הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ימים נוראים
א.
יושבת לה ילדה והמקלט חנוק והמסכה מגרדת, המאוורר עושה רעש יותר מאשר רוח. אמא שלה לצידה ועוד אישה או שתיים בקצוות האחרים של עזרת הנשים המצומצמת. הש"ץ מנגן. הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים.
היא שומעת אותו טוב, לשם שינוי. הפכו את כל בית הכנסת, החזן עכשיו מאחורה כדי שגם האנשים בחצר ישמעו. הרב בכלל בצד אחר, בתוך קפסולה מניילון.
נזכרת בש"ץ שתמיד היה שם, בימים נוראים, מאז שזוכרת את עצמה. ואיך שהיה שר את המילים האלה, ומשתנק. על כן המו מעי לו. וכל הקהל היה מתלווה אליו בניגון. רחם ארחמנו, נאום השם.
השנה הוא מתפלל, כנראה, בבית הכנסת ליד הבית. והש"ץ שהצליחו להשיג ברגע האחרון, הוא לא רע בכלל. רק צעיר, ועם מנגינות חדשות.
היא מזמזמת אתו, והגרון שלה נחנק. מתגעגעת למנגינה ההיא, הישנה. לדברים שהיו ולא יהיו עוד.
ב.
יושבת לה אישה ולצידה הבת שלה, ועוד בת מהצד השני. הש"ץ מנגן, הבן יקיר לי. היא מנסה להתרכז אבל המחשבות גדולות עליה כי יש לה בן שנמצא עכשיו במלונית והוא לבד. ואומרים לה לא לדאוג והוא גדול אבל באמת הוא קטן ולבד ומה יעשה אם לא יאהב את האוכל ומה אם ילך לאיבוד פתאום בין המסדרונות ומה אם תנעל עליו הדלת של החדר. הש"ץ שר, על כן המו מעי לו. זאת מנגינה חדשה, נדמה לה. אבל היא לא בטוחה. לא בטוחה כבר בכלום.
ויש לה עוד בן שלא ראתה כבר יותר מחודש, ובת עם תינוק בן שבועיים פלוס שתי קטנות בבית לבד. והיא אוחזת במחזור חזק, בוהה במילים האלה. הן עוטפות את האוויר סביבה; יש בו אבק ורוח של מאוורר ישן ונחמה.
רחם ארחמנו, נאום השם.
ג.
יושב לו אדם מבוגר די קרוב לש"ץ ומקשיב למילים. עוצם עיניים ומתגעגע למנגינה שלו, לדמעות שהיו עולות בו. כמה מוזר שזה, הוא יכול לשבת ולקום ולזוז בחזרת הש"ץ; היא לא שייכת לו עוד.
החזן מנגן, הבן יקיר לי אפרים. הוא מתבונן במילים ורוצה להרגיש. כמה בכה שם כל שנה. חשב על הבת שלו שעוד מחכה ועל הקדוש ברוך הוא ועל הרחמים ובכה. עכשיו הוא עומד קפוא בבית הכנסת הזה והכל זר כל כך; המקום והמילים והמנגינה. המסכה והגעגוע מפריעים לו לנשום.
חושב על המקום שהיה שלו במשך כל כך הרבה שנים. אחרי התפילה ייגשו לשם המתפללים, יאמרו יישר כח לש"ץ הצעיר שמצאו במקומו. אולי יזכרו אותו. אולי לא. שנה הבאה כבר לא יקבל טלפון מתחנן מהגבאי; לא יוכל לסרב ואז להתרצות. להגיע בקושי, ללחוץ ידיים עם השכנים לשעבר, להתעדכן בשנה החולפת.
אולי יתרגל לעמוד כאן, בפינה הזאת. להקשיב לחזן אחר ששר, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ילטף את הזקן ויראה פתאום כמה הוא לבן. ישפשף את הידיים וירגיש את הקמטים.
דמעה קטנה מתנפצת על המילים במחזור שלו. רחם ארחמנו, נאום השם.
ד.
יושב לו בחור צעיר שיעור ג' ישיבה קטנה בבית כנסת של מלון ומנסה להתרכז במילים אבל הכל מוזר כל כך, והש"ץ הוא אדמו"ר, ככה אמרו לו, והוא ניסה לשאול איזה אדמו"ר, של מי, של מה, אבל אף אחד לא ידע.
לצדו יושב בחור שהוא מישיבה גדולה בבני ברק, ומהצד השני אחד עם פאות מסולסלות וכיפה סרוגה לבנה. בלילה קצת לא נרדם אז ירד ללובי ומצא את שניהם מדברים בלימוד, גילו שהם לומדים את אותה מסכת בישיבה. הוא הסתכל עליהם מהצד ואז ההוא מבני ברק ראה אותו, סימן לו להתקרב, לחץ לו יד, חייך. והכיפה סרוגה אמר, אתה לבד? השם אתך. והוא ענה אני יודע, ובלב חשב שהשם אתו זה טוב אבל טוב גם קצת בני אדם.
בבוקר הם קראו לו לשבת לידם וליד החברים שלהם, ועכשיו הוא יושב והאדמו"ר-של-אף-אחד מנגן, הבן יקיר לי אפרים. בטח אומרים את המילים האלה עכשיו בבית הכנסת הקטן שלהם, ליד הבית, רק בהגיה אחרת. ושנה הבאה הוא יהיה בכלל בישיבה גדולה אז לעולם-לעולם לא יחזור לשם, אולי אחרי שיתחתן. מסתכל במילים ושומע אותן מתנגנות בניגון לא מוכר. רחם ארחמנו, נאום השם.
מוזר אבל יפה, הוא חושב לעצמו.
ה.
עומד לו אדם ונשען על הקיר לידו. החזן שר, הבן יקיר לי אפרים. הוא לא רגיל להקשיב מהצד הזה של בית הכנסת, אבל מנסה להתרכז במילים. אם ילד שעשועים.
הבן שלו במלונית ועוד אחד בישיבה כבר חודש וחצי והבנות יושבות במקלט כאן צמוד. רצו לשלוח אחת לעזור לבת היולדת אבל החתן פתאום התאמת לו. כי מידי דברי בו, זכור אזכרנו עוד.
סביבו עומדים אנשים עם מסכות ונדמה שאף אחד לא במקומו הרגיל. אוחזים חזק במחזור, במילים, בתפילה; הדברים היחידים שנשארו כשהיו. הש"ץ הצעיר מנגן, על כן המו מעי לו. עדיין לא יודע להתחנן, חושב האדם לעצמו. אבל זה בסדר, עוד ילמד. החיים מלמדים. כמה שהם מלמדים.
מלטף את הזקן, את המילים. החלון לצדו פתוח וזרם אוויר חם פורץ דרכו. מציץ החוצה, תמיד ישב בקצה השני של בית הכנסת, עכשיו פיסה זרה של שמים מבליחה אליו מבין הבניינים. מזמזם עם הקהל, רחם ארחמנו, נאום השם.
מחייך חיוך קטן לשמש מעליו.
ו.
אם תלך ברחוב במוצאי ימים נוראים, תראה אנשים ממהרים, נהרה של אחרי-בכי על הפנים שלהם וחיוך קטן, בלתי נראה, על קצה השפתיים. והם מנסים להכניס סדר בעולם הפוך ששוב מתפרק ושוב מתחילים הכל מהתחלה; מי מאומת ומי בבידוד ואיך נעשה סוכות ואיפה ומרפסת אין ולהורים אי אפשר ללכת ובחצר יש עכברושים ואיך נתארגן הכל סגור עכשיו ואולי בכלל תיכף איזה נתון ישתנה ומגדל הקלפים הזה, הרעוע, שוב יתמוטט.
ומשמיים יסתכלו, יגידו, כמה יפים ישראל שהם רצים מחיל אל חיל.
יעמוד השטן ויאמר, מחיל אל חיל, נכון, אבל כמצוות אנשים מלומדה.
ועמישראל ימצמצו בעיניים עם דמעות שהתייבשו, יחייכו חיוך קטן, מפוכח.
מלומדה?
הצחקת אותנו.
