אתגרתי את עצמי, סתם כך, בכתיבת סיפור קצר רגשי
ודביק, פחות הקטע שלי 
הוא די ארוך, מקווה שתהיה לכם הסבלנות...
סתיו. שלכת, עלים בצבעי כתום-זהוