יהיה טוב. נכון, אמא?
י"ט שבט תש"פ
זוכרת את רב'ה ויטר? הוא פגש אותי היום. הוא בטח הגיע לכאן לצורכי רפואה או משו. סיפר לי שרואים בי את התמימות מאז. אמר לי כמה הוא אהב אותי תמיד. צייר לי עתיד. שיקר.
אין תמימות בפני השזופות. קשה מאוד לראות דרך הבלורית ומשקפי השמש את שרוליק של אז. אבל רב'ה ויטר תמיד ראה הכל, כמה שניסינו להסתיר, אולי באמת נותר פירור תמימות על פני?
ר"ח אדר תש"פ
חודש אדר בפתח. פורים ראשון שלי בחוץ. אין משלוחי מנות לאנשי צוות מהישיבה, אין קריאת מגילה ונזיפות אחריה "וייס, על המצפון שלך שחצי בית כנסת לא שמע מגילה? פיקה אחת בכל המן לא מספיק?" אין אבא חיוור קורא שוב את המגילה לשכנות. אין בחורי ישיבות רוקדים שיכורים ואבא שכותב עוד צ'ק שמן לזכות שרוליק'ל שלי. אין סעודת פורים המונית ודודים שמנסים לקרב, לבדוק מה קרה לשרוליק הפרח שככה החל לנבול.
ד' ניסן תש"פ
הווירוס הסיני הכריח אותנו להגדיר לעצמינו בית. מקום שאסור לצאת ממנו. פתאום גיליתי שיש לי שניים מהמצרך הנדיר הזה, בית שאסור לצאת ממנו ובית שאסור לבוא אליו, לא ככה, בכל אופן. הגדרתי לי בית. קטן, טחוב, לבד. בית שמותר בו הכל. בית שחוץ מלחשוב אין מה לעשות בו. אז אני חושב, חושב המון. מחליט בלב מאות פעמים ביום לא לבוא לליל הסדר. לא לגנוב אפיקומן. להקשות קושיות לעצמי. כאן, בבית הקורונה שלי, מותר לשאול הכל. ואין את אבא שיענה ויפרוך קושיה ועוד קושיה.
ל"ג בעומר תש"פ
זוכרת את המדורה בסוף הרחוב? את העצים שסחבתי חודשיים? את המכנסיים שנקרעו סוף כל סוף עם סיבה? את הגאווה בעיניים שלי עומד ליד אבא ופני צורבות מחום הלפיד שאחז? מל"ג בעומר יש בי רק זיכרונות טובים. ניסיתי לשחזר אותם, יצאתי עם החבר'ה למנגל, לא הצלחתי.
ט' אב תש"פ
אני כאן, במלונית הקורונה הנדמית כתחנת מסע שהרכבת עקפה עליה. אני בחדר עם עוד שני בחורים ובחדר לידי שלושה בחורים נוספים שלא גומרים לקטר על המלונית הלא חרדית שהגיעו אליה. אני איתם. בתשעה באב. רואה אותם קוראים איכה, הולכים יחפים, מדברים בלחש על החורבן, על כך שדור רחוק לא יוכל להבין. רוצה לצעוק להם – הנה החורבן, עומד פה ובוהה בכם. לא מעז. ניגש בשקט, מוריד נעלי עור חומות, מוותר על ארוחה, קורא איכה. ילד של חורבן.
אשמח לביקורת על הסיום, הצעות חילופיות וגם כמובן ביקורת בכללי על הסיפור.
קבלו אותו:
ט' חשוון תש"פ
על לוח השנה במטבח כתוב בכתב ידך "כשדלת אחת נסגרת, דלת שניה נפתחת". לפעמים, דלתות נסגרות בטריקה ואפילו ההדף של הטריקה לא פותח דלת חדשה.
אני עוזב. הולך לסגור בפעם האחרונה את דלת הפלדלת החומה, להביט בפרידה בשלט הבריסטול שרחלי הכינה בגן. להתחרט אלף פעם שאין לי את האומץ להסתכל לך בעניים ולהגיד "שלום". הולך. ואל תשאלי לאן כי אין לי מושג. רוצה להגיד תודה על שנים שגידלת אותי באהבה, על העיניים שתלית בי בציפייה והתאכזבת. רוצה חזק ויודע שלא תדעי לעולם כמה אני רוצה, ואוהב. יודע שבחיים לא אתן לך לדעת.
י"א כסליו תש"פ
אני עובד בחנות פלאפונים. כן אני אוכל. אני ישן בדירה עם חבר. לא אני לא רוצה לחזור.
אם היית פוגשת אותי ברחוב זה מה שהיית שואלת אותי. רק על "טוב לך, ילד שלי?" אני לא יודע לענות. אין לי מושג מהו טוב, בקושי אני יודע מי אני. מסתובב סביב עצמי כמו קרוסלה, הסחרחורת מאיימת להטביע ואני שורט בציפורניים זבות דם. מנסה להיאחז עוד קצת בסחרחרה של החיים האלה. מנסה להיות ראוי לחיות אותם. נזכר בנרות חנוכה הקרב, מחפש אור בחושך.
יהיה טוב. נכון, אמא?
י"ט שבט תש"פ
זוכרת את רב'ה ויטר? הוא פגש אותי היום. הוא בטח הגיע לכאן לצורכי רפואה או משו. סיפר לי שרואים בי את התמימות מאז. אמר לי כמה הוא אהב אותי תמיד. צייר לי עתיד. שיקר.
אין תמימות בפני השזופות. קשה מאוד לראות דרך הבלורית ומשקפי השמש את שרוליק של אז. אבל רב'ה ויטר תמיד ראה הכל, כמה שניסינו להסתיר, אולי באמת נותר פירור תמימות על פני?
ר"ח אדר תש"פ
חודש אדר בפתח. פורים ראשון שלי בחוץ. אין משלוחי מנות לאנשי צוות מהישיבה, אין קריאת מגילה ונזיפות אחריה "וייס, על המצפון שלך שחצי בית כנסת לא שמע מגילה? פיקה אחת בכל המן לא מספיק?" אין אבא חיוור קורא שוב את המגילה לשכנות. אין בחורי ישיבות רוקדים שיכורים ואבא שכותב עוד צ'ק שמן לזכות שרוליק'ל שלי. אין סעודת פורים המונית ודודים שמנסים לקרב, לבדוק מה קרה לשרוליק הפרח שככה החל לנבול.
ד' ניסן תש"פ
הווירוס הסיני הכריח אותנו להגדיר לעצמינו בית. מקום שאסור לצאת ממנו. פתאום גיליתי שיש לי שניים מהמצרך הנדיר הזה, בית שאסור לצאת ממנו ובית שאסור לבוא אליו, לא ככה, בכל אופן. הגדרתי לי בית. קטן, טחוב, לבד. בית שמותר בו הכל. בית שחוץ מלחשוב אין מה לעשות בו. אז אני חושב, חושב המון. מחליט בלב מאות פעמים ביום לא לבוא לליל הסדר. לא לגנוב אפיקומן. להקשות קושיות לעצמי. כאן, בבית הקורונה שלי, מותר לשאול הכל. ואין את אבא שיענה ויפרוך קושיה ועוד קושיה.
ל"ג בעומר תש"פ
זוכרת את המדורה בסוף הרחוב? את העצים שסחבתי חודשיים? את המכנסיים שנקרעו סוף כל סוף עם סיבה? את הגאווה בעיניים שלי עומד ליד אבא ופני צורבות מחום הלפיד שאחז? מל"ג בעומר יש בי רק זיכרונות טובים. ניסיתי לשחזר אותם, יצאתי עם החבר'ה למנגל, לא הצלחתי.
ט' אב תש"פ
אני כאן, במלונית הקורונה הנדמית כתחנת מסע שהרכבת עקפה עליה. אני בחדר עם עוד שני בחורים ובחדר לידי שלושה בחורים נוספים שלא גומרים לקטר על המלונית הלא חרדית שהגיעו אליה. אני איתם. בתשעה באב. רואה אותם קוראים איכה, הולכים יחפים, מדברים בלחש על החורבן, על כך שדור רחוק לא יוכל להבין. רוצה לצעוק להם – הנה החורבן, עומד פה ובוהה בכם. לא מעז. ניגש בשקט, מוריד נעלי עור חומות, מוותר על ארוחה, קורא איכה. ילד של חורבן.