א.
יושבת לה ילדה והמקלט חנוק והמסכה מגרדת, המאוורר עושה רעש יותר מאשר רוח. אמא שלה לצידה ועוד אישה או שתיים בקצוות האחרים של עזרת הנשים המצומצמת. הש"ץ מנגן. הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים.
היא שומעת אותו טוב, לשם שינוי. הפכו את כל בית הכנסת, החזן עכשיו מאחורה כדי שגם האנשים בחצר ישמעו. הרב בכלל בצד אחר, בתוך קפסולה מניילון.
נזכרת בש"ץ שתמיד היה שם, בימים נוראים, מאז שזוכרת את עצמה. ואיך שהיה שר את המילים האלה, ומשתנק. על כן המו מעי לו. וכל הקהל היה מתלווה אליו בניגון. רחם ארחמנו, נאום השם.
השנה הוא מתפלל, כנראה, בבית הכנסת ליד הבית. והש"ץ שהצליחו להשיג ברגע האחרון, הוא לא רע בכלל. רק צעיר, ועם מנגינות חדשות.
היא מזמזמת אתו, והגרון שלה נחנק. מתגעגעת למנגינה ההיא, הישנה. לדברים שהיו ולא יהיו עוד.
ב.
יושבת לה אישה ולצידה הבת שלה, ועוד בת מהצד השני. הש"ץ מנגן, הבן יקיר לי. היא מנסה להתרכז אבל המחשבות גדולות עליה כי יש לה בן שנמצא עכשיו במלונית והוא לבד. ואומרים לה לא לדאוג והוא גדול אבל באמת הוא קטן ולבד ומה יעשה אם לא יאהב את האוכל ומה אם ילך לאיבוד פתאום בין המסדרונות ומה אם תנעל עליו הדלת של החדר. הש"ץ שר, על כן המו מעי לו. זאת מנגינה חדשה, נדמה לה. אבל היא לא בטוחה. לא בטוחה כבר בכלום.
ויש לה עוד בן שלא ראתה כבר יותר מחודש, ובת עם תינוק בן שבועיים פלוס שתי קטנות בבית לבד. והיא אוחזת במחזור חזק, בוהה במילים האלה. הן עוטפות את האוויר סביבה; יש בו אבק ורוח של מאוורר ישן ונחמה.
רחם ארחמנו, נאום השם.
ג.
יושב לו אדם מבוגר די קרוב לש"ץ ומקשיב למילים. עוצם עיניים ומתגעגע למנגינה שלו, לדמעות שהיו עולות בו. כמה מוזר שזה, הוא יכול לשבת ולקום ולזוז בחזרת הש"ץ; היא לא שייכת לו עוד.
החזן מנגן, הבן יקיר לי אפרים. הוא מתבונן במילים ורוצה להרגיש. כמה בכה שם כל שנה. חשב על הבת שלו שעוד מחכה ועל הקדוש ברוך הוא ועל הרחמים ובכה. עכשיו הוא עומד קפוא בבית הכנסת הזה והכל זר כל כך; המקום והמילים והמנגינה. המסכה והגעגוע מפריעים לו לנשום.
חושב על המקום שהיה שלו במשך כל כך הרבה שנים. אחרי התפילה ייגשו לשם המתפללים, יאמרו יישר כח לש"ץ הצעיר שמצאו במקומו. אולי יזכרו אותו. אולי לא. שנה הבאה כבר לא יקבל טלפון מתחנן מהגבאי; לא יוכל לסרב ואז להתרצות. להגיע בקושי, ללחוץ ידיים עם השכנים לשעבר, להתעדכן בשנה החולפת.
אולי יתרגל לעמוד כאן, בפינה הזאת. להקשיב לחזן אחר ששר, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ילטף את הזקן ויראה פתאום כמה הוא לבן. ישפשף את הידיים וירגיש את הקמטים.
דמעה קטנה מתנפצת על המילים במחזור שלו. רחם ארחמנו, נאום השם.
ד.
יושב לו בחור צעיר שיעור ג' ישיבה קטנה בבית כנסת של מלון ומנסה להתרכז במילים אבל הכל מוזר כל כך, והש"ץ הוא אדמו"ר, ככה אמרו לו, והוא ניסה לשאול איזה אדמו"ר, של מי, של מה, אבל אף אחד לא ידע.
לצדו יושב בחור שהוא מישיבה גדולה בבני ברק, ומהצד השני אחד עם פאות מסולסלות וכיפה סרוגה לבנה. בלילה קצת לא נרדם אז ירד ללובי ומצא את שניהם מדברים בלימוד, גילו שהם לומדים את אותה מסכת בישיבה. הוא הסתכל עליהם מהצד ואז ההוא מבני ברק ראה אותו, סימן לו להתקרב, לחץ לו יד, חייך. והכיפה סרוגה אמר, אתה לבד? השם אתך. והוא ענה אני יודע, ובלב חשב שהשם אתו זה טוב אבל טוב גם קצת בני אדם.
בבוקר הם קראו לו לשבת לידם וליד החברים שלהם, ועכשיו הוא יושב והאדמו"ר-של-אף-אחד מנגן, הבן יקיר לי אפרים. בטח אומרים את המילים האלה עכשיו בבית הכנסת הקטן שלהם, ליד הבית, רק בהגיה אחרת. ושנה הבאה הוא יהיה בכלל בישיבה גדולה אז לעולם-לעולם לא יחזור לשם, אולי אחרי שיתחתן. מסתכל במילים ושומע אותן מתנגנות בניגון לא מוכר. רחם ארחמנו, נאום השם.
מוזר אבל יפה, הוא חושב לעצמו.
ה.
עומד לו אדם ונשען על הקיר לידו. החזן שר, הבן יקיר לי אפרים. הוא לא רגיל להקשיב מהצד הזה של בית הכנסת, אבל מנסה להתרכז במילים. אם ילד שעשועים.
הבן שלו במלונית ועוד אחד בישיבה כבר חודש וחצי והבנות יושבות במקלט כאן צמוד. רצו לשלוח אחת לעזור לבת היולדת אבל החתן פתאום התאמת לו. כי מידי דברי בו, זכור אזכרנו עוד.
סביבו עומדים אנשים עם מסכות ונדמה שאף אחד לא במקומו הרגיל. אוחזים חזק במחזור, במילים, בתפילה; הדברים היחידים שנשארו כשהיו. הש"ץ הצעיר מנגן, על כן המו מעי לו. עדיין לא יודע להתחנן, חושב האדם לעצמו. אבל זה בסדר, עוד ילמד. החיים מלמדים. כמה שהם מלמדים.
מלטף את הזקן, את המילים. החלון לצדו פתוח וזרם אוויר חם פורץ דרכו. מציץ החוצה, תמיד ישב בקצה השני של בית הכנסת, עכשיו פיסה זרה של שמים מבליחה אליו מבין הבניינים. מזמזם עם הקהל, רחם ארחמנו, נאום השם.
מחייך חיוך קטן לשמש מעליו.
ו.
אם תלך ברחוב במוצאי ימים נוראים, תראה אנשים ממהרים, נהרה של אחרי-בכי על הפנים שלהם וחיוך קטן, בלתי נראה, על קצה השפתיים. והם מנסים להכניס סדר בעולם הפוך ששוב מתפרק ושוב מתחילים הכל מהתחלה; מי מאומת ומי בבידוד ואיך נעשה סוכות ואיפה ומרפסת אין ולהורים אי אפשר ללכת ובחצר יש עכברושים ואיך נתארגן הכל סגור עכשיו ואולי בכלל תיכף איזה נתון ישתנה ומגדל הקלפים הזה, הרעוע, שוב יתמוטט.
ומשמיים יסתכלו, יגידו, כמה יפים ישראל שהם רצים מחיל אל חיל.
יעמוד השטן ויאמר, מחיל אל חיל, נכון, אבל כמצוות אנשים מלומדה.
ועמישראל ימצמצו בעיניים עם דמעות שהתייבשו, יחייכו חיוך קטן, מפוכח.
מלומדה?
הצחקת אותנו.
נערך לאחרונה ב:
