שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

נכתב ע"י חסיד הנודד:

שלומי, בחור צעיר ומתמיד, יושב רכון על גמרא, ולומד בשקיקה, ובמתיקות, שהוא שוכב למחצה על מקום הריק שלידו באוטובוס, ונהנה מהלימוד, על אף האוויר החנוק באוטובוס, ככה ממשיך להנות מהמושב הריק וללמוד, עד...

עד לתחנת יציאה האחרונה, שם בתחנה האחרונה, עולה לאוטובוס נערה חילונית, תוקפת, ומחפשת מקום ריק להתיישב, לאחר חיפוש קל, אורו עיניה וכשמצאה את המקום הריק שליד שלומי, היא לא חשבה פעמיים והתיישבה בספונטניות לידו.

שלומי נחרד, והזדעזע מעצם הרעיון, בשניות הראשונות נשאר לשבת מוקפא עם פה פעור, ועל אף שזה לקח כמה שניות, בהיותו בחור עדין צנוע וביישן, אבל שלומי, לא נתן להלם לנצחו, מיד התנער, אזר עוז, וביקש בנימוס: "אולי תועיל בטובך, לחפש מקום אחר בשבילך, פשוט שאסור לי לשבת לידך על פי ההלכה"

שלומי אמר את המילים בטון נמוך וביישני ובפחד, בושה שפשוט מתבייש כמעט מכל אחד שנקרה לדרכו, וגם פחד, מחשש כבד, אולי תתנכלי עליו, ותזמין משטרה על כך, שאסור על פי חוק לומר דברים מהן אלו.

אבל להפתעתו, היא דווקא כן התייחסה בכבוד, והתחילה להתנצל ולהסביר את עצמה, כשמשיבה לו "הייתי מתפנה מהמקום, ובכיף! לו היה לי מקום נוסף אחר פנוי, פשוט האוטובוס מפוצץ!!..."

שלומי יודע את אשר לפניו, ועל אף הקושי, נעמד ממקומו ויוצא למעבר בין הכיסאות, כשמערער "טוב, עכשיו אזכה לעשות רצון הבורא מתוך קושי, ולעמוד במשך כל זמן הנסיעה!"

"ומחמיא לעצמו, אשריך שזכית לעמוד בניסיון"

שלומי האמין שאנשים יעריכו ויחמיאו אותו על הצעד, או לפחות יפגוש מבטים מוערכים! אבל למעשה הצטער לפגוש בדיוק את ההיפך, הוא נעמד במקום אחד במעבר, והשען בידו על כיסא של מישהו, ההוא התרגז מיד עליו על זה, ונזף בו לעייני כל הנוסעים.

שלומי, צועד לאחור, ונשען על כסא של מישהו אחר ומתכונן לנזיפה, אבל ההוא ברוב נימוסו וטובו, פשוט שתק...

אבל אז הגיע מפתעה ממקום לא צפוי, לפתע הוא שומע את הנהג מכריז במקריפון, "בחרוצ'יק למה אתה עומד שם? שב בבקשה".

שלומי מרגיש במבוכה מבויש ומוכלם, אבל חושב לעצמו "ב"ה תודה לקל שאני זוכה לעמוד כרגע בניסיון"

לא בדקתי יכול להיות שיש כאן טעיות כתיב ובעיקר בעבר הווה, לא ערכתי את זה מספיק, אשמח שתעירו על הכל בגלל שזה פעם הראשונה שאני מעלה קטע כאן

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י איפה אתההה??:

קטע ממש יפה! הכתיבה קולחת, מעניינת, בלי יוצר מדי ביטויים מליציים שעוצרים את הקריאה הזורמת.
בקיצור - אהבתי ממש!

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י איפה אתההה??:

אבל לא נראה לי שזה המקום להערות.

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י איפה אתההה??:

נ.ב. אם באמת קיים בחור כזה, כמו בסיפור. תמסור לו את הערצתי

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י סיפור8:

@ת. עקבי איזה יפה בדיוק ניגשת לנושא שאני מאד מאד אוהבת. ההבנה שהכישלון הוא לא רק 'הדרך להצלחה', והנפילה היא לא רק שלב מוכרח עד העלייה, אלא הכישלון או הנפילה בעצמה מכילה בתוכה את הניצחון והעלייה בצורה נסתרת, הן טמונות בה כמו בגרעין. מתאים לפירוש החסידי לפסוק- "עת צרה היא ליעקב- וממנה (בגללה ומתוכה) יוושע".
איזה נושא עמוק ומהמם

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י סיפור8:

בעז"ה











"אתם יודעים מה עם נותי?"

הם היו בזולה. אברצ'יק ושי שיחקו דמקה. השאר שתו או עישנו. היה יחסית שקט, משום מה. אולי כל מוצאי שבת הם שקטים יותר. ואז יקי שיגר את השאלה כבדרך אגב.

נחירת צחוק נשמעה מכיוונו של כפיר. "אתה לא יודע?" שאל.

גבותיו הכהות של יקי התכווצו. "יודע מה?"

"הוא בבית," עידן התרווח לאחור על הכיסא שבו ישב, "משתקם." חיוך קטן ליווה את המילה האחרונה.

יקי העביר את מבטו בין עידן לכפיר. "מה משתקם? מה קרה לו?"

סימנטוב, שהחזיק בקבוק בירה, היה היחיד שלא היה לו חיוך על הפנים. "פרקו אותו," אמר בשקט.

זה היה חדש. ומפתיע. ויקי חש כאילו משהו בתוכו נמתח, מן תחושה רעה. "מי פרק אותו?"

אף אחד לא ענה. יקי העביר את עיניו השחורות וחדות המבט בין חבריו. "מי פרק אותו?" חזר, קולו חד יותר.

"דוד ש'ך," סימנטוב לגם מהבירה, "הוא שלח אנשים."



הבית של נותי היה בבלוק ישן, בקומת הקרקע, בתוך אחת מהדירות הקטנטנות שבהן שוכנו העולים בשנות השמונים. יקי דפק על הדלת.

הייתה דממה. דממה שהתארכה מדיי, ויקי חזר ודפק שוב.

שום מענה. כעס החל לעלות בו. הוא דפק חזק יותר.

"נותי," הוא אמר בקול רם. "אני יודע שאתה כאן."

וילון נע בחלון הדירה. יקי החל להלום בדלת. בום. בום. בום. "תפתח!"

הדלת נפתחה. נותי היה במפתן, שקט וחסר חיוך. "תהיה בשקט. אמא שלי ישנה."

המראה שלו היה מזעזע. שטפי דם סגולים ואדמדמים הקיפו את ארובות עיניו, זולגים לכיוון האוזניים והלסת. במעלה אפו היה כתם סגול בוהק, ושפתיו היו מעוטרות בחתכים. קצרים, יבשים, סדוקים.

יקי היה חסר מילים. ונותי, לכמה רגעים ארוכים, שתק גם הוא.

"מי היה שם, נותי?" שאל יקי לבסוף.

"אתה לא יודע?" שאל נותי בקול חד. עיניו, מבין הכתמים הסגולים, סקרו את חברו.

"לא," ענה יקי.

נותי עוד התבונן בו לכמה רגעים ארוכים במבט חודר. ואז אמר, "בוא, כנס," ופתח מעט את הדלת.

יקי נכנס, ונותי נע לאט יותר אחריו, כאוב מעט. הסלון היה קטן, מחובר למטבח ישן, ורק דלת אחת הובילה ממנו אל חדר. על הרצפה היה מונח מזרון, שככל הנראה היה שייך לנותי, ועליו שמיכה מגובבת. על הכורסא המהוה שבצד ישבה אישה זקנה עם כיסוי ראש, שהביטה בהם נכנסים.

"מי זה?" שאלה בקול רם מדי.

"זה חבר שלי, סבתא," אמר נותי.

"מי?" שאלה הזקנה.

"חבר שלי," הרים נותי את קולו.

"מי זה חבר שלך?" המבטא המרוקאי לא החביא את הרוגז בדבריה. "קח, קח אותו מפה."

נותי חייך, והכתמים הסגולים על פניו נמתחו. "לא, סבתא, הוא דווקא בסדר, הוא בחור טוב."

הייתה זו מחמאה מוגזמת, בעיניו של יקי, עבור מי שרק לפני שבועיים תפס את גרונך וכמעט חנק אותך. אבל הוא לא אמר דבר.

"סבתא שלי עברה אלינו," סיפר נותי בלחש, תוך כדי שפתח את המקרר במטבח. "עכשיו היא ואמא שלי שתיים מול אחד." הוא הוציא בקבוק וודקה ושתי כוסות. "יאללה, בוא נשב בחצר."

"אני לא שותה," אמר יקי.

נותי בחן אותו לרגע. "אהה," הגיב. "תמיד?"

"כן," הוא ונותי לא היו קרובים מספיק בכדי שהוא ידע את הפרט הזה. "רק מים."

עוד מבט אחד, קצת לא מאמין, אבל נותי הוציא גם בקבוק מים והחל למזוג לאחת הכוסות.

כיפה שחורה, שנחה מעל חוברת תשחצים על אחת הכיסאות, תפסה את עיניו של יקי. "זה שלך, אח שלי?" שאל.

"כן," ענה הבחור בן השש עשרה בחוסר נוחות.

"הורדת כי נכנסתי?" יקי היה משועשע מעט.

נותי גיחך. "לא, מה הקשר," הוא אמר. אבל זה היה שקר.

"שים, שים, בוא נראה עלייך."

נותי לא הרגיש בנוח, זה היה ברור. והכיפה הגדולה והמעוגלת הייתה אכן נראית מגוחכת מעט על ראשו. אבל משום מה, יקי נהנה מהמראה. "הייתי אומר לך שזה יפה עלייך, אם לא היית נראה עכשיו כמו שק אגרוף," הוא חייך. נותי חייך גם הוא. וכשהוא עדיין חבוש בכיפה השחורה והגדולה, הם נכנסו לחצר.

החצר הייתה מוזנחת, מלאת עשבים שוטים עד לברכיים, והם התיישבו על מדרגת האבן הצמודה לבית. נותי הדליק סיגריה. כיבד את יקי באחת. ולרגע ארוך היה ביניהם רק שקט.

"אז מי זה היה, נותי?" יקי פתח ישר בעניין.

הבחור הסב מעט את פניו המוכתמות בשטפי דם, נושף עשן אל האוויר. "ראול," ענה. "ושלום האדיוט. וניסנוב. אבל בעיקר ראול."

ראול. הוא אחד שלא יפספס כזאת הזדמנות. הוא אוהב את זה.

עיניו של יקי סקרו את שטפי הדם, כולל אחד שבצבץ מצווארון החולצה. "השקיעו בך, אה?"

"אני מבין אותם," אמר הנער, קולו שקט וצרוד מעט.

זה היה מפתיע. "ככה?"

"זה הגיע לי," עיניו החומות של נותי כעת הישירו את מבטן. "אתה עשית לי הנחה, אבל שנינו יודעים שזה היה אמור לקרות."

הוא צדק, במובן מסויים. ויקי לא אמר דבר.

"התחלתי לעבוד," המשיך נותי לפתע.

גבותיו של יקי הורמו. "איפה?"

"בחנות של סאסי, בחומרי בניין," נימת קולו של הנער, גדושה באיפוק, רק סימנה כמה גדול היה הצעד הזה עבורו.

"יפה," החמיא יקי בכנות. "אני שמח לשמוע." משהו השתנה בילד הזה, היה אפשר לראות זאת, על אף הפנים המוכתמות. "וממתי זה?" שאל, מניע את ראשו אל הכיפה שעל ראשו של נותי.

"אחרי ש… דיברת איתי," הוא אמר, לא מישיר את מבטו ליקי. "היה לי דיבור עם אלוקים. ביקשתי ממנו שימצא לי עבודה. שמישהו ירצה לקחת אותי." נותי עצר לרגע. "לא חשבתי שיש לזה סיכוי. יעני… מכירים אותי, אתה יודע. אף אחד אף פעם לא רצה להתקרב. ואז סאסי אמר לי כן, והלכתי וקניתי את זה. מטומטם, אה?"

נותי צחק על עצמו, לא נותן ליקי את הזכות להיות ראשון. אבל יקי רק חייך, ובעיניו לא היה צחוק. "מי זה סאסי?" שאל. "ההוא מז'בוטינסקי? בחנות הקטנה ליד המאפייה?"

"כן."

"מקום טוב," אמר בהערכה. המוכר, יעקב סאסי, היה בן אדם הגון ודתי. "אז איך הולך?"

"עד שמשכו אותי מהחנות ופוצצו לי את הפרצוף ברחוב?" של נותי, מחייך גם הוא. "היה אחלה שבוע."

שאריות החיוך נמוגו מעיניו של יקי. "והוא יחזיר אותך?"

"אנא עראף," משך נותי בכתפיו. "הוא אמר שהוא יראה אם צריך."

יקי שתק, לא יודע מה לומר. שום רחש לא נשמע בחצר המוזנחת למשך כמה רגעים ארוכים, מלבד צליל כנפיו של זבוב קטן שהסתובב סביבם.

"ומה איתך?" הפר נותי את הדממה, מועך את הסיגריה בשימת לב על המרצפת לצידו.

"אני?"

"כן." אולי היה זה הרקע העלוב של החצר המוזנחת והכתמים הסגולים על הפרצוף, ואולי הייתה זו הכנות שנפתחה ביניהם פתאום; אבל נותי העז להתקרב לשטח מגודר. "מה איתך? מה אתה מתכוון לעשות?"

יקי ידע למה הוא מתכוון. "מה איתי?" שאל חזרה. "אלה החיים שלי, נותי."

עיניו של נותי התכהו. "חיים דפוקים, תאמין לי," הביע את דעתו. הוא מזג מהבקבוק וודקה ששטפה את הכוסית הקטנה בגלים קצובים. סגר את הפקק, והרים את כוסו. "לחיים, יקי," אמר. הוא הביט בכוסית לרגע ואז בלע בלגימה אחת את תכולתה, מעוות את פניו מחריפות המשקה. "לחיינו."








-

לחצ/י כדי להרחיב...

נכתב ע"י סיפור8:

בעז"ה



הסיפור הזה כרגע לא הולך לצאת לאנשהו, אז לפחות שישזוף את השמש, איך שאומרים







המרכז לרפואת חירום שכן בקומה הראשונה של מבנה משרדים גדול, ובדלפק ישב כעת רק איש אחד עסוק בפלאפון. יקי, חיוור פנים, קווים חורצים את תחתיות עיניו וידו לופתת את זרועו, ניגש אליו.

"היי," הוא אמר לתורן.

התורן הרים את עיניו. "ערב טוב," אמר, על אף שכבר לפני שעתיים חלף חצות הלילה.

"אני צריך לראות רופא."

"כרטיס מגנטי בבקשה."

יקי הוציא את הכרטיס מכיס מכנסיו, והתורן החליק אותו על המקלדת. "אוקיי," אמר לאחר כמה הקשות. הוא ביקש גם עמלה, וגם הנפיק תור, ויקי חש כיצד יכולתו להמשיך ולעמוד הולכת ומתקצרת. היד שרפה, שרפה ממש כאילו היא הולכת ומתאכלת בזה הרגע, והכאב שאב את כל כוחותיו.

"אתה יכול להיכנס," אמר התורן סוף סוף, מחזיר לו את הכרטיס. "דלת אחרונה מימין. אין אף אחד לפנייך."

המסדרון היה מעוצב וחדיש. כל הדלתות, מלבד הדלת האחרונה שהייתה מעט פתוחה, היו סגורות, ויקי יכל רק להניח שאין כאן אף אחד במרכז הזה מלבד הרופא והתורן שבדלפק.

הוא דפק על הדלת. "אפשר להכנס," נשמעה הקריאה. בפנים ישב רופא צעיר יחסית, שעל פי התג שעל חלוקו נקרא בשם דוקטור חליל. "כן, שלום. אפשר כרטיס?"

שוב הכרטיס החליף ידיים. ויקי, מתוח שרירים מכאב ועייף בצורה בלתי טבעית, התיישב על הכיסא שלמול הרופא.

"כן," אמר דוקטור חליל לאחר כמה תקתוקים. "במה אני יכול לעזור לך?"

"נפצעתי," תמצת יקי.

"איפה?"

"בזרוע."

הרופא קם, ופסע לעבר יקי. "אפשר לראות?"

הנער חבוש הקפוצון השחור הרים במאמץ מה את שרוול החולצה, כשהכאב הולם בו כמו פעימות חשמליות עם כל תזוזה של הבד על גבי העור. הפצע המכוער נחשף, מורכב מעור אדמדם לבן, שקוע באופן בלתי אחיד, ושלפוחיות קטנות בשוליו. עיניו של הרופא נפערו. "מה זה?" הוא שאל מייד, מישיר את מבטו אל יקי.

"פצע, אמרתי לך. נשפך עליי חומר."

"איזה חומר?"

"חומצת מלח."

"חומצת מלח," חזר הרופא הצעיר. "באיזה ריכוז?"

הנה התחילו השאלות. "לא יודע," ענה יקי בחוסר סבלנות. "לא ראיתי מה כתוב."

"שטפת במים בצורה יסודית מייד אחרי שזה קרה?"

"כן."

"איך זה נשפך עלייך?"

העובדה שכל אבריו היו מקשה אחת של עייפות וכאב הייתה קשה גם כך. והעצבנות שגרמו לו השאלות לא הוסיפה למצב רוחו, במיוחד כשלא הצליח לחשוב על תשובה אמיתית שתהיה גם בלתי מחשידה. "מהבקבוק." ענה לבסוף.

הרופא עוד הביט בו, מבטו עדיין רציני עד מאד, והתשובה האחרונה כמו גרמה לו לנסות לפענח את הנער שלפניו. "מהבקבוק," הוא חזר, משתהה מעט. "מתי זה קרה?"

"אתמול בלילה."

"אתה מרגיש-"

ידו הבריאה של יקי נשלחה קדימה ולפתה בעוצמה את פרק ידו של הרופא. "מה אתה עושה?" סינן, מבט חד בעיניו השחורות.

"אני רק מזיז לך את האצבעות," הרופא הופתע מהתנועה החדה, האלימה, "אני רוצה לראות אם אתה מרגיש את התזוזה."

שיניו של יקי נחשקו מכאב, אבל ידו רפתה מאחיזתה. "מאד."

"אוקיי," גבותיו של הדוקטור התכווצו זו אל זו, והוא סקר את הנער לרגע במבט מוטרד. "זו בשורה טובה, כי הכאב מצביע על העובדה שהעצבים במקום לא נפגעו." הוא קם, וחזר להתיישב מול המחשב. "אני אעשה לך פה טיפול ראשוני, שטיפה, חבישה. אבל אחר כך אתה יוצא למיון. זו כוויה חמורה, והטיפול הוא רק בבית החולים. אני מדפיס לך הפניה."

יקי חש כיצד הכעס, המתודלק על ידי הכאב, עולה במעלה חוט שדרתו. הוא רצה לסיים עם זה כאן ועכשיו. בבית החולים ללא ספק ידווחו על הכוויה הכימית שקיבל הקטין היישר למשטרה ולרווחה, ועד כמה שלא אכפת לו מהמשטרה, מהרווחה ומשלומי שבוודאי לא יאהב את זה, אכפת לו מאד שכל זה יגיע בסופו של דבר לפנחס. "אני לא אוהב מיון," ציין.

הרופא הרים בחדות את עיניו מהמסך. "לא צריך לאהוב," אמר, "צריך ללכת. יכול להתפתח שם זיהום, ויכול להיות שהם צריכים גם לנקות את המקום."

"מה שאני צריך זה משכך כאבים," החזיר יקי, "ולא נורופן, זה לא עוזר."

"במיון יתנו לך מורפיום לווריד," האיש כלל לא הסתכל עליו, ממשיך להקליד. "לי יש פה רק טרמדקס, אני יכול לתת לך מנה עד האשפוז."

זה מעניין. "אני צריך גם אנטיביוטיקה," ציין.

"אתה צריך אנטיביוטיקה, בהחלט," אישר הרופא. "וגם את זה יתנו לך שם. הם ימרחו לך משחה אנטיביוטית ויחבשו את הזרוע, ואני מניח שהם ירצו שתישאר עד שהעור יתחיל להראות סימני שיקום. אין לך מה להתעכב פה. תבין, ברגע שהם יודעים שיש לך כוויה כימית הם מכניסים אותך לפני כולם. זה מקרה דחוף."

הנער לא ענה. וברגעים השקטים שבהם תקתק הרופא את הסיכום הרפואי בהפנייה, חלף מבטו על פני המצלמה שבפינת התקרה, שמנעה ממנו להגיב כפי שבאמת היה רוצה. לאחר מכן נחו עיניו על קופסת הסיגריות שליד המקלדת, ואז על התמונות שעל הקיר, שמהם ניבטו שלושה פרצופים מחייכים של ילדים. "ילדים חמודים יש לך," העיר לפתע.

"תודה לקל," ענה דוקטור חליל, הניצוץ המוטרד שוב חולף באישוניו כאשר בחן לרגע את הנער חבוש הקפוצ'ון, שחיוורונו הדגיש את הצבע השחור והעז של עיניו ואת השקים הכהים תחתיהן. המדפסת השמיעה רחש, והוא לקח את הדף, מוסח מעט. "הנה ההפניה," אמר, מושיט ליקי את הדף, ואז הוסיף כבדרך אגב, "מישהו ילווה אותך לשם?"

"למיון?" יקי הביט ברופא לרגע ארוך, וחיוך קטן הרים את זווית שפתיו לראשונה. "אין לך מה לדאוג, דוקטור."

דוקטור חליל שתק לרגע. ברור היה לו כי מקרה של נער שמגיע לבדו למיון עם כוויה כימית הוא בהחלט מקרה מצדיק דאגה. אבל בבית החולים, כך ידע, במילא יבררו זאת עד תום. "אוקיי. בוא נשטוף את הפצע, קודם כל."

"תודה," אמר הנער.

"אין בעד מה."


עשר דקות לאחר מכן יצא יקי למסדרון עם הדף הבודד, ועצר ליד הכיור לרגע בכדי לשטוף פנים ולהתרענן לקראת השלב הבא. בידו השמאלית, הבריאה, הוא פתח את הברז, ומבט מהיר במראה גרם לו להעצר לרגע. הוא היה נראה שונה. חסר מנוחה, כאוב, ועורו, מבהיק וחיוור, כמו מתוח על פניו.

כאב לו. כאב. שרף. כאב שלא פסק, שמילא את מוחו באופן מתמיד כמו צפירה מתמשכת ללא רגע אחד של צלילות. הלוואי שהכאב הזה היה פוסק, והלוואי שהכל היה הולך בדרך הקצרה יותר, כי הוא גמור לגמרי, והרופא, בסך הכל, היה דיי בסדר.

הוא סגר את הברז וניגב את פניו במטלית נייר. כעת, כשהדברים הסתבכו, הוא צריך גם להקדיש זמן ולפרוץ דרך הפלאפון למסד נתונים רלוונטי כדי לשלות משם את כתובתו של הרופא.

ואת זה הוא רוצה להספיק כמה שיותר מוקדם. ועדיף לפני הסיגריה הבאה.



עשרים וחמש דקות לאחר מכן, יצא הדוקטור להפסקת סיגריה דרך היציאה האחורית של הבניין. הוא הספיק רק שאיפה אחת של סיגרייה לפני שאי מי תפס את זרועו בחוזקה, קיפל אותה לאחור והטיח אותו אל הקיר בעוצמה.

האיש נאבק ודחף בכח, אבל לא הצליח להשתחרר מהאחיזה הלופתת, שהצמידה אותו בחוזקה אל הקיר. "ששש," הוא שמע לחישה רכה ומתנשפת על אוזנו, והלחישה, יחד עם מגעה הקר של סכין על צווארו, שכנעה אותו והקפיאה אט אט את תנועותיו. לחיו הייתה צמודה אל הקיר, ונשימותיו היו רדודות ומהירות, אבל הוא לא הוציא הגה מפיו.

"יופי," אישר הנער חבוש הקפוצ'ון, שפתיו קרובות עד מאד לאוזנו של הרופא. "נראה לי שסיימנו מהר מדיי שם, בפנים. אז בוא נעשה את זה שוב. אני רוצה משכך כאבים, הכי חזק שיש לך, ואת האנטיביוטיקה, התחבושות והמשחה. יש?"

הרופא לא ענה, ויקי לחץ אותו עוד קצת אל הקיר, גורם לו לעצום את עיניו בכאב. "יש?" שאל שוב.

"כ-כן."

כעת נותר רק לוודא שהאיש לא ידווח אי פעם על מה שהיה כאן. "השלום אחת עשרה, לוד," לחישותיו של יקי היו מאומצות גם הן. המאמץ הפיזי לא היטיב איתו, אבל אחיזתו הייתה מתכתית וכואבת. "מקווה שלא נשמור על קשר. אבל אם אני אשמע עלייך יום אחד, אולי אני אשלח לכתובת שלך איזו חבילה, כדי שהילדים החמודים שלך ידעו איזה רופא טוב הוא אבא שלהם."

הרופא, כאוב ומתנשם, לא אמר דבר.

"מעולה," לחש יקי, "אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני."

לחצ/י כדי להרחיב...