הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"בלי בורא עולם כולנו מונשמים ומורדמים", אומרות רחל ברג, מירי גולדיש, ורחל בן חמו – שלושתן היו מונשמות ומורדמות ומצבו הוגדר קריטי לאחר שנדבקו בנגיף הקורונה. בחסדי שמים גלויים הן החלימו, וכעת משתפות בתקופה ובתובנות
רחל ברג, רחל בן חמו ומירי גולדיס – שלוש נשים שהיו במצב קריטי בעקבות נגיף הקורונה. לאחר שהיו מורדמות ומונשמות במשך מספר שבועות, הן התעוררו, התאוששו, החלימו – וחזרו לביתן ולמשפחתן.
גם גולשי הידברות זעקו בתפילה לרפואתן של רחל נעמי בת אסתר חנה, מרים יהודית בת חנה גיטל, ורחל חיה בת מרים, בתוך שאר חולי ישראל, וראויים לשמוח בבשורות הטובות ובקבלת התפילות.
בראיון משותף ומדמיע במיוחד שהעניקו לקו "למען אמהות", הן חשפו בגילוי לב את אשר עבר עליהן, את רגע ההתעוררות, את הכרת הטוב שהן חשות לעם ישראל על התפילות וההתחזקות, ואת המסרים שהם הפיקו מהטלטלה הגדולה בחייהם.
"היום, אחרי כל הטלטלה הזו, אני ב"ה אמא לשישה", אומרת רחל ברג, שהיתה היולדת הראשונה בארץ שנדבקה במוטציה הבריטית, ומצבה הידרדר במהירות. רחל הובהלה לבית החולים לאחר שנדבקה בקורונה, הוכנסה לניתוח קיסרי דחוף, בו ילדה את בנה השישי בשבוע ה-31 להריון, ולאחר מכן הונשמה והורדמה, ואף חוברה למכונת האקמו – כשהרופאים נאבקים על חייה, ועם ישראל זועק לבורא בתפילה.
"ילדתי את בני השישי כשכל העולם שותף לכך, חוץ ממני", אומרת רחל. "הייתי מורדמת שישה שבועות, ברגע אחד הכל נעצר, וכל מה שהיה לא מה שיהיה. מה עבר על כל המשפחה בשבועות הללו? איך הילדים הצליחו להתמודד? לאחר שהתעוררתי בחסדי ה', וסיפרו לי על כל מה שהתרחש. מספרים לך שהתינוק כבר בן חודשיים, וקוראים לו ככה... ואת יכולה רק לשכב במיטה, ולהסתכל למעלה, ולומר: 'זה מה שה' רצה, וזה מה שה' תכנן, וזה הכי טוב'.
"בני המשפחה שאלו את מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי במה להתחזק, והוא אמר שבני המשפחה יסיימו את הש"ס. אכן כל מסכתות הש"ס חולקו בין בני המשפחה, אך לסיים 2,711 דפים לוקח זמן, ורצו משהו נוסף שיקרה מהר יותר. לכן חילקו פעם נוספת את הש"ס, בין אלפי אנשים צדיקים בעם ישראל. תוך שבוע סיימו את הש"ס, ועשו בבית שלנו את סיום הש"ס. בדיוק אז חל שיפור", מספרת רחל.
"אחר כך היתה הרעה, ואחרי הברית של התינוק, שהתקיימה אצל רבי חיים קנייבסקי, וכל התפילות והזעקות שהתרחשו שם - חל השיפור המשמעותי עד שהצליחו להעיר אותי. כשהתעוררתי, ושמעתי על החודשיים שעברו כשאני ישנתי, והעיקר הוא לקבל באמונה כל מיני דברים שקרו עם הילדים בתקופה שאני ישנתי, וגם התינוק הקטן – שאת מסתכלת עליו ויודעת שהכל יהיה אחרת, החיים שלו התחילו אחרת. את לא החזקת אותו, ואת לא האכלת אותו, ולזכור כל הזמן שזה מה שה' רצה, זה הכי טוב לנו ,זה הכי טוב לו, והכי טוב לשאר הילדים. לראות את הכל בלי נקיפות מצפון ולהמשיך הלאה", משתפת רחל ומעוררת התפעלות.
מירי גולדיש, שהיתה מונשמת ומורדמת במשך שבועיים וחצי, משתפת בתחושותיה: "קודם כל תודה על כל התפילות והקבלות. כשהתעוררתי והתחלתי לשמוע. אחד המתנדבים במחלקה סיפר לי: 'השבת הזו 480 נשים קיבלו שבת מוקדם לזכותך', וגם: '800 נשים אמרו שיר השירים לרפואתך'. הדברים האלה גרמו לי כל פעם לבכי מחדש. אני מודה לכל מי שהתפלל עלי, ולכל מי שקיבל קבלות. יש לי הכרת הטוב לכולכם.
"זה לא היה קל", משתפת מירי ומציינת שהימים הראשונים אחרי שמתעוררים מההרדמה ומההנשמה הם קשים מאוד. "זו מלחמה על כל נשימה. שיעולים בלי סוף. אף אחד מבני המשפחה לא יכול היה להיכנס, כיוון שזו מחלקת טיפול נמרץ קורונה, וניתן להיכנס רק פעם ביום לביקור של חצי שעה. אז אתה מתמודד לבד כל הזמן. הייתי עם קנולה ולא יכלתי לדבר. זה לא היה קל. החיזוקים של עם ישראל והתמיכה נתן המון כוח
"איבדתי את אמא שלי מהקורונה שבוע אחרי שמחת תורה. הילדים חוו אבידה של מישהו קרוב ואהוב אליהם מאוד", ממשיכה מירי. "אנחנו גרים קרוב מאוד והיינו נפגשים הרבה. האבידה היתה קשה. לאחר תקופה קצרה חמי נדבק בחיידק הטורף ברגל, ובניסי ניסים ניצל, וגם הרגל שלו ניצלה. למחלה שלי הגענו כל המשפחה טעונים רגשית ופיזית. אני לא יודעת איך הילדים שלי שרדו את זה.
"השכנה בדלת מולי ילדה אף היא בן באותם ימים בהם אני ילדתי, הונשמתי והורדמתי. הילדים חוו מקרוב מאוד: ברית. תינוק בבית. אמא בבית. ואילו אצלינו - אמא בבית חולים. התינוק לא בבית. אין עדיין ברית.
"התינוק נולד פג, במשך שבועיים וחצי הוא היה מאושפז, ורק אז היתה הברית. אצל הרבי שלנו, האדמו"ר מבאיאן. היתה ברית מרגשת מאוד. השם של התינוק זה על שם הרבי הקודם. הייתי שותפה מרחוק, ובכיתי המון. בתום הברית הרבי לקח את 2 הבנים שלי הקטנים, דיבר איתם ביחידות, וחיזק אותם. הייתי רחוקה וחלשה, הרגעים האלו היו מאוד קשים.
"משקפיים שנשברו לילד, נעליים שנקרעו לילד אחר והייתי אמורה לקנות. המשפחה תמכה מכל הכיוונים עם כל הקושי. כשתכננו את החזרה הביתה ועל השחרור, אז מה קורה עם האוכל. הטשטוש הוא עוד הרבה ימים אחרי שאת מתעוררת. מה עם אוכל? מה עם כביסות? מה עם ניקיון? לא חיינו את הזמן בו לא היינו כאן", משתפת מירי.
"ניסיתי להיזכר מה היה התאריך בו התאשפזתי, ולא הצלחתי להיזכר. אמרתי לבעלי: כל מה שאתה אומר זה כמו סיפור על אחרים. בזמן הכי קשה, הכי קריטי, כשהייתי מורדמת – היו לי 3 פעמים בו הייתי קרובה יותר לקב"ה, עם נפילות מטורפות. היו לי מצבים ממש קריטיים, אבל התפילות של עם ישראל החזירו אותי לחיים", מוסיפה מירי.
הקלף המנצח
"הקלף המנצח בעיניי", אומרת רחל ברג, "זה כוחן של תפילות ציבור. כשבעלי קיבל את הטלפון הקשה מבית החולים, כמה שעות לאחר שאושפזתי: 'אשתך במצב קריטי. אנחנו נלחמים על החיים שלה'. הוא הרגיש שזו קריאה מאוד חזקה, זה גדול עלי. החיים של אשתי תלויים מנגד, ואני צריך את העזרה של כלל ישראל. וזה מאוד נוגד את האופי שלו. אך הוא הרגיש: תפילות יחיד לפעמים מתקבלות ולפעמים לא. תפילות של רבים מתקבלות. בעלי החל להרים טלפונים לכל מי שהוא יכל – תעזרו לי, תרבו זכויות לרפואת אשתי. כשהתעוררתי, בהתחלה מבולבלת ולא יודעת מה קורה, ואת מתחילה לשמוע דרישות שלום: 'את שינית לנו את החיים', 'בזכותך התחזקנו מאוד', 'כמה התפללנו עלייך', ואת לא יודעת איך להתמודד עם כל המידע הזה. אני בסך הכל ישנתי, וכולם הפעילו כל כך הרבה זכויות של ציבור, ואת לא יודעת איך להחזיר לעם ישראל כל כך הרבה טובה.
"אין לי איך להחזיר לכל העם על כל מה שהם עשו. איך הסתדרתם כל הזמן הזה? כל המשפחה וכל הסביבה, כמה הרבה עזרה נתנו. כוח של ציבור, כוח של עם ישראל זה משהו חזק.
"כשהתעוררתי, כשפקחתי את העיניים בפעם הראשונה, וכל הרופאים נכנסו לחדר ואמרו: 'אנחנו לא האמנו שנגיע ליום הזה'. לאורך כל השבועות הקשים הרופאים אמרו: 'אנחנו עושים את שלנו אבל אנחנו לא יודעים. תתפללו'. וכשהתפילות נענו - כמה קידוש ה' זה עשה, עם ישראל נאבק בשביל מישהו שהם בכלל לא מכירים. כמה מיוחד שאנו שייכים לכזה עם. הכרת הטוב שאנו מרגישים כלפי כולם. תודה על כל מה שאנשים עשו, וכל לימוד. להודות לכל אחת על כל דבר. בעלי נהיה מוכר מאוד לצערו, ואנחנו הולכים ברחוב ואנשים שאני לא מכירה אומרים לי: 'את רחל נעמי? כמה התפללנו עלייך'.
"הקלף שעזר לי להתמודד", משתפת מירי גולדיש בכנות, "זה השמחה. מתוך השמחה אפשר לצאת מכל הצרות. באותו בוקר, כשהתעוררתי, מאוד בכיתי לאמא שלי: 'למה את לא נמצאת פה לידי, את היחידה שיכולה להבין אותי, כי גם את היית מונשמת ומורדמת'. אך המחשבות על אמי ז"ל והגעגועים היו לי קשים מאוד. לכן קצת הדחקתי את המחשבה, וניסיתי בכל כוחי למצוא משהו להתחזק. לא יכולתי לדבר, הייתי מחוברת לקנולה, וגם חלשה מאוד. ואז הגיעה אליי תחושה חזקה שלהתחזק מול קושי זה רק על ידי חיבור לקב"ה. הוא לא צריך קול. לא יכלתי לזוז ולא לדבר, רק להרגיש אותו. החיבור לקב"ה היה פשוט... מתוק. רק בכזה קושי אפשר להרגיש את הקב"ה פה איתך מלטף ואוהב, ואומר: 'זה מה שהכי טוב בשבילך עכשיו'. לאט לאט המחשבה הזו הרגיעה אותי. זה מה שהכי הרגיע אותי גם בפיזי וגם בנפשי, וכשהייתי רגועה עלתה לי המחשבה של השמחה. כשבן אדם בשמחה הוא מצליח לצאת מכל הצרות. והחלטתי: מעכשיו אני יותר מחייכת אפילו במצב הקשה הזה. החיוך נותן עוד כוח לעוד התמודדות. כמובן שיש רגעים לא קלים, אבל השמחה נותנת את הכוח להמשיך להתמודד.
רחל בן חמו מציינת כי אינה מצביעה על קלף אחד, אלא על מספר דברים: "כמו אנטיביוטיקה שהחיידק נעשה מוגן כלפיה, כל פעם לומדת עוד משהו", היא מסבירה. "למשל התוודעתי לעצמי, לרגשות שעולים בי, דאגה, פחד, תסכול, חוסר אונים. אחותי, אני חייבת לה את כל חיי. היא חלתה בקורונה עוד לפני, והלכתי להשיג לה מחולל חמצן. בעלי ואני נסענו לחסדי עמרם והבאנו לה מחולל חמצן. כשהייתי בטיפול נמרץ – יחד עם בעלי היא תמכה בי יום ולילה. בתקופה הזו למדתי להכיר את עצמי. מי אני, מה אני, מה עולה בתוכי. זה מה שה' ברא. כך אני. אני לבד לא יכולה. אני צריכה את בורא עולם. לא להילחם. כך ה' ברא אותי ועם זה אני עובדת, ושהקב"ה ייתן את הכוח להתגבר. כי את גם חלשה פיזית וגם נפשית, ואת לא יכולה לבד.
"לאחר שהתעוררתי, אמרה לי האחות הערביה: 'אני ליוויתי אותך לאורך כל ההרדמה. היית גיבורה'. אמרתי לה: 'אני גיבורה? בורא עולם גיבור'. הרופאים הרימו ידיים. בזכות התפילות של כל מי שהתפלל עלי בלי להכיר אותי. כל כך מרגש לחשוב על עם ישראל ועל האחדות. בלי להכיר, עוצרים את החיים, חושבים על החולה, על הבעל והמשפחה ומתפללים ומתחזקים.
"מישהי אמרה לי שהיא מרגישה שהקב"ה הוא כמו שוטר שמחכה בפינה ועושה לה 'נו נו נו'. מישהי שיתפה אותי שהיא מרגישה לא רצויה, שבורא עולם לא אוהב אותה כי היא לא מספיק טובה", אומרת רחל בן חמו ומסבירה מדוע המחשבה הזו מוטעית מן היסוד. "בפרק תהילים בפרק קמ"ז כתוב 'הנותן מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא'. הקב"ה מונה מספר לכל כוכב וכוכב, ונותן שם לכל כוכב וכוכב, אז הוא לא יתיחס לכל שבורי הלב? כשבן אדם חולה הקב"ה איתו. אז זה לא כמו שוטר שמחכה לך בפינה לראות אם יש לך מסכה ולקנוס אותך בדווקא. אני מרגישה מול בורא עולם כמו שאמא נכנסת לחדר הילדים בלילה ומיטיבה את השמיכה של ציפי ובודקת את הנשימות של רבקי, וככה זה כל לילה, ואם אחד הילדים חולה היא משתדלת שיהיה לו יותר טוב. הרבה יותר מכך – זה יחסו של הקב"ה אלינו. 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. הרגשתי כל הזמן השכינה למראשותיו של חולה. הקב"ה איתי. הוא מנשים אותי והוא מעודד אותי. וכולנו מורדמים ומונשמים ללא בורא עולם. והחיזוק בעניין הזה נותן לי כוח להרגיש שהקב"ה אוהב אותי".
חיזוק נוסף מציינת רחל בן חמו: "המכין מצעדי גבר. התחלתי להעריך מה זה להתחיל לעלות במדרגות, זה לא מובן מאליו. עדיין קשה לי. אני צריכה לאחוז במעקה, הרגליים רועדות. הנותן ליעף כוח. זה לא מובן מאליו. בידך לגדל ולחזק לכל. זה כל כך מחזק וממלא באמונה, ואז אתה רואה את הנקודות החיוביות. הנה אתמול לא הצלחתי לעלות והייתי צריכה להחזיק במעקה ב-2 ידיים, והיום אני מחזיקה רק ביד אחת.
"אנחנו יכולים לגלות בעצמנו יכולות שנגלה בעצמנו פוטנציאל וכוחות שטמונים בתוכנו, וביום יום לא כ"כ נותנים לעצמנו להוציא את זה החוצה. ובורא עולם אומר לנו: אני רוצה אותך בעוד משהו, תני לעצמך עוד דברים שאת יכולה לעשות", מסיימת רחל את דבריה.
קרדיט: https://www.hidabroot.org/article/1153161
רחל ברג, רחל בן חמו ומירי גולדיס – שלוש נשים שהיו במצב קריטי בעקבות נגיף הקורונה. לאחר שהיו מורדמות ומונשמות במשך מספר שבועות, הן התעוררו, התאוששו, החלימו – וחזרו לביתן ולמשפחתן.
גם גולשי הידברות זעקו בתפילה לרפואתן של רחל נעמי בת אסתר חנה, מרים יהודית בת חנה גיטל, ורחל חיה בת מרים, בתוך שאר חולי ישראל, וראויים לשמוח בבשורות הטובות ובקבלת התפילות.
בראיון משותף ומדמיע במיוחד שהעניקו לקו "למען אמהות", הן חשפו בגילוי לב את אשר עבר עליהן, את רגע ההתעוררות, את הכרת הטוב שהן חשות לעם ישראל על התפילות וההתחזקות, ואת המסרים שהם הפיקו מהטלטלה הגדולה בחייהם.
"היום, אחרי כל הטלטלה הזו, אני ב"ה אמא לשישה", אומרת רחל ברג, שהיתה היולדת הראשונה בארץ שנדבקה במוטציה הבריטית, ומצבה הידרדר במהירות. רחל הובהלה לבית החולים לאחר שנדבקה בקורונה, הוכנסה לניתוח קיסרי דחוף, בו ילדה את בנה השישי בשבוע ה-31 להריון, ולאחר מכן הונשמה והורדמה, ואף חוברה למכונת האקמו – כשהרופאים נאבקים על חייה, ועם ישראל זועק לבורא בתפילה.
"ילדתי את בני השישי כשכל העולם שותף לכך, חוץ ממני", אומרת רחל. "הייתי מורדמת שישה שבועות, ברגע אחד הכל נעצר, וכל מה שהיה לא מה שיהיה. מה עבר על כל המשפחה בשבועות הללו? איך הילדים הצליחו להתמודד? לאחר שהתעוררתי בחסדי ה', וסיפרו לי על כל מה שהתרחש. מספרים לך שהתינוק כבר בן חודשיים, וקוראים לו ככה... ואת יכולה רק לשכב במיטה, ולהסתכל למעלה, ולומר: 'זה מה שה' רצה, וזה מה שה' תכנן, וזה הכי טוב'.
"בני המשפחה שאלו את מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי במה להתחזק, והוא אמר שבני המשפחה יסיימו את הש"ס. אכן כל מסכתות הש"ס חולקו בין בני המשפחה, אך לסיים 2,711 דפים לוקח זמן, ורצו משהו נוסף שיקרה מהר יותר. לכן חילקו פעם נוספת את הש"ס, בין אלפי אנשים צדיקים בעם ישראל. תוך שבוע סיימו את הש"ס, ועשו בבית שלנו את סיום הש"ס. בדיוק אז חל שיפור", מספרת רחל.
"אחר כך היתה הרעה, ואחרי הברית של התינוק, שהתקיימה אצל רבי חיים קנייבסקי, וכל התפילות והזעקות שהתרחשו שם - חל השיפור המשמעותי עד שהצליחו להעיר אותי. כשהתעוררתי, ושמעתי על החודשיים שעברו כשאני ישנתי, והעיקר הוא לקבל באמונה כל מיני דברים שקרו עם הילדים בתקופה שאני ישנתי, וגם התינוק הקטן – שאת מסתכלת עליו ויודעת שהכל יהיה אחרת, החיים שלו התחילו אחרת. את לא החזקת אותו, ואת לא האכלת אותו, ולזכור כל הזמן שזה מה שה' רצה, זה הכי טוב לנו ,זה הכי טוב לו, והכי טוב לשאר הילדים. לראות את הכל בלי נקיפות מצפון ולהמשיך הלאה", משתפת רחל ומעוררת התפעלות.
מירי גולדיש, שהיתה מונשמת ומורדמת במשך שבועיים וחצי, משתפת בתחושותיה: "קודם כל תודה על כל התפילות והקבלות. כשהתעוררתי והתחלתי לשמוע. אחד המתנדבים במחלקה סיפר לי: 'השבת הזו 480 נשים קיבלו שבת מוקדם לזכותך', וגם: '800 נשים אמרו שיר השירים לרפואתך'. הדברים האלה גרמו לי כל פעם לבכי מחדש. אני מודה לכל מי שהתפלל עלי, ולכל מי שקיבל קבלות. יש לי הכרת הטוב לכולכם.
"זה לא היה קל", משתפת מירי ומציינת שהימים הראשונים אחרי שמתעוררים מההרדמה ומההנשמה הם קשים מאוד. "זו מלחמה על כל נשימה. שיעולים בלי סוף. אף אחד מבני המשפחה לא יכול היה להיכנס, כיוון שזו מחלקת טיפול נמרץ קורונה, וניתן להיכנס רק פעם ביום לביקור של חצי שעה. אז אתה מתמודד לבד כל הזמן. הייתי עם קנולה ולא יכלתי לדבר. זה לא היה קל. החיזוקים של עם ישראל והתמיכה נתן המון כוח
"איבדתי את אמא שלי מהקורונה שבוע אחרי שמחת תורה. הילדים חוו אבידה של מישהו קרוב ואהוב אליהם מאוד", ממשיכה מירי. "אנחנו גרים קרוב מאוד והיינו נפגשים הרבה. האבידה היתה קשה. לאחר תקופה קצרה חמי נדבק בחיידק הטורף ברגל, ובניסי ניסים ניצל, וגם הרגל שלו ניצלה. למחלה שלי הגענו כל המשפחה טעונים רגשית ופיזית. אני לא יודעת איך הילדים שלי שרדו את זה.
"השכנה בדלת מולי ילדה אף היא בן באותם ימים בהם אני ילדתי, הונשמתי והורדמתי. הילדים חוו מקרוב מאוד: ברית. תינוק בבית. אמא בבית. ואילו אצלינו - אמא בבית חולים. התינוק לא בבית. אין עדיין ברית.
"התינוק נולד פג, במשך שבועיים וחצי הוא היה מאושפז, ורק אז היתה הברית. אצל הרבי שלנו, האדמו"ר מבאיאן. היתה ברית מרגשת מאוד. השם של התינוק זה על שם הרבי הקודם. הייתי שותפה מרחוק, ובכיתי המון. בתום הברית הרבי לקח את 2 הבנים שלי הקטנים, דיבר איתם ביחידות, וחיזק אותם. הייתי רחוקה וחלשה, הרגעים האלו היו מאוד קשים.
"משקפיים שנשברו לילד, נעליים שנקרעו לילד אחר והייתי אמורה לקנות. המשפחה תמכה מכל הכיוונים עם כל הקושי. כשתכננו את החזרה הביתה ועל השחרור, אז מה קורה עם האוכל. הטשטוש הוא עוד הרבה ימים אחרי שאת מתעוררת. מה עם אוכל? מה עם כביסות? מה עם ניקיון? לא חיינו את הזמן בו לא היינו כאן", משתפת מירי.
"ניסיתי להיזכר מה היה התאריך בו התאשפזתי, ולא הצלחתי להיזכר. אמרתי לבעלי: כל מה שאתה אומר זה כמו סיפור על אחרים. בזמן הכי קשה, הכי קריטי, כשהייתי מורדמת – היו לי 3 פעמים בו הייתי קרובה יותר לקב"ה, עם נפילות מטורפות. היו לי מצבים ממש קריטיים, אבל התפילות של עם ישראל החזירו אותי לחיים", מוסיפה מירי.
הקלף המנצח
"הקלף המנצח בעיניי", אומרת רחל ברג, "זה כוחן של תפילות ציבור. כשבעלי קיבל את הטלפון הקשה מבית החולים, כמה שעות לאחר שאושפזתי: 'אשתך במצב קריטי. אנחנו נלחמים על החיים שלה'. הוא הרגיש שזו קריאה מאוד חזקה, זה גדול עלי. החיים של אשתי תלויים מנגד, ואני צריך את העזרה של כלל ישראל. וזה מאוד נוגד את האופי שלו. אך הוא הרגיש: תפילות יחיד לפעמים מתקבלות ולפעמים לא. תפילות של רבים מתקבלות. בעלי החל להרים טלפונים לכל מי שהוא יכל – תעזרו לי, תרבו זכויות לרפואת אשתי. כשהתעוררתי, בהתחלה מבולבלת ולא יודעת מה קורה, ואת מתחילה לשמוע דרישות שלום: 'את שינית לנו את החיים', 'בזכותך התחזקנו מאוד', 'כמה התפללנו עלייך', ואת לא יודעת איך להתמודד עם כל המידע הזה. אני בסך הכל ישנתי, וכולם הפעילו כל כך הרבה זכויות של ציבור, ואת לא יודעת איך להחזיר לעם ישראל כל כך הרבה טובה.
"אין לי איך להחזיר לכל העם על כל מה שהם עשו. איך הסתדרתם כל הזמן הזה? כל המשפחה וכל הסביבה, כמה הרבה עזרה נתנו. כוח של ציבור, כוח של עם ישראל זה משהו חזק.
"כשהתעוררתי, כשפקחתי את העיניים בפעם הראשונה, וכל הרופאים נכנסו לחדר ואמרו: 'אנחנו לא האמנו שנגיע ליום הזה'. לאורך כל השבועות הקשים הרופאים אמרו: 'אנחנו עושים את שלנו אבל אנחנו לא יודעים. תתפללו'. וכשהתפילות נענו - כמה קידוש ה' זה עשה, עם ישראל נאבק בשביל מישהו שהם בכלל לא מכירים. כמה מיוחד שאנו שייכים לכזה עם. הכרת הטוב שאנו מרגישים כלפי כולם. תודה על כל מה שאנשים עשו, וכל לימוד. להודות לכל אחת על כל דבר. בעלי נהיה מוכר מאוד לצערו, ואנחנו הולכים ברחוב ואנשים שאני לא מכירה אומרים לי: 'את רחל נעמי? כמה התפללנו עלייך'.
"הקלף שעזר לי להתמודד", משתפת מירי גולדיש בכנות, "זה השמחה. מתוך השמחה אפשר לצאת מכל הצרות. באותו בוקר, כשהתעוררתי, מאוד בכיתי לאמא שלי: 'למה את לא נמצאת פה לידי, את היחידה שיכולה להבין אותי, כי גם את היית מונשמת ומורדמת'. אך המחשבות על אמי ז"ל והגעגועים היו לי קשים מאוד. לכן קצת הדחקתי את המחשבה, וניסיתי בכל כוחי למצוא משהו להתחזק. לא יכולתי לדבר, הייתי מחוברת לקנולה, וגם חלשה מאוד. ואז הגיעה אליי תחושה חזקה שלהתחזק מול קושי זה רק על ידי חיבור לקב"ה. הוא לא צריך קול. לא יכלתי לזוז ולא לדבר, רק להרגיש אותו. החיבור לקב"ה היה פשוט... מתוק. רק בכזה קושי אפשר להרגיש את הקב"ה פה איתך מלטף ואוהב, ואומר: 'זה מה שהכי טוב בשבילך עכשיו'. לאט לאט המחשבה הזו הרגיעה אותי. זה מה שהכי הרגיע אותי גם בפיזי וגם בנפשי, וכשהייתי רגועה עלתה לי המחשבה של השמחה. כשבן אדם בשמחה הוא מצליח לצאת מכל הצרות. והחלטתי: מעכשיו אני יותר מחייכת אפילו במצב הקשה הזה. החיוך נותן עוד כוח לעוד התמודדות. כמובן שיש רגעים לא קלים, אבל השמחה נותנת את הכוח להמשיך להתמודד.
רחל בן חמו מציינת כי אינה מצביעה על קלף אחד, אלא על מספר דברים: "כמו אנטיביוטיקה שהחיידק נעשה מוגן כלפיה, כל פעם לומדת עוד משהו", היא מסבירה. "למשל התוודעתי לעצמי, לרגשות שעולים בי, דאגה, פחד, תסכול, חוסר אונים. אחותי, אני חייבת לה את כל חיי. היא חלתה בקורונה עוד לפני, והלכתי להשיג לה מחולל חמצן. בעלי ואני נסענו לחסדי עמרם והבאנו לה מחולל חמצן. כשהייתי בטיפול נמרץ – יחד עם בעלי היא תמכה בי יום ולילה. בתקופה הזו למדתי להכיר את עצמי. מי אני, מה אני, מה עולה בתוכי. זה מה שה' ברא. כך אני. אני לבד לא יכולה. אני צריכה את בורא עולם. לא להילחם. כך ה' ברא אותי ועם זה אני עובדת, ושהקב"ה ייתן את הכוח להתגבר. כי את גם חלשה פיזית וגם נפשית, ואת לא יכולה לבד.
"לאחר שהתעוררתי, אמרה לי האחות הערביה: 'אני ליוויתי אותך לאורך כל ההרדמה. היית גיבורה'. אמרתי לה: 'אני גיבורה? בורא עולם גיבור'. הרופאים הרימו ידיים. בזכות התפילות של כל מי שהתפלל עלי בלי להכיר אותי. כל כך מרגש לחשוב על עם ישראל ועל האחדות. בלי להכיר, עוצרים את החיים, חושבים על החולה, על הבעל והמשפחה ומתפללים ומתחזקים.
"מישהי אמרה לי שהיא מרגישה שהקב"ה הוא כמו שוטר שמחכה בפינה ועושה לה 'נו נו נו'. מישהי שיתפה אותי שהיא מרגישה לא רצויה, שבורא עולם לא אוהב אותה כי היא לא מספיק טובה", אומרת רחל בן חמו ומסבירה מדוע המחשבה הזו מוטעית מן היסוד. "בפרק תהילים בפרק קמ"ז כתוב 'הנותן מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא'. הקב"ה מונה מספר לכל כוכב וכוכב, ונותן שם לכל כוכב וכוכב, אז הוא לא יתיחס לכל שבורי הלב? כשבן אדם חולה הקב"ה איתו. אז זה לא כמו שוטר שמחכה לך בפינה לראות אם יש לך מסכה ולקנוס אותך בדווקא. אני מרגישה מול בורא עולם כמו שאמא נכנסת לחדר הילדים בלילה ומיטיבה את השמיכה של ציפי ובודקת את הנשימות של רבקי, וככה זה כל לילה, ואם אחד הילדים חולה היא משתדלת שיהיה לו יותר טוב. הרבה יותר מכך – זה יחסו של הקב"ה אלינו. 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. הרגשתי כל הזמן השכינה למראשותיו של חולה. הקב"ה איתי. הוא מנשים אותי והוא מעודד אותי. וכולנו מורדמים ומונשמים ללא בורא עולם. והחיזוק בעניין הזה נותן לי כוח להרגיש שהקב"ה אוהב אותי".
חיזוק נוסף מציינת רחל בן חמו: "המכין מצעדי גבר. התחלתי להעריך מה זה להתחיל לעלות במדרגות, זה לא מובן מאליו. עדיין קשה לי. אני צריכה לאחוז במעקה, הרגליים רועדות. הנותן ליעף כוח. זה לא מובן מאליו. בידך לגדל ולחזק לכל. זה כל כך מחזק וממלא באמונה, ואז אתה רואה את הנקודות החיוביות. הנה אתמול לא הצלחתי לעלות והייתי צריכה להחזיק במעקה ב-2 ידיים, והיום אני מחזיקה רק ביד אחת.
"אנחנו יכולים לגלות בעצמנו יכולות שנגלה בעצמנו פוטנציאל וכוחות שטמונים בתוכנו, וביום יום לא כ"כ נותנים לעצמנו להוציא את זה החוצה. ובורא עולם אומר לנו: אני רוצה אותך בעוד משהו, תני לעצמך עוד דברים שאת יכולה לעשות", מסיימת רחל את דבריה.
קרדיט: https://www.hidabroot.org/article/1153161
