ביקורת ספרות משפחה אחרי

[סיפורים]

את הספרים היפים לילדים של שרי וולך הרבה מכירים. את הכתיבה השופעת שלה, וההיסטוריה המדויקת הכי שאפשר עד לפסיק האחרון, היא כנראה זו שגורמת לי לקרוא שוב את 'סמטה וחצר' למרות שהם ספרי ילדים לכל דבר ועניין.

כמה כיף היה להיכנס לאתר של חנות הספרים ולגלות שם ספר טוב של שרי, והפעם - למבוגרים.
לקח קרוב לשבוע עד שהחבילה נחתה אצלי בפתח הבית (אתמול!) והיום אני לא יכולה שלא לכתוב.

אז נכון שאף פעם לא מצאתי את עצמי כותבת ביקורת לספר שלם ובטח שלא בבמה הזו אבל הפעם לא יכולתי שלא.


הסיפור הזה הוא הסיפור של חייקה - ילדה של אחרי. הוא הסיפור של דבורה'לה - ילדה של אחרי. וגם הסיפור של שמואל חיים - ילד של אחרי.

אחרי - אחרי - אחרי - אחרי---

אחרי מה?



שרי לא עושה טעויות. הם לא רק ילדים של 'אחרי' יש להם גם אופי משלהם, עם חלומות, טעויות, דמיונות, מעשים, משפטים, ותחביבים.
הדמויות מאופיינות בכישרון מיוחד, כזה שלא מאפשר לקורא לנחש מה יהיה המשפט הבא, אבל כן ברור לו שאת המשפט הזה רק ... יכול להוציא מהגרון.

אבל כל האפיון המושלם הזה לא נותן לדמויות לעוף קדימה לכל עבר. הם ילדים של אחרי...
גברת גרינברג יכולה לספר שדודה דינה הוזה ולא יתכן שהתיאורים המזוויעים הללו יכולים אכן להיות, אבל התיאורים האלו לא נותנים לאהרון מנוח...

אין שואה בספר הזה. אנחנו אחרי, לא?
וצל שחור ומפחיד מכסה את הסיפור, לא נותן לו מנוח.

בני ברק חולית, תל אביב מעלה ניחוח מלוח של ים וגלים... אבל אהרון ודינה מוצאים את עצמם חוזרים שוב ושוב לימים של עשן ופיח ולא מהסוג שעולה מהמנועים של דן - חברה שאף פעם לא תקבל את אהרון כחבר אמיתי. במחנה הוא עבד בלתקן מנועים - וזה גם מה שהוא עושה היום.

ועדיין לבני ברק יש ריח משכר של גבעות ושל ואדי, עם ילדים אדוקים שמקפצים ביניהם. הילדים האלו לא יודעים מה היה, לפחות לא מבינים, אבל הם כן מבינים שעדיף לשתוק - אף אחד לא יאמין שהזוועה אכן היתה, ולהוזים - יש מרפאות נפש מיוחדות.


אוספים אהרון וטויבע את עברם, משאירים אותו ללילה ולכרית וחיים בשביל הדור הבא - בשביל שלפחות הם יוכלו לחיות. להם עצמם כבר אין סיכוי.

ויש גם עלילה - מסתעפת ומסתלסלת, עולה ויורדת, משפחתית ומלוכדת, זרה ומנוכרת. איצ'ה נפטר, דינה רוצה משפחה, אהרון לא יכול לתת לה אותה, וטויבע מנסה הכי שאפשר. חייק'ה משתדלת להיות אחות של דבורה'לה וזה קשה כשדודה דינה מתערבת ומראה לה את הדלת מהצד האחורי

אבל לא רק עלילה יש בסיפור הזה.

יש אנשים.

אחרי.

ואולי גם לנו, אנשים של אחרי-אחרי-האחרי יש עוד חומר חדש לגלות. זה לא שואה. זה עוד טרגדיה. הסיוטים בלילה, הקושי להתאקלם, חוסר הידע הציבורי בזוועות, הנסיון לשרוד, העדר המשפחה, לחיות את אלו שכבר פגשו במוות, והחיים המרים ממוות.

לכל שבת יש מוצאי שבת. והספר מאיר על עוד פיסת חיים ועל עוד עולם מלא. אין דבר כזה היה ואיננו, אין סוף סיום וגמרנו. תמיד יש מי שיבוא אחרי.

תודה שרי, היתה חוויה מיוחדת, וגם אם הספר נגמר נשאר 'אחרי'.

 

[אנטיפטרוסה]

נשמע טוב....
חבל שעוד לא קראתי את הספר עצמו. עושה חשק לנסות להשיג אותו.

 

[שרי ו]

את הספרים היפים לילדים של שרי וולך הרבה מכירים. את הכתיבה השופעת שלה, וההיסטוריה המדויקת הכי שאפשר עד לפסיק האחרון, היא כנראה זו שגורמת לי לקרוא שוב את 'סמטה וחצר' למרות שהם ספרי ילדים לכל דבר ועניין.

כמה כיף היה להיכנס לאתר של חנות הספרים ולגלות שם ספר טוב של שרי, והפעם - למבוגרים.
לקח קרוב לשבוע עד שהחבילה נחתה אצלי בפתח הבית (אתמול!) והיום אני לא יכולה שלא לכתוב.

אז נכון שאף פעם לא מצאתי את עצמי כותבת ביקורת לספר שלם ובטח שלא בבמה הזו אבל הפעם לא יכולתי שלא.


הסיפור הזה הוא הסיפור של חייקה - ילדה של אחרי. הוא הסיפור של דבורה'לה - ילדה של אחרי. וגם הסיפור של שמואל חיים - ילד של אחרי.

אחרי - אחרי - אחרי - אחרי---

אחרי מה?



שרי לא עושה טעויות. הם לא רק ילדים של 'אחרי' יש להם גם אופי משלהם, עם חלומות, טעויות, דמיונות, מעשים, משפטים, ותחביבים.
הדמויות מאופיינות בכישרון מיוחד, כזה שלא מאפשר לקורא לנחש מה יהיה המשפט הבא, אבל כן ברור לו שאת המשפט הזה רק ... יכול להוציא מהגרון.

אבל כל האפיון המושלם הזה לא נותן לדמויות לעוף קדימה לכל עבר. הם ילדים של אחרי...
גברת גרינברג יכולה לספר שדודה דינה הוזה ולא יתכן שהתיאורים המזוויעים הללו יכולים אכן להיות, אבל התיאורים האלו לא נותנים לאהרון מנוח...

אין שואה בספר הזה. אנחנו אחרי, לא?
וצל שחור ומפחיד מכסה את הסיפור, לא נותן לו מנוח.

בני ברק חולית, תל אביב מעלה ניחוח מלוח של ים וגלים... אבל אהרון ודינה מוצאים את עצמם חוזרים שוב ושוב לימים של עשן ופיח ולא מהסוג שעולה מהמנועים של דן - חברה שאף פעם לא תקבל את אהרון כחבר אמיתי. במחנה הוא עבד בלתקן מנועים - וזה גם מה שהוא עושה היום.

ועדיין לבני ברק יש ריח משכר של גבעות ושל ואדי, עם ילדים אדוקים שמקפצים ביניהם. הילדים האלו לא יודעים מה היה, לפחות לא מבינים, אבל הם כן מבינים שעדיף לשתוק - אף אחד לא יאמין שהזוועה אכן היתה, ולהוזים - יש מרפאות נפש מיוחדות.


אוספים אהרון וטויבע את עברם, משאירים אותו ללילה ולכרית וחיים בשביל הדור הבא - בשביל שלפחות הם יוכלו לחיות. להם עצמם כבר אין סיכוי.

ויש גם עלילה - מסתעפת ומסתלסלת, עולה ויורדת, משפחתית ומלוכדת, זרה ומנוכרת. איצ'ה נפטר, דינה רוצה משפחה, אהרון לא יכול לתת לה אותה, וטויבע מנסה הכי שאפשר. חייק'ה משתדלת להיות אחות של דבורה'לה וזה קשה כשדודה דינה מתערבת ומראה לה את הדלת מהצד האחורי

אבל לא רק עלילה יש בסיפור הזה.

יש אנשים.

אחרי.

ואולי גם לנו, אנשים של אחרי-אחרי-האחרי יש עוד חומר חדש לגלות. זה לא שואה. זה עוד טרגדיה. הסיוטים בלילה, הקושי להתאקלם, חוסר הידע הציבורי בזוועות, הנסיון לשרוד, העדר המשפחה, לחיות את אלו שכבר פגשו במוות, והחיים המרים ממוות.

לכל שבת יש מוצאי שבת. והספר מאיר על עוד פיסת חיים ועל עוד עולם מלא. אין דבר כזה היה ואיננו, אין סוף סיום וגמרנו. תמיד יש מי שיבוא אחרי.

תודה שרי, היתה חוויה מיוחדת, וגם אם הספר נגמר נשאר 'אחרי'.

תודה על התגובה. איזה יופי היה לגלות אותה!
לא ספליירת כאן את התגלית שיש לקראת סוף הסיפור, וטוב שכך, אבל נשארתי סקרנית לדעת האם אהבת אותה או לא. אני מקבלת על כך קשת של תגובות שונות, ומעניין בכל פעם מחדש לדעת איך הדבר הזה מתקבל.

ונכון, שהעולם של 'אחרי' הוא עולם בפני עצמו, שלא מדברים עליו הרבה, למעט כמה זויות מסוימות שכבר הפכו במידה מסוימת לקלישאות. בשבילי זה היה סוג של תגלית, תוך כדי כתיבת הסיפור, לחקור את החיים של סבא וסבתא שלי - שהעולם של הניצולים בסיפור שאוב מעולמם, וממילא להבין ממבט חדש את העולם שבו גדלו ההורים שלי, יבדלו לחיים ארוכים, ולהוקיר עוד יותר את האופן שבו הם גדלו אותנו, אחרי הילדות המורכבת יותר שלהם.

 

[סיפורים]

תודה על התגובה. איזה יופי היה לגלות אותה!
לא ספליירת כאן את התגלית שיש לקראת סוף הסיפור, וטוב שכך, אבל נשארתי סקרנית לדעת האם אהבת אותה או לא. אני מקבלת על כך קשת של תגובות שונות, ומעניין בכל פעם מחדש לדעת איך הדבר הזה מתקבל.

ונכון, שהעולם של 'אחרי' הוא עולם בפני עצמו, שלא מדברים עליו הרבה, למעט כמה זויות מסוימות שכבר הפכו במידה מסוימת לקלישאות. בשבילי זה היה סוג של תגלית, תוך כדי כתיבת הסיפור, לחקור את החיים של סבא וסבתא שלי - שהעולם של הניצולים בסיפור שאוב מעולמם, וממילא להבין ממבט חדש את העולם שבו גדלו ההורים שלי, יבדלו לחיים ארוכים, ולהוקיר עוד יותר את האופן שבו הם גדלו אותנו, אחרי הילדות המורכבת יותר שלהם.

השתדלתי ככלל לא לעצבן בספוילרים מיותרים.
אי אפשר להקיף ספר, אני נסיתי להתמקד בנושא מסויים שהצליח לתפוס אותי.
ולעניין התגלית בסוף; בהתחלה היא איכזבה, כאילו חתכנו עוגת קרם נוצצת שכל הספר רק רצינו לאכול אותה וגילנו שהיא בסך הכל מורכבת מבלון נפוח שאין בו כלום.
לקח עוד כמה דקות לקלוט שהבלון לא מלא בריק אלא באוויר. וגם אם לא רואים אותו - הוא תופס מקום.
לדעתי, הוא רק הוסיף עוד ממד ונופך לספר.

יכולה להבין גם ביקורת על כך, בגלל שיש משהו ש'התגלית המפתיעה' לא היא זו שהפריעה לאהרון, כי הפטפוטים היו גם אם היתה קרובת משפחה. והיא לא קידמה את העלילה מעבר להפתעת המחץ של הקורא.

זו דעתי,
ועדיין. אהבתי אותה...!

 

[שרי ו]

השתדלתי ככלל לא לעצבן בספוילרים מיותרים.
אי אפשר להקיף ספר, אני נסיתי להתמקד בנושא מסויים שהצליח לתפוס אותי.
ולעניין התגלית בסוף; בהתחלה היא איכזבה, כאילו חתכנו עוגת קרם נוצצת שכל הספר רק רצינו לאכול אותה וגילנו שהיא בסך הכל מורכבת מבלון נפוח שאין בו כלום.
לקח עוד כמה דקות לקלוט שהבלון לא מלא בריק אלא באוויר. וגם אם לא רואים אותו - הוא תופס מקום.
לדעתי, הוא רק הוסיף עוד ממד ונופך לספר.

יכולה להבין גם ביקורת על כך, בגלל שיש משהו ש'התגלית המפתיעה' לא היא זו שהפריעה לאהרון, כי הפטפוטים היו גם אם היתה קרובת משפחה. והיא לא קידמה את העלילה מעבר להפתעת המחץ של הקורא.

זו דעתי,
ועדיין. אהבתי אותה...!

תודה שאת מפרטת. תמיד מחכים ומעניין לקרוא תגובות.
לא קבלתי ביקורת על החלק הזה של הסוף, אלא משוב שזו אכזבה גדולה לקוראים, שמזדהים עם חייקה, ומתקשים לקבל את המציאות, כמוה...
ומעניין מה שאת אומרת. ברמה הרעיונית: הדבר הזה שהתגלה בסוף, הוא בעצם מה שהניע את אהרון לאורך כל הסיפור, רק שהבת שלו לא ידעה את זה. וכשזה התגלה לה בסוף - היא עצמה הועמדה בפני קונפליקט דומה לזה שהוא ניצב בפניו.
אם הדבר הזה לא היה (אני כותבת לא לגמרי ברור כדי לא לספיילר) הבחירה של אהרון הייתה שונה, למרות הקושי הרגשי, כי גם ההזדקקות למשפחה הייתה צורך נפשי עמוק.