הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"סליחה, אני יכול לעקוף אותך בתור? יש לי רק את זה", ילד ביישן עם 'פסק זמן' ביד, בוהה בעיניים מפוחדות בשתי עגלותיי העמוסות לעייפה, שפתיו ממלמלות תפילה לתשובה חיובית.
"בכיף חמודי, תעקוף". בטח יש לו טיול שנתי או משהו, לא אעמוד בינו לבין חוויה מושלמת.
ברקוד של 'פסק זמן' נסרק, כרטיס אשראי מוצמד למכשיר הסליקה, ואופס, הוא לא עובר. כבר בנקודת זמן זו הבנתי שעליי לקחת 'פסק זמן' מחיי האינטנסיביים. נחרץ גורלי לבלות קצת בסופרמרקט השכונתי.
הילד המובך התקשר לאימו. לאחר דין ודברים קדחתניים בטלפון התקבלה הכרעה: "אבא שלי באמריקה, הוא חוזר בקרוב והוא יביא לי את כרטיס האשראי החילופי שלו".
לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. "אוקיי, אז בינתיים לך הביתה וכשאבא שלך יחזור, אם בכלל, תחזור לרכוש לך פסק זמן", זעקתי את המובן מאליו.
"מה פתאום!", זעקה הקופאית העצלנית וחסרת החיים. אין לה לאן למהר. היא גרה בעמדת התשלום בשנתיים האחרונות, ללא צפי להעתקת מקום מגורים בקרוב. "אתה יודע כמה מסובך זה לבטל עכשיו הכול? תחכה בסבלנות בבקשה", פסקה בנחרצות.
הבנתי שאני עשוי לבלות כאן את שארית ימיי. הבאתי לעצמי שתי קופסאות חלב הפוכות מפלסטיק, התיישבתי, התרווחתי. לפחות שאזדקן בנוחות.
הימים עברו חלפו ביעף. הילד הביישן גדל והיה לאיש, ואילו פסק הזמן נשרף בשריפת חמץ לפני עשרות שנים, אבל התור עדיין בתקיעותו עומד. אביו של הילד, אם תהיתם, טרם שב מחו"ל. היה עיכוב קטן בטיסה.
נורא נעלבתי שבכל השנים האלה אף אחד לא בא לחפש אחריי. כנראה שאני לא באמת נחוץ למישהו. אשתי וילדיי המשיכו בחייהם ללא מצפון, בעוד אני לכוד בתור בסופר. אין מעליב כזה!
לאחר שנות ציפייה ארוכות, הילד/איש שילם סוף סוף על פסק זמן חדש. אביו עדיין לא שב, אבל הקופאית הנרגנת נפטרה בשיבה טובה. הגיעה אחת אחרת, זורמת יותר.
אם חשבתי שגואל בא לציון, הבנתי מהר מאוד שהיה זה משיח שקר. עכשיו התגלעו בעיות חדשות ומורכבות מאוד, לא מהסוג שמוכרת טרייה תדע לפתור. השנים והכימיה עשו את שלהן, ותוכן העגלות שינה את פניו: חלב הפך לגבינה, גבינת 5% הפכה לגבינה צהובה, ענבים לצימוקים, יין לחומץ וביצים ללול תרנגולות.
המוכרת המבולבלת לא ידעה כיצד לתמחר, לפי התצורה הנוכחית של המוצרים או דווקא לפי תצורתם המקורית. זה לקח עוד שבועיים, אבל בסוף, בסיועו האדיב של מנהל הסניף, הצלחנו להגיע למחיר מוסכם.
הדרך הביתה הייתה מרגשת במיוחד. התמלאתי ציפייה אדירה. עניין אותי לגלות מה עלה בגורל ילדיי. האם התחתנו בזמן היעדרותי? האם הביאו לי נכדים? ומה לגבי השכנים, האם כולם עדיין בין החיים?
הגעתי לבניין מרוגש כולי. האיחוד ההיסטורי יתרחש בעוד שתי דקות. סרקתי את המרחב, חשבתי שאראה חפ"ק משטרתי ומערך מתנדבים מסועף שעושים הכול כדי לאתר אותי. חיפשתי עיתונאים וצוותי תקשורת מהארץ ומהעולם, שבאו לתעד את המפגש המרגש.
אין כלום. נפגעתי עד עמקי נשמתי. אני פשוט לא מעניין את אף אחד. זו ללא ספק מחשבה קשה לעלות איתה הביתה לאחר היעדרות ממושכת כל כך.
נקשתי בדלת ונכנסתי בעדינות. הבית היה שקט מאוד. רק אשתי ישבה ליד החלון בסלון על כיסא גלגלים, לצד המטפלת הפיליפינית שלה. נבהלתי כהוגן מהזדקנותה. כאשר עזבתי לסופר, היא עוד הייתה צעירה ותוססת, עכשיו היא עותק לא מקורי של סבתא שלה שושנה.
לשמחתי כשראתה אותי היא זינקה מהכיסא, כמו ילדה בת 7. התרגשתי מהמחווה המיוחדת, היא רק ראתה אותי ושכחה מכל מכאוביה ומגבלות גופה. היא רצה בהתרגשות כל הדרך לעגלות הקנייה, חיפשה משהו ספציפי.
לאחר נבירה קצרה, היא הרימה קופסת שמנת לבישול וצווחה עליי בכעס מתפרץ: "אבל אמרתי לך בפירוש שמנת מתוקה!"
"בכיף חמודי, תעקוף". בטח יש לו טיול שנתי או משהו, לא אעמוד בינו לבין חוויה מושלמת.
ברקוד של 'פסק זמן' נסרק, כרטיס אשראי מוצמד למכשיר הסליקה, ואופס, הוא לא עובר. כבר בנקודת זמן זו הבנתי שעליי לקחת 'פסק זמן' מחיי האינטנסיביים. נחרץ גורלי לבלות קצת בסופרמרקט השכונתי.
הילד המובך התקשר לאימו. לאחר דין ודברים קדחתניים בטלפון התקבלה הכרעה: "אבא שלי באמריקה, הוא חוזר בקרוב והוא יביא לי את כרטיס האשראי החילופי שלו".
לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. "אוקיי, אז בינתיים לך הביתה וכשאבא שלך יחזור, אם בכלל, תחזור לרכוש לך פסק זמן", זעקתי את המובן מאליו.
"מה פתאום!", זעקה הקופאית העצלנית וחסרת החיים. אין לה לאן למהר. היא גרה בעמדת התשלום בשנתיים האחרונות, ללא צפי להעתקת מקום מגורים בקרוב. "אתה יודע כמה מסובך זה לבטל עכשיו הכול? תחכה בסבלנות בבקשה", פסקה בנחרצות.
הבנתי שאני עשוי לבלות כאן את שארית ימיי. הבאתי לעצמי שתי קופסאות חלב הפוכות מפלסטיק, התיישבתי, התרווחתי. לפחות שאזדקן בנוחות.
הימים עברו חלפו ביעף. הילד הביישן גדל והיה לאיש, ואילו פסק הזמן נשרף בשריפת חמץ לפני עשרות שנים, אבל התור עדיין בתקיעותו עומד. אביו של הילד, אם תהיתם, טרם שב מחו"ל. היה עיכוב קטן בטיסה.
נורא נעלבתי שבכל השנים האלה אף אחד לא בא לחפש אחריי. כנראה שאני לא באמת נחוץ למישהו. אשתי וילדיי המשיכו בחייהם ללא מצפון, בעוד אני לכוד בתור בסופר. אין מעליב כזה!
לאחר שנות ציפייה ארוכות, הילד/איש שילם סוף סוף על פסק זמן חדש. אביו עדיין לא שב, אבל הקופאית הנרגנת נפטרה בשיבה טובה. הגיעה אחת אחרת, זורמת יותר.
אם חשבתי שגואל בא לציון, הבנתי מהר מאוד שהיה זה משיח שקר. עכשיו התגלעו בעיות חדשות ומורכבות מאוד, לא מהסוג שמוכרת טרייה תדע לפתור. השנים והכימיה עשו את שלהן, ותוכן העגלות שינה את פניו: חלב הפך לגבינה, גבינת 5% הפכה לגבינה צהובה, ענבים לצימוקים, יין לחומץ וביצים ללול תרנגולות.
המוכרת המבולבלת לא ידעה כיצד לתמחר, לפי התצורה הנוכחית של המוצרים או דווקא לפי תצורתם המקורית. זה לקח עוד שבועיים, אבל בסוף, בסיועו האדיב של מנהל הסניף, הצלחנו להגיע למחיר מוסכם.
הדרך הביתה הייתה מרגשת במיוחד. התמלאתי ציפייה אדירה. עניין אותי לגלות מה עלה בגורל ילדיי. האם התחתנו בזמן היעדרותי? האם הביאו לי נכדים? ומה לגבי השכנים, האם כולם עדיין בין החיים?
הגעתי לבניין מרוגש כולי. האיחוד ההיסטורי יתרחש בעוד שתי דקות. סרקתי את המרחב, חשבתי שאראה חפ"ק משטרתי ומערך מתנדבים מסועף שעושים הכול כדי לאתר אותי. חיפשתי עיתונאים וצוותי תקשורת מהארץ ומהעולם, שבאו לתעד את המפגש המרגש.
אין כלום. נפגעתי עד עמקי נשמתי. אני פשוט לא מעניין את אף אחד. זו ללא ספק מחשבה קשה לעלות איתה הביתה לאחר היעדרות ממושכת כל כך.
נקשתי בדלת ונכנסתי בעדינות. הבית היה שקט מאוד. רק אשתי ישבה ליד החלון בסלון על כיסא גלגלים, לצד המטפלת הפיליפינית שלה. נבהלתי כהוגן מהזדקנותה. כאשר עזבתי לסופר, היא עוד הייתה צעירה ותוססת, עכשיו היא עותק לא מקורי של סבתא שלה שושנה.
לשמחתי כשראתה אותי היא זינקה מהכיסא, כמו ילדה בת 7. התרגשתי מהמחווה המיוחדת, היא רק ראתה אותי ושכחה מכל מכאוביה ומגבלות גופה. היא רצה בהתרגשות כל הדרך לעגלות הקנייה, חיפשה משהו ספציפי.
לאחר נבירה קצרה, היא הרימה קופסת שמנת לבישול וצווחה עליי בכעס מתפרץ: "אבל אמרתי לך בפירוש שמנת מתוקה!"
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //