שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

@חסיד הנודד
שלומי, בחור צעיר ומתמיד, יושב רכון על גמרא, ולומד בשקיקה, ובמתיקות, שהוא שוכב למחצה על מקום הריק שלידו באוטובוס, ונהנה מהלימוד, על אף האוויר החנוק באוטובוס, ככה ממשיך להנות מהמושב הריק וללמוד, עד...

עד לתחנת יציאה האחרונה, שם בתחנה האחרונה, עולה לאוטובוס נערה חילונית, תוקפת, ומחפשת מקום ריק להתיישב, לאחר חיפוש קל, אורו עיניה וכשמצאה את המקום הריק שליד שלומי, היא לא חשבה פעמיים והתיישבה בספונטניות לידו.

שלומי נחרד, והזדעזע מעצם הרעיון, בשניות הראשונות נשאר לשבת מוקפא עם פה פעור, ועל אף שזה לקח כמה שניות, בהיותו בחור עדין צנוע וביישן, אבל שלומי, לא נתן להלם לנצחו, מיד התנער, אזר עוז, וביקש בנימוס: "אולי תועיל בטובך, לחפש מקום אחר בשבילך, פשוט שאסור לי לשבת לידך על פי ההלכה"

שלומי אמר את המילים בטון נמוך וביישני ובפחד, בושה שפשוט מתבייש כמעט מכל אחד שנקרה לדרכו, וגם פחד, מחשש כבד, אולי תתנכלי עליו, ותזמין משטרה על כך, שאסור על פי חוק לומר דברים מהן אלו.

אבל להפתעתו, היא דווקא כן התייחסה בכבוד, והתחילה להתנצל ולהסביר את עצמה, כשמשיבה לו "הייתי מתפנה מהמקום, ובכיף! לו היה לי מקום נוסף אחר פנוי, פשוט האוטובוס מפוצץ!!..."

שלומי יודע את אשר לפניו, ועל אף הקושי, נעמד ממקומו ויוצא למעבר בין הכיסאות, כשמערער "טוב, עכשיו אזכה לעשות רצון הבורא מתוך קושי, ולעמוד במשך כל זמן הנסיעה!"

"ומחמיא לעצמו, אשריך שזכית לעמוד בניסיון"

שלומי האמין שאנשים יעריכו ויחמיאו אותו על הצעד, או לפחות יפגוש מבטים מוערכים! אבל למעשה הצטער לפגוש בדיוק את ההיפך, הוא נעמד במקום אחד במעבר, והשען בידו על כיסא של מישהו, ההוא התרגז מיד עליו על זה, ונזף בו לעייני כל הנוסעים.

שלומי, צועד לאחור, ונשען על כסא של מישהו אחר ומתכונן לנזיפה, אבל ההוא ברוב נימוסו וטובו, פשוט שתק...

אבל אז הגיע מפתעה ממקום לא צפוי, לפתע הוא שומע את הנהג מכריז במקריפון, "בחרוצ'יק למה אתה עומד שם? שב בבקשה".

שלומי מרגיש במבוכה מבויש ומוכלם, אבל חושב לעצמו "ב"ה תודה לקל שאני זוכה לעמוד כרגע בניסיון"


לא בדקתי יכול להיות שיש כאן טעיות כתיב ובעיקר בעבר הווה, לא ערכתי את זה מספיק, אשמח שתעירו על הכל בגלל שזה פעם הראשונה שאני מעלה קטע כאן

קטע ממש יפה! הכתיבה קולחת, מעניינת, בלי יוצר מדי ביטויים מליציים שעוצרים את הקריאה הזורמת.
בקיצור - אהבתי ממש!
יש לך מה להשתפר בכתיבה נכונה, אבל לא נראה לי שזה המקום להערות.

נ.ב. אם באמת קיים בחור כזה, כמו בסיפור. תמסור לו את הערצתי :)
 
קטע ממש יפה! הכתיבה קולחת, מעניינת, בלי יוצר מדי ביטויים מליציים שעוצרים את הקריאה הזורמת.
בקיצור - אהבתי ממש!
תודה רבה רבה
אבל לא נראה לי שזה המקום להערות.
אני חושב שכאן זה המקום! רק איפה? הטעיות בשביל שהפכתי בעריכה שהאחרונה, ל'הווה' ולא עברתי על זה בכלל, ואני מתנצל על זה,
נ.ב. אם באמת קיים בחור כזה, כמו בסיפור. תמסור לו את הערצתי :)
הוא שואל @איפה אתההה?? ;)
ושוב תודה על הפירגון, והמחמאות החמות
 
'קושקש/נכתב עכשיו בהשראת ובהשפעת זמירות השבת נועם הנשמות .....


השם!!!

כּה אכסוף אליךָ,
נפשי חולת אהבתךָ...
משכני רק אליךָ.......
וארוץ,
כצבי ארוץ אליךָ.

כָּמהה...
צָמאה....
נפשי
עָדֶיךָ.
לא יכולה
בלעדיך.
לַָעַד רוצה לכסוף אליך

אבא אל תסתר
פניך.

שמור על הלהט
בלב
שארגיש אותך פיזית
קרוב ואוהב....
אפילו
כשפיזית נשבר לי הלב....

מָשְׁכֵנִי אחריך
מָשְׁכֵנִי

השם

אהבתך.....
ומשענתך....
ינחמוני רק הם!!!
 
בעז"ה





אבא שלו היה שם, רחוק יותר משאי פעם היה. המבט שלו היה כאוב, והוא ישב בחושך. והחושך הזה, יותר מכל, הכאיב למאיר והדאיג אותו.

ואיפה בני? בני לא היה שם. איפה הוא נמצא?

מאיר הרגיש איך תחושה קרה עוטפת את ליבו. איפה הוא? איפה הילד שלו?

הבזק, הבזק מהיר וחד, והוא ראה אותו. בני קשור בחגורת הבטיחות, פניו מוסטות הצידה, עיניו עצומות. נחיל דק של דם מזרזף מפיו לכיוון סנטרו, ולמרות שמאיר צרח בעודו מנסה להשתחרר מהחגורה הארורה שלו, מנסה לנוע בתוך כיסא הנהג שהתעקם, מנסה רק להגיע אליו- בני לא הגיב.

הוא שמע את עצמו צורח את השם של בני. שוב, ושוב, ושוב. לא יכול להיות שהוא לא מצליח להשתחרר כשהילד שלו מאחור, לא מגיב. לא יכול להיות שהחגורה הזו לא משתחררת. הוא חייב להגיע אליו. הוא צרח ובתוך הצרחות יש דמעות, כי הוא לא הצליח להגיע אליו, ובני לא התעורר.

הוא פקח את עיניו לחושך, לוגם אוויר בבהלה. החדר שקט ואפל, ורגע ארוך חלף עד שהוא קולט שהוא לא נמצא ברכב. הוא נמצא אי שם בצפון, במיטה ישנה שאינה שייכת לו, בחדר בו התקרה מתקלפת, ושבפתחו עומד כעת מישהו, מסתיר את האור הבוקע ממנורת המסדרון. היה זה נתנאל, עיניו הגדולות והירוקות נעוצות במאיר, במבט שלא היה ניתן לפרש אותו אחרת מלבד פחד.

מאיר עצם את עיניו, מתנתק מהחדר, מתנתק מהמבט שניתן בו, ונשם עמוק. זה היה חלום. רק חלום. אבל גם לאחר שעצם את עיניו וניסה לחזור לחלום, לחזור לבני שנראה כאילו נרדם, הוא גילה כי החלום כבר איננו. במקומו, מאחורי עפעפיו העצומות, ישנו רק ריק שחור, אינסופי. רק התחושה הנוראית הזו, תחושה נוראית עד כדי בחילה, של חוסר היכולת להגיע לבני- היא זו שנותרת שם, מועכת את ריאותיו וגורמת לנשימותיו להתקצר.

הוא התיישב על המיטה, מסיר את השמיכה העבה ממנו. למשך רגעים ארוכים ישב כך, גבו כפוף ואצבעות ידיו שלובות זו בזו בחוזקה, מנסה להחזיר את נשימותיו למקצבן הטבעי. תזוזה קלה הסתמנה בפתח החדר, במקום שבו נתנאל עוד עמד והסתכל לכיוונו בדאגה. מאיר הסיט אליו את עיניו, מבטו מתכת.

"מה אתה עושה פה?" שאל.

"אתה... אתה צעקת," השיב הנער בן השש עשרה. מבטו, מפוחד ונבוך, משוטט לכל מקום, מלבד אל מאיר. "אני לא ידעתי."

"מה לא ידעת?"

לא לכל התחושות הצליח נתנאל לתת שם. אבל את הקור שנדף ממאיר, על אף שלא היה לו שם, הוא בהחלט הרגיש. "מ… מה קורה לך," הסביר, מילותיו מגומגמות.

בעיניו של מאיר חלפה חוסר הבנה, כשלאחריה, בהבזק פתאומי שהפתיע גם אותו, עלה בתוכן ניצוץ משועשע.

"פחדת שקרה לי משהו?" זה היה מצחיק, באופן מסוים. הילד שמוחזק אצלו כבן ערובה, דואג לשלומו.

נראה שהנימה המשועשעת הביכה את הנער, כאילו חש שלא הבין דבר מה, או שאולי עשה משהו לא נכון. "אני... אני מצטער," אמר.

"אין לך מה להצטער," נשימותיו של מאיר הלכו והאטו. "אני בסדר."

מבטו של הנער עוד שוטט מעט, ועיניו הירוקות חלפו לשבריר שנייה על עיניו של מאיר. "כדאי שתשתה... תה," אמר.

החיוך בעיניו של מאיר החל לבצבץ גם בשפתיו. "תה?"

"אמא.. אמא שלי אומרת שזה… שזה עוזר."

מאיר הרכין את מבטו כלפי מטה, מבחין בידיו התפוסות זו בזו בחוזקה. אגלי הזיעה החלו להתנדף על מצחו, גורמים לו לחוש באופן חד יותר את הרוח הקרה שחלפה בחדר, חודרת מהחלון. השעון שעל ידו הראה את השעה שתיים בלילה, אבל הנער לא היה נראה או נשמע כאחד שקם כעת משנתו. "היית ער כששמעת אותי צועק?"

"כ-" לרגע עצר נתנאל את עצמו. הוא ידע שמאיר לא אוהב את העובדה שהוא לא נרדם, וחשש לומר את האמת כפי שהיא, אבל גם לשקר לא ידע. ואחרי מצמצוץ חזק, הוא סיים, "כ-כן."

למשך רגע אחד ארוך נוסף התבונן מאיר בילד, שעמד כך בפתח החדר החשוך, עטוף בפיג'מה התכלת. עד כה, במשך שני הלילות הארוכים בהם הוא רואה את הילד שוכב עם עיניים פקוחות למשך שעות ארוכות בחדרו, חשב שהילד האוטיסט פשוט לא יודע להירדם כמו אדם רגיל, אבל עכשיו, באמצע הלילה הארוך והמסויט הזה, הרהור שונה חלף בו. "למה אתה לא נרדם?" שאל.

נתנאל הסיט את ראשו מעט, גורם באופן בלתי מודע לכך שהצלקת שעל לחיו תבהיק באור החוזר ממנורת המסדרון. הוא ידע שמאז שהוא אורח בביתו של מאיר חשוב שהוא יעשה את הדברים כמו שמאיר רוצה; והשאלה, שהוא לא ידע אם היא נאמרה בנימת כעס או אולי האשמה, גרמה לו לחשש. "אני מפחד..." השיב לבסוף, "אני מפחד שאני.. שאני אטבע."

קמט קל נוצר בין גבותיו של מאיר. חדרו של נתנאל היה אכן החדר שפנה לים, ורחש הגלים נשמע בו ללא הרף. "הים-" שאל, "הוא מפחיד אותך?"

השאלה הייתה פשוטה למדיי, וייתכן וזו דווקא הייתה הסיבה שקולו של נתנאל נסדק. שני ימים שהוא שוכב לצד רחשי הגלים, שנשמעים קרובים כל כך עד שבכל רגע הם עלולים לבוא ולשטוף את הבית, לשטוף את החדר, לשטוף המיטה בה הוא שוכב, ולהטביע אותו. "כ-כן," השיב בלחש.

הפחד היה מורגש בקולו של הילד, אבל משהו לא הסתדר למאיר. אלפי גפרורים, צמודים זה לזה באומנות מחושבת וכפייתית, מעצבים גלים על גבי גלים על השולחן הקטן בסלון. "זה מה שאתה מצייר כל היום," תהה. "עם הגפרורים. את הים, לא?"

מבטו של הילד נע לכיוון הארון, ומשם לתקרה, בעודו מנסה למצוא מילים. "זה מסוכן," ענה לבסוף, "אבא אמר ש... שזה מסוכן לי."

מאיר שתק. מתאר לעצמו את כל הפעמים שהילדים בני גילו נסעו אל החוף. הם נהנים. ילד צנום נשאר על החוף, לידו העוזר שלו, משחק בחול. הרחק מהגלים. הרחק מהילדים. "אני מבין," אמר לבסוף בשקט.

שקט ארוך השתרר בחדר, גורם לכיווץ מתוח ובלתי רצוני לעבור על שפתיו ועפעפיו של נתנאל, ולקולו, חושש ומהוסס, לעלות מעט כשהתחיל לומר, "סל-"

"תרצה לעבור לישון בסלון?" קטע אותו מאיר בענייניות. "אני חושב שמשם כמעט לא שומעים את הים. רוצה לישון בספה?"

זה היה מפתיע; עיניו של נתנאל עדיין לא הישירו את מבטן לעבר מאיר, אבל משהו בגופו רפה מעט. "לא- לא יודע," השיב בהיסוס.

מאיר כבר ידע שנתנאל צריך הוראות ברורות, לא הצעות. "לך, קח את השמיכה והכרית שלך ולך תשכב בספה בסלון," הורה. "קדימה."

הילד נע על מקומו, "ט-טוב," אמר. לאחר רגע הוא נעלם מהפתח, מניח לנורת המסדרון הצהבהבה להטיל את אורה בחדר.

הדממה חזרה לעטוף את מאיר, מופרעת רק על ידי המיית הגלים החרישית שנשבה מבעד לסדקי תריס העץ הישן; הוא חש כיצד הלמות ליבו, שעדיין היה מהירות בעקבות החרדה שהציפה אותו בחלום, חוזרות אט אט למקצבן הרגיל, הסדיר. ורק אז, משום מה, יכל סוף סוף לשחזר את מה שהשתוקק לו יותר מכל מאז שהתעורר מהסיוט: הוא יכל לראות את פניו של בני, מחייכות אליו, מלאות חיים.

אבל המראה הזה לא נותר שם זמן רב; וככל שחלפו הרגעים, הלכו ונמוגו הפנים החייכניות חזרה לתוך אפילת החדר, מותירות אותו שוב לבדו. הן לא הותירו במראן שום טעם מתוק, מלבד אותו כאב של בדידות נוקשה ומוכרת.

הוא קם ופסע לעבר המטבח. כשעבר ליד הספה ראה את הכיפה השחורה של הילד נעה מעט תחת שמיכת הפוך.

"אני מכין תה," קרא מהמטבח, מדליק את הקומקום, "לעשות לך גם?"

שום תגובה לא נשמעה מהסלון, ומאיר, ששלף שתי שקיות התה מתוך אלו המפוזרות במגירת הסיבית הישנה, האזין בתמיהה לדממה. ותוך כדי שפתח שקית אחת, הציץ לעבר הספה.

עיניו של נתנאל היו עצומות, ונשימותיו האיטיות העידו על כך שכבר שקע בשינה עמוקה. היה זה משעשע לראות כיצד הנער, ששעות ארוכות היה יכול לשכב בעיניים פקוחות לרווחה, נרדם כעת תוך שניות ספורות. פניו העדינות, הנינוחות, וריסיו הארוכים שחיפו על עיניו העצומות, השוו לו מראה רגוע מאד. ללא התיקים והכיווצים הבלתי רצוניים והמבט הנבוך והתועה, היה נתנאל נראה כמו ילד רגיל לגמרי. לא, לא לגמרי רגיל- משהו בפניו החיוורות היה בעל מראה זך יותר, כמעט מלאכי.

הבית היה שקט לגמרי, ולמעט האור החלוש שבקע ממנורת המסדרון, הוא היה גם אפל למדיי. את המיית הגלים כמעט ולא היה ניתן לשמוע מהסלון, ושום רחש אחר לא הפר את הדממה. וייתכן וזו הייתה הסיבה שרק כאשר קפץ הכפתור של הקומקום, מבשר על רתיחתם של המים, תפס לפתע מאיר את העובדה שהוא מתבונן בילד למשך רגעים ארוכים, ארוכים למדיי.







-
 
נערך לאחרונה ב:
אתגרתי את עצמי, סתם כך, בכתיבת סיפור קצר רגשי ודביק, פחות הקטע שלי 🫣
הוא די ארוך, מקווה שתהיה לכם הסבלנות...

סתיו. שלכת, עלים בצבעי כתום-זהוב. רוח קרירה נושבת בין עצים ערומים, מפילה עלה אחד, אחרון.

סתיו. אני מחבקת את עצמי, משפשפת זרועות, ממשיכה לפצפץ עלים במסלול המוכר הביתה.

המסלול נגמר בדלת, מעבר לה שוקקים החיים, לא מודעים לקור של בחוץ, לחורף שתכף יחל.

"צהריים", אני מצהירה על בואי בקול יבש כמו גב כפות ידיי, הסדוקות.

"צהריים טובים!", מריע שלומי, מניף כף צבועה אדום, תכולתה פוגעת בקיר מאחוריו.

"יום טוב", דוחפת אור את חדווה לידיי, בכיות הקטנה מפסיקות לרגע וחוזרות להתנגן בחלל ביתר שאת.

"את יוצאת?" אני מרימה קול, מייחלת לשקט.

"לאמא, כן", היא כבר פותחת דלת, מתעופפת לה.

השעות הבאות לא מאפשרות לי לחשוב. החתלה לחדווה. מטרנה שתכף נגמרת, רומזת על צורך דחוף בקניות. ניסיון שווא להוריד את כתם הפסטה מהקיר וייאוש מול אחד אחר שצץ לידו בעזרתו האדיבה של שלומי. שטיפות פנים וידיים לזאטוטים ולשאר שחושבים שהם כאלה. מקלחות. כלים. השכבה. ניקיון בסיסי ביותר.

וזהו, הטירוף הסתיים. כעת אפשר לנוח, לשבת על הספה עם דף ועט ולערוך רשימת קניות חיונית. לנשנש במקביל מעט קורנפלקס, גם אותו צריך להוסיף לרשימה.

השקט טוב לי. הקור פחות. לא אוהבת אותו, לא אוהבת את החשיכה המוקדמת מדי, שמבהירה לי שעוד יום ברח מבין אצבעותיי, לא הביא איתו בשורות.

אני מצטנפת בפינה, מנערת ראש וממשיכה למלא דף בקצב מהיר. מוסיפה גם דברים שלא ניתן לקנות בסופר.

חיים צריך גרביים חדשות, חסרות חורים ועבות יותר.

בגדי המעבר של חדווה לא מגינים מספיק מהקור, אולי מרדכי יסכים לפנות לפרומן ולשאול אם הגיע להם משלוח חדש של יד שנייה.

צריך לעדכן את סבתא לגבי מסיבת הסידור של נעמה, לא מתאים שאלך בעצמי, לא יודעת עד כמה היא תהיה מרוצה מהרעיון.

צריך לבדוק חשבון חשמל ומים, שלא ינתקו אותנו בגלל פספוס. שוב.

צריך להחתים את אבא על המבחן של דבורה, הוא וודאי ישמח, על הפתק הכועס מהרב'ה של רובי כנראה פחות.

צריך. צריך. צריך.

צריך אמא. והרבה תפילות.

אני מעפעפת, מוחקת דמעות סוררות. כותבת את זה בכל זאת. כי באמת צריך.

מתבוננת באותיות העגולות, הגולשות מעט מהקווים, צריכות מסגרת. ברווחים הצרים, כמעט ואינם קיימים. מחליטה לקרוע אותן מהדף, להטמין בכיס הג'קט. צריכה לזכור להוציא כשהוא יזדקק כביסה, אין בי כוח לנסות להפריד דבקים מבד עקשן.

הפלאפון מצלצל, שולפת מהכיס השני, לא מסתכלת על הצג, עונה.

"כן?", יבש. עייף.

"מה שלומך, יקרה?" אבא, כמו טל תחייה.

"ברוך השם", אני מקמצת. ברוך השם על מה שיש.

"וכולם?"

"כבר במיטות", ילדים טובים שכמותם. "דוד עדין לא חזר", מציצה בשעון התלוי בין מטבח לסלון. הוא יגיע בקרוב, כדאי לבדוק שיש משהו מבושל. הוא לא יסתפק בקורנפלקס, גם לא עם חלב. שנגמר.

"הוא בטח בדרך", אומר אבא. זה מחזיר אותי אחורה, אבל אני לא אומרת. לא רוצה לומר. לא רוצה לחשוב.

אני שותקת, מקימה את עצמי בכוח, נושפת באכזבה מול סיר מרוקן ושניצל עוף בודד, חצוי. לא נורא, אכין כבר משהו שיהיה למחר. לאור יהיה קל יותר.

"סתיו?" הפלאפון עדין צמוד לאוזן, שכחתי. "הכול בסדר?"

"כן", פותחת מקפיא, מושכת שניצל תירס. עוברת לארון, שולפת שקית פסטה חדשה. "אני מכינה אוכל למחר", אני מנסה להישמע עניינית. מעבירה את הסיר המלוכלך מתחת לזרם מים.

"אז אני מפריע?" אבא צוחק. איך? "להתקשר יותר מאוחר?"

"מה פתאום, אתה לא מפריע", הקול שלי חלש, לא נלחם, לא נאבק. "פשוט שכחתי שאני בפלאפון".

אבא צוחק שוב, הפעם אני נדבקת. "תעדכני אותי כשדוד יבוא? אני לא תופס אותו".

"בסדר", כבד. לא שוב. "אור גם לא זמינה?", או שהפלאפון שלה על שקט, כרגיל.

"כנראה על שקט", אבא נאנח. אני תוהה אם גם הוא חושב על מה ששנינו לא מדברים עליו.

"אני אעדכן אותך", אני בולעת רוק ומעלה ענייניות שאין בי. "אתה ממשיך לאמא?"

"את צריכה אותי בבית?" הקול שלו עמום.

כן. "לא ממש, רק חשוב לי לדעת", אני ממלמלת. "הכנתי רשימת קניות, כשדוד יגיע אצא ממילא".

"עשית קניות ביום ראשון, לא?", אבא בטח מכווץ גבות שם, בצד השני.

"תמיד צריך עוד, ברוך השם".

"ברוך השם", אבא חוזר אחריי. "אולי נעשה יחד?"

"יחד?" אני מהדהדת בטעות.

"כן, אם נוח לך".

מסתכלת בשעון. אבא יגיע לבית רבקה רק בשמונה וחצי, לפחות שעה עד שיחזור. אני יכולה לסיים עד אז, אם דוד יגיע תכף. אם.

"סתיו?", אבא. שוב שקעתי?

"בסדר", אני אומרת מהר. צריכה, נצרכת.

"אני בדרך", אבא כנראה הבין. חבל.

השיחה מסתיימת איכשהו, מותירה אותי מרוקנת אל מול סיר מלא מים ובועות אדומות. סוגרת את הברז, שופכת, משפשפת ושוטפת שוב. קצת שמן, מלח, מים רותחים והעברה לגז.

נאנחת מול בועות ואדים, זורה פסטה ומנמיכה אש. מתפנה אל הדלת בחיוך, פותחת לדוד. נזכרת להכניס שניצל תירס לתנור ולהחזיר שקית כמעט מרוקנת למקפיא. צריך להוסיף גם את זה.

"צריכה עזרה?", דוד עוקב אחרי הפעולות המהירות שלי. "בלי לחץ, אני לא כל כך רעב".

"אם אתה רוצה סלט...", רוב הסיכויים שלא. הצעתי.

"אין צורך", אני כבר מכירה את אחי. לא מפונק. כמו כולם. "עזרה אחרת?"

"אין הרבה", אני מושכת כתפיים. "אולי הכביסה סיימה, תוכל לבדוק?"

"לתלות", הוא מדייק. "להפוך את השניצלים ולתבל את הפסטה עוד בערך חמש דקות", הוא צוחק כשאני מכווצת גבות. "את לא צריכה לדאוג, אחיך הקטן למד כמה דברים בישיבה".

ובתורנויות אצל אמא. "צריך לשפוך את הפסטה למסננת לפני התיבול, להכין רוטב בסיר נקי, לשטוף את הפסטה ולשים ברוטב", אני כן דואגת.

"שטויות", הוא מבטל בידו. "הפסטה טעימה יותר ככה. גם בריאה יותר, שתדעי".

"איך שתרצה", אני מתלבטת אם כדאי לי לזרום עם קיצורי השלבים האלו שעלולים להקשות עלי או על אור מחר, מחליטה לנסות. אולי זה יקל עלי בפעם הבאה.

"מעולה. אז את מפנה את השטח ואני עושה את הקסם שלי במטבח", הוא מתמקם מול הגז. "ושלא תעזי לתלות את הכביסה, מבחינתי את עכשיו יושבת בספה ומפטפטת עם כל החברות שלך".

ממש. למי יש זמן לחברות, אה? אני כן צריכה לפטפט עם אבא. לעדכן אותו שדוד פה. שכחתי.

"את יורדת?", אבא נענה להודעה הלאקונית שלי במרץ נעורים. "אל תשכחי רשימה, מרץ ושמחת חיים".

"ועגלה?", אני שואלת.

"עגלה של מרץ ושמחת חיים", אבא עליז, זה טוב.

"יורדת", מזפזפת את הג'קט ומיישמת. לוקחת את עגלת הקניות שלנו מחדר העגלות ופוגשת את אבא בכניסה לבניין, פניו מתכווצות.

"העגלה ריקה", אצבעו נעה בתוכחה. "אבל אין דבר, תכף נמלא אותה".

אני צוחקת, דוחקת את המחשבה על שקיות מפוצצות שנצטרך להעלות שתי קומות ולפזר בארונות השונים, שלא לדבר על הליכה הלוך וחזור פלוס סיבוב אימים בסחרחרת צבעים, מעדיפה להתמקד בדרך, בעלים המושלכים עדין על הרצפה, אף אחד לא טרח לאסוף אותם.

"אז מה?" אבא מנער את המחשבות המפוזרות שלי. "איך את?"

"ברוך השם", התשובה הקבועה. "שורדת", נשברת טיפונת.

"כולנו", ההליכה של אבא הופכת איטית, סנטרו מתחפר בצווארון הסריג שלו. "מה חוץ מזה? איך היה בסמינר היום?"

"בסדר", אני נאנחת. "אני צריכה להכין מערך על הסתיו, להגיש אותו מחרתיים".

"וזו בעיה בשבילך?", אבא זוקף ראש. "סתיו מכינה מערך על הסתיו בעונת הסתיו", הוא מניד בראשו לצדדים, הבעתו מבודחת.

"זה לא מצחיק!", אני בכל אופן מצחקקת. "אין לי כוח לזה. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מלספר על ציפורים נודדות, שלכת וטרום חורף".

"כמו למלא עגלה", אבא מחייך. "צודקת לחלוטין".

"גם רובין אמרה שאני צודקת", אני נושכת שפתיים. "והיא הציעה לי עזרה".

"עזרה? ומה אמרת לה?"

"שהייתי שמחה דווקא להפסקה. להיות קצת כמו דוב, שישן בחורף".

"את רוצה לישון חורף שלם?", אבא מתבדח. אני חושקת שפתיים.

"אסור?" משהו עובר לי בגרון. "לא רק חורף. גם סתיו".

"לא יודע, זו שאלה הלכתית", אבא ענייני. "תמיד אהבת את הסתיו, מה השתנה?"

אני טומנת ראש בעלים המפוזרים בדרך, אחד מהם גולש אל הכביש, נדרס, מתפזר לחלקיקים.

"פעם אהבתי את הסתיו", אני לוחשת, מרגישה כמו העלה הזה, שעוד כמה גלגלי מכונית יפוררו אותו לאבק דק, לא קיים.

"והיום?" אבא תמיד ידע להוציא ממני הכול, כל מה שיש בי, כל מה שאין.

"היום אני רוצה להחליף שם", כמו שדוד עשה, כמו שאור לא חושבת לעשות. אולי כי אור תמיד מסמן טוב וסתיו מביא אתו שלכת, משאיר עצים חסרי כול? "אני מפוזרת", אני ממשיכה. "אני אבודה, נגמרת, מתפזרת לאלפי רסיסים ולא נותר לי כלום".

"זה לא אמור להיות כך", אבא נעצר, גם אני.

"אני יודעת", שפתיי נחתמות, הסדקים בהן מתבלטים.

"איזה שם תעדיפי?" אבא מרים עלה צהוב, חסר לחות. "או שאת רוצה להוסיף?"

"אני לא באמת רוצה", הכתפיים שלי נשמטות. "רק רוצה שיהיה כבר טוב. שאמא תקום, שהרופאים ייתנו לה סיכוי ללכת, לדבר, לנשום בכוחות עצמה..."

"כולנו רוצים", אבא נאנח. מבטו תר אחר דבר מה, מוצא ספסל, מאיץ בי להתיישב עליו כמוהו. "גם אמא. תהיי בטוחה בזה, היא מרגישה הכול".

אני מסופקת. זה גם לא ממש עוזר לי בהתמודדות שלי. אנוכית שכמוני.

"היא מרגישה", אבא מתעקש.

"למרות שאני כמעט לא מבקרת אותה?" אני מתנגדת. "שאני כל היום סביב הבית והילדים? שאני לא בתורנויות? כמו אור?" אמרתי את זה. אמרתי.

"זה כי את כל היום סביב הבית והילדים", אבא מדגיש. "ואני מאוד מעריך את זה. אם לא - הייתי צריך לוותר על כולל צהריים וערב".

שקט עוטף אותנו לרגע – שניים. מכוניות חולפות, אור מנורת רחוב במדרכה המקבילה מהבהב וכבה, נערה מרימה ראש מעלה, נבהלת.

אני בוחרת להחזיר ראש אל אבא. "אור גם עושה את זה. גם עוזרת בבית וגם בתורנות עם אמא. אני לא".

"אור עושה מה שמתאים לה", אבא מתקשח. "את עושה מה שמתאים לך".

"אני מתגעגעת", אני לוחשת בלי קשר, עם קשר. "אני כן רוצה להיות בתורנות, אבל מפחדת לקרוס. אני רוצה להיות כמו אור, להצליח לעשות אלף ואחד דברים ולא לחסר כלום. איך עושים את זה?"

"אור היא אור", אבא מעתיק ממני את מבטו, תוקע אותו בעלה שעדין אחוז בידו. "וסתיו היא סתיו".

לא עושים השוואות בין ילדים, אני יודעת. ועדין.

"אור יכול להתפצל לאלפים ולא לחסר דבר", אבא עושה השוואה בין שמות. "סתיו מביא איתו שלכת, מסמן על החורף, אבל גם על פריחה", הוא מסובב את העלה מבסיסו, דוחף לי ליד. "יש לך הרבה כוחות, סתיו. תתמקדי בהם".

"אני משתדלת", אצבעותיי סוגרות על העלה, הוא משמיע קול פצפוץ, חלקיקיו בורחים כשאני פותחת את כף היד. "אבל הייתי רוצה לראות את הפריחה היום, לא בעוד חצי שנה".

"כולנו רוצים", אבא מניד ראש. אני מניחה שגם הוא רואה כעת את אמא, מוקפת מכשירים, חיוורת, פצועה. הפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה בדיוק כך. ומאז לא השתנה הרבה, ככה אמרו לי.

"ומלבד זאת -" אבא מתרומם, מרים עלה נוסף. "לא צריך לחכות עוד חצי שנה. העלה מועיל לעץ, לאדמה ולחרקים שונים גם ברגע זה ממש".

שום תולעת לא נחבאת מתחת לענף, אף חרק לא נוגס בעלה שהואיל בטובו לרדת אל הקרקע.

"בזה שהוא כלה?" אני מבררת, בקולי תרעומת דקה. "מאבד את עצמו למען אחרים?"

"זה מה שאת מרגישה?", די ברור שאבא יגיע למסקנה הזו. וכן, די ברור שזה מה שאני מרגישה.

אבא שותק איתי, כמו מצפה לתשובה. אני מעדיפה לא לענות.

"תהיה פריחה", הוא מגיב פתאום, כנראה נואש מלחכות. "ועוד לפני הפריחה יקרו הרבה דברים טובים שלא תמיד נדע לעמוד עליהם".

"כמו מה?" אני חשה צורך לסובב את אותה הנקודה. "אמא תחזור להיות אמא? המערך שלי יוכן לבד? הקניות ייעשו מאליהם?" אני מצביעה על העגלה שנחה בצד, נזופה.

"המערך והקניות מן הסתם לא. אבל אמא תחזור, בעזרת השם", אבא יציב. "כל דבר לוקח זמן, וגם לזה ייקח. לפעמים צריך רק לחכות".

אין בי כוח לחכות, לכן אני מעדיפה לישון. לקום כשהשמיים יהיו כחולים שוב, כשקרני השמש יפזזו בהם ורוח תהביל על גופות מיוזעים, מלאי מרץ ושמחת חיים.

"נמשיך?" אבא שומט את העלה, מתקדם אל העגלה.

"כן", אני ממהרת לקום, לתפוס בה לפניו. אם לא נמשיך, לא נסיים קניות. אם לא נסיים קניות, לא נוכל לחזור. אם לא נוכל לחזור, לא נוכל ללכת לישון.

אם. אם. אם. יותר מדי אם.

אני נאנחת, הולכת לצד אבא. תוהה אם אמצא בסופר גם מרץ ושמחת חיים ואצליח לגדוש בהם את העגלה. אם אמצא, אולי אוותר על כמה מצרכים, כדי שיהיה לי די בהם עד סוף החורף, עד הפריחה.

ואם לא?

שוב אם. שוב נאנחת. כנראה אצטרך למצוא אותם בעצמי, אולי לשאוב אותם משלל העלים המרפדים את האדמה, מעשירים אותה בוויטמינים, מעניקים לה לחות, משפרים את מרקמה.

וככה הם נגמרים, נותנים חיים לעולם, למחזוריות שלו.

אבל אני לא יכולה להיגמר. רק נופלת ליום אחד, צומחת למחרת. רעננה ופורחת. עם מצברים מלאים. כמו שצריך.
 
@ת. עקבי איזה יפה:) בדיוק ניגשת לנושא שאני מאד מאד אוהבת. ההבנה שהכישלון הוא לא רק 'הדרך להצלחה', והנפילה היא לא רק שלב מוכרח עד העלייה, אלא הכישלון או הנפילה בעצמה מכילה בתוכה את הניצחון והעלייה בצורה נסתרת, הן טמונות בה כמו בגרעין. מתאים לפירוש החסידי לפסוק- "עת צרה היא ליעקב- וממנה (בגללה ומתוכה) יוושע".
איזה נושא עמוק ומהמם:)
 
@ת. עקבי איזה יפה:) בדיוק ניגשת לנושא שאני מאד מאד אוהבת. ההבנה שהכישלון הוא לא רק 'הדרך להצלחה', והנפילה היא לא רק שלב מוכרח עד העלייה, אלא הכישלון או הנפילה בעצמה מכילה בתוכה את הניצחון והעלייה בצורה נסתרת, הן טמונות בה כמו בגרעין. מתאים לפירוש החסידי לפסוק- "עת צרה היא ליעקב- וממנה (בגללה ומתוכה) יוושע".
איזה נושא עמוק ומהמם:)
תודה!
האמת, שכמו שכתוב בכותרת - קשקשתי את זה פעם, בלי הרבה מחשבה, ורק בסוף סגרתי בצורה שנראתה לי נותנת אנרגיות ולא לוקחת. אבל אהבתי את הפרשנות. תודה גם על זה!
 
פחד

והפחד הזה
להתפרק
פתאום
לעשות מה באלי
נגד כולם,
הפחד הזה
להתפרץ בבכי
כזה חזק
שישטוף ת'עולם,
הפחד הזה
לפחד
פתאום
להפסיק להיות
כזאת חזקה
הפחד הזה,
הוא מפחיד לי מידי
ואפילו יותר מכל
אזעקה.
 
אמבטיה.

אמבטיה של רגשות, שאני טובעת בה.
היא גדולה עליי.
היא אוקיינוס מלא בבועות סבון וריח של זיעה.
בועות שמתפוצצות לי בפנים.
מישהו שופך עליי בזרם בלתי נגמר עוד רגשות.
זעם. פחד. כאב. קהות חושים. ועוד שנאה. קנאה. נקמנות. שיממון הדעת.
רגשות שאין לי מושג איך קוראים להם.
צורבים לי את העור, מכאיבים את הנשמה.
אני צורחת.
ואבא אומר לי: "אל תדאגי, ילדה. עוד רגע זה מסתיים ואת תהיי נקיה."
אבל הכל כואב לי.
הגוף, הנפש - וכל מה שביניהם.
הנשמה שלי נשרפת כי המים חמים מדי.
העיניים שלי צורבות עד כדי חוסר יכולת להביט אל המציאות.
עזבו את המציאות.
להביט על משהו.
"אבא!"
אני צורחת כאילו חיי תלויים ברגע הזה.
"אבא, אני לא רוצה עוד מעט! אני רוצה עכשיו!!!"
 
קשקשתי את זה פעם.......

אבוד ומבולבל,
הלב הזה נשבר
בתוך הגל הזה....
פשוט שוקע

מבול של רגשות...
נמאס לו כבר לחיות...
פוחד אולי לשווא
תוהה פה ותובע...

ספקות אותי חותכות
ת׳לב שלי מרסקות
כלו כל הכוחות
הלב הזדעזע.....

נמאס כבר לבכות
לנגב שוב ת'דמעות
זה כואב מדי......
אז דיי!!

האר נא את דרכי
סמן לי שאתה איתי
אני ילדך, חסר אונים!!

הנשמה שלי כאובה
מלא אותי באהבה
ותבטיח שוב שהכל לטובה!
 
בעז"ה



מאיר הסתכל עליו מבט ממושך. ואז אמר: "אתה יודע לשחק שחמט?"

נתנאל התנדנד מעט במקומו, פניו מתכווצות לרגע לשמע השאלה. "יש לנו…," אמר, עיניו לא מישירות מבט, "יש לנו חוג ש.. שחמט במרכז."

"וואלה," מאיר שאף מהסיגריה, "ואתה הלכת לשם?"

הילד המשך להתנדנד. "ל.. לא."

"למה?"

נתנאל הרים את ראשו, "כי," הוא התכווץ, ממש פיזית, על כיסאו, "כי אני לא.. לא חכם."

התשובה הייתה מפתיעה. מאיר פלט נשיפת צחוק, אבל עיניו לא חייכו.

"בוא," הוא מעך את הסיגריה במאפרה, "בוא נשחק, נראה אותך."

"אני…" הבהיר הילד האוטיסט שוב, "אני לא יודע."

מאיר פתח את לוח השחמט, והחל לסדר את החיילים. "אני אלמד אותך," קבע. "שב פה."

עד שנתנאל כבר התיישב מחדש בכיסא הסדוק למול מאיר, זה האחרון כבר הספיק לסדר את לוח השח. ניצבו בו רק חיילים.

"נתחיל מהבסיס," מאיר ישב על הכורסה הנמוכה, וכעת נשען קדימה כשמרפקיו שעונים על ירכיו, "אלה החיילים. אתה רואה?" הוא הרים חייל מעץ, "זה חייל. הלבנים שלך, השחורים שלי. יש?"

נתנאל רק הביט, פניו מכווצות מעט, על הלוח, והיה ניכר כי הוא מנסה להתרכז.

"עכשיו, מה שהחייל רוצה זה להגיע קדימה - עד הסוף קדימה," מאיר הניע את החייל על פני הלוח, "ככה כל הדרך. אבל הוא יכול לעשות רק צעד אחד קדימה כל פעם. ככה. זהו. לא ימינה, לא שמאלה, לא אחורה. קח חייל שלך, שים קדימה."

היה קשה למאיר באמת לצפות האם הילד הבין משהו ממה שהוא אומר. אבל להפתעתו, נתנאל לקח, אחרי כמה שניות של התמהמהות, חייל לבן אחד, ואז שאל בהיסוס, "ז… זה?"

"איזה שאתה רוצה. שים אותו קדימה."

נתנאל היסס לרגע וחשב, בעוד החייל הלבן עדיין תלוי באוויר באצבעותיו. לבסוף הוא הניח את החייל משבצת אחת קדימה.

"מעולה. עכשיו, מה קורה אם חייל שחור בא ונעמד מול החייל שלך?"

מאיר העמיד חייל שחור למול החייל האמיץ, הבודד בשורה השנייה.

נתנאל היסס. "מ.. מה?"

מאיר, שישב במקום נמוך יותר מהנער, חייך אליו. "כלום. הם נתקעו. הוא לא יכול להתקדם קדימה, וגם הוא לא. רק מסתכלים אחד על השני."

נתנאל הביט על המתרחש בלוח. "ש… שהחייל השחור יילך ל.. לשמה," הוא אמר, מניע בראשו לכיוונו של מאיר.

"לא, הוא לא יכול. בשביל החייל השחור זה ללכת אחורה. חייל אף פעם לא מסתכל אחורה."

נתנאל מצמץ, מעכל את הדברים, ולרגע היה רק שקט. היה משהו יפה בלראות אותו מתאמץ לחשוב.

"אבל," הוסיף מאיר, "אם חייל שחור מגיע אלייך ככה, מהצד," הוא הניע את החייל משבצת ימינה כך ששני החיילים ניצבו זה מול זה באלכסון, "אז החייל שלך יכול להפיל אותו. אתה יודע איך?"

נתנאל הרים את עיניו למאיר לרגע, "ל.. לא."

"החייל הלבן יכול לתת לו מרפק. ככה," מאיר הדגים עם זרועו השרירית מרפק קדימה, "מרפק ימני. תעשה."

נתנאל הביט בתנועה, וניסה גם הוא להניע בצורה לא יציבה מרפק קדימה. מאיר צחק. "יפה. ככה. בום. הוא מפיל אותו. רואה?"

הנער הביט כיצד החייל הלבן מפיל את השחור ויורש את מקומו. "אתה מבין? אם חייל נמצא מול החייל שלך, אבל קצת בצד, אתה יכול להכניס לו מרפק. הבנת? נסה אתה עכשיו."

חייל שחור וחייל לבן התמקמו שוב על הלוח, עיניו של נתנאל הביטו בהם לרגע, ואז סטו לצד. "ל.. למה," הוא שאל, "למה שאני... שאני אפיל אותו?"

השאלות של הילד ירוק העיניים היו מפתיעות, לעיתים. גם בפעם הזו. "כי אתה רוצה לנצח אותו," הסביר מאיר בפשטות, מרים מצית ותוחב סיגריה נוספת לשפתיו. "שהוא לא יצליח להתקדם קדימה, ואתה כן. זה למה." הוא הצית ושאף. "יאללה. נתחיל לשחק."





-
 
נערך לאחרונה ב:
בעז"ה











"אתם יודעים מה עם נותי?"

הם היו בזולה. אברצ'יק ושי שיחקו דמקה. השאר שתו או עישנו. היה יחסית שקט, משום מה. אולי כל מוצאי שבת הם שקטים יותר. ואז יקי שיגר את השאלה כבדרך אגב.

נחירת צחוק נשמעה מכיוונו של כפיר. "אתה לא יודע?" שאל.

גבותיו הכהות של יקי התכווצו. "יודע מה?"

"הוא בבית," עידן התרווח לאחור על הכיסא שבו ישב, "משתקם." חיוך קטן ליווה את המילה האחרונה.

יקי העביר את מבטו בין עידן לכפיר. "מה משתקם? מה קרה לו?"

סימנטוב, שהחזיק בקבוק בירה, היה היחיד שלא היה לו חיוך על הפנים. "פרקו אותו," אמר בשקט.

זה היה חדש. ומפתיע. ויקי חש כאילו משהו בתוכו נמתח, מן תחושה רעה. "מי פרק אותו?"

אף אחד לא ענה. יקי העביר את עיניו השחורות וחדות המבט בין חבריו. "מי פרק אותו?" חזר, קולו חד יותר.

"דוד ש'ך," סימנטוב לגם מהבירה, "הוא שלח אנשים."



הבית של נותי היה בבלוק ישן, בקומת הקרקע, בתוך אחת מהדירות הקטנטנות שבהן שוכנו העולים בשנות השמונים. יקי דפק על הדלת.

הייתה דממה. דממה שהתארכה מדיי, ויקי חזר ודפק שוב.

שום מענה. כעס החל לעלות בו. הוא דפק חזק יותר.

"נותי," הוא אמר בקול רם. "אני יודע שאתה כאן."

וילון נע בחלון הדירה. יקי החל להלום בדלת. בום. בום. בום. "תפתח!"

הדלת נפתחה. נותי היה במפתן, שקט וחסר חיוך. "תהיה בשקט. אמא שלי ישנה."

המראה שלו היה מזעזע. שטפי דם סגולים ואדמדמים הקיפו את ארובות עיניו, זולגים לכיוון האוזניים והלסת. במעלה אפו היה כתם סגול בוהק, ושפתיו היו מעוטרות בחתכים. קצרים, יבשים, סדוקים.

יקי היה חסר מילים. ונותי, לכמה רגעים ארוכים, שתק גם הוא.

"מי היה שם, נותי?" שאל יקי לבסוף.

"אתה לא יודע?" שאל נותי בקול חד. עיניו, מבין הכתמים הסגולים, סקרו את חברו.

"לא," ענה יקי.

נותי עוד התבונן בו לכמה רגעים ארוכים במבט חודר. ואז אמר, "בוא, כנס," ופתח מעט את הדלת.

יקי נכנס, ונותי נע לאט יותר אחריו, כאוב מעט. הסלון היה קטן, מחובר למטבח ישן, ורק דלת אחת הובילה ממנו אל חדר. על הרצפה היה מונח מזרון, שככל הנראה היה שייך לנותי, ועליו שמיכה מגובבת. על הכורסא המהוה שבצד ישבה אישה זקנה עם כיסוי ראש, שהביטה בהם נכנסים.

"מי זה?" שאלה בקול רם מדי.

"זה חבר שלי, סבתא," אמר נותי.

"מי?" שאלה הזקנה.

"חבר שלי," הרים נותי את קולו.

"מי זה חבר שלך?" המבטא המרוקאי לא החביא את הרוגז בדבריה. "קח, קח אותו מפה."

נותי חייך, והכתמים הסגולים על פניו נמתחו. "לא, סבתא, הוא דווקא בסדר, הוא בחור טוב."

הייתה זו מחמאה מוגזמת, בעיניו של יקי, עבור מי שרק לפני שבועיים תפס את גרונך וכמעט חנק אותך. אבל הוא לא אמר דבר.

"סבתא שלי עברה אלינו," סיפר נותי בלחש, תוך כדי שפתח את המקרר במטבח. "עכשיו היא ואמא שלי שתיים מול אחד." הוא הוציא בקבוק וודקה ושתי כוסות. "יאללה, בוא נשב בחצר."

"אני לא שותה," אמר יקי.

נותי בחן אותו לרגע. "אהה," הגיב. "תמיד?"

"כן," הוא ונותי לא היו קרובים מספיק בכדי שהוא ידע את הפרט הזה. "רק מים."

עוד מבט אחד, קצת לא מאמין, אבל נותי הוציא גם בקבוק מים והחל למזוג לאחת הכוסות.

כיפה שחורה, שנחה מעל חוברת תשחצים על אחת הכיסאות, תפסה את עיניו של יקי. "זה שלך, אח שלי?" שאל.

"כן," ענה הבחור בן השש עשרה בחוסר נוחות.

"הורדת כי נכנסתי?" יקי היה משועשע מעט.

נותי גיחך. "לא, מה הקשר," הוא אמר. אבל זה היה שקר.

"שים, שים, בוא נראה עלייך."

נותי לא הרגיש בנוח, זה היה ברור. והכיפה הגדולה והמעוגלת הייתה אכן נראית מגוחכת מעט על ראשו. אבל משום מה, יקי נהנה מהמראה. "הייתי אומר לך שזה יפה עלייך, אם לא היית נראה עכשיו כמו שק אגרוף," הוא חייך. נותי חייך גם הוא. וכשהוא עדיין חבוש בכיפה השחורה והגדולה, הם נכנסו לחצר.

החצר הייתה מוזנחת, מלאת עשבים שוטים עד לברכיים, והם התיישבו על מדרגת האבן הצמודה לבית. נותי הדליק סיגריה. כיבד את יקי באחת. ולרגע ארוך היה ביניהם רק שקט.

"אז מי זה היה, נותי?" יקי פתח ישר בעניין.

הבחור הסב מעט את פניו המוכתמות בשטפי דם, נושף עשן אל האוויר. "ראול," ענה. "ושלום האדיוט. וניסנוב. אבל בעיקר ראול."

ראול. הוא אחד שלא יפספס כזאת הזדמנות. הוא אוהב את זה.

עיניו של יקי סקרו את שטפי הדם, כולל אחד שבצבץ מצווארון החולצה. "השקיעו בך, אה?"

"אני מבין אותם," אמר הנער, קולו שקט וצרוד מעט.

זה היה מפתיע. "ככה?"

"זה הגיע לי," עיניו החומות של נותי כעת הישירו את מבטן. "אתה עשית לי הנחה, אבל שנינו יודעים שזה היה אמור לקרות."

הוא צדק, במובן מסויים. ויקי לא אמר דבר.

"התחלתי לעבוד," המשיך נותי לפתע.

גבותיו של יקי הורמו. "איפה?"

"בחנות של סאסי, בחומרי בניין," נימת קולו של הנער, גדושה באיפוק, רק סימנה כמה גדול היה הצעד הזה עבורו.

"יפה," החמיא יקי בכנות. "אני שמח לשמוע." משהו השתנה בילד הזה, היה אפשר לראות זאת, על אף הפנים המוכתמות. "וממתי זה?" שאל, מניע את ראשו אל הכיפה שעל ראשו של נותי.

"אחרי ש… דיברת איתי," הוא אמר, לא מישיר את מבטו ליקי. "היה לי דיבור עם אלוקים. ביקשתי ממנו שימצא לי עבודה. שמישהו ירצה לקחת אותי." נותי עצר לרגע. "לא חשבתי שיש לזה סיכוי. יעני… מכירים אותי, אתה יודע. אף אחד אף פעם לא רצה להתקרב. ואז סאסי אמר לי כן, והלכתי וקניתי את זה. מטומטם, אה?"

נותי צחק על עצמו, לא נותן ליקי את הזכות להיות ראשון. אבל יקי רק חייך, ובעיניו לא היה צחוק. "מי זה סאסי?" שאל. "ההוא מז'בוטינסקי? בחנות הקטנה ליד המאפייה?"

"כן."

"מקום טוב," אמר בהערכה. המוכר, יעקב סאסי, היה בן אדם הגון ודתי. "אז איך הולך?"

"עד שמשכו אותי מהחנות ופוצצו לי את הפרצוף ברחוב?" של נותי, מחייך גם הוא. "היה אחלה שבוע."

שאריות החיוך נמוגו מעיניו של יקי. "והוא יחזיר אותך?"

"אנא עראף," משך נותי בכתפיו. "הוא אמר שהוא יראה אם צריך."

יקי שתק, לא יודע מה לומר. שום רחש לא נשמע בחצר המוזנחת למשך כמה רגעים ארוכים, מלבד צליל כנפיו של זבוב קטן שהסתובב סביבם.

"ומה איתך?" הפר נותי את הדממה, מועך את הסיגריה בשימת לב על המרצפת לצידו.

"אני?"

"כן." אולי היה זה הרקע העלוב של החצר המוזנחת והכתמים הסגולים על הפרצוף, ואולי הייתה זו הכנות שנפתחה ביניהם פתאום; אבל נותי העז להתקרב לשטח מגודר. "מה איתך? מה אתה מתכוון לעשות?"

יקי ידע למה הוא מתכוון. "מה איתי?" שאל חזרה. "אלה החיים שלי, נותי."

עיניו של נותי התכהו. "חיים דפוקים, תאמין לי," הביע את דעתו. הוא מזג מהבקבוק וודקה ששטפה את הכוסית הקטנה בגלים קצובים. סגר את הפקק, והרים את כוסו. "לחיים, יקי," אמר. הוא הביט בכוסית לרגע ואז בלע בלגימה אחת את תכולתה, מעוות את פניו מחריפות המשקה. "לחיינו."








-
 
נערך לאחרונה ב:
דווקא
כשחשוך לי מפחיד, וקודר!
ובא לי רק
לשבור, לוותר,
ונמאס לי מכולם, ולכולם ממני
הוא בא ומופיע, אותי מאתר.
לוחש לי לחזור ושלא אסתתר
עוד יבואו ימים טובים יותר
את שברי ליבי השבוי מעטר...

בעוצמה ובכוח שאין לו שני...
כי אין בעולם כמו אבא שלי!
 
נערך לאחרונה ב:
אָדָם
הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
מֻקַּף בַּאֲנָשִׁים
בְּתוֹכוֹ צְעָקָה מַרְעִידָה
אָדָם -
דְּמוּת צְרוּדָה.
 
ההבדל הדק ההוא

של רגישות
בין הקפה שאת שותה ליד
ההוא הבשרי
שעוד שש שעות מותר לו
לבין
ההוא האלרגי לחלב
שלא טעם
שלא יטעם
לנצח.
 
בעז"ה



הסיפור הזה כרגע לא הולך לצאת לאנשהו, אז לפחות שישזוף את השמש, איך שאומרים:)







המרכז לרפואת חירום שכן בקומה הראשונה של מבנה משרדים גדול, ובדלפק ישב כעת רק איש אחד עסוק בפלאפון. יקי, חיוור פנים, קווים חורצים את תחתיות עיניו וידו לופתת את זרועו, ניגש אליו.

"היי," הוא אמר לתורן.

התורן הרים את עיניו. "ערב טוב," אמר, על אף שכבר לפני שעתיים חלף חצות הלילה.

"אני צריך לראות רופא."

"כרטיס מגנטי בבקשה."

יקי הוציא את הכרטיס מכיס מכנסיו, והתורן החליק אותו על המקלדת. "אוקיי," אמר לאחר כמה הקשות. הוא ביקש גם עמלה, וגם הנפיק תור, ויקי חש כיצד יכולתו להמשיך ולעמוד הולכת ומתקצרת. היד שרפה, שרפה ממש כאילו היא הולכת ומתאכלת בזה הרגע, והכאב שאב את כל כוחותיו.

"אתה יכול להיכנס," אמר התורן סוף סוף, מחזיר לו את הכרטיס. "דלת אחרונה מימין. אין אף אחד לפנייך."

המסדרון היה מעוצב וחדיש. כל הדלתות, מלבד הדלת האחרונה שהייתה מעט פתוחה, היו סגורות, ויקי יכל רק להניח שאין כאן אף אחד במרכז הזה מלבד הרופא והתורן שבדלפק.

הוא דפק על הדלת. "אפשר להכנס," נשמעה הקריאה. בפנים ישב רופא צעיר יחסית, שעל פי התג שעל חלוקו נקרא בשם דוקטור חליל. "כן, שלום. אפשר כרטיס?"

שוב הכרטיס החליף ידיים. ויקי, מתוח שרירים מכאב ועייף בצורה בלתי טבעית, התיישב על הכיסא שלמול הרופא.

"כן," אמר דוקטור חליל לאחר כמה תקתוקים. "במה אני יכול לעזור לך?"

"נפצעתי," תמצת יקי.

"איפה?"

"בזרוע."

הרופא קם, ופסע לעבר יקי. "אפשר לראות?"

הנער חבוש הקפוצון השחור הרים במאמץ מה את שרוול החולצה, כשהכאב הולם בו כמו פעימות חשמליות עם כל תזוזה של הבד על גבי העור. הפצע המכוער נחשף, מורכב מעור אדמדם לבן, שקוע באופן בלתי אחיד, ושלפוחיות קטנות בשוליו. עיניו של הרופא נפערו. "מה זה?" הוא שאל מייד, מישיר את מבטו אל יקי.

"פצע, אמרתי לך. נשפך עליי חומר."

"איזה חומר?"

"חומצת מלח."

"חומצת מלח," חזר הרופא הצעיר. "באיזה ריכוז?"

הנה התחילו השאלות. "לא יודע," ענה יקי בחוסר סבלנות. "לא ראיתי מה כתוב."

"שטפת במים בצורה יסודית מייד אחרי שזה קרה?"

"כן."

"איך זה נשפך עלייך?"

העובדה שכל אבריו היו מקשה אחת של עייפות וכאב הייתה קשה גם כך. והעצבנות שגרמו לו השאלות לא הוסיפה למצב רוחו, במיוחד כשלא הצליח לחשוב על תשובה אמיתית שתהיה גם בלתי מחשידה. "מהבקבוק." ענה לבסוף.

הרופא עוד הביט בו, מבטו עדיין רציני עד מאד, והתשובה האחרונה כמו גרמה לו לנסות לפענח את הנער שלפניו. "מהבקבוק," הוא חזר, משתהה מעט. "מתי זה קרה?"

"אתמול בלילה."

"אתה מרגיש-"

ידו הבריאה של יקי נשלחה קדימה ולפתה בעוצמה את פרק ידו של הרופא. "מה אתה עושה?" סינן, מבט חד בעיניו השחורות.

"אני רק מזיז לך את האצבעות," הרופא הופתע מהתנועה החדה, האלימה, "אני רוצה לראות אם אתה מרגיש את התזוזה."

שיניו של יקי נחשקו מכאב, אבל ידו רפתה מאחיזתה. "מאד."

"אוקיי," גבותיו של הדוקטור התכווצו זו אל זו, והוא סקר את הנער לרגע במבט מוטרד. "זו בשורה טובה, כי הכאב מצביע על העובדה שהעצבים במקום לא נפגעו." הוא קם, וחזר להתיישב מול המחשב. "אני אעשה לך פה טיפול ראשוני, שטיפה, חבישה. אבל אחר כך אתה יוצא למיון. זו כוויה חמורה, והטיפול הוא רק בבית החולים. אני מדפיס לך הפניה."

יקי חש כיצד הכעס, המתודלק על ידי הכאב, עולה במעלה חוט שדרתו. הוא רצה לסיים עם זה כאן ועכשיו. בבית החולים ללא ספק ידווחו על הכוויה הכימית שקיבל הקטין היישר למשטרה ולרווחה, ועד כמה שלא אכפת לו מהמשטרה, מהרווחה ומשלומי שבוודאי לא יאהב את זה, אכפת לו מאד שכל זה יגיע בסופו של דבר לפנחס. "אני לא אוהב מיון," ציין.

הרופא הרים בחדות את עיניו מהמסך. "לא צריך לאהוב," אמר, "צריך ללכת. יכול להתפתח שם זיהום, ויכול להיות שהם צריכים גם לנקות את המקום."

"מה שאני צריך זה משכך כאבים," החזיר יקי, "ולא נורופן, זה לא עוזר."

"במיון יתנו לך מורפיום לווריד," האיש כלל לא הסתכל עליו, ממשיך להקליד. "לי יש פה רק טרמדקס, אני יכול לתת לך מנה עד האשפוז."

זה מעניין. "אני צריך גם אנטיביוטיקה," ציין.

"אתה צריך אנטיביוטיקה, בהחלט," אישר הרופא. "וגם את זה יתנו לך שם. הם ימרחו לך משחה אנטיביוטית ויחבשו את הזרוע, ואני מניח שהם ירצו שתישאר עד שהעור יתחיל להראות סימני שיקום. אין לך מה להתעכב פה. תבין, ברגע שהם יודעים שיש לך כוויה כימית הם מכניסים אותך לפני כולם. זה מקרה דחוף."

הנער לא ענה. וברגעים השקטים שבהם תקתק הרופא את הסיכום הרפואי בהפנייה, חלף מבטו על פני המצלמה שבפינת התקרה, שמנעה ממנו להגיב כפי שבאמת היה רוצה. לאחר מכן נחו עיניו על קופסת הסיגריות שליד המקלדת, ואז על התמונות שעל הקיר, שמהם ניבטו שלושה פרצופים מחייכים של ילדים. "ילדים חמודים יש לך," העיר לפתע.

"תודה לקל," ענה דוקטור חליל, הניצוץ המוטרד שוב חולף באישוניו כאשר בחן לרגע את הנער חבוש הקפוצ'ון, שחיוורונו הדגיש את הצבע השחור והעז של עיניו ואת השקים הכהים תחתיהן. המדפסת השמיעה רחש, והוא לקח את הדף, מוסח מעט. "הנה ההפניה," אמר, מושיט ליקי את הדף, ואז הוסיף כבדרך אגב, "מישהו ילווה אותך לשם?"

"למיון?" יקי הביט ברופא לרגע ארוך, וחיוך קטן הרים את זווית שפתיו לראשונה. "אין לך מה לדאוג, דוקטור."

דוקטור חליל שתק לרגע. ברור היה לו כי מקרה של נער שמגיע לבדו למיון עם כוויה כימית הוא בהחלט מקרה מצדיק דאגה. אבל בבית החולים, כך ידע, במילא יבררו זאת עד תום. "אוקיי. בוא נשטוף את הפצע, קודם כל."

"תודה," אמר הנער.

"אין בעד מה."


עשר דקות לאחר מכן יצא יקי למסדרון עם הדף הבודד, ועצר ליד הכיור לרגע בכדי לשטוף פנים ולהתרענן לקראת השלב הבא. בידו השמאלית, הבריאה, הוא פתח את הברז, ומבט מהיר במראה גרם לו להעצר לרגע. הוא היה נראה שונה. חסר מנוחה, כאוב, ועורו, מבהיק וחיוור, כמו מתוח על פניו.

כאב לו. כאב. שרף. כאב שלא פסק, שמילא את מוחו באופן מתמיד כמו צפירה מתמשכת ללא רגע אחד של צלילות. הלוואי שהכאב הזה היה פוסק, והלוואי שהכל היה הולך בדרך הקצרה יותר, כי הוא גמור לגמרי, והרופא, בסך הכל, היה דיי בסדר.

הוא סגר את הברז וניגב את פניו במטלית נייר. כעת, כשהדברים הסתבכו, הוא צריך גם להקדיש זמן ולפרוץ דרך הפלאפון למסד נתונים רלוונטי כדי לשלות משם את כתובתו של הרופא.

ואת זה הוא רוצה להספיק כמה שיותר מוקדם. ועדיף לפני הסיגריה הבאה.



עשרים וחמש דקות לאחר מכן, יצא הדוקטור להפסקת סיגריה דרך היציאה האחורית של הבניין. הוא הספיק רק שאיפה אחת של סיגרייה לפני שאי מי תפס את זרועו בחוזקה, קיפל אותה לאחור והטיח אותו אל הקיר בעוצמה.

האיש נאבק ודחף בכח, אבל לא הצליח להשתחרר מהאחיזה הלופתת, שהצמידה אותו בחוזקה אל הקיר. "ששש," הוא שמע לחישה רכה ומתנשפת על אוזנו, והלחישה, יחד עם מגעה הקר של סכין על צווארו, שכנעה אותו והקפיאה אט אט את תנועותיו. לחיו הייתה צמודה אל הקיר, ונשימותיו היו רדודות ומהירות, אבל הוא לא הוציא הגה מפיו.

"יופי," אישר הנער חבוש הקפוצ'ון, שפתיו קרובות עד מאד לאוזנו של הרופא. "נראה לי שסיימנו מהר מדיי שם, בפנים. אז בוא נעשה את זה שוב. אני רוצה משכך כאבים, הכי חזק שיש לך, ואת האנטיביוטיקה, התחבושות והמשחה. יש?"

הרופא לא ענה, ויקי לחץ אותו עוד קצת אל הקיר, גורם לו לעצום את עיניו בכאב. "יש?" שאל שוב.

"כ-כן."

כעת נותר רק לוודא שהאיש לא ידווח אי פעם על מה שהיה כאן. "השלום אחת עשרה, לוד," לחישותיו של יקי היו מאומצות גם הן. המאמץ הפיזי לא היטיב איתו, אבל אחיזתו הייתה מתכתית וכואבת. "מקווה שלא נשמור על קשר. אבל אם אני אשמע עלייך יום אחד, אולי אני אשלח לכתובת שלך איזו חבילה, כדי שהילדים החמודים שלך ידעו איזה רופא טוב הוא אבא שלהם."

הרופא, כאוב ומתנשם, לא אמר דבר.

"מעולה," לחש יקי, "אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני."
 
בעז"ה











"אתם יודעים מה עם נותי?"

הם היו בזולה. אברצ'יק ושי שיחקו דמקה. השאר שתו או עישנו. היה יחסית שקט, משום מה. אולי כל מוצאי שבת הם שקטים יותר. ואז יקי שיגר את השאלה כבדרך אגב.

נחירת צחוק נשמעה מכיוונו של כפיר. "אתה לא יודע?" שאל.

גבותיו הכהות של יקי התכווצו. "יודע מה?"

"הוא בבית," עידן התרווח לאחור על הכיסא שבו ישב, "משתקם." חיוך קטן ליווה את המילה האחרונה.

יקי העביר את מבטו בין עידן לכפיר. "מה משתקם? מה קרה לו?"

סימנטוב, שהחזיק בקבוק בירה, היה היחיד שלא היה לו חיוך על הפנים. "פרקו אותו," אמר בשקט.

זה היה חדש. ומפתיע. ויקי חש כאילו משהו בתוכו נמתח, מן תחושה רעה. "מי פרק אותו?"

אף אחד לא ענה. יקי העביר את עיניו השחורות וחדות המבט בין חבריו. "מי פרק אותו?" חזר, קולו חד יותר.

"דוד ש'ך," סימנטוב לגם מהבירה, "הוא שלח אנשים."



הבית של נותי היה בבלוק ישן, בקומת הקרקע, בתוך אחת מהדירות הקטנטנות שבהן שוכנו העולים בשנות השמונים. יקי דפק על הדלת.

הייתה דממה. דממה שהתארכה מדיי, ויקי חזר ודפק שוב.

שום מענה. כעס החל לעלות בו. הוא דפק חזק יותר.

"נותי," הוא אמר בקול רם. "אני יודע שאתה כאן."

וילון נע בחלון הדירה. יקי החל להלום בדלת. בום. בום. בום. "תפתח!"

הדלת נפתחה. נותי היה במפתן, שקט וחסר חיוך. "תהיה בשקט. אמא שלי ישנה."

המראה שלו היה מזעזע. שטפי דם סגולים ואדמדמים הקיפו את ארובות עיניו, זולגים לכיוון האוזניים והלסת. במעלה אפו היה כתם סגול בוהק, ושפתיו היו מעוטרות בחתכים. קצרים, יבשים, סדוקים.

יקי היה חסר מילים. ונותי, לכמה רגעים ארוכים, שתק גם הוא.

"מי היה שם, נותי?" שאל יקי לבסוף.

"אתה לא יודע?" שאל נותי בקול חד. עיניו, מבין הכתמים הסגולים, סקרו את חברו.

"לא," ענה יקי.

נותי עוד התבונן בו לכמה רגעים ארוכים במבט חודר. ואז אמר, "בוא, כנס," ופתח מעט את הדלת.

יקי נכנס, ונותי נע לאט יותר אחריו, כאוב מעט. הסלון היה קטן, מחובר למטבח ישן, ורק דלת אחת הובילה ממנו אל חדר. על הרצפה היה מונח מזרון, שככל הנראה היה שייך לנותי, ועליו שמיכה מגובבת. על הכורסא המהוה שבצד ישבה אישה זקנה עם כיסוי ראש, שהביטה בהם נכנסים.

"מי זה?" שאלה בקול רם מדי.

"זה חבר שלי, סבתא," אמר נותי.

"מי?" שאלה הזקנה.

"חבר שלי," הרים נותי את קולו.

"מי זה חבר שלך?" המבטא המרוקאי לא החביא את הרוגז בדבריה. "קח, קח אותו מפה."

נותי חייך, והכתמים הסגולים על פניו נמתחו. "לא, סבתא, הוא דווקא בסדר, הוא בחור טוב."

הייתה זו מחמאה מוגזמת, בעיניו של יקי, עבור מי שרק לפני שבועיים תפס את גרונך וכמעט חנק אותך. אבל הוא לא אמר דבר.

"סבתא שלי עברה אלינו," סיפר נותי בלחש, תוך כדי שפתח את המקרר במטבח. "עכשיו היא ואמא שלי שתיים מול אחד." הוא הוציא בקבוק וודקה ושתי כוסות. "יאללה, בוא נשב בחצר."

"אני לא שותה," אמר יקי.

נותי בחן אותו לרגע. "אהה," הגיב. "תמיד?"

"כן," הוא ונותי לא היו קרובים מספיק בכדי שהוא ידע את הפרט הזה. "רק מים."

עוד מבט אחד, קצת לא מאמין, אבל נותי הוציא גם בקבוק מים והחל למזוג לאחת הכוסות.

כיפה שחורה, שנחה מעל חוברת תשחצים על אחת הכיסאות, תפסה את עיניו של יקי. "זה שלך, אח שלי?" שאל.

"כן," ענה הבחור בן השש עשרה בחוסר נוחות.

"הורדת כי נכנסתי?" יקי היה משועשע מעט.

נותי גיחך. "לא, מה הקשר," הוא אמר. אבל זה היה שקר.

"שים, שים, בוא נראה עלייך."

נותי לא הרגיש בנוח, זה היה ברור. והכיפה הגדולה והמעוגלת הייתה אכן נראית מגוחכת מעט על ראשו. אבל משום מה, יקי נהנה מהמראה. "הייתי אומר לך שזה יפה עלייך, אם לא היית נראה עכשיו כמו שק אגרוף," הוא חייך. נותי חייך גם הוא. וכשהוא עדיין חבוש בכיפה השחורה והגדולה, הם נכנסו לחצר.

החצר הייתה מוזנחת, מלאת עשבים שוטים עד לברכיים, והם התיישבו על מדרגת האבן הצמודה לבית. נותי הדליק סיגריה. כיבד את יקי באחת. ולרגע ארוך היה ביניהם רק שקט.

"אז מי זה היה, נותי?" יקי פתח ישר בעניין.

הבחור הסב מעט את פניו המוכתמות בשטפי דם, נושף עשן אל האוויר. "ראול," ענה. "ושלום האדיוט. וניסנוב. אבל בעיקר ראול."

ראול. הוא אחד שלא יפספס כזאת הזדמנות. הוא אוהב את זה.

עיניו של יקי סקרו את שטפי הדם, כולל אחד שבצבץ מצווארון החולצה. "השקיעו בך, אה?"

"אני מבין אותם," אמר הנער, קולו שקט וצרוד מעט.

זה היה מפתיע. "ככה?"

"זה הגיע לי," עיניו החומות של נותי כעת הישירו את מבטן. "אתה עשית לי הנחה, אבל שנינו יודעים שזה היה אמור לקרות."

הוא צדק, במובן מסויים. ויקי לא אמר דבר.

"התחלתי לעבוד," המשיך נותי לפתע.

גבותיו של יקי הורמו. "איפה?"

"בחנות של סאסי, בחומרי בניין," נימת קולו של הנער, גדושה באיפוק, רק סימנה כמה גדול היה הצעד הזה עבורו.

"יפה," החמיא יקי בכנות. "אני שמח לשמוע." משהו השתנה בילד הזה, היה אפשר לראות זאת, על אף הפנים המוכתמות. "וממתי זה?" שאל, מניע את ראשו אל הכיפה שעל ראשו של נותי.

"אחרי ש… דיברת איתי," הוא אמר, לא מישיר את מבטו ליקי. "היה לי דיבור עם אלוקים. ביקשתי ממנו שימצא לי עבודה. שמישהו ירצה לקחת אותי." נותי עצר לרגע. "לא חשבתי שיש לזה סיכוי. יעני… מכירים אותי, אתה יודע. אף אחד אף פעם לא רצה להתקרב. ואז סאסי אמר לי כן, והלכתי וקניתי את זה. מטומטם, אה?"

נותי צחק על עצמו, לא נותן ליקי את הזכות להיות ראשון. אבל יקי רק חייך, ובעיניו לא היה צחוק. "מי זה סאסי?" שאל. "ההוא מז'בוטינסקי? בחנות הקטנה ליד המאפייה?"

"כן."

"מקום טוב," אמר בהערכה. המוכר, יעקב סאסי, היה בן אדם הגון ודתי. "אז איך הולך?"

"עד שמשכו אותי מהחנות ופוצצו לי את הפרצוף ברחוב?" של נותי, מחייך גם הוא. "היה אחלה שבוע."

שאריות החיוך נמוגו מעיניו של יקי. "והוא יחזיר אותך?"

"אנא עראף," משך נותי בכתפיו. "הוא אמר שהוא יראה אם צריך."

יקי שתק, לא יודע מה לומר. שום רחש לא נשמע בחצר המוזנחת למשך כמה רגעים ארוכים, מלבד צליל כנפיו של זבוב קטן שהסתובב סביבם.

"ומה איתך?" הפר נותי את הדממה, מועך את הסיגריה בשימת לב על המרצפת לצידו.

"אני?"

"כן." אולי היה זה הרקע העלוב של החצר המוזנחת והכתמים הסגולים על הפרצוף, ואולי הייתה זו הכנות שנפתחה ביניהם פתאום; אבל נותי העז להתקרב לשטח מגודר. "מה איתך? מה אתה מתכוון לעשות?"

יקי ידע למה הוא מתכוון. "מה איתי?" שאל חזרה. "אלה החיים שלי, נותי."

עיניו של נותי התכהו. "חיים דפוקים, תאמין לי," הביע את דעתו. הוא מזג מהבקבוק וודקה ששטפה את הכוסית הקטנה בגלים קצובים. סגר את הפקק, והרים את כוסו. "לחיים, יקי," אמר. הוא הביט בכוסית לרגע ואז בלע בלגימה אחת את תכולתה, מעוות את פניו מחריפות המשקה. "לחיינו."








-

בעז"ה



הסיפור הזה כרגע לא הולך לצאת לאנשהו, אז לפחות שישזוף את השמש, איך שאומרים:)







המרכז לרפואת חירום שכן בקומה הראשונה של מבנה משרדים גדול, ובדלפק ישב כעת רק איש אחד עסוק בפלאפון. יקי, חיוור פנים, קווים חורצים את תחתיות עיניו וידו לופתת את זרועו, ניגש אליו.

"היי," הוא אמר לתורן.

התורן הרים את עיניו. "ערב טוב," אמר, על אף שכבר לפני שעתיים חלף חצות הלילה.

"אני צריך לראות רופא."

"כרטיס מגנטי בבקשה."

יקי הוציא את הכרטיס מכיס מכנסיו, והתורן החליק אותו על המקלדת. "אוקיי," אמר לאחר כמה הקשות. הוא ביקש גם עמלה, וגם הנפיק תור, ויקי חש כיצד יכולתו להמשיך ולעמוד הולכת ומתקצרת. היד שרפה, שרפה ממש כאילו היא הולכת ומתאכלת בזה הרגע, והכאב שאב את כל כוחותיו.

"אתה יכול להיכנס," אמר התורן סוף סוף, מחזיר לו את הכרטיס. "דלת אחרונה מימין. אין אף אחד לפנייך."

המסדרון היה מעוצב וחדיש. כל הדלתות, מלבד הדלת האחרונה שהייתה מעט פתוחה, היו סגורות, ויקי יכל רק להניח שאין כאן אף אחד במרכז הזה מלבד הרופא והתורן שבדלפק.

הוא דפק על הדלת. "אפשר להכנס," נשמעה הקריאה. בפנים ישב רופא צעיר יחסית, שעל פי התג שעל חלוקו נקרא בשם דוקטור חליל. "כן, שלום. אפשר כרטיס?"

שוב הכרטיס החליף ידיים. ויקי, מתוח שרירים מכאב ועייף בצורה בלתי טבעית, התיישב על הכיסא שלמול הרופא.

"כן," אמר דוקטור חליל לאחר כמה תקתוקים. "במה אני יכול לעזור לך?"

"נפצעתי," תמצת יקי.

"איפה?"

"בזרוע."

הרופא קם, ופסע לעבר יקי. "אפשר לראות?"

הנער חבוש הקפוצון השחור הרים במאמץ מה את שרוול החולצה, כשהכאב הולם בו כמו פעימות חשמליות עם כל תזוזה של הבד על גבי העור. הפצע המכוער נחשף, מורכב מעור אדמדם לבן, שקוע באופן בלתי אחיד, ושלפוחיות קטנות בשוליו. עיניו של הרופא נפערו. "מה זה?" הוא שאל מייד, מישיר את מבטו אל יקי.

"פצע, אמרתי לך. נשפך עליי חומר."

"איזה חומר?"

"חומצת מלח."

"חומצת מלח," חזר הרופא הצעיר. "באיזה ריכוז?"

הנה התחילו השאלות. "לא יודע," ענה יקי בחוסר סבלנות. "לא ראיתי מה כתוב."

"שטפת במים בצורה יסודית מייד אחרי שזה קרה?"

"כן."

"איך זה נשפך עלייך?"

העובדה שכל אבריו היו מקשה אחת של עייפות וכאב הייתה קשה גם כך. והעצבנות שגרמו לו השאלות לא הוסיפה למצב רוחו, במיוחד כשלא הצליח לחשוב על תשובה אמיתית שתהיה גם בלתי מחשידה. "מהבקבוק." ענה לבסוף.

הרופא עוד הביט בו, מבטו עדיין רציני עד מאד, והתשובה האחרונה כמו גרמה לו לנסות לפענח את הנער שלפניו. "מהבקבוק," הוא חזר, משתהה מעט. "מתי זה קרה?"

"אתמול בלילה."

"אתה מרגיש-"

ידו הבריאה של יקי נשלחה קדימה ולפתה בעוצמה את פרק ידו של הרופא. "מה אתה עושה?" סינן, מבט חד בעיניו השחורות.

"אני רק מזיז לך את האצבעות," הרופא הופתע מהתנועה החדה, האלימה, "אני רוצה לראות אם אתה מרגיש את התזוזה."

שיניו של יקי נחשקו מכאב, אבל ידו רפתה מאחיזתה. "מאד."

"אוקיי," גבותיו של הדוקטור התכווצו זו אל זו, והוא סקר את הנער לרגע במבט מוטרד. "זו בשורה טובה, כי הכאב מצביע על העובדה שהעצבים במקום לא נפגעו." הוא קם, וחזר להתיישב מול המחשב. "אני אעשה לך פה טיפול ראשוני, שטיפה, חבישה. אבל אחר כך אתה יוצא למיון. זו כוויה חמורה, והטיפול הוא רק בבית החולים. אני מדפיס לך הפניה."

יקי חש כיצד הכעס, המתודלק על ידי הכאב, עולה במעלה חוט שדרתו. הוא רצה לסיים עם זה כאן ועכשיו. בבית החולים ללא ספק ידווחו על הכוויה הכימית שקיבל הקטין היישר למשטרה ולרווחה, ועד כמה שלא אכפת לו מהמשטרה, מהרווחה ומשלומי שבוודאי לא יאהב את זה, אכפת לו מאד שכל זה יגיע בסופו של דבר לפנחס. "אני לא אוהב מיון," ציין.

הרופא הרים בחדות את עיניו מהמסך. "לא צריך לאהוב," אמר, "צריך ללכת. יכול להתפתח שם זיהום, ויכול להיות שהם צריכים גם לנקות את המקום."

"מה שאני צריך זה משכך כאבים," החזיר יקי, "ולא נורופן, זה לא עוזר."

"במיון יתנו לך מורפיום לווריד," האיש כלל לא הסתכל עליו, ממשיך להקליד. "לי יש פה רק טרמדקס, אני יכול לתת לך מנה עד האשפוז."

זה מעניין. "אני צריך גם אנטיביוטיקה," ציין.

"אתה צריך אנטיביוטיקה, בהחלט," אישר הרופא. "וגם את זה יתנו לך שם. הם ימרחו לך משחה אנטיביוטית ויחבשו את הזרוע, ואני מניח שהם ירצו שתישאר עד שהעור יתחיל להראות סימני שיקום. אין לך מה להתעכב פה. תבין, ברגע שהם יודעים שיש לך כוויה כימית הם מכניסים אותך לפני כולם. זה מקרה דחוף."

הנער לא ענה. וברגעים השקטים שבהם תקתק הרופא את הסיכום הרפואי בהפנייה, חלף מבטו על פני המצלמה שבפינת התקרה, שמנעה ממנו להגיב כפי שבאמת היה רוצה. לאחר מכן נחו עיניו על קופסת הסיגריות שליד המקלדת, ואז על התמונות שעל הקיר, שמהם ניבטו שלושה פרצופים מחייכים של ילדים. "ילדים חמודים יש לך," העיר לפתע.

"תודה לקל," ענה דוקטור חליל, הניצוץ המוטרד שוב חולף באישוניו כאשר בחן לרגע את הנער חבוש הקפוצ'ון, שחיוורונו הדגיש את הצבע השחור והעז של עיניו ואת השקים הכהים תחתיהן. המדפסת השמיעה רחש, והוא לקח את הדף, מוסח מעט. "הנה ההפניה," אמר, מושיט ליקי את הדף, ואז הוסיף כבדרך אגב, "מישהו ילווה אותך לשם?"

"למיון?" יקי הביט ברופא לרגע ארוך, וחיוך קטן הרים את זווית שפתיו לראשונה. "אין לך מה לדאוג, דוקטור."

דוקטור חליל שתק לרגע. ברור היה לו כי מקרה של נער שמגיע לבדו למיון עם כוויה כימית הוא בהחלט מקרה מצדיק דאגה. אבל בבית החולים, כך ידע, במילא יבררו זאת עד תום. "אוקיי. בוא נשטוף את הפצע, קודם כל."

"תודה," אמר הנער.

"אין בעד מה."


עשר דקות לאחר מכן יצא יקי למסדרון עם הדף הבודד, ועצר ליד הכיור לרגע בכדי לשטוף פנים ולהתרענן לקראת השלב הבא. בידו השמאלית, הבריאה, הוא פתח את הברז, ומבט מהיר במראה גרם לו להעצר לרגע. הוא היה נראה שונה. חסר מנוחה, כאוב, ועורו, מבהיק וחיוור, כמו מתוח על פניו.

כאב לו. כאב. שרף. כאב שלא פסק, שמילא את מוחו באופן מתמיד כמו צפירה מתמשכת ללא רגע אחד של צלילות. הלוואי שהכאב הזה היה פוסק, והלוואי שהכל היה הולך בדרך הקצרה יותר, כי הוא גמור לגמרי, והרופא, בסך הכל, היה דיי בסדר.

הוא סגר את הברז וניגב את פניו במטלית נייר. כעת, כשהדברים הסתבכו, הוא צריך גם להקדיש זמן ולפרוץ דרך הפלאפון למסד נתונים רלוונטי כדי לשלות משם את כתובתו של הרופא.

ואת זה הוא רוצה להספיק כמה שיותר מוקדם. ועדיף לפני הסיגריה הבאה.



עשרים וחמש דקות לאחר מכן, יצא הדוקטור להפסקת סיגריה דרך היציאה האחורית של הבניין. הוא הספיק רק שאיפה אחת של סיגרייה לפני שאי מי תפס את זרועו בחוזקה, קיפל אותה לאחור והטיח אותו אל הקיר בעוצמה.

האיש נאבק ודחף בכח, אבל לא הצליח להשתחרר מהאחיזה הלופתת, שהצמידה אותו בחוזקה אל הקיר. "ששש," הוא שמע לחישה רכה ומתנשפת על אוזנו, והלחישה, יחד עם מגעה הקר של סכין על צווארו, שכנעה אותו והקפיאה אט אט את תנועותיו. לחיו הייתה צמודה אל הקיר, ונשימותיו היו רדודות ומהירות, אבל הוא לא הוציא הגה מפיו.

"יופי," אישר הנער חבוש הקפוצ'ון, שפתיו קרובות עד מאד לאוזנו של הרופא. "נראה לי שסיימנו מהר מדיי שם, בפנים. אז בוא נעשה את זה שוב. אני רוצה משכך כאבים, הכי חזק שיש לך, ואת האנטיביוטיקה, התחבושות והמשחה. יש?"

הרופא לא ענה, ויקי לחץ אותו עוד קצת אל הקיר, גורם לו לעצום את עיניו בכאב. "יש?" שאל שוב.

"כ-כן."

כעת נותר רק לוודא שהאיש לא ידווח אי פעם על מה שהיה כאן. "השלום אחת עשרה, לוד," לחישותיו של יקי היו מאומצות גם הן. המאמץ הפיזי לא היטיב איתו, אבל אחיזתו הייתה מתכתית וכואבת. "מקווה שלא נשמור על קשר. אבל אם אני אשמע עלייך יום אחד, אולי אני אשלח לכתובת שלך איזו חבילה, כדי שהילדים החמודים שלך ידעו איזה רופא טוב הוא אבא שלהם."

הרופא, כאוב ומתנשם, לא אמר דבר.

"מעולה," לחש יקי, "אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני."
וואוו
התגעגעתי לסיפור הזה, והאמת שכבר התחלתי לשכוח :(
אפשר תקציר קטן?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.
השיתוף הראשון שלי בפורום מקווה שתהנו אשמח לתגובותיכם... תודה.​

המשרד לשידוכים בכפייה



אם אתם חושבים שהכותרת 'המשרד לשידוכים בכפייה' מצחיקה, אז נכון, אתם צודקים, זה באמת התחיל מבדיחה של החברותא שלי,

אבל לתדהמתי הדבר הפך למציאותי מאד, עד להחריד, ואז זה כבר לא היה מצחיק בכלל.

אז נתחיל מההתחלה, קוראים לי אברהמי.

הייתי בחור בישיבה חרדית הנחשבת לאחת מהמובילות בעולם התורה,

בחור מבריק שנחשב להבטחה גדולה... 'אשרי יולדתו'.

רק מה, כשהגעתי לפרק האיש מקדש החלו ה'עיכובים' וכך אני רואה את עצמי חולף על גיל 26 צולח את ה-30 מדלג על 32 וגולש במהירות לכוון ה-34.

שלוש שנים קודם לכן כשהגעתי לסביבות גיל 31 אחרי שכל החברים שלי התחתנו ונשארתי האלטֶר בּוֹחֵר (הבחור המבוגר) האחרון, מהקיבוץ שלי הרגשתי שאני חייב להחליף את הסביבה ובחרתי בכולל הסמוך לביתי, שם הכרתי את החברותא שמואל יוכפז, אברך, בן תורה אמיתי ומֵענטש בלתי שגרתי.

הוא לא הטריד אותי בנושא השידוכים, לא דבר אליי בביקורתיות

ולא ניסה לדחוף לי דברים לא מתאימים.

אבל כשהוא כן התעניין, זה הגיע ממקום אכפתי ואמיתי ובלי 'חפירות' מיותרות.

כל זה היה נכון עד ליום הולדתי ה 34 .

מזל טוב אברהמי, קידם אותי החברותא במאור פנים, "תודה," עניתי לו ביבושת, מעדיף להתעלם מציון היום ה'חשוב' כדי שלא לעורר את הנושא הכאוב.

אבל החברותא שלי לא חשב כך, משהו בי בהשלמה שלי עם המצב, עורר אותו לשנות אסטרטגיה...

"תגיד, עם כמה בחורות נפגשת עד היום?".. הופתעתי מהשאלה.. השתהיתי כמה שניות ועניתי בסביבות 130, התשובה הממה אותו הוא לא ציפה למספר הזה, הסברתי לו, "תראה, נכון שזה נשמע המון, אבל אני נחשב לבחור מצוין ממשפחה מיוחסת, וזה אומר שהייתי בחור מבוקש, התחלתי להיפגש מגיל 23 וקבלתי הרבה מאד הצעות מכל מיני כיוונים, עם השנים זה הלך ופחת אבל במשך 11 שנה אני בוודאי נפגשתי עם לא פחות מ- 130 בחורות."

"אתה צודק." הוא עונה לי, "במחשבה שנייה זה בהחלט הגיוני, אבל אתה יודע מה באמת מדהים אותי בסיפור הזה?...

איך זה יכול להיות?... איך זה יכול להיות? שמבין 130 בחורות שמהצד של הבחורה ביררו עליך טוב, טוב

ומהצד שלך, זה ברור שאמא שלך 'הפכה כל אבן' לפני שנתנה לך אישור להיפגש, ובסך הכל, שני הצדדים ראו שזה מתאים ושיש סיכוי טוב לחתונה

אז פשוט תגיד לי איך זה יכול להיות ש 130 פעם כולם טעו ורק אתה ראית מה שאף אחד לא ראה?!"

מייד אמרתי לו שהיו כמה בחורות ש'הורידו' אותי כבר בפגישה הראשונה או השנייה .."6 בערך" אבל הוא לא הרפה...

"או קיי אברהמי, אז איך זה יכול להיות, ש- 124 פעמים כולם טועים ורק אתה צודק??

התגובה המיידית שלי בד"כ לשאלות האלה הייתה קרירה ומתעלמת

מזמן לימדתי את כולם שאני לא משתף פעולה בנושא הזה

אבל יוכפז, הוא לא כמו אחרים, אמנם במילים שלו הייתה תוכחה, אבל המבט שלו הקרין רק אהבה וחמלה ואני החלטתי לשתף איתו פעולה, הסברתי לו באריכות איך יכול להיות כזה דבר, נתתי לו שש שבע דוגמאות ופרטתי לו את הסיבה לחוסר ההתאמה בכל אחת מהן, הוא הנהן בראשו.

המשכנו בלימוד.

למחרת שוב על ההתחלה יוכפז פונה אליי בדרמטיות ושואל:

"תגיד, אם מישהו היה אומר לך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שמעכשיו והלאה לא מציעים לך יותר בחורות עד יום מותך ושאתה חייב לבחור! אחת מה-124שכבר נפגשת איתן במי היית בוחר?"

זו הייתה שאלה מכשילה, נבוכתי, לאחר מס' רגעים התעשתי.

"תראה" אמרתי לו "אולי יש איזה אפשרות רחוקה שיכולתי להתפשר על אחת מהן... אולי.. אבל תבין אותי, להתפשר על האישה שאתה מתחתן איתה זה אומר להתפשר גם על הילדים שלך על רמת וסגנון החיים שלך ובעצם להתפשר על האידיש קייט של כל החיים שלך!

ואין שום סיבה שלא לתת אמון בקב"ה שיכול להביא לך את הבחורה שבאמת באמת מתאימה לך, ואני מאמין בו!"

כך סיימתי בדרמטיות, מקווה שדברי ההחלטיים עושים את הרושם הדרוש.

הוא לא ענה לי, המשכנו בלימוד.

למחרת הוא המשיך.. "תראה אותך!... כבר יש לך כמה שערות לבנות!

מייד פרצתי בצחוק.. הוא לא ידע אבל מגיל 30 אני בודק את עצמי מדי פעם במראה והבקר בדיוק הסתכלתי ולא מצאתי אף לא שערה לבנה אחת.

אמרתי לו תבדוק בזכוכית מגדלת ותקבל 10 שקל על כל שערה לבנה שתמצא

הוא חייך המשכנו בלימוד.

למחרת מייד כשהגעתי הוא הסתכל אליי בחיוך רחב ואמר:

"תראה, דברתי עם הראש כולל והחלטנו לפתוח משרד לשידוכים, אבל לא משרד רגיל אלא משרד לשידוכים בכפייה שמיועד לבחורים כמוך ולעוד כל מיני מעוכבים למיניהם.

חייכתי, כבר התרגלתי לחוש ההומור הבריא של החברותא שלי, התיישבתי מולו והקשבתי, מעניין מה הפעם?

יוכפז המשיך "אני והראש כולל מבררים על שלוש בחורות בשבילך, שלוש ולא יותר ואחרי שאנחנו מוודאים ששלשתן מתאימות לך מכל הכיוונים, כל מה שנותר לך הוא להיפגש ולהתחתן עם הראשונה מהן שתמצא חן בעינך."

כמובן ששאלתי, "ואם אף אחת מהן לא תתאים לי, מה עושים?"

"או, זו בדיוק הנקודה!" הוא ענה לי "אין לך אופציה כזו, זו בדיוק המשמעות של משרד לשידוכים בכפייה!" "חה חה חה" צחקתי, למה, מה תעשו לי אם לא אתחתן עם אחת מהן?"

"או! לשאלה הזו, חיכיתי! אתה תפקיד בידינו מראש סכום של 100 אלף ₪ ואז.. אם תואיל בטובך ותתחתן עם אחת מהן הכסף הזה יינתן לך לצרכי החתונה ואם ח"ו לאו , הכסף הזה מייד מועבר לארגון הכנסת כלה."

"חה חה חה יפה, צחקתי, רעיון יפה מאד אבל אני לא נכנס להימור הזה.."

יוכפז הסתכל אליי בעיניו החכמות ואמר

אברהמי 34! אתה כבר בן 34! מתי תתחתן? מתי יהיו לך ילדים?.. מתי תכניס אותם לת"ת? לישיבה? לסמינר? לחופה? תגיד לי אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק, זקן בן שבעים.

עניתי לו "יוכפז! נראה לי שהתבלבלת, אני לא בן שישים וארבע... אני בסך הכל בן שלושים וארבע.

כאן הסתיימה השיחה.. המשכנו ללמוד..



אבל מה שלא ידעתי הוא, שממש באותם הרגעים נכנס לחיי במלא הכוח המשרד לשידוכים בכפייה.

לא, לא המשרד המדומיין של החברותא שלי אלא משרד אחר חזק ואגרסיבי פי כמה וכמה.

שבוע אחרי יום ההולדת שלי התחלתי להרגיש תחושות מוזרות בגופי חולשה שהלכה וגברה וכאבי ראש, אחר כך הופיעו כאבים בכל חלקי הגוף מלווים בחום. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת וגם אמא סברה שזו רק שפעת חזקה במיוחד שאוטוטו חולפת אבל ההחמרה בכאבים שריתקה אותי למיטה וכמעט הפכה אותי משותק.. הכריחה אותנו לפתוח בסדרת בדיקות מפרכת שבסופה הודיעו לי שיש לי את 'המחלה'... סרטן ליפומה של תאי ה-טי, סרטן נדיר וקשה לאבחון...

את ההודעה קיבלתי כשכבר הייתי מאושפז בבית החולים, בתוך כמה שעות מההודעה הפנו אותי בדחיפות לטיפול הכימותרפי הראשון, ואז

חדרה להכרתי המציאות החדשה... הרגשתי איך תהום ענקית נפערת מתחת לרגליי ואני נופל ונופל לתוכה ללא כל יכולת לעצור, כל הבטחון עם ארשת החשיבות העצמית שהיו לי, נשברו והתרסקו לרסיסיי רסיסים...

הרגשתי רק שחור ושחור.

אחרי הטיפול שכוב בתוך מיטת האשפוז לא רציתי לדבר עם אף אחד בקשתי שישאירו אותי לבד, הסתגרתי בתוך עצמי התחלתי לשוטט במחשבות ואז קלטתי איך ברגע אחד בתסריט שרק הקב"ה יכול ליצור... כל התוכחות שהתריע החברותא יוכפז בפניי, מתגשמים למציאות מיידית ואכזרית.

"אברהמי מתי תתחתן?" "מתי יהיו לך ילדים?"

"מה יקרה אם יאמרו לך שעד יום מותך לא יציעו לך אף בחורה אחרת!..."

תראה יש לך שערות לבנות!..." חשתי צמרמורת כשנזכרתי במשפט הזה, עבר יותר מחודש מאז שהוא נאמר ולא התבוננתי במראה...שלפתי את המראה מתיק התפילין המונח ליד מיטתי, התבוננתי...

שורות שורות... של שערות לבנות בצבצו להן בצדעי ראשי, נרעדתי "הרי אני כבן 70 שנה" נזכרתי מייד באמרה המפורסמת של רבי אלעזר בן עזריה ואחריה במשפט של יוכפז, "אתה רוצה לסיים את החיים שלך רווק זקן בן שבעים?!!

אבל כל זה היה רק הקדמה, הקדמה לתובנה שלפתע הכתה בי במלא תוקפה תובנה ששלחה אלומת אור אל תוככי נפשי בעוצמה שלא יכולתי לשאת.. יוכפז שאל אותי עם איזה בחורה מכל אלה שכבר נפגשת היית מתחתן? ואני התחמקתי מלומר לו את האמת אבל כן, הייתה אחת כזו... קראו לה מיכל נפגשתי איתה לפני כשנה, מה שהרגשתי כלפיה לא הרגשתי מעולם כלפי אף משודכת.

זה היה בעיצומה של הפגישה החמישית כשהיה ברור לשנינו שאנחנו הולכים לסגור ואז תוך כדי דיבורים מנושא לנושא, אמרתי שהכסף שמגיע מ 2 הצדדים יאפשר לנו בע"ה לקנות דירה על הנייר באחת מערי הפריפריה, אבל התגובה שלה הייתה.. "אתה מתכון הכסף שמגיע רק מהצד שלכם, לא? "לא!" עניתי.. "אביך התחייב ל 300 אלף שקל" , היא מייד פרצה בצחוק, צחוק כזה שלא הייתי צריך יותר הסברים" היא חשה במבוכתי ומייד אמרה, "נו, זו הסיבה שלמרות גילי הצעיר יחסית (25) אני מסכימה להיפגש גם עם בחורים מבוגרים.

בבית שלנו יש בקושי כסף בשביל חיי היום יום, השדכנית לא אמרה לכם?"

לא! עניתי...ושאלתי, "השדכנית לא אמרה לכם שהצד שלנו דורש השתתפות ברכישת דירה?"...שנינו השתוממנו, כנראה שנפלה פה טעות של אסתר השדכנית? היינו נבוכים, ניסיתי לומר לה ש.. "אולי אבא שלך ייקח הלוואה מאיזה גמ"ח אני יכול להמליץ על.." אבל מיכל סימנה לי שלא להמשיך

הבטתי בה, עינייה היו מצועפות היא אמרה

"הלואי שאבא יוכל להחזיר רק חצי מהסכומים שהוא כבר לווה" היא כמעט פרצה בבכי, הפגישה הסתיימה.

חזרתי הביתה בלב כבד ולבטים קשים, כשנכנסתי אימי הבחינה באכזבה שבעיניי... סיפרתי לה, היא אמרה "לא השקענו בך כל השנים האלה כדי שבסוף תהיה קופאי באיזה סופרמרקט!" ידעתי, זה נגמר.

אימי לא התמהמה, בירור קטן הוכיח שהשדכנית אסתר טועה מידי פעם 'טעויות' כאלה ולפעמים זה מצליח לה, אמי בקשה ממנה שיותר לא תציע לנו הצעות אחרות, שלא תהיינה עוד 'טעויות' מעין אלה.

וכך שוכב לבדי בחדר בבית החולים הבנתי שבמו ידיי אמרתי לא, לשידוך שלי אטמתי את אזני מלשמוע את הבת קול שהכריזה בקול כל כך ברור "מיכל בת פלוני לאברהמי"

ועכשיו חיי תלויים על בלימה וכנראה שהולכים להסתיים כשאני צעיר לימים ללא אישה, ללא ילדים.

התובנה הזו הכתה בי ללא רחמים אז הבנתי... מידת הדין פגעה בנו

ופרץ דמעות בלתי נשלט זלג מעיני...

אחרי שנרגעתי מעט קראתי בקול לאבא שידעתי שיושב מחוץ לחדר במסדרון אבא, תביא לי מהר ניירות וכלי כתיבה".. אבי לא הבין בשביל מה, אבל בתוך מס' רגעים משענת המיטה היתה מורמת ואני למרות הקושי התחלתי לכתוב מכתב שנבע מדם ליבי מכתב התנצלות ארוך ומפורט לבחורה שהייתה אמורה להיות אשתי...

בקשתי מאבא שיעביר את זה לבחורה באמצעות השדכנית "ו..אבא! אני רוצה שתקרא את זה קודם, וגם שהשדכנית תקרא את זה"

אבי הנהן בהבנה ויצא לדרך... אני לא הייתי רגוע עד שאבא חזר אליי למחרת ואישר בפניי שהמכתב הגיע אל מיכל "קצת רטוב, קצת רטוב מהדמעות שלך ושלי וגם של השדכנית."

נרגעתי...

שבועיים לאחר מכן כאשר התברר שהטיפולים הכימותרפיים לא עוזרים החליטו הרופאים לעבור לנוסחה אלימה יותר של טיפולים כימיים.

אבל דוקא אז התרחש הבלתי יאמן.

אני זוכר את עצמי שוכב במיטה כמעט משותק אפוף מתרופות ומסמי הרגעה כשלפתע החלו לזרום לחדרי משלחות משלחות, הרופאים הבכירים ביותר של בית החולים ומנהלי מחלקות ואז אני שומע לראשונה את מילת הקסם 'קיקוצ'י' ועוד בטרם אני מצליח להבין על מה ההתרחשות, אני שומע הוראה מפורשת של מנהל האונקולוגית "תפסיקו את כל הטיפולים ותעבירו אותו למחלקה פנימית."

לא הבנתי מה קורה, אולי בעצם אני מת, הרהרתי, אבל אז פתאום נבטה אליי דמותו של אבי ואני לא זוכר בחיים מתי הוא היה כל כך מרוגש ושמח... הייתי בטוח שנשתבשה עליו ועל עוד כמה אנשים שם דעתם.

"אברהימי אתה שומע אותי? זה היה אבחון שגוי! אתה שומע, אין לך סרטן יש לך מחלה אחרת בשם, קיקוצ'י!" (מחלה דלקתית הנקראת ע"ש הרופא היפני שאבחן אותה לראשונה) קיקוצ'י?! זה היה נשמע לי יותר כמו בדיחה אבל האמת, לא היה איכפת לי איך קוראים לזה, אני פשוט הבנתי שמי שכתב לי את התסריט הכל כך נורא שנקלעתי אליו משנה עכשיו את העלילה.

היה זה אבא שבמקביל לברכות שדאג שאקבל מגדולי הדור, פנה אל הרב מני שיפר מארגון 'הגנה לחולה' שסיפר לו על תקדים 'פרישר-גוטמן' כלומר מקרה שהתפרסם בארץ על אמן ישראלי מפורסם שבשנת תשע"ו חלה בדיוק ב'מחלה' שלי ואחרי תקופה גילו שזה היה אבחון שגוי ושהוא למעשה חולה במחלה נדירה ביותר בשם קיקוצ'י מחלה שהתסמינים שלה זהים כמעט ל'סרטן' שהיה לי, אבל זו מחלה קלה בהרבה.. שבדרך כלל חולפת מאליה!!!

בתיווכו של שיפר נלקחו מס' מבחנות דם לבדיקות נוספות ספציפיות שעל ידן התברר שגם אצלי נעשתה הטעות הזו.

בתוך פחות משבוע חזרתי הביתה.

אחר כך הייתי צריך להתאושש מהכימותרפיה לא פחות מאשר מהקיקוצ'י עצמו אבל ברוך השם, מצבי הלך והשתפר במהירות.

אחרי כחודשיים למרות שעוד הייתי חלש הרגשתי שאני יכול כבר לחזור לכולל לחברותא עם הרב יוכפז.

בערב סיפרתי זאת להורי, הם היו ישובים במטבח, אבי הסתכל לכוון אימי וקיבל אישור.

הוא פנה אליי ואמר "תראה אברהמי קיבלנו אתמול טלפון מאסתר השדכנית."

ליבי החל להלום בחוזקה...

אימי המשיכה אותו "היא רוצה לחזור על ה'טעות' שהיא עשתה לפני יותר משנה"

לא האמנתי למשמע אוזני, "היא דיברה עם מיכל?!" קראתי בהתרגשות עצומה

כן, ענתה לי אמא עם חיוך גדול והיא פנויה וגם היא מוכנה לחזור על ה'טעות' הזו.

לשלושתנו עמדו דמעות בעיניים.

אני ומיכל לא היינו צריכים יותר מפגישה אחת שהיתה מרגשת ומדהימה.

בסוף הפגישה אמרה לי מיכל "אתה יודע... השתנית... לטובה! אתה קצת אה.. קצת פחות.." מיכל עצרה מדיבורה בחוסר נעימות קל, אבל אני המשכתי אותה "קצת פחות יהיר, קצת פחות בטוח בעצמו.. קצת פחות גאותן!" היא חייכה ואני הוספתי, ה'משרד לשידוכים בכפייה' יודע לעשות עבודה מעולה!

סוף.

ולמי שמתעניין... אז לא, אני לא עובד בתור קופאי באיזה סופרמרקט

אבל אני כן מכתת רגלי מידי פעם כדי לקנות טיטולים וכד' במבצעים הכי זולים בעיר, והלוואי שאלו יהיו ה'צרות' של כל המעוכבים והמעוכבות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה