@נקודה אחת שלחה את הפוסט הזה ואני מפרסמת באישורה
אחת שתיים שלוש דג מלוח!
יום חופשי לפני, אני פותחת את המגהץ עם הרבה כוונות טובות, מתחילה חולצה ועוד חצי מכנסיים, אך הדחף המוכר מאוד לאחרונה מוביל אותי היישר אליו. אני מתקתקת בחוסר סבלנות, פוערת את לוע הלב עד למקסימום גודל, לאיזה טיפת.. טיפת מה בעצם? בעצמי איני יודעת. הרבה פעמים ניסיתי לחשוב, אבל עכשיו זה כבר לא משנה, אין לי כוח להתפלסף, אני צמאה לדבר הזה. צמאה לאדום האדום הזה. המשכר, הממוספר, הקורא לי בשקט מהפנט: את שווה! את טובה! גם מוכשרת- זו עובדה! מתמקצעת מן הסתם, משתכללת כל הזמן.. המסך, נדיב שכמותו, נותן ובשפע. הוכחה. אני באה כל פעם. ערב בוקר וצהרים תמיד. כן, תמיד יש שם נתח קטן או גדול בשבילי.
בהתחלה לא ידעתי שיש בי צמא כה רב. לא הבנתי מי נגד מי, ואיך הדברים עובדים. הייתי רק "משתמש רשום" קטן וחסר הילה. לא הקפדתי על אופן וצורה. אפילו באנטר לא ריווחתי את פסקותיי. ככה, בפשטות לחצתי: "שלח".
כהרף עין, גדלתי בצורה מעוררת השתאות. וגם הצמא שלי גדל. העקצוץ הקטן של תחושת צמא לא מובנת, התפתח לתחושת צמא עמוק.
בלי להבין מדוע, פתאום הייתי חייבת את האדומים האלו- מידית! יום בלי אדומים- היה יום יבש חסר חיות. ויום מלא אדומים- היה יום פורה ומעורר התפעלות. התחלתי לכתוב בקצב, למדתי לפסק, השתדלתי להימנע משגיאות, לגוון במילים, לשים לב לטון, לזמן, ולעוד עניינים תוכנים וצורניים, שהתחדשו בקצב מסחרר.
בניתי לי עולם שני. עולם וירטואלי. העולם הוירטואלי התקיים בי, גם כשלא הייתי מולו. הוא קרא לי, הוא רצה את כל תשומת הלב לעצמו. הוא משך שוב ושוב- בואי! יש לי משהו חדש לספר לך, לא חבל שתפסידי?
ואני באתי. יותר נכון- רצתי. לא רגועה, לחוצה לקבל עוד הכרה, עוד קיום, עוד תגובה אוהדת. מרגישה שהוא בולע את התוך שלי. את הרצון האמיתי- מקרר את מה שבאמת התכוונתי. עד שבעצמי את כבר כמעט לא זוכרת. מה רציתי בעצם?
אני מנסה לשכנע את הטורף הפנימי להירגע. מסבירה לו כמו שהסברתי לא מזמן לילדי שרצה לצאת החוצה בלי סוודר, שזה פשוט טיפשי. הוא עלול להתקרר. 'חשבי בהיגיון!!' אני אומרת אליי וקולי לא נשמע לי, 'היית שם לפני רגע. מה יכול להתחדש?! וגם אם כן, האם לא תוכלי לחכות אפילו מעט?' קולי אובד בי, אני מרגישה שזה חזק ממני. אין בי כוח לסבול את ההמתנה הזו. אני רוצה עכשיו חיות אדומה ומצמיאה. זה קריטי בשבילי.
נכנסת. התראה אדומה יחידה מתנוססת בגאון. "דין פרוטה כדין מאה" אני אומרת לעצמי באבסורד. רוצה לחזור לעולם, אבל.. אם אני כבר כאן, אבדוק כמה דברים, עוד רבע שעה נשרפת, ורגע! מה זה כאן? וואו. איך לא שמתי לב? שלוש התראות. ציטוט אחד ושתי תודות. ממש מלבב. נו טוב, זה אותו אדם המצטט והמודה. אוי. זה מביך. אני מנערת את עצמי אחורה, רוצה לצרוח. תגיד לי מחשב מכושף שכמוך, למה אני צריכה להפסיק את החיים שלי כל חמש דקות בגללך? אויב אורב במסתרים שכמוך!
אני קמה מידית ומזנקת אחורה. מבטיחה לעצמי, שזהו. יותר איני מתייחסת אליו עד הלילה. זה מחזיק מעמד לחצי שעה מינוס- ושוב מוצאת עצמי מולו. הו. הנה ניקית מעניינת כתבה שיר מרגש, באמת מרגש. חזק! אני מגיבה נרגשות כראוי. התודה של ההיא לא מאחרת לבוא. בינתיים נכנסת עוד הודעה, סיפור די ארוך, אין לי זמן לזה, אבל העיניים מתגלשות כלפי מטה. מסתבר שאני קוראת. דפיקה בדלת. היי! איך חזרתם כל כך מהר? ילדיי ניצבים שם עם פרצופים יגעים. הבית הפוך ויגע לא פחות מהם. המגהץ עדיין פועל (!) והמכונה שתכננתי להכניס נשארה מיותמת במסדרון. הילדים רעבים, אני עצבנית, מתוסכלת. האוכל קר עדיין. באמיתי- החיים לא שקטים כמו בוירטואלי. אם לא עשיתי את הדרוש- הם כועסים מאשימים וצודקים מאוד. אני מנסה להדביק פערים, לטפל בדרוש, מרגישה שחוקה ויגעה יותר מתמיד. רוצה לברוח. מרגישה שאין בי כוח לסבול את המציאות הזו. להרגיש את אוזלת היד הזו. אבל לאן? האצבעות מתקתקות במקומי את הכתובת וכמו מעגל קסמים של תסכול- אני ממשיכה להתגלגל. אני מכורה- זאת הבנתי, למקסם השווא שהוא מרעיף עלי.. אני רוצה להתייאש ולהמשיך לגלגל את העכבר על המסך המתחלף, אבל אז אני נזכרת, אני לא לבד!
יש מישהו שיותר חזק מכל התמכרות. הוא חייב להציל אותי!
יוצאת למרפסת מרימה עיניים לשמים. מחפשת תשובות, השאיבה הפנימית מתגברת יחד עם תחושת ריקנות משועממת. אני מרגישה אומללה ומוגבלת. קורבן למשהו- שאני לא מבינה עד הסוף מהו בעצם.
אני לא טיפשה, גם לא צעירונות חפוזה, עברתי זה מכבר את העשור השלישי של חיי. אני לא רגילה להיסחף אחר שיגיונות חולפים .מנסה לאפס את עצמי. לעשות רגע חושבים. מן חשבון נפש, אולי אפילו שניים. למה אני עושה זאת לעצמי, לילדי, לחיים האמתיים שצריכים אותי כאן עם כל המוח והכוח?
האם תכלית חיי היא לכידת פירורי אהבה מצמיאים? האם "ההתמקצעות שלי" שווים איבוד שליטה על החירות הבסיסית ביותר: להיות כאן ועכשיו, נוכחת, קיימת?
אני יודעת פתאום מה אני רוצה. מפי יוצאות המילים. כואבות, מדממות, מלאות כיסופים:
"אני רוצה לחיות! אני רוצה להיות! באמיתי. כאן. עכשיו. לא מחר. אני רוצה את מה שנעלם ממני והפירורים שנותרו ממנו, לא מספיקים כדי קיומי. אני רוצה את המוח שלי חזרה! איה מוחי, רוחי ונשמתי? לאן נאבדתי ריבוני???"
בלי להבין מדוע, אני נזכרת במדרש אותו אני מרצה כבר שנים בשיעורי היסטוריה. הוא נראה רלוונטי מאי פעם:
כשהגלה נבוכדנזן את ישראל מארצם יצאו הישמעאלים לקראתם עם נודות נפוחים ודגים מלוחים. הראו הישמעאלים פנים נדיבות והאכילום בדגים מלוחים, צמאו האומללים ושיוועו למעט מים להשיב נפשם- כשהגישו להם הישמעאלים את נודות המים, חטפום ישראל במהירות, סבורים היו שמלאים הם במים, אך רק אוויר רע היה בו, כששתו- התנפחה בטנם ונפחו נשמתם בייסורים...
גם אני גולה. גולה מדעתי, מקיומי, ממהותי, האויב מוליך אותי לארץ בבל. ארץ וירטואלית חסרת חיות אמתית. מבולבלת וחסרת אונים אני הולכת לפניו כנועה ומובסת, מאבדת את מוחי בים של מלל מציף. מהבהב, מצמיא. מהופנטת למסך- נדמה לי שאני מתמלאת אך ברגע אחד הריקנות מציפה.
מה שאני מחפשת לא נמצא שם. הוא נמצא בעולם האמיתי שלי. ביקרים לי מכל. בעיניים שלהם. בין המילים שלהם. ברוח שאפיח שם בין הפעולות המשתנות.. בעולם האמיתי אין לייקים על כל משפט שאגיד. אין הערכה ברגע ואין שמות בדויים. בעולם האמיתי צריך להתמודד בכבוד, ומי שבורח- המציאות שלו תחרוק ותצעק, לא תיתן מנוחה.
החלטתי. אני מקבלת על עצמי להיות, אני רוצה לחיות חיים אמיתיים. לרצות אותם. להתנתק מהמקומות שמטשטשים אותי, שאוכלים אותי. האור נכנס מיד לחלל הריק.
רגש שמזמן לא חשתי חוזר לחיי וההרגשה שלו משכרת- סיפוק.
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //