דיון בין צבע לצביעות: תפקידנו ככותבים בכתיבה רגישה

[רחל סרולוביץ]

זאת אמירה קצת מתמיהה,

אני מבינה את התמיהה שלך.
אני גם לא יודעת אם הבנתי נכון
אבל אם הבנו אותו הדבר-
אז אני לא חושבת שהמטרה מקדשת כל אמצעי.

מבחינתי הלקוח לוקח את כל האחריות על פרסום הדברים.

אבל לא לכל סוג פרסום אסכים להיות שותפה.
לא אכתוב דברים שנוגדים את השקפתי / מציקים לי.
(והיו דברים מעולם.
יצא לי לומר בי ללקוחה שביקשה פוסטים שהעלו בי קבס. אפרופו בחילה)

 

[מ. י. פרצמן]

לגבי הקושי האישי להכיל את ה'מקצועיות' שבטרגדיה -
אפשר לחשוב על זה כמו רופא שמנתח ניתוח חירום.
מוטלת לפניו גופה בין חיים למוות,
וכל מה שהוא רואה זה נתונים רפואיים, גרפים, אברים ועורקים.
לא בנאדם.
אם הוא יחשוב על האדם שלפניו הוא לא יהיה כשיר להועיל.

ובעניין תחושת הקבס,
אהבתי מאוד את הדוגמה הזאת.
השאירה אותי עם הרבה נקודות למחשבה.

 

[א-ירושלמית]

נתן כמו נתן, מקצין בכתיבתו.
אני מאמינה שהוא לא ירד לרמה של תיאורי דם ודמעות כדי לסחור בהם ולסחוט כספים בכוחות. בעצם, אם אי מי יעשה כזאת - כסף הוא לא ישיג, אלא גועל ותיעוב ודחיה.
מה כן? לפעמים צריך לרדת לקטנות כדי לרגש ולגעת בלב. מה זאת אומרת לרדת לקטנות? לתאר את הממתק שיש לחבר והילד שאין לו, לתאר את מי שלא מכין את נרות השבת מדי שבוע, כי הוא נפטר, וכשהאלמנה מכינה בעצמה את הפמוטות היא נצרבת מכאב, לתאר את המגבת הפשוטה שמתלבטים אם כן לקנות או לא לקנות, ולהשתמש במקום זה בגופיות שאבדו את צורתן. נכון שזה ממש ירידה לפרטים, אבל הפרטים האלו בנאליים לגמרי, ואף אחד לא חושף את עצמו יותר מדי. שוב, מדגישה, בכל טרגדיה יש כאבים פרטניים ויש כאבים כלליים. מפגש של אלמנה או אלמן טרי עם החיים הוא מפגש חשוף ופוצע, וכל אלמנט בחיים האלו - חושף לכאב כזה או אחר. החכמה היא להתמקד באלמנטים היומיומיים הקטנים, ולא בדברים יחודיים במיוחד, שלא רק שלא בטוח באמת יגעו בלב, אלא גם יחשפו פנים אישיות וכואבות מדי.

ובעיני, גם פרנסתי שלי ופרנסת בני ביתי מצדיקה כתיבה כואבת שקצת מזיזה אותי מאזור הנוחות שלי. כל עוד המטרה קדושה, מותר לי להקריב את יפי הנפש שלי ולוותר עליה, בשביל מטרה טובה יותר. למה אני קוראת 'פרנסתי ופרנסת אנשי ביתי'? לעצמי מספיק, אמנם, לחמניות כוסמין עם קוטג' שום שמיר ומים, אבל בעלי, למשל - צריך גם מעדן, אפילו פשוט. יש כאלו שזקוקים (כן, זקוקים!) לקרוטונים אבל יכולים לוותר על דברים אחרים, ויש כאלו שאצלם ה'דברים האחרים' הם חובה והקרוטונים - סוג של מותרות.

דברה איתי אישה מיוחדת שאמרה לי: הייתי אצל יועץ כלכלי, הוא אמר לי שאני מוציאה המון כסף על בשר (בקר), אני נותנת 3 פעמים בשבוע בקר לארוחת צהרים. אז נכון שאצלנו (בקהילה שלה) אני קונה יחסית בזול, אבל אני מוותרת על המון דברים אחרים שאחרים חושבים שהם חובה. לא חכמה לדרוש ממני לוותר גם על דברים שאצל אחרים זה בייסיק, וגם לא לתת לי לקנות דברים שאני חושבת שבשבילי ובשביל משפחתי זה בייסיק. לכל אחד יש דברים בסיסיים אחרים ששם הוא משקיע, וכל עוד ההשקעה שלו לא מתפזרת על פני תחומים רבים והיא נשלטת - אי אפשר לומר לו שהוא בזבזן.
והאשה הזאת, תאמינו לי, מוותרת על דברים באמת חשובים בשביל זה. לא יכולה לפרט מדי הרבה, אבל סוג העבודה שלה אינו מאלו המקובלים והמוערכים בשוק, והיא עושה זאת בשמחה.

 

[יוסף שחק]

לא מתחבר לדיון הזה
עצם ההשוואה בין זעזוע המציאות לבין זעזוע מהמילה הכתובה הוא לא תיקני בעיניי
מותר לסופרים מידי פעם להביט למציאות דרך המציאות
זו שהמילה הכתובה מתגמדת לידה

 

[Natan Galant]

באמת?
זאת אמירה קצת מתמיהה, והייתי אומרת אפילו נשמעת אנוכית. האומנם קניית עגילים לאישה או אטריות למרק מצדיקה כל מלאכה?
אני אשמח אם תוכלו לפרט.

כן כן כן. כותב בשמי המלא: צרכי ביתי ומשפחתי חשובים מאשר עמידה על עקרונות מוסריים נעלים ונשגבים.
אם לא מדובר בסיוע לדבר עבירה במהותו, או לפרסום חלקלק של נוכלות, אלא סתם לתת יד ושירות למשהו שלא הכי מריח לי אישית, בוודאי שאלך על זה.
כאשר שופרותיהם הטהורים והנקיים של גדול״י, יתד נאמן המבשר והמודיע יקפידו על אמות מידה מוסריות ויהיו מוכנים להפסיד הון עתק מכך, גם אני, כאדם פרטי עם כיסים לא עמוקים במיוחד שצריך כסף לצרכים יומיומיים, אשקול בחיוב להיצמד לאותן אמות מידה...

(ולעת עתה, המוסריות שלי גדולה מהעיתונים הנל. אני לא אפרסם או אכתוב חומרים להשקעות מפוקפקות בעיר שלא קיימת, או הלוואות במשכנתא של שוק אפור, או אמליץ בכל פה לתרום לשלל ארגונים קיקיונים ולטעון שהגר״ח בעצמו מתחנן שיתרמו להם.. לדוגמה)

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

השאלה היא האם הכתיבה המזעזעת והפוצעת הזאת, אפקטיבית בכלל לטווח הקצר, ולטווח הארוך.
בעיני - התיאורים הגרפיים גורמים לריאקציה שמזכירה את הריאקציה שנוצרת מעלוני צניעות גסי רוח.
אני לא יודע אם כל תיאור כזה לא מוזיל את העניין בעיני הקורא, שמרגיש שמישהו מנסה לסחוט ממנו בכוח את בלוטות הדמעות ואת הארנק.
כתיבה מכבדת, כנה ואמיתית, עשויה לעבוד טוב יותר, ולהשאיר את הנותן עם הרגשה טובה, גם לעתיד.

 

[מ. י. פרצמן]

אם לא מדובר בסיוע לדבר עבירה במהותו, או לפרסום חלקלק של נוכלות

זה מה שרציתי לברר

אלא סתם לתת יד ושירות למשהו שלא הכי מריח לי אישית, בוודאי שאלך על זה.

ובכל זאת, אני חושבת שיש הבדל גדול בין משהו ש'סתם לא הכי מריח לי אישית', לבין פגיעה מוסרית ואפילו אתית, הגם שהיא לא עבירה. בעיניי לא נכון ולא הוגן לזרוק את האחריות על מזמין העבודה. אנחנו לא רובוטים, ובידינו, לפחות לדעתי, החובה לבדוק את מוסריות העבודה שמוזמנת ממנו.
ובמחילה, עם כל הכבוד ליתד נאמן והמבשר, הם בשום אופן לא מורי ההוראה המוסרית שלי. גם אם כל העולם פושע, אני עדיין לא חושבת שנכון לכתוב משהו שלא עולה בקנה אחד עם המצפון וההגינות. כן, גם אם העבודה מוזמנת ומתוגמלת, והאמת? אהין להדגיש שבמיוחד אם העבודה מתוגמלת.

השאלה היא האם הכתיבה המזעזעת והפוצעת הזאת, אפקטיבית בכלל לטווח הקצר, ולטווח הארוך.
בעיני - התיאורים הגרפיים גורמים לריאקציה שמזכירה את הריאקציה שנוצרת מעלוני צניעות גסי רוח.
אני לא יודע אם כל תיאור כזה לא מוזיל את העניין בעיני הקורא, שמרגיש שמישהו מנסה לסחוט ממנו בכוח את בלוטות הדמעות ואת הארנק.
כתיבה מכבדת, כנה ואמיתית, עשויה לעבוד טוב יותר, ולהשאיר את הנותן עם הרגשה טובה, גם לעתיד.

אז לצערי הכן לא היו כאן סופרלטיבים מזעזעים ולא תיאורי אימה שקריים. לא במקרה שבאשכול הזה, לכל הפחות.
תיארתי את המציאות כמו שהיא הייתה באמת,
והיא הייתה באמת, לכאבי הרב, מזעזעת.

 

[דיונון]

השאלה היא האם הכתיבה המזעזעת והפוצעת הזאת, אפקטיבית בכלל לטווח הקצר, ולטווח הארוך.
בעיני - התיאורים הגרפיים גורמים לריאקציה שמזכירה את הריאקציה שנוצרת מעלוני צניעות גסי רוח.
אני לא יודע אם כל תיאור כזה לא מוזיל את העניין בעיני הקורא, שמרגיש שמישהו מנסה לסחוט ממנו בכוח את בלוטות הדמעות ואת הארנק.
כתיבה מכבדת, כנה ואמיתית, עשויה לעבוד טוב יותר, ולהשאיר את הנותן עם הרגשה טובה, גם לעתיד.

זו כבר שאלה ששייכת לעולם הקופירייטינג.
כל עוד חברת הפרסום חושבת שזה עובד ומזמינה עבודות אצל הכותבים, מה יש להתלונן?
ובאשר לשאלה עצמה - גם אני תמיד תהיתי על מי זה אמור לעבוד, עד שהבנתי שאני חושב דרך התפיסה שלי.
כנראה שיש שוק גדול יותר ממני וממך שזה מה שעובד עליו - דם יזע ודמעות.
מבחיל, אבל מכניס.

 

[מ. י. פרצמן]

ובאשר לשאלה עצמה - גם אני תמיד תהיתי על מי זה אמור לעבוד, עד שהבנתי שאני חושב דרך התפיסה שלי, כנראה שיש שוק גדול יותר ממני וממך שזה מה שעובד אצלו, דם יזע ודמעות.
מבחיל אבל מכניס.

זה עובד אצל כולנו. לפחות בנוגע לעולם התרומות.
הסיבה שמאחורי זה נובעת מכך שלא השכל הלוגי הוא התורם, אלא הלב המרגיש. וכדי שהלב יתרום, יש צורך לגרום לו לתנועה. ואיך גורמים לו לתנועה? על ידי הוצאתו מאזור הנוחות שלו.
והלב שלנו לא זז מאזור הנוחות שלו בגלל תרגילים מדעיים או פונקציות מתמטיות מעוררות התפעלות, אלא בגלל כאב. מה ל'שות. ככה השם ברא אותנו.
אם הכאבנו ללב, הוא יזוז. ואם הוא זז, יש סיכוי טוב יותר שהוא גם יתרום. הוא רוצה לעזור.

מבחיל אבל מכניס.

וכאן הגענו לשאלתנו המקורית
אם זה מכניס, למה זה מבחיל?

 

[דיונון]

זה עובד אצל כולנו. לפחות בנוגע לעולם התרומות.
הסיבה שבמאחורי זה נובעת מכך שלא השכל הלוגי הוא התורם, אלא הלב המרגיש. וכדי שהלב יתרום, יש צורך לגרום לו לתנועה. ואיך גורמים לו לתנועה? על ידי הוצאתו מאזור הנוחות שלו.
והלב שלנו לא זז מאזור הנוחות שלו בגלל תרגילים מדעיים או פונקציות מתמטיות מעוררות התפעלות, אלא בגלל כאב. מה ל'שות. ככה השם ברא אותנו.
אם הכאבנו ללב, הוא יזוז. ואם הוא זז, יש סיכוי טוב יותר שהוא גם יתרום. הוא רוצה לעזור.

עלוני ההתרמה האלו מלווים אותנו בערך 20+ שנים.
אצלי זה גרם לריאקציה.
לא מתרומות אלא מעלונים. קשה לי לקרוא אותם.
אם בעבר לפני חזרת הש"ץ יהודי היה מעיין ברש"י על הפרשה - בימינו מוצע לו בידור בצורת עלוני התרמה עם סיפורים רטובים-רטובים, בליווי תמונות צבעוניות... אם החזן טרם התחיל את החזרה - תוכל לעיין במגוון מסלולי הישועות המוצעים, והכל מונגש וברור! לקינוח אפשר לעיין במכתב של הרב פלוני ולהשוותו למכתב של רב פלמוני בעלון השני ולמצוא את ההבדלים...
בקיצור, זה לא.

וכאן הגענו לשאלתנו המקורית
אם זה מכניס, למה זה מבחיל?

כמו אייס קפה מאבקה בקופי'ז.
מבחיל, אבל מכניס.

 

[סיפור8]

אם בעבר לפני חזרת הש"ץ יהודי היה מעיין ברש"י על הפרשה - בימינו מוצע לו בידור בצורת עלוני התרמה עם סיפורים רטובים-רטובים, בליווי תמונות צבעוניות... אם החזן טרם התחיל את החזרה - תוכל לעיין במגוון מסלולי הישועות המוצעים, והכל מונגש וברור! לקינוח אפשר לעיין במכתב של הרב פלוני ולהשוותו למכתב של רב פלמוני בעלון השני ולמצוא את ההבדלים...
בקיצור, זה לא.

כאן אתה מעלה בעיה אחרת של הדור שלנו, ושל כתיבה שיווקית בכלל- שקרים בשביל צדקה.
פעם האמנתי לסיפורי הישועות שכתובים בעלונים, מאז גדלתי ואני מבינה שהעולם מורכב יותר.
אני לא נכנסת לעובדה שזה רק מצביע על כמה שאנחנו דור יתום... יתום, יתום, יתום. אין מילה אחרת. משלמים עבור אדם אחר שיתפלל, משלמים עבור ישועה, משלמים... מה שבטוח שמגיע לנו כבר גאולה, זה כבר דור שכולו חייב, גם בגשמיות כפשוטו...

אבל השאלה שתמיד ניקרה לי, היא- איך הכותבים מסכימים לכתוב סיפורי שקרים? על ההיא שהשתדכה, וההוא שהסתדר לפתע עם השכנים והמרפסת, והבחור שכמעט סטה מהדרך והילד הקטן שניצל... וכל שבוע עוד חמש סיפורים פיקנטיים, ומה טוב אם יש בהם את כל האלמנטים הישועתיים בבת אחת... והכל בזכות התרומה לעמותה פלונית.
האם זה נכון לכותב לכתוב בתשלום סיפור שקרי, כאילו הוא קרה באמת?
לא העלתי את השאלה הזו בפורום, כי בסופו של דבר חשבתי שזו ככל הנראה שאלה לרב. לא שאלה "מוסרית" או "מצפונית", אלא, כמו כל דבר בחייו של יהודי, שאלה הלכתית.

 

[דיונון]

כאן אתה מעלה בעיה אחרת של הדור שלנו, ושל כתיבה שיווקית בכלל- שקרים בשביל צדקה.

למה שקרים?
אלו אמיתות מזעזעות, אבל המסחור שלהן מעורר סלידה מכל העסק.

 

[פירי]

אם הכאבנו ללב, הוא יזוז. ואם הוא זז, יש סיכוי טוב יותר שהוא גם יתרום. הוא רוצה לעזור.

אם בן אדם קורא עלון וזה כאב לו בלב, אולי הוא תרם אבל גם סיכוי גדול שאת העלון הבא הוא לא יפתח כדי להשמר מעוד כאב לב.

 

[סיפור8]

למה שקרים?
אלו אמיתות מזעזעות, אבל המסחור שלהן מעורר סלידה מכל העסק.

מה שאני כתבתי עליו זו בעיה אחרת, לא זו ש @מ. י. פרצמן העלתה. לא דיברתי על אמיתות מזעזעות, אלא על שקרים- תופעה שגם קיימת בכתיבה עבור צדקה היום.

 

[RACHELIZ]

אם בן אדם קורא עלון וזה כאב לו בלב, אולי הוא תרם אבל גם סיכוי גדול שאת העלון הבא הוא לא יפתח כדי להשמר מעוד כאב לב.

יש כאלו שנהנים שכואב להם, קחי לדוגמא את ספרי הרגש.
מה גם שלפעמים לוקחים את העלון ברגע של שעמום.

אבל השאלה שתמיד ניקרה לי, היא- איך הכותבים מסכימים לכתוב סיפורי שקרים?

או שמשקרים גם לכותבים, או שיש כותבים שהם לא הכי כשרים וישרים, כמו כל מיני בני אדם אחרים.
סתם זכור לי שאמרו פעם בשם אחד מגדולי הדור שמותר לשקר בשביל צדקה... לא זוכרת פרטים, לא יודעת אם זה גם לא שקר.

 

[פירי]

יש כאלו שנהנים שכואב להם, קחי לדוגמא את ספרי הרגש.
מה גם שלפעמים לוקחים את העלון ברגע של שעמום.

ואנשים כאלה, שקוראים להנאה (?) או שעמום אכן תורמים או שלהם זה מזיז פחות בלב?

לעצם השאלה, לא הבנתי את המושג לבדוק 'אפקטיביות' של כל מילה וביטוי. לעניות דעתי זה צריך להיות הכי אמיתי ומדויק, לא מה יותר יזעזע אנשים.

 

[RACHELIZ]

ואנשים כאלה, שקוראים להנאה (?) או שעמום אכן תורמים או שלהם זה מזיז פחות בלב?

תלוי כמה הצליחו לגעת להם בלב...
בכל אופן, זה שהם נהנים, זה יותר בקטע של פורקן רגשות ולא שנהנים שרע לשני.
וגם מי שמשועמם לפעמים, לא אומר שאין לו לב...

לעניין הדיון, אין לי באמת תשובה אלא אולי רק לנסות להעמיד את המטרה מול העניים ומנגד לנסות כמה שיותר להתחבר לרגש.

 

[רחל סרולוביץ]

כאן אתה מעלה בעיה אחרת של הדור שלנו, ושל כתיבה שיווקית בכלל- שקרים בשביל צדקה.
פעם האמנתי לסיפורי הישועות שכתובים בעלונים, מאז גדלתי ואני מבינה שהעולם מורכב יותר.

תיזהרי מאד לא להכליל.
מעבודה רציפה עם ארגוני חסד וצדקה שונים
הדברים אחרים ממה שאת מתארת.
שקר זו מילה גסה מידי וברוב המקרים דווקא לא משקפת את המתרחש,
לפעמים אפילו להיפך,
מה שנודע לקורא זה רק חלק קטן שניתן לחשוף, וכל כך הרבה הוא עדיין לא יודע.

 

[רחל סרולוביץ]

לעצם השאלה, לא הבנתי את המושג לבדוק 'אפקטיביות' של כל מילה וביטוי. לעניות דעתי זה צריך להיות הכי אמיתי ומדויק, לא מה יותר יזעזע אנשים.

כותב טוב לא בודק אפקטיביות בנושאים רגישים. הוא בודק איזו מילה תשקף נכונה את האמת

 

[דיונון]

לעצם השאלה, לא הבנתי את המושג לבדוק 'אפקטיביות' של כל מילה וביטוי. לעניות דעתי זה צריך להיות הכי אמיתי ומדויק, לא מה יותר יזעזע אנשים.

אל תספרו לילדים, אבל...
בלי נאיביות - ברור שהמדד הוא אפקטיביות!
כתיבה שיווקית לא באה לספר סיפור טוב, היא באה לגרום ללקוח/תורם הפוטנציאלי להוציא את הארנק. סה טו.
אם המטרה היא לתעד את ההיסטוריה או לכתוב עבודת מחקר - אז [אולי] זה נכון להיצמד לפרטים האמיתיים והמדויקים.

סתם זכור לי שאמרו פעם בשם אחד מגדולי הדור שמותר לשקר בשביל צדקה... לא זוכרת פרטים, לא יודעת אם זה גם לא שקר.

כנראה שזה לא נכון. מהסיבה הפשוטה שהתורה הקדושה אוסרת לשקר.
הנה עוד שקר - אחד מגדולי הדור אמר שמותר לגנוב בשביל צדקה... לא זוכר את הפרטים