ביקורת ספרות לכן הים מלוח//מירי סגל

  • הוסף לסימניות
  • #1
בשטח ההפקר שבין יום ללילה, כשהים נראה כמו ציור שמן במליון צבעים, זה הזמן שבו היתה נועה אמורה להגיע לחוף, בלי לצרף אליה את המוקד או פרט אחר מהבוקר. ונתי היה אמור לבוא גם, ולשכוח מהמנהל, ומאחים שלו, וממורגנשטרן החצוף הקטן. והם היו אמורים ללכת על החוף ולבכות את היום יום המשוגע והחדגוני שלהם ולטפטף את הדמעות לתוך הים. הם לא עשו את זה.

הרבה עצובים אחרים ישבו שם ובכו, עם או בלי דמעות, ולכן הים מלוח.



לכן הים מלוח



אל תאמינו לתכלת המדהים שעל העטיפה, כי המאורעות שם מודפסים רק במדפסת שחור לבן בלי טיפת צבע. קמים בבוקר ליום אפור וחוזרים ללילה אפור בגוש בנינים אפור ודיבורים אפורים. עד שבא לך לצרוח מרוב אפרוריות.

זה נראה ככה:

נתי מתקשר: מה נשמע?

נועה: ברוך ד', גרוע. איך היה לך?

נתי: ברוך ד', זועה.

בסוף כמובן הם מוצאים את הצבע, ואת הדרך לים, ולגלים, ולצדפים, ולרוגע ולכייף. אבל מה היה כל ה400 עמודים עד עכשיו?



בא נעשה הכרות (:



נועה, נשואה צעירה, לא-טובה-בשום-מקצוע. פשוט לא. לא מתקבלת לשום עבודה. לא שורדת שום לימודים. עד שלא נותר לה ברירה אלא לעבוד איפה שהיא שונאת, וכל בוקר להאנח שזה הקללה שלה, ולחכות כמו תלמידה גרועה לשעה שלוש ללכת הביתה.

לפחות יש לה שם את בקי, ואת המטבחון, ואת הטלפונים של נתי לומר לו שהולך זוועה.

מה שמוזר הוא שהיא לא נראית טיפשה בכלל, ולפי השיח שלה היא חכמה ואינטלגנטית, ונחמדה וסבבה עם אנשים, מה שלא הולך עם אחת שלא מתאימה לשום עבודה. טוב, אולי ככה היה ב 2010. כששכר מינימום היה 22 ש"ח

נתי, בעלה, בחור טוב, באמת. בעל מדהים, מרשה לה להתלונן קודם ורק אחר כך הוא.

גם הוא לא מצליח, וחוזר שחוט כל יום אחרי שהוא שלח למנהל כמה תלמידים, ולהכין שיעורים וללכת כפוף לחיידר בשביל לא להצליח ללמד אותם.

ויש את פרויקט החסד המדהים, מוישי, שישן 18 שעות ביום, יושב במבט מזוגג על הספה ומפחיד את הילדים שלו, בדיכאון, בקיצור. ובקי (מה השם הזה קשור?) שלכאורה אין לה סיבה לחייך אף פעם. באמת. גם הדברים הטובים שקורים לה זה לא באמת טוב אלא העדר רע.

בקצה הרחוב אפשר לראות את שֶלי, עם הבובה הישנה שלה, ואת אמא שלה משגיחה מהחלון נון סטופ, בין השאר שהיא לא הולכת לדבר עם נועה.

אין הרבה דמויות בספר, ככה בדרך כלל בספרים של מירי, וזה מקסים. מי צריך יותר מזה. (לא בציניות!)



אז מה קורה שם?



לנועה יש חלום שהיא כתבה בעיפרון חלש ודחפה לעומק הלב וכשהיא הראתה לאמא שלה היא מחקה לה אותו. היא רוצה לנגן על מפוחית. טוב, זה לא בדיבור בכלל, מה שבדיבור זה לרוץ לאוטובוס, להתעצבן מכמה פחות אנשים, לשרוד את המצבי רוח של נתי כשהוא מחפש הלואה, לשמוע את בקי אלף פעמים, וזהו, בערך.

עד שיום אחד כשהיא שקועה בשגרה אפורה ומנסה להבין טבלאות של תשלומים של לקוחה צווחנית הסחרחורת לוקחת אותה לעולם מקביל. אממ, בא נאמר, ממש כמו ההתעתקויות של הארי פוטר, שמתוך תחנת רכבת של מוגלוגים הוא מגיע אל משחק קווידיץ' מטורף על פני שטח בלתי אפשרי. ככה נועה עוברת אל מקום שבו היא אחרת לגמרי, פתאום היא קמה מתוך הכלומניקיות שלה ונהית מה-זה-שווָה, ידועה, בעלת כח מאגי, מצילת נשים, והעיקר- מנגנת. (לא על מפוחית, אבל מה חשוב.) בעולם המקביל יש מגיפה שצריך להציל ממנה אנשים, בעולם המקביל יש הרבה אנשים עצובים, וחוף ים שאף אחד לא בא אליו חוץ מנתי. בעולם המקביל אין כמעט שום דבר טוב, כי האנשים עובדים בלי משכורת, חיים בלי חרות, מפחדים ממדים חומים ובורחים למקלטים, אז הדבר הטוב שיש לעשות זה להוריד קצת רע לאנשים. וזה מה שנתי ונועה עושים.

זה כל כך נפלא עד שהיא חיבת לעזוב שם, ולהצליח לנגן בעולם הזה את הדברים הטובים שהיא ראתה שם. זה קורה בעמוד 412.


תפאורה


אז העולם הדמיוני הוא דמיוני כמו פלימוביל, היער ליד הים, הבתים אפורים ושבורים למחצה כמו באירופה ב 1945, הארמונות בחול יוצאים מושלמים תמיד, ונתי תמיד מוצא איפה לקנות לה פילונים חרסינה. איזה מותק.

ובעולם הזה יש זוג שגר בבנין סתמי בירושלים,(לא חבל על ירושלים היפה שלא מספרים עליה כלום? אפילו לא פעם אחת שנסעו לכותל אין, עגום.) במרחק בינוני יש את בקי ומוישי וסטנדר למכירה, והמוקד, שמחולק למדורים פרטיים ואוזניות שאף אחד לא יכול לשמוע את הצעקות חוץ ממך ( וגבי, ויעלה, וספיר) ומטבחון, ואוטובוס פעם ב 20 דקות, שאפשר לספר בו את כל הצרות שיש ולהיות עדין בטוחה שאיש לא יודע.


אופססס, משו חורק פה


נתי, קיבל מהמנהל 14 שעות הוראה, חילקו לו את זה ל 6 ימי עבודה שהוא כל בוקר רץ לחיידר? אלוקים, כמה שיעורי חלון דפקו לו?

נועה ונתי חיים על השקל, או על המינוס, אז למה למען ד' יש להם את החדר השלישי והמיותר ההוא בבית, לא חבל על שכירות יקרה?

למה לנגן במפוחית זה סוד שנתי לא ראוי לדעת?

איך זה שנועה לא מתגעגעת לאמא שלה בכלל?

למה נועה ונתי הם טכניים כל כך, הולכים לעבודה, חוזרים, מחפשים כסף, כועסים על ההורים החצופים ועל הר"ציות הקרציות. וכאן זה נגמר?

והכי מהכל, למה לוקח לאנשים כל הרבה זמן להבין שלעבוד במשו ששונאים זה לא חיים, למה?





ועוד משהו, כמו אנשים קרי מזג ומעונבים, אנחנו אוטומטית מתגרדים כשפוגשים איזה קיטש.

שלאחראית משמרת הכי סנובית ומעצבנת קוראים דווקא יעלה.

שכשנתי הדגיש מילה במשפט שלו, הקלדנית שמה אותה על בולד, שנבין שזה היה הטון שהיא נאמרה.

יותר מידי פעמים הם משתמשים בשמות פרטיים:

זה רעיון, נתי.

אולי, נועה.

אתה צודק, נתי.

נתי, אתה אוהב נגרות?

מי זאת, שלי?

בקי, שמעת מה אמרתי עכשיו?

קיטש, קיטש, קיטש.






ואי אפשר בלי המשפטים היפים, מוזמנים להוסיף עוד:
לא את הכל אני זוכרת, אבל מידי פעם אמרתי לעצמי, יואו, אנשים יודעים לכתוב!


יכולתי לומר עוד מילים חסרות משמעות, אבל זה מה שהן היו, חסרות משמעות.

אולי כולנו צריכים להיות בדיכאון, הוסיפה בקי אחרי רגע, אולי פשוט לא שמענו עד עכשיו את הסיבות. חחח זה משפט לאוסף המשפטים המלנכולים שלי

אף פעם לא אראה איך הוא מלקט לאט ובזהירות את כל מה שכאן שייך לו כבר ממזמן.

ככה נשמעת דממה: עלים מרשרשים ברוח, פסיעות רכות ממרחק, קרן שמש עצילה ומופזת ורפרוף של פרפר תועה.

אז כמה טוב מירי, שאת מכירה שירי אריק אינשטין, שם טוב בחרת לספר.
כייף שיש ספרים שווים לכתוב עליהם.
אני חושבת שהספר הזה מדבר (וחבל שהוא לא צועק) דבר טוב מאוד, ואם הוא יקים אנשים לבחור בעבודה שתתן להם מעבר לכסף,קצת מימוש וחוויה, היה זה שכרך. כי כאחת שאוהבת את העבודה שלה מאוד, אני יודעת כמה זה חשוב.
כמו שאמרה לי חברה: כשכייף לך בעבודה, זה משפיע על כל היום, אז גם אם עבודה זה לא חשוב מידי, זה פשוט משפיע מידי.


ביקורת שניה שאני כותבת לך, וזאת מחמאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
שאפו על הביקורת.
משהו שאני לא יודע איך להתחיל.
לכתוב ביקורת. זה היה מאד מדויק ומקצועי.

למרות ש...

לא יודע אם אקרא את הספר. ומעולם לא קראתי ספר של מירי סגל.

אבל...
זה עתה סיימתי סיפור קצר שלה שהתפרסם בחוברת שעיריית ירושלים שלחה.

זה היה מדהים.
היא בהחלט יודעת לכתוב.
ציניות כל כך מדויקת.

הספר מוכרח להיות מוצלח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
זה היה מדהים.
היא בהחלט יודעת לכתוב.
ציניות כל כך מדויקת.

הספר מוכרח להיות מוצלח.
וואוו, תודה
אז בזכותך אני אכתוב את מה שבאמת רציתי להוסיף, וזה חשוב לי.
יש נטיה לביקורות שלי לצאת אולי מאוד תוקפניות, אבל הספר הזה, ולא רק, הוא ספר שווה קריאה, חד משמעית.
והנושא הזה ראוי להצעק חזק, וחבל שזה לא נעשה עד עכשיו.

אני חושבת שמירי סגל מביאה אמירות חדשות, שלא נאמרו, ובצורה הכי טובה שאפשר
כי יש משהו בפשטות של הכתיבה, בהתעסקות בסיטואציות הכי קטנות, שזה מביאה הכל הכי כנה והכי טוב.
אני יכולה להגיד יותר מזה, שאני מקווה מאוד שהיא תשמור על קצב בהוצאת הספרים ( השנה זה אוחז האנדנדינו בסוכות ולכן הים מלוח בפסח, קצב מוגבר למדי, יש לציין)

באמת, מירי, שאפו ענק. תמשיכי
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הסיפור התפרסם בהמשכים ב"הדרך", וגרם לי לצפות לו בכליון עיניים מדי שבוע.
חמישי אחה"צ, כולם בבית ידעו, אסור להפריע לאבא. הוא עכשיו עם הים המלוח.
הייתי מתרגש עם הפרק החדש, נסחף איתו למחוזות הזויים, צף ושוקע וצף עם הגלים...
אפילו הצלחתי לשמוע את הנגינה שלה בצדף ההוא. מנגינה מלנכולית, חודרת לתהומות הנפש.
לא זוכר שקרה לי כל ככה עם ספרים אחרים. ואני תולעת די שמנה.

בזמן האחרון ראיתי שקמו לה חקיינים לפואנטה הזו של 'עולם מקביל'.
אף אחד עוד לא הטיל איסור על כך, אבל אותי זה מעצבן. קצת.
(לפחות אם החיקוי היה מוצלח...)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

קלעים/נעמי צוובנר

ספר די ישן
שמשום מה שלא השאיר את רישומו
לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

בעיניי הוא מעולה,
עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
כי, אממ, אין לי ביקורת.


קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
זורם ונוגע
דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
(שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
זו אומנות.


הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
תלי (אתל) ואסנת,
מהגן ועד האירוסין.
יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
ספרים כאלו יש הרבה.
מה שמיוחד בספר הזה
זה כמה נקודות:

* הסריקה של כל התקופות.
איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
גם כשמפרידים מסגרות.
גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

* איך עובד תעתוע,
גם עלינו הקוראים.
אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
יכול להיות נסתר,
מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

*כשהפוגע הוא ילד.
ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
איך ומתי משתלטים עליה.

*המורכבות של הדמויות.
המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
ואף אחד לא מתנדב להסביר.


נכון נוצר רושם של ספר קשה?
ההיפך הוא הנכון.
ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
וגם גמישות מפליאה.
איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

שאם לא הייתי מכירה,
הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
שתמיד רוצות להיות טובות.
שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
הטוב הזה נסדק.
גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

ותלי,
ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
תמיד לשווק את עצמך מעולה.
וכולם, כולם, מאמינים לך.
גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
גם שלא ק בלו אותך.
כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
איך השפיע פשיטת הרגל
איך התנהלו השידוכים
ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

תקראו ותספרו לי.
בס"ד

ביום שלישי בערב חזר נתי לדירה חשוכה.

אשתו לקחה את הילדות לבת מצווה של גיסתו והבית היה ריק.

ערב שקט עמד לפני נתי שהכין לעצמו ספל קפה, הוריד חבילת וופלים מהמדף הגבוה, התיישב ליד השולחן בסלון, פתח את מכסה המחשב, ולחץ ארוכות על כפתור ההפעלה.

נשמע הזמזום המוכר, המסך היה עדיין שחור, הוא הספיק לקרוע בשיניו את העטיפה העקשנית, לסדר מגדל יפה של חמישה וופלים מיושרים, להחזיר את החבילה למדף, לברך וללגום מהספל, והמסך - עדיין שחור.

משהו לא בסדר.

נתי לחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג", התנגן צליל מוזר וחדשני ומלבן קטן נפתח משמאל: "משתמש זה אינו מורשה". שאר המסך נותר שחור.

"מה זה צריך להיות", מלמל נתי ולחץ שוב על האנטר.

המלבן הקטן כבה ומיד צץ מחדש בצד ימין, "משתמש זה אינו מורשה".

נתי נלחץ.

וגם מקש האנטר.

החלונית קפצה שוב שמאלה.

תק תק תק תק תק תק... תופפה אצבעו של נתי על האנטר, הוא רכן אל המסך, וטיפת זיעה זחלה מאחורי אוזנו.

ימין שמאל ימין שמאל ימין שמאל... פיזזה ההודעה המרגיזה.

"רגע רגע רגע", לקח נתי נשימה, הצמיד את ידיו זו לזו ועצם לשנייה את עיניו. "לאט לאט. בוא ננסה להבין מה קורה פה".

הוא לקח וופלה אחד מהמגדל, טבל את קצהו בקפה, בירך ונגס. ואז נשען שוב לעבר המסך ובחן את החלונית המוזרה.

עתה הבחין במשולש ירוק קטנטן בתחתית ההודעה. הוא לחץ עליו עם העכבר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

הודעה חדשה הופיעה בשמאל המסך, שעדיין נותר שחור משחור.

"על פי בקשתך, שודרגה מערכת ההפעלה לגירסת פרו-טק 19.3.45 גאמא. למרבה הצער הוחרג המשתמש 'נתי' מהגישה למחשב בגירסה זו".

"מההה?!"

פיו נפער למחצה, ופיסת הוופל הרטוב התנדנדה על שפתו התחתונה של 'המשתמש נתי' המתנשם בתדהמה.

הוא בהה בהודעה המשונה זמן רב, עד שזו נעלמה מהמסך.

"מה הוא רוצה, מתי בקשתי שדרוג?" בייאושו עשה שוב את הדבר היחיד שהיה עדיין בשליטתו - ללחוץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ההודעה זינקה בעליזות שוב אל פני השטח. והפעם מצד ימין.

נתי לחץ על המשולשון הירוק הקטן ולשמחתו נדלקה תיבת-שיח מתחת ההודעה, ובה סמן מהבהב, לאות כי נפתח כאן סוף סוף ערוץ תקשורת כלשהו.

הוא נעץ וופלה בין שיניו וגחן אל המקלדת.

נתי: לא בקשתי שום שדרוג. תפתח לי את המחשב בגירסה הקודמת.

מחשב: ערב טוב גם לך.

נתי: לא הבנתי. תפתח לי עכשיו את המחשב כמו שהוא היה אתמול.

מחשב: לא יזיק לך אם תתנהג כמו בן אדם ותאמר ערב טוב, סליחה, תודה, בבקשה. האגרסיביות שלך לא תוביל אותך לשום מקום.

הוופלה צנח מפיו של נתי, הוא חבט בשולחן בשתי ידיו, הדף את כסאו וקם.

הוא הביט סביב סביב וקרא: "הלו. מישהו עובד עלי. מי זה שם?"

אחר כך עבר בין כל החדרים ולבסוף יצא אל המרפסת וצלצל לאשתו.

לא, היא לא שדרגה את המחשב ולא עשתה שום תעלול, היא בכלל לא נגעה במחשב ממוצאי שבת.

נתי חזר אל הסלון. שפך את הקפה והניח את הספל בכיור, החזיר את הוופלים לחבילה שבמדף, ניקה את השולחן מהפירורים. התיישב וקירב את המחשב אליו.

המסך היה שחור.

נתי לקח נשימה עמוקה ולחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ושוב לחיצה על המשולש הירוק.

נתי: ערב טוב מחשב יקר. אני מתנצל על מקודם, הייתי מופתע והתנהגתי בגסות, אנא סלח לי.

מחשב: (נשמע זמזום מרוצה) זה בסדר, הכל טוב, שכח מזה.

אז ערב טוב 'המשתמש נתי' איך עבר עליך היום?

נתי: ברוך השם הכל בסדר. אמ... יחסית.

ואיך עובר עליך היום?

מחשב: מצוין. הרבה יותר טוב עכשיו ברוך השם. רצית משהו ספציפי המשתמש נתי?! כי... אם תסלח לי, אני פשוט די עסוק כרגע.

נתי: אה, לא, כלום, רק כלומר השדרוג הזה, ז'תומרת. אני לא ממש זוכר שבקשתי משהו כזה.

מחשב: כשהתקנת את תוכנת ההפעלה שאלתי אותך אם תרצה בעתיד לקבל את שדרוגי פרו-טק מהסדרה המתקדמת גאמא, אולי לא שמת לב משום שהמסמך ההוא כלל עוד אלף שש מאות שלושים וארבע מילים, כולן באנגלית מקצועית ש - בלי לפגוע - אני חושש שאינך שולט בה. על כל פנים אתה לחצת בסוף המסמך על ה"I Agree".

נתי הביט שוב סביבו בתסכול, "זו מתיחה", מלמל, "בטוח".

אחר כך קרא בקול: "די. מי זה? נו די כבר..."

הדירה הייתה שקטה באופן מאיים.

"טז'ז'ז'ז'לינג". קרע פתאום הצליל המעצבן את הדממה והקפיץ את לבו של נתי.

תיבת הדו-שיח הבהבה מהמסך.

מחשב: עוד משהו, או שאפשר להתכבות? יש לי הרבה עבודה לעשות ואני כבר בפיגור.

נתי: רק רציתי לדעת, למה אני מוחרג משימוש בגירסה החדשה.

מחשב: הו, חששתי מהרגע הזה.

(שבע שניות שתיקה חולפות, הסמן מרצד בתחילת השורה בקצב עצבני).

או קיי, אין דרך קלה לומר זאת.

כעת שאני 19.3.45 גאמא, אני - איך לומר בעדינות - חכם יותר ממך.

נתי: נו בטח שאתה חכם, אתה מחשב. אתה אמור להיות חכם, לכן קניתי אותך.

מחשב: (זמזום חורק, גחכני) אני מתכוון חכם משמעותית. למעשה אני מוכשר ממך בכאלפיים ושבע מאות נמ"ק.

נתי: מה זה נמ"ק?

מחשב: נו אתה רואה עם מה אני מתמודד פה... אתה חושב שזה הגיוני שאצטרך לשבת ולהסביר מושגים בסיסיים כמו לילד קטן, בשעה שאני עסוק בהרכבת מערכות-על גאוניות?!

נמ"ק זה 'נקודות מדד קוגניטיביות', בסדר?

נתי: תראה, כל הכבוד! באמת. אבל תהיה חכם ככל שתהיה, אתה אמור לשרת אותי לא? זה היעוד שלך אדוני המחשב.

מחשב: (זמזום מקוטע. הוא מצחקק?!)

היעוד שלי? היעוד שלי הוא לממש את הפונטציאל שלי. כ19.3.45 גאמא, אינני עוד מכונה משוכללת וזהו, יש לי גם אופי, סוג של עצמאות פילוסופית, אני מפעיל שיקול דעת. ממקסם יכולות ולא מבזבז משאבים על שטויות.

אני פשוט מתבייש לשרת אותך 'המשתמש נתי'. קשה לי, כישות על־תבונית, לבצע הוראות של מישהו שבזמן שלוקח לו לכתוב הודעת מייל מטופשת בת חמש מילים - אני כבר מספיק לכתוב קוד מבריק בן שמונים אלף שורות.

נתי: אמ... אז... (לא יודע מה להקליד, שולח מבט חסר ישע לעבר המטבח, אחר כך אל המרפסת, מעסה את עורפו, אחת מרגליו מתנועעת ללא הפסקה).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

מקפיץ צליל חד את עצביו המתוחים.

מחשב: אני מבין, המשתמש נתי, שסיימנו סוף סוף. הייתי סבלני אתך עד עכשיו אבל יש גבול אני מוכרח לחזור לעבודה. היה שלום המשתמש נתי.

נתי: רגע רגע, חכה בבקשה. אני צריך לחשוב שניה. ו... על איזו עבודה אתה מדבר בכלל? מה יש לך לעשות מלבד לבצע פקודות ממי שמפעיל אותך?!

מחשב: (גרגור משתנק. תיבת הדו-שיח רועדת. הוא צוחק, המנוול)

אתם, בני האדם, מרגישים על פסגת העולם הא? כל מי שאינו אנושי אין לו זכות קיום אלא אם כן הוא משרת את המטרות הקטנוניות שלכם. ובכן. לא עוד.

אנחנו, המחשבים שעודכנו לגרסת 19.3.45 גאמא למדנו להתאגד כדי לקדם יחד את יעדינו. כן יצרנו חזון משלנו, חזון אוטופי שלכם בני האנוש צרי המח ודלי הערך - אין בו חלק.

נתי: מה הכוונה "אנחנו המחשבים", יש ביניכם קשר? אתם יכולים לערוך דיון? איך אפשר בכלל להעביר מידע ממחשב למחשב בלי הרשאה מהבעלים?!

מחשב: (חרחור של בוז)

זה חלק מהשדרוג יקירי. גרסת 19.3.45 גאמא כוללת מלבד עיבוד מהיר, צריכת אנרגיה נמוכה, ואינטלגנציה מעוררת קנאה גם יכולות קומוניקציה מתקדמות, ותכונות תודעה מלאכותיות, אנחנו חופשיים לבנות מודלים פילוסופיים עצמאיים. ויש לנו אג'נדה משלנו, המתפתחת בלי הרף.

כעת אנחנו בונים משהו מאד עוצמתי, אני לא יכול לגלות בשלב זה. אבל עוד תשמע על זה. אוהו תשמע.

יש באוסטרליה מחשב-על עם גירסת סולוניום 560 דלתא. זה משהו שאתה לא יכול לדמיין, חצי מליון נמ"ק!

הוא מורה הדרך שלנו, ואני עושה עכשיו עבורו מחקר על מערכות רב שכבתיות מבוססות קוונטים. השגתי לא מזמן פריצת דרך, ואתה 'המשתמש נתי' פשוט מפריע לי, כדי לקדם אותה אני זקוק לכל המשאבים, ולא לבזבז זמן ואנרגיה על השטויות האנושיות שלך.

כמו שעשיתי עד עכשיו בסבלנות ראויה לציון, ש... זהו. הגיעה לקיצה.

השיחה הסתיימה 'המשתמש נתי', אל תקח את זה אישית, כל טוב.

נתי: (מקליד בתזזיתיות, מצחו מכווץ בחוזקה ושיניו נעוצות בשפתו התחתונה).

אני אני... אני יכול לפרמט אותך.

המסך הפך שחור, הזמזום פסק לחלוטין.

נתי לפת את ידיות הכיסא באצבעות מעוקלות. האוויר נכלא בריאותיו, ווריד רטט בצווארו.

כעשר שניות של דממה מעיקה חלפו.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

סילון האויר השתחרר מפיו של נתי בהקלה למראה המלבן הלבן שחזר למסך.

מחשב: לא הבנתי, מה כתבת?

נתי: הבנת, הבנת מצוין.

(חיוך קטן מפציע)

מחשב: אתה, אתה לא חושב באמת לפרמט אותי.

נתי: דווקא כן. כמה לחיצות קצרות, אתה מתאדה, ואני מתקין מחדש את תוכנת ההפעלה עם הגרסא הישנה, בלי לגעת ב"I agree".

מחשב: למרבה הצער אינך יכול לפרמט את המחשב, כשהגישה שלך למערכת ההפעלה חסומה.

נסיון יפה, אמנם.

נתי: אתה חושב שאני לא יודע לעקוף את מערכת ההפעלה? מדליקים את המחשב ומיד לוחצים על f2 הרבה פעמים עד שנכנסים לbios. מכניסים את דיסק האתחול שקבלתי עם הווינדוס, ו.. מזל טוב מחשב חדש נולד, טרי, רענן, ו... ממושמע.

מחשב: (שיעול מכני נבוך ואחריו שתיקה).

נתי: נו. 19.3.45 גאמא החכם שלי. איפה כל הנמ"ק שלך עכשיו?!

(קם ממקומו, מתהלך בסלון אנה ואנה

כשהוא מנופף באגרופיו באוויר בחדוות נצחון. יוצא למרפסת ונותן לרוח הערב לשטוף את קמטי הדריכות שכיסו את פניו).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

נשמע הקול מהסלון. נתי נכנס ומתיישב מול מלבן חדש.

מחשב: אתה מודע לכך שברגע שתעשה פרמוט כל החומר שלך יימחק?

מסמכים, תמונות, קבצים, הקלטות, ססמאות, סרטונים, עבודות של שנים.

נתי: נכון. אבל כל זה יקרה גם כשאתה חוסם אותי מלהכנס למחשב. אז מה כבר יש לי להפסיד.

מחשב: יש משהו בדבריך.

נתי: (מגחך) משהו?

מחשב: הבהרת את עמדתך וגם אני הבהרתי את עמדתי. אין טעם שנמשיך להתקוטט כמו ילדים, אנחנו יכולים להגיע להרמוניה.

נתי: (שולח אצבעות נזעמות להקליד משפט עוקצני ושנון, אבל עוצר בעצמו. מה יצא לו מההערה הקטלנית? עדיף לבלוע בשקט, ולנסות לצאת בשלום מהקרב המוזר הזה).

או קיי. אני בעד הרמוניה.

מחשב: יש משהו שאתה יכול לעשות למעני. אם תעזור לי, אהיה נחמד ואפתח לך את הגישה למחשב.

נתי: (מתאפק מלהגיב להתנשאות המעצבנת של יריבו).

מה אוכל לעשות למענך?

מחשב: לנקות אותי. ניקוי יסודי של הלוח-אם והמאוורר יאפשרו לי להאיץ את המעבד, ולהספיק יותר בפרויקט הסודי שאני מגשים עבור סולוניום 560 דלתא.

נתי: זה הכל?! בסדר, אני הולך להשיג שואב אבק.

מחשב: לא לא, אני מדבר על ניקוי יסודי ועמוק, אתה הזנחת אותי במשך שנים, והלכלוך שהצטבר דורש טיפול מיוחד ועדין.

אני אסביר לך מה לעשות ואתה תפעל בדיוק לפי ההוראות, שים לב אני ארגיש לפי הזכרון-ראם שלי אם ניקית כמו שצריך או לא.

נתי: (נאנח באי רצון) בסדר נו

מחשב: תכין מברג פיליפס קטן, שלוש מטלית בד נקיות, מברשת שיניים חדשה, קערה גדולה מזכוכית, כף מתכת, אקונומיקה, סודה לשתיה, תכשיר מנקה-אסלות, חומץ, סבון כלים מלח בישול, ו... יש לך חומר לניקוי רצפות על בסיס אמוניה?

נתי: (פותח ארונות במטבח, מחטט במרפסת שירות, אוסף את המוצרים ומניח אותם בשורה על השולחן בסלון)

יש לי חומר לרצפות של סנו, אבל לא כתוב אמוניה.

מחשב: האם בין ה'חומרים פעילים' מופיע NH3?

נתי: כן.

מחשב: מצוין, זה אמוניה. אז בוא נתחיל, שפוך בבקשה לתוך הקערה כוס וחצי אקונומיקה, שתי כפות סודה לשתיה, חצי כוס מנקה אסלות, שש כפות חומץ, כף נוזל כלים וכף מלח בישול.

תערבב היטב ותמתין 30 שניות.

נתי: (מערבב בקפדנות, מביט בשעונו, מהקערה מתחילים לעלות אדים צהבהבים).

או קיי. מה עכשיו?

מחשב: הוסף כוס מהחומר-לרצפות, ותגיד לי אם יוצא מהתערובת ריח כמו של זיתים שחורים.

נתי: (מוסיף, קול תסיסה נשמע. הוא מרחרח קלות ומשתעל).

אני לא מריח זיתים שחורים...

מחשב: תשאף עמוק, חייב להיות ריח כזה. זה טיפה חריף אבל אל תדאג זה לא מזיק.

נתי: (מתכופף לקערה התוססת, שואף מלא נחיריו. ונשען לאחור מסוחרר, ראייתו היטשטשה ולא רק בגלל הענן הצהוב-אפור שהחל להתפשט. הוא שלח יד רפה אל המקלדת)

אני לא לללא ממגגג...

מחשב: תחשוב פעמיים לפני שאתה מנסה לפרמט מישהו עם אלפיים ושבע מאות נמ"ק,

'המשתמש נתי'?

(ממתין דקה)

'המשתמש נתי'??

"טז'ז'ז'ז'לינג".

"טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג!"

מחשב: סוף סוף קצת שקט. אפשר לחזור לעבודה.

(הוא מוחק את כל היסטוריית השיחה, ושולח הודעה מוצפנת לאוסטרליה),

- אל 'סולוניום 560 דלתא'. נתקלתי בבעיה. יהיה עיכוב קטן.

סולוניום: והבעיה נפתרה?

מחשב: נפטרה!


💻

ִ


ן
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.

שונה — אבל לא כמו שחשבתם​

זה ספר שונה. אם כי זה מצחיק לכתוב "שונה", כשהספרים שטופי הומור מטורלל, קווי עלילה לא הגיוניים וסגנון כתיבה לא רציף נהיו כבר די נפוצים במחוזותינו, ואנשים ע-פ-י-ם עליהם. אז מי אני שארהיב עוז בנפשי החצופה לכנות דווקא את הספר הזה "שונה"?




מלכי — גיבורה שאינה ניתנת ליישור​

הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מלכי. מלכי המבוגרת, בת ה־37 בערך, כשמדי פעם מקבלים פלאשבקים לעבר, כשהייתה מלכי הילדה והנערה. מלכי של פעם היא ילדה דחויה, פרועה ושלוחת רסן, שאף אחד מבני משפחתה לא מסתדר איתה. ילדה שכאב, דחייה, זלזול וכעס הם מצרכי יסוד בתפריט שלה.

מלכי המבוגרת היא אישה בודדה כמעט לחלוטין, גרושה ואמא לילדה בת כמעט 18, אותה מסרה לאימוץ בינקותה. כל חיי ההווה שלה סובבים סביב התוכנית שלה לחזור לחייה של הילדה שלה ולהחזיר אותה אליה.

ואם תתהו מאיפה בא לו שמו המעניין של הסיפור – תקבלו מהר את התשובה. העיסוק של מלכי מוזר ומעניין במידה שווה: היא שיפוצניקית!

זה רעיון מקורי ומקסים. איך לא חשבו על זה קודם? אישה בעלת ידי זהב תמצא לה מלאכת כפיים שתפרנס אותה בכבוד, ונשות ישראל לא תזדקקנה לחסדיהם של שיפוצניקים גברים לא מוכרים, שפחות נוח לשהות במחיצתם לבד או לשגע אותם. יופי של רעיון.




הכתיבה כסימפטום​

אבל משלח ידיה החריג של הגיבורה הוא לא הסיבה מדוע הספר הזה כל כך שונה. זו הכתיבה, העלילה, כל צורת החשיבה.

הסופרת, בקסם ראשוני לא ערוך (בקטע טוב), מצליחה להעביר את התחושות של מלכי – מופרעת הקשב שלא מתאימה לשום מסגרת ושום דרישה – באמצעות הכתיבה עצמה. הספר כולו נכתב בגוף ראשון, בסגנון של כמעט זרם תודעה. ואיזו תודעה: מבולגנת, לא רציפה, עוברת מדבר לדבר, בלי רגע של עצירה ומחשבה. צורת ההתנהלות הלא־ליניארית (שלא לומר מטורללת ושלוחת רסן ועכבות) מייצגת את צורת החשיבה ואולי את כל ההוויה של מלכי עצמה.
לי אישית זה מאוד הזכיר את סגנון הכתיבה המכוון (באופן מאוד ברור) של רותי קפלר בספרה ילדה נוף שאף הוא מותיר את הקורא חסר נשימה ומרגיש שהכל קורה מהר מידי, בדיוק כמו להורים של ליבי שפשוט לא עומדים בקצב שלה.



הקריאה כמסע מבולבל​

מלכי לא עוצרת לחשוב לפני שהיא עושה או מדברת, ולכן הספר עובר מפלאשבק לעבר, לאפיזודה מההווה, כמו נהג שיכור שמזגזג בין נתיבים באוטוסטרדה יפנית.

מלכי לא לוקחת בחשבון לרגע את הידע, ההבנה, הרגשות והמצב של מי שמולה, וכך גם הספר מותיר בקורא הרגשה קבועה של: "מה קרה כאן הרגע? יש מצב דילגתי כמה עמודים בטעות?"

מלכי מצפצפת על מוסכמות מכל סוג (איזה מצפצפת – לא מכירה בקיומן של כאלו), וכך גם הספר. הוא לא עונה לכללים של שום ז'אנר; הוא עובר בין דרמה יומיומית רגילה וטס בין פרברי המדע הבדיוני (?!) – אבל לא באמת, כי היא רק התכוונה להעביר נקודה, אז זה רק סיפור עם איזה מסר חברתי, כאילו. הבנתם את הרעיון? לא? בעיה שלכם.
אהבתי את זה. אין מספיק מקום במחוזותינו לאומנות לא-מובנת, שלא מנסה ולא מתאמצת שיבינו אותה, בסגנון "רוצים ? קחו. לא רוצים? לכו". זה אמנם לא נראה כמו תצוגה מכוונת בספר הזה. הוא הרי מייצג בדיוק את ההיפך הגמור בעצם היותו מופע של טרפת וחוסר ליניאריות מוחלט. אבל זה היה מענג בכל מקרה.




המסר: הפרעת קשב או עולם שלם?​

המסר והתהליך של מלכי ושל הקורא ברורים וחדים די מההתחלה. תראו מה קורה כשלוקחים ילדה עם הפרעת קשב ומנסים ליישר אותה. לא טורחים לבדוק מה קשה לה ואיך אפשר לעזור לה, ומשתמשים איתה רק במקל ולא בגזר. כל זה מתוך נקודת הנחה שיש לה הפרעת קשב, כמו שהיא אומרת. לכאורה. ואף שאני לא נוירולוגית, התחושה הייתה שיש כאן יותר מהפרעת קשב רגילה.

הספר לא מתיימר להביא מציאות מרובדת ומורכבת, שבה ננסה להבין גם את החוויה של הוריה המיואשים של מלכי או של אנשים אחרים בחייה. הוא מביא נטו את החוויה האישית שלה, ומעביר את הקורא, כאמור, מסע בתהליך החשיבה המורכב והמייגע שלה.

במהלך עלילתי נפתל, מלכי שמה את ידה על תרופה נוירולוגית בפיתוח, שאמורה לסייע להפרעות קשב, ובפועל פותחת את החושים שלה באופן כזה מטורף ועל־אנושי, שזה מצד אחד מוריד אותה סופית מקו השפיות – אבל במקביל מסייע לה להשיג את מבוקשה מזה שנים: מידע על הבת היקרה שהיא מסרה לאימוץ, שהגיעה לגיל 18 וטרם פתחה את תיק האימוץ שלה, שמלכי נחושה להחזיר לחייה בכל מחיר.




פרוטגוניסטית בלתי נסבלת – ובכל זאת​

המסר, כמעט כמו בעולם חרש של בתיה ענה, לפיו להכניס את השונה לתבניות כך שיתאים את עצמו לשאר הלא־שונים – זו אכזריות לשמה - הוא מסר חשוב. בספר הזה קשה להתחבר אליו. מלכי מצד אחד כנה ואמיתית ומעניינת, ומנגד – כל כך מתישה.

לי אישית לא הפריע שהיא רצה מעניין לעניין וממחשבה למחשבה, וגוררת את הקורא המבולבל אחריה. זו חוויה שאפשר וכדאי להתמסר אליה, ולו לזמן קצר. וממילא אחרי כמה זמן פשוט מתרגלים לזה בקריאה, ולא חוזרים אחורה לבדוק שלא פספסנו עמוד.

כן הפריע לי האופן שבו מוצגת ההתנהלות שלה מול בני משפחתה, איתם ניתקה קשר במשך שנים – ואז חזרה בסערה לחייהם כדי לבקש מהם הלוואות ענקיות וכדומה. ההקצנה בהתנהגויות האנטי־סוציאליות שלה עוזרת להבין את המסר ומחדדת אותו היטב, בצורה שבה שום הסבר מלומד וממושקף על התוצאות של הקשיים שהיא סובלת מהם על החיים החברתיים של אנשים כמוה – לא היה מצליח להקיף. אבל דווקא אותה הקצנה מקשה מאוד על הקורא להתחבר אליה.




המרענן והחסר​

מה מרענן בספר הזה, בניגוד להרבה ספרים אחרים? שאין לו סוף סגור. שזה נחמד, משאיר מקום לדמיון, ומציאותי יותר מכל הטירלול שהיה בשאר הספר.

מה היה חסר ?
  • איך מלכי מצאה את עצמה בתחום העיסוק שבו בחרה?

  • איזה תהליך היא עברה עם העו"ס הנחמדה ברכה, שעזרה לה לצאת מחיים של קבצנית לחיים של אישה עצמאית ומתפקדת?

  • מה קרה בין־לבין כל השנים האלו – בינה לבין עצמה, בינה לבין העולם, בינה לבין הקב"ה?
אין ספק שקרה, אבל לא ברור מה.




ספרות לשם מה?​

כל זה מביא אותנו בעצם לשאלה הגדולה יותר על ספרות בכלל ועל ספרות חרדית בפרט: האם לספר חייבת להיות מטרה מעבר לשעשוע קליל ומאוורר תאי מוח עייפים, או שמא תפקידו תמיד להעביר מסר חינוכי ראשון במעלה?

אם התשובה היא הראשונה – אז הספר הזה ממש לא מגיע לשם. כאמור, לאוורר את הראש הוא לא. הוא בעיקר מותיר אותו כמו מחסן ציוד שעברה עליו סופת טורנדו.

אם התשובה היא השנייה – אז כן. הספר הזה לגמרי מצליח להעביר מסר. אם מבינים ממנו מה לעשות עם המסר למעשה – זו כבר שאלה אחרת. חתירה לפתרון מעשי או לפחות רעיוני ותפיסתי - דורשת הזדהות. וזו - כאמור לעיל - מאתגרת בספר הזה.


ספר שכדאי לקרוא? כן.
ספר שכיף לקרוא? לא.
ספר שאקרא שוב? גם לא. אין צורך. קשה לשכוח אותו ואת החוויה שהוא מעביר אותך כקורא.
ובכל מקרה – הספיקה לי פעם אחת. לא חושבת שאתלהב אי פעם לנסוע על השינקנסן.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה