סיפור בהמשכים אם תחזרי/ 2

[אמונה..]

ב"ה

פרק שני.

"ש-לום" אני קוראת. פותחת את הבית בתל ציון. "שלום אסתוש" אמא מגיעה, נושקת לי על הלחיים. דניאל נכנס אחרי. "שלום דניאל" "שלום שויגער" הוא אומר, היא מחייכת.

אנחנו נכנסים למטבח. מטרת הביקור שלנו.

"איזה ריחות טובים אמא!" אני מחייכת, שמה בצד עוגות. אפי מגיע, חמוד שכמוהו, מתיישב ברצינות ליד דניאל, הגיס האהוב.

אנחנו מתיישבים, מפטפטים.

אפי, האח הקטן שלי, שהיה רק בן שלוש וחצי שעזבנו את פתח תקווה כבר בחורון רציני היום. ובוגר.

אני כ"כ מחכה שהוא יגדל עוד קצת, ואוכל לשתף אותי במסע שלי, שלו. אני בטוחה שהוא יבין.

אני רואה אותו מדבר עם דניאל, בכובד ראש, והעיניים שלי נמלאות דמעות.

"תגדל מהר אפי. טוב?" אני לוחשת לו. דניאל שולח לי מבט תמה, מופתע.

"טוב" בוא עונה ברצינות, בבגרות. אני שולחת לו מבט מחייך.

"אמא, איפה מורי?" אני שואלת. מחפשת את האחות המתבגרת שלי, שאני כמעט לא מכירה בעצם.

מוריה נולדה בערב תשעה באב. שאבא ישב על הרצפה וקונן על החורבן, נולדו חיים חדשים, של בנייה. והדמעות של אבא, איש של אמת, בכו אז כפלים, על הבית שנחרב, ועל ביתו שלו שנבנה. לא יודע אז על החורבן האישי שלו.

"אנחנו נקרא לה מוריה" הוא אמר לאמא יומיים אחרי. "מוריה??" אמא לא הבינה. או שלא רצתה להבין. היא רצתה שם רגיל וסטנדרטי. חיה או לאה או שרה. ולא מוריה.

"מוריה, הר המוריה. אז, שהלך רבי עקיבא עם חבריו וראו שועלים מהלכים בו, צחק רבי עקיבא והסביר להם, כשם שאנו רואים בהתממשות נבואת החורבן כך נראה בהתממשות נבואת הגאולה, והם ענו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו"

אמא התעצבנה. היא לא רוצה מדרשים וסיפורים. היא רוצה שם רגיל וסטנדרטי לילדה.

ובסוף קראו לה מוריה. ואמא אמרה ש ה"עקיבא ניחמתנו" שלה שקוראים לילדה רק מוריה, ולא הר המוריה.

רק דיברנו על המשיח.

מוריה נכנסה, פלטה שלום נכנסה לחדר שלה. "מוריה. בואי לכאן." אמא קוראת לה. נאנחת.

"מה?" היא מופיעה קצוות שיער דבוקות לה ליד העיניים. "איפה היית?" "אצל טובי וזהו" היא אומרת וחוזרת לחדר. לא מצליחה שלא להשוות אותה ליעלי, גיסתי.

תגידו לי ככה זה כל המתבגרות בעולם?



אני עובדת בלי הפסקה, והיום יום חופשי שלי. אתמול היה להודיה יום הולדת, רציתי כ"כ שהיא תשמח, ארגנתי לה אירוע ענק, אפילו שאלישבע אמרה שלא נעים וכו' ושאני לגמרי לא צריכה.

ואז מיכל התקשרה, וכמות הפיהוקים שלה הבהירו לי שכדאי שאבוא אליה מהר ומהר.

רצתי אליה, לקחתי את התינוקת שלה, שיש לה ריח מלאכי.

יודי שלה, בן השנתיים לא מרגיש טוב, וביחד עם מילי בת החודשיים זה מתכון ללילות חסרי שינה ואמא ממורטת לחלוטין. "את מצילה אותי את יודעת?" אמרה מיכל ואני העפתי אותה לחדר, מאיימת שאם היא לא עושה את זה מהר ומיד אני הולכת. זה עבד, היא נכנסה לחדר ויצאה משם רק כעבור שלוש שעות. המומה.

"סליחה אסתי! לא שמתי לב ויוו בטח היית כבר צריכה לחזור לפנימייה ודניאל, ובכלל יכולתי לקחת בייביסיטר ו.." היא שופכת עלי מלל מתנצל כ"כ ואני כבר עייפה. היא מוציאה לי מהמקפיא אחד ורבע עוגייה שנשארה לה ושמה מים לקפה. אני לא נשארת. יש לי יום עמוס.

מדברת עם אמא, מדברות על מוריה, שולחת מתכון לחברה, מתקשרת לחמותי, שומעת שהיא לא מרגישה טוב ומכינה בזריזות מרק. מזמינה מונית ספישל למירון.

היום כ"כ ארוך, ויש כביסות ובלגן בבית של שתיים. ואני רצה מפה לשם, והולכת לקניות וקופצת שוב לפנימייה, מעמיסה על עצמי בכי וגעגוע.

חוזרת לבית, והמטבח ריק. מוצאת בעצמי שום כח לקום ולהכין ארוחת ערב לאישי היקר. נגמרו מאגרי הנתינה.

הוא יסתדר אני יודעת. ולי אין כח וגמרנו. לא מכירה את עצמי במצב רוח העייף והקרבי הזה. שילוב ניגודים מבולבל. דניאל חוזר. אני שוכבת על הספה. הפנים שלו עצבניות. ואין לי אפילו כח לשאול למה. הוא מספר בעצמו על הערבות שלקח ושיש בעיות ועוד הרבה מלל שלא מתאים לי בערב זה. הוא סוקר את המטבח הריק ושותק. מתיישב, זז, מסדר את הכובע, פותח את המקרר וסוגר.

המצפון שלי חוגג. אסתי הוא לא אמור להפסיד מהיום הארוך שהיה לך. קמה, בפנים חתומות רואה שאין ביצים, מוציאה גבינ"צ וקטצ'ופ ומכינה שתי טוסטים. מתיישבים. "מה קורה אסתי?" הקיטור שלי מתפוצץ. ו"לא יכולת בעצמך להכין ארוחת ערב? עבדתי כ"כ קשה היום! מה כ"כ מורכב?"

הוא נבוך. לא חשב על זה ואת צודקת. אני מרגישה ערבול של כעס נקיפות מצפון ועייפות.

הולכת לישון. הוא רץ נבוך אחרי. מתנצל.

אני טועה, אני טועה, אני טועה. אני אומרת לעצמי במסה של ביקורת עצמית. ונמאס לי להיות טובה לאחרים כבר.

יש לי את הלילות האלו, אחרי ימים של נתינה, שאני מרגישה שכל מה שנתתי קם נגדי, מעמיד אותי למשפט שדה. כי אני נותנת ונותנת, ובסוף מרגישה שכלו כוחותיי, ואלי זה לא נכון.

אני רוצה לתת, חלק מהכח שלי ושל הנפש שלי זה הנתינה. אני גדלה ממנה, נושמת אותה.

ולפעמים, בלילות כמו היום, אני מרגישה נבגדת. ע"י הנתינה שלי. מרגישה שלעולם לא אוכל לתת כ"כ הרבה. ואני מאבדת את עצמי כבר בכל הנתינה הזאת.

אנשים אוהבים נתינה. אנשים סולדים ממנה שהיא מגיעה בכמות גדולה. הופכת אותם לנאשמים.

דניאל נכנס לחדר, יש לו שוקו ומקופלת ביד. "אמא שלי אמרה שהמרק שהבאת לה היה כ"כ במקום. והיא ואבא נהנו מהיוזמה המקורית הזאת ואין כמוך" הוא מחייך, מביא לי את השוקו והמקופלת.

מיכל כותבת לי הודעה. "אסתי, תודה רבה על היום. החזיר אותי לשפיות ממש. את ענקית!"

וזכרון של עיניים מחייכות בפנימייה עולה לי בראש.

ככה היא נתינה. ממלאה את הלב, מרחיבה. נכנסת לנו פנימה חזק, מערבלת גבולות, ומערערת. ואנחנו מהלכים שם, בין הגבולות. יש כאלו שנולדים איתם בגנים. אני לא. נותנת ומחפשת תשובה. שומרת על עצמי ופותחת אלפי חלונות פנימה. יודעת מה אעשה.

"אלישבע" מקלידה במסך, "זה בסדר שלא אבוא מחר אחר הצהרים?" עוברות כמה דקות ואלישבע עונה, "בסדר"

יש! מחר יש לי צהרים שלם בשביל לתת לעצמי.

ואני? אני אלופה בנתינה.



"יש לי שבוע הבא יום הולדת, ביום שלישי" אני מספרת לאבא. הפעם אנחנו כבר בדירת החדר שלו. "ובת כמה את?" הוא שואל, הקול שלו מחוספס, ומוזר. וזה אבא שלי שלא יודע שיש לי יום הולדת, ובת כמה הבת שלו נהיית.

"אני נהיית בת 17" אני מספרת. גאווה נמסכת לקולי. עוד שנה אני חוקית. אמא צוחקת ואומרת שגם היא לא מאמינה שיש לה בת כזאת גדולה.

"אז את לא תבואי" הוא אומר בעצב. אני מתפלאת. "למה לא?" "כי זה יוצא ביום שלישי" יום שלישי הוא היום של אבא. ואני מקפידה עליו כ"כ.

הוא צודק, יום הולדת זה יום כ"כ עמוס, אני רוצה להספיק ללכת לכותל, להתפלל על השנה החדשה, ומיכל כבר רמזה לי על יום הולדת הפתעה. אני לא יכולה לבטל. אמא גם אמרה שהם יארגנו לי משו קטן, ביחד עם סבא וסבתא- תל ציון. אני לא רוצה לוותר על כל זה. זה היום שלי ואני רוצה לחגוג אותו. ופתח תקווה רחוקה ולוקחת את כל היום.

אבל זה אבא שלי פה ממול. ויש לו ילדה שחוגגת יום הולדת.

קרב מתחולל בתוכי. יש בו עוגה מצופה, וסבא וסבתא וחברות. ויש בו גם אבא שהוא קצת לא בקו הבריאות הנפשית, ומלא מטבעות של שקלים ואגורות שקונות לי פלאפל בחנות.

ויש בת שלו אחת שחוגגת.

את לא חייבת אסתי. את כל הזמן מוותרת ונותנת. תבואי יום לפני, זה גם טוב. אומר קול הגיוני בתוכי. אני בועטת בו ואמרת בקול: "אני יבוא אבא, ביום שלישי, ונחגוג לי ביחד יום הולדת" אני מתאמצת לחייך, חונקת יבבה. יבבה של הקרבה.

אומרים לי שאני לא יודעת לומר לא. אומרים שאני אלטרואיזית. מנסים לחנך אותי, להפחיד אותי שאקבר תחת נתינה לא נכונה.

ואני יודעת שלא. הנפש שלי נלחמת, נלחמת ביצר שמציף בשאלות.

אני לא אומרת לא כי קל לי ולא נעים לי. אני אומרת כן, כי יש לי אבא אחד בשמיים שישמח בי. ואבא אחד, פה בפתח תקווה שיש לו רק בת אחת בעולם שמכירה בו ונותנת לו פיסת משפחה.

עם האבא הזה, ורק איתו אני יחגוג יום הולדת.

מזל טוב, ילדה גדולה.



"אסתי,

היום הלכתי לשוק, והיה שם כ"כ הרבה פרסים, וגם היה לי הרבה כסף כי אתמול נשארתי עד מאוחר בתחנה מרכזית. והרבה אנשים נתנו לי כסף. רציתי לקנות לך מתנה גדולה. והיה כ"כ הרבה שם.

שאלתי את המוכר מה ילדות אוהבות, הוא צחק ואמר בובות, בכל הגדלים ובכל הצורות.

אז קניתי לך בובה, אפילו שהיא עלתה מאד יקר, כל הכסף שהיה לי. אבל יש לי קצת ירקות ואני לא צריך יותר מזה. רק שתשמחי. אבל בגלל שזה הפתעה אני לא מספר לך.

אבל שתדעי, קניתי לך בובה. ויש לה שמלה ורודה, וקוקיות. ואם לוחצים לה על הבטן, אז היא אומרת "אני אוהבת אותך"

כל יום אני משחק בה קצת. אפילו שהיא בשבילך. ומדמיין שזה את. ואת אומרת לי שאת אוהבת אותי. הלוואי. את אוהבת אותי אסתי?

אני כן. מאד.

ואולי אני גם אקנה בלונים ונעשה לך יום הולדת. כי את אמרת שתבואי. אז אני יודע שתבואי. אבא.




התעכבתי בפרסום..
היה לי התלבטות אם להמשיך את זה כסיפור בהמשכים למרות שאין לי עדיין קו ברור לגמרי.
בסוף כן החלטתי להמשיך, בתקווה שתעזרו לי עם ההמשך.
תודה מראש

 

[Bestimedia]

וואו!
ההמשך יפיפה, ממש כל המוסיף הרי זה משובח...
רק שימי לב-

"טוב" בוא עונה ברצינות, בבגרות

הוא.
וכמה קטעים שאהבתי,

כל יום אני משחק בה קצת. אפילו שהיא בשבילך. ומדמיין שזה את. ואת אומרת לי שאת אוהבת אותי. הלוואי. את אוהבת אותי אסתי?

צמררת אותי...

ואמא אמרה ש ה"עקיבא ניחמתנו" שלה שקוראים לילדה רק מוריה, ולא הר המוריה.

אהבתי!

 

[אמונה..]

הוא.

תודה!! לא שמתי לב...

צמררת אותי...

ואווו, שמחה שהקטע עשה את שלו תודה ענקית!