הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יצאתי מתפילה מרוממת בכותל המערבי.
שפתותי עדיין התנועעו בתפילה כאשר ידי סימנה לנהג מונית לעצור.
רק כשרוב גופי כבר היה בתוך הרכב והכרזתי, "לבני ברק בבקשה", הבנתי שהנהג הוא בן דוד שלי, אבל גם של מוחמד עזתי כלשהו שייתכן מאוד כי נהרג אתמול בהפצצת צה"ל.
כבר מאוחר מדי לצאת ולברוח.
מקסים. זה בדיוק מה שטיפוס חרדתי כמוני היה צריך עכשיו – בילוי נפלא עם רוצח פוטנציאלי, בתוך קופסה ממונעת מסוגרת, וכל זה במהלך ימי אבלו האפשריים על בן דודו, מוחמד עזתי.
מוזיקה ערבית רועשת החרישה את אוזניי. היא השתתקה לפתע כאשר לשידור התפרץ שדרן בהול שדיווח בזעם על הפצצה ציונית אלימה בפאתי דיר אל באלח. הוורידים של הנהג ברחו ממצחו. זהו, הלך עליי.
הנעילה האוטומטית של המונית הקפיצה את לבי, והפנייה החדה והמפתיעה לנבכי שכונה ערבית כמעט השביתה אותו לעד.
מרחוק ראיתי את הר הזיתים, שם טמונים לא מעט יהודים טובים שחוו את רגעיהם האחרונים, לצד ערבי זועם בתוך מרחב נעול. זה בדיוק הדלק שדליקת החרדות שלי הייתה צריכה כדי להתלהט עוד יותר.
"למה אתה נוסע דרך השכונה הזאת?", שאלתי את הבן דוד בקול רועד. "זה קיצור משמעותי בדרך", ענה הנהג שנראה כמי שלהוט לקצר את דרכי לגן עדן בטווח הזמן המיידי.
"עזוב קיצורים, אני לא ממהר. אני בדרך לשמחה משפחתית ואני ממילא לא רוצה להיות מבין הראשונים", התחננתי על נפשי.
"אבל לי יש חפלה הלילה ואני ממהר מאוד", התעקש הרוצח לדבוק בתכנון פשעיו.
אם חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, הגיעה העצירה הפתאומית של הנהג במרכז הקסבה של מזרח ירושלים. "אני עולה לבית שלי רגע להביא משהו חשוב", אמר ויצא מהמונית, מותיר אותי מופקר להמון משולהב שהתקבץ מסביבי.
קבוצת נערים עם רצח בעיניים פתחה את תא המטען, וחיטטה בתיק האישי שלי. היו בו דברים חשובים ויקרים לי מאוד, אבל הדבר היחידי שעניין אותי ברגע זה היה לשרוד.
הנהג חזר לאחר דקות ארוכות עם סכין קצבים ענק בידו הימנית. ספרתי את דקותיי לאחור בבעתה שאי אפשר לתאר במילים.
הוא הניע את הרכב והתחיל לנהוג בעודו אוחז בסכין. לפתע הוא הוציא מכיסו אגס, פרס אותו ולעס את פלחיו בקולי קולות בחוסר נימוס משווע. "רוצה גם פלח?", ספק שאל, ספק הציע את סעודתי האחרונה.
"לא, לא", עניתי.
"אל תתבייש, קח, קח", הוא דחף לי את הפלח ליד ואת הסכין שלצידו כמעט לעין.
למען שלום העין נאלצתי לקחת, "בטח יש לו חלום ילדות אכזרי וסדיסטי לרצוח יהודי דווקא בעודו לועס אגס", חשבתי לעצמי בעצב.
לאחר נסיעה של שעה ועשרים דקות שנדמתה כנצח, הוא עצר לפתע בכיכר החטופים בתל אביב. שם קיבל את פניי אוהד, פעיל מחאה מרכזי.
"אנחנו פועלים להגביר את המודעות למצב החטופים בציבוריות הישראלית. המשחק המותח עם המונית הוא אחת הדרכים שלנו להמחיש לאנשים מעט מהסבל שהחטופים חווים במנהרות", אמר בחיוך מלא יצירתיות מרושעת.
הייתי בהלם. עד כמה רחוק ואכזרי אנשים מסוגלים ללכת בשם מחאה?
"השתגעת", צווחתי על אוהד. "אתה יודע שהיה לי בתיק 340,000 דולר ששייכים לגמ"ח של אבי? כשהנהג עצר במזרח ירושלים נערים מקומיים גנבו את התיק עם כל הכסף שבו", הטחתי בו.
הוא נבהל כהוגן, ניסה להימלט, להיטמע בין ההמון.
רדפתי אחריו. "תן לי את המספר שלך עכשיו, או שאני מתקשר למשטרה", הזהרתי.
האיום עבד. החלפנו מספרים ונפרדנו לדרכנו.
למחרת התקשרתי אליו, "תקשיב, אוהד, מה שעשיתם אתמול נחשב לחטיפה לכל דבר, עבירה שעונשה הוא שנים בכלא. אז ככה. או שאתה מעביר לי חצי מיליון דולר במזומן על הגניבה ועל עוגמת הנפש, או שאני ניגש לתחנת המשטרה ופותח עליך תלונה חמורה".
הוא גמגם קשות והציע לי לדבר עם עורך הדין שמייצג את תנועת המחאה שבמסגרתה הוא פועל. עוד לפני שאני הספקתי להתקשר לעורך דין, האחרון הקדים אותי בבהילות. ביקש לפגוש אותי בהקדם כדי לסגור את הסיפור בשקט ובטוב.
תוך שעתיים הגיעה לביתי משלחת מכובדת של ראשי המחאה ובתוכם אוהד והעורך דין הנכבד.
הדרישה הכספית שלי הונחה על השולחן.
"חייבים להשתיק את הסיפור הזה בכל מחיר", אמר הדומיננטי שביניהם, "אם כן, אוהד, אנו מצפים שתשלם את מלוא הסכום שהבחור דורש".
כששמעתי את זה קיבלתי תיאבון. "חצי מיליון היה נכון לבוקר, עכשיו כאשר אני חש את הנזקים הנפשיים שמשתרשים בי יותר ויותר אני דורש מיליון דולר", הטלתי את הפצצה בחדר.
מחצית מפעילי המחאה דרשו מאוהד לשלם גם את הסכום המופקע החדש, "בכל מחיר, בכל מחיר חייבים לסגור את הסיפור לפני שכולנו נהיה בכלא", נימקו.
אוהד וחצי אחר של המוחים, התנגדו, "אם נסכים למיליון, הוא ידרוש ארבעה מיליון. ככל שתסכימו ל'כל מחיר', הבחורצ'יק ילך ויעלה את הסכום. ההתנהגות שלכם היא כניעה לסחיטה שתשיג בדיוק את ההפך", קבע בנחרצות והצליח לשכנע את עמיתיו.
בשיא המתח ביקשתי את רשות הדיבור: "ובכן, אני פועל להגביר את המודעות למצב החטופים בציבוריות הישראלית" פתחתי את דבריי, "המשחק המותח עם התיק והכסף הוא אחת הדרכים שלי להמחיש לאנשים מעט מהסבל שהחטופים חווים במנהרות כאשר מפקיעים את מחירם במחאות חסרות אחריות. ואגב, בתיק שלי היו פריכיות ומלפפון רקוב, אה והוא בכלל לא נגנב".
ועם התובנה המעניינת הזו, שילחתי אותם לכיכר החטופים להמשיך ולזעוק: "בכל מחיר".
שפתותי עדיין התנועעו בתפילה כאשר ידי סימנה לנהג מונית לעצור.
רק כשרוב גופי כבר היה בתוך הרכב והכרזתי, "לבני ברק בבקשה", הבנתי שהנהג הוא בן דוד שלי, אבל גם של מוחמד עזתי כלשהו שייתכן מאוד כי נהרג אתמול בהפצצת צה"ל.
כבר מאוחר מדי לצאת ולברוח.
מקסים. זה בדיוק מה שטיפוס חרדתי כמוני היה צריך עכשיו – בילוי נפלא עם רוצח פוטנציאלי, בתוך קופסה ממונעת מסוגרת, וכל זה במהלך ימי אבלו האפשריים על בן דודו, מוחמד עזתי.
מוזיקה ערבית רועשת החרישה את אוזניי. היא השתתקה לפתע כאשר לשידור התפרץ שדרן בהול שדיווח בזעם על הפצצה ציונית אלימה בפאתי דיר אל באלח. הוורידים של הנהג ברחו ממצחו. זהו, הלך עליי.
הנעילה האוטומטית של המונית הקפיצה את לבי, והפנייה החדה והמפתיעה לנבכי שכונה ערבית כמעט השביתה אותו לעד.
מרחוק ראיתי את הר הזיתים, שם טמונים לא מעט יהודים טובים שחוו את רגעיהם האחרונים, לצד ערבי זועם בתוך מרחב נעול. זה בדיוק הדלק שדליקת החרדות שלי הייתה צריכה כדי להתלהט עוד יותר.
"למה אתה נוסע דרך השכונה הזאת?", שאלתי את הבן דוד בקול רועד. "זה קיצור משמעותי בדרך", ענה הנהג שנראה כמי שלהוט לקצר את דרכי לגן עדן בטווח הזמן המיידי.
"עזוב קיצורים, אני לא ממהר. אני בדרך לשמחה משפחתית ואני ממילא לא רוצה להיות מבין הראשונים", התחננתי על נפשי.
"אבל לי יש חפלה הלילה ואני ממהר מאוד", התעקש הרוצח לדבוק בתכנון פשעיו.
אם חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, הגיעה העצירה הפתאומית של הנהג במרכז הקסבה של מזרח ירושלים. "אני עולה לבית שלי רגע להביא משהו חשוב", אמר ויצא מהמונית, מותיר אותי מופקר להמון משולהב שהתקבץ מסביבי.
קבוצת נערים עם רצח בעיניים פתחה את תא המטען, וחיטטה בתיק האישי שלי. היו בו דברים חשובים ויקרים לי מאוד, אבל הדבר היחידי שעניין אותי ברגע זה היה לשרוד.
הנהג חזר לאחר דקות ארוכות עם סכין קצבים ענק בידו הימנית. ספרתי את דקותיי לאחור בבעתה שאי אפשר לתאר במילים.
הוא הניע את הרכב והתחיל לנהוג בעודו אוחז בסכין. לפתע הוא הוציא מכיסו אגס, פרס אותו ולעס את פלחיו בקולי קולות בחוסר נימוס משווע. "רוצה גם פלח?", ספק שאל, ספק הציע את סעודתי האחרונה.
"לא, לא", עניתי.
"אל תתבייש, קח, קח", הוא דחף לי את הפלח ליד ואת הסכין שלצידו כמעט לעין.
למען שלום העין נאלצתי לקחת, "בטח יש לו חלום ילדות אכזרי וסדיסטי לרצוח יהודי דווקא בעודו לועס אגס", חשבתי לעצמי בעצב.
לאחר נסיעה של שעה ועשרים דקות שנדמתה כנצח, הוא עצר לפתע בכיכר החטופים בתל אביב. שם קיבל את פניי אוהד, פעיל מחאה מרכזי.
"אנחנו פועלים להגביר את המודעות למצב החטופים בציבוריות הישראלית. המשחק המותח עם המונית הוא אחת הדרכים שלנו להמחיש לאנשים מעט מהסבל שהחטופים חווים במנהרות", אמר בחיוך מלא יצירתיות מרושעת.
הייתי בהלם. עד כמה רחוק ואכזרי אנשים מסוגלים ללכת בשם מחאה?
"השתגעת", צווחתי על אוהד. "אתה יודע שהיה לי בתיק 340,000 דולר ששייכים לגמ"ח של אבי? כשהנהג עצר במזרח ירושלים נערים מקומיים גנבו את התיק עם כל הכסף שבו", הטחתי בו.
הוא נבהל כהוגן, ניסה להימלט, להיטמע בין ההמון.
רדפתי אחריו. "תן לי את המספר שלך עכשיו, או שאני מתקשר למשטרה", הזהרתי.
האיום עבד. החלפנו מספרים ונפרדנו לדרכנו.
למחרת התקשרתי אליו, "תקשיב, אוהד, מה שעשיתם אתמול נחשב לחטיפה לכל דבר, עבירה שעונשה הוא שנים בכלא. אז ככה. או שאתה מעביר לי חצי מיליון דולר במזומן על הגניבה ועל עוגמת הנפש, או שאני ניגש לתחנת המשטרה ופותח עליך תלונה חמורה".
הוא גמגם קשות והציע לי לדבר עם עורך הדין שמייצג את תנועת המחאה שבמסגרתה הוא פועל. עוד לפני שאני הספקתי להתקשר לעורך דין, האחרון הקדים אותי בבהילות. ביקש לפגוש אותי בהקדם כדי לסגור את הסיפור בשקט ובטוב.
תוך שעתיים הגיעה לביתי משלחת מכובדת של ראשי המחאה ובתוכם אוהד והעורך דין הנכבד.
הדרישה הכספית שלי הונחה על השולחן.
"חייבים להשתיק את הסיפור הזה בכל מחיר", אמר הדומיננטי שביניהם, "אם כן, אוהד, אנו מצפים שתשלם את מלוא הסכום שהבחור דורש".
כששמעתי את זה קיבלתי תיאבון. "חצי מיליון היה נכון לבוקר, עכשיו כאשר אני חש את הנזקים הנפשיים שמשתרשים בי יותר ויותר אני דורש מיליון דולר", הטלתי את הפצצה בחדר.
מחצית מפעילי המחאה דרשו מאוהד לשלם גם את הסכום המופקע החדש, "בכל מחיר, בכל מחיר חייבים לסגור את הסיפור לפני שכולנו נהיה בכלא", נימקו.
אוהד וחצי אחר של המוחים, התנגדו, "אם נסכים למיליון, הוא ידרוש ארבעה מיליון. ככל שתסכימו ל'כל מחיר', הבחורצ'יק ילך ויעלה את הסכום. ההתנהגות שלכם היא כניעה לסחיטה שתשיג בדיוק את ההפך", קבע בנחרצות והצליח לשכנע את עמיתיו.
בשיא המתח ביקשתי את רשות הדיבור: "ובכן, אני פועל להגביר את המודעות למצב החטופים בציבוריות הישראלית" פתחתי את דבריי, "המשחק המותח עם התיק והכסף הוא אחת הדרכים שלי להמחיש לאנשים מעט מהסבל שהחטופים חווים במנהרות כאשר מפקיעים את מחירם במחאות חסרות אחריות. ואגב, בתיק שלי היו פריכיות ומלפפון רקוב, אה והוא בכלל לא נגנב".
ועם התובנה המעניינת הזו, שילחתי אותם לכיכר החטופים להמשיך ולזעוק: "בכל מחיר".
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //