מנסה להבין: עד כמה שידוע לי, חובת כיבוד הורים חלה על כל אדם,
וציטטתי את החיי אדם בנוגע לחיוב הכיבוד במחשבה.
מכאן והלאה- האם מצוות כיבוד הורים מיועדת לאלו שגם ככה מקיימים אותה? אלו שזכו בהורים שקל לכבד?
ואני חשבתי שאדרבה- זהו חלק מרכזי בעבודת החיים שלי!
ולפני שתקפצו ותרשמו שמי שלא מכיר לא מבין- אזכיר שלצערי יש במשפחתי הקרובה שלושה נרקיסיסטים...
ואני נאבקת בעצמי כל יום מחדש בנסיון כושל וכאוב לכבד! לכבד! לכבד! ובמסגרת שמתאפשרת לי כרגע- זה במחשבה...
ואני נדהמת פתאום לגלות שיש מי שסבור אחרת, ואדרבה- אני שומעת שגם ע"פ דעת תורה...!!!
כן אנסה להציג את זווית המבט שלי, ואדרבה- בחנו את הדברים:
כבוד להורה אינו לחשוב שכל מעשיו נכונים דווקא, ולמרבה הצער- גם לא מחייב שכוונותיו טובות...
כיבוד הורים אצלי כיום, משמעו:
1. להאמין שהקב"ה העמיד עבורי את ההורה הזה, והוא מעלי לא מזכותו אלא מכ(ור)ח המינוי שמינה אותו בורא עולם.
2. שלב למתקדמים בלבד: לראות את הטוב שבו כאדם, אבי ספציפית הוא איש חסד גדול, אדם שפועל המון המון טוב.
וזה באמת סעיף מבלבל- הנטיה שלנו כקרבנות היא לכעוס- לאחרים הוא עוזר, הא? אבל מנסיון- אחרי תקופת עיכול לא פשוטה: כיום, עם כל המורכבות, אני מסוגלת לראות בו גם חלקים טובים, ולא בעיוורון, אלא בהבנה עמוקה שהוא בנ"א מורכב, וכמו שיש בו חלקים שחורים יש בו חלקים לבנים, ומהמקום הזה קל יותר לכבד...
עכשיו, אם תאמרו שיש בכך סכנה של "התמכרות" לנרקסיזם- אציין שסעיף אחד מספיק בעיני: ההורה שלי לא מעלי כי הוא צודק/ צדיק/ פועל נכון. הוא אבא שלי. נקודה. היא אמא שלי. נקודה. אני לא צריכה לבדוק האם הם ראויים לכך, לא צריכה להרהר אחריהם, להצדיק אותם או להפך. זה פשוט לא קשור אלי... איזו הקלה!
זאת דעתי בנושא- בקצרה
ואדרבה- מעניין אותי מאוד לשמוע דעות השקפתיות שנבנו בעזרת רבנים...
יש לי המו---ן נקיפות מצפון בנושא...
הנושאים החמים
