ושכינה מרפרפת בחיוך:
אכן.
לא די בכך.
חשבתי שכוונתך בבית זה לומר לאדם הזועק שזעקה שקטה אכן אינה מספקת, כלומר אין בה משמעות עמוקה כמו בזעקה רועשת.
ועוד דבר, גם אם אני מקבל את תשובתך, שהקב"ה כן מאזין לזעקה, אני רוצה להעיר על השימוש בתשובה זו על המחאה שבשירי.
בתור אנשים מאמינים, אנשים החיים על פי דרכה של היהדות, התרגלנו לחיות עם התשובות לכל השאלות.
זאת אומרת, התורה והיהדות על עומקם ורוחבם מכילים בתוכם את דרך החיים הנכונה לאדם. אם נדבר כמובן על הרובד המעשי בחיי האדם, שכל הספרות ההלכתית מתייחס אליו, לאופן שבו האדם צריך להנהיג את מעשיו. וכן אם נדבר על רבדים עמוקים יותר בנפש האדם, על רגשותיו, תחושתיו, מחשבותיו, שהתורה מתייחסת לכל אחד מפרטים אלה בפרטי פרטים. איך נכון להתייחס אל כוחות הנפש שלנו, איך נכון להשתמש בהם, מה נכון לחשוב ומה נכון להרגיש וכו וכו. אם נדבר על תכלית הבריאה תכלית האדם, מהו האדם ומהי הבריאה, מהי הנפש מהי כוחותיה וכו.
התורה מתייחסת לכל העומקים הנמצאים בנפש. אין זה משנה כרגע באיזה חלקים בתורה, בגמרא בהלכה ובמדרשים, בחקירה ובמחשבה בזוהר ובקבלה, במוסר ובחסידות על כל ענפיהם ותולדותיהם.
על כל דבר הקיים במציאות העולם והעולמות כולם, התורה מתייחסת ומתווה דרך להסתכלות ולהבנה נכונה של הדברים.
ולכאורה, מה יכול להיות יותר טוב מתורה שכזו, המורה ומלמדת אותנו בצורה ברורה וחדה איך להתמודדת עם כל שאלות החיים?
אבל, ולפי הבנתי ישנו 'אבל' גדול. כשאדם גדל בתוך כל התשובות הוא כלל אינו מבין אותן. תשובה יכולה לשמש כתשובה אך ורק כשהיא באה אחרי שאלה. אדם שאינו שואל כל התשובות שבעולם לא יעזרו לו.
כך גם אני מבין את המאמר "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן". לכאורה חלק זה ממאמר רבי יצחק הוא תמוה, כי הרי מה זה משנה אם האדם התייגע או לא והרי הוא מצא ? אלא, שטמון כאן עומק ושיעור עצום לחיים. אדם שמצא, שיש בידו את כל התשובות לכל השאלות, אם הוא לא התייגע, כלומר אם לא היו לו את השאלות שעליהם באות התשובות, הרי גם מה שמצא לא נחשב כמציאה.
וכל זה למה ? כי תשובות אלה נמצאים רק בידיו של אותו אדם. אכן הוא מחזיק בהם, הוא יודע אפילו לדבר עליהם ולהסביר אותם ולשכנע בהם. אבל הן אינן בליבו ובמוחו ובנפשו, הן רק בידיו, בדיבורו ובספריו. אין הם חילחלו אל תודעתו ופנימיותו.
התוצאה ההרסנית של חיים משוקעים מתחילת התולדה בדרך חיים הרצופה תשובות להכל, היא דיכוי לנפש. כשכל ביטוי נפשי, כל שאלה, כל התפרצות של הלב, נחסמת מיד בחומה של תשובות, אזי נוצר דיכוי של הנפש. אדם החי עם נפש מדוכה, הוא אינו מוגדר חי.
כמובן שאין הכוונה בכל הנ"ל לתת מקום להפקרות ופריקת כל עולה של התורה. מי שמבין את דברי באופן כזה הרי אני מוחה על כך מיד. המטרה של החשיבה העצמאית ושל ביטוי הנפש היא רק בכדי להוסיף על המצב הקיים, בכדי שהדרך של התורה, התשובות, יוכלו לחדור אל תודעתנו ומחשבתנו, אל הרגשות שלנו ואל הלב שלנו. שהתורה לא תהיה רק ברובדים החיצוניים של נפשו אלא גם בפנימיותה ועומקיה של הנפש.
ועל כן באתי להעיר, שגם אם יש תשובה לשאלה, ואפילו תשובה אמיתית ונכונה, לפעמים, במידה הנכונה, צריך לתת מקום לביטוי של כאב ושל בכי, לביטוי של שאלה ושל יאוש. ולא ישירות לבוא ולענות, לבוא ולחסום, לבוא ולדכא ולאבד ולהרוס.
אני מקווה שהצלחתי להעביר בכתב את הגיגי ורחשי ליבי, ושתיקח את דברי בהבנה הראויה.
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //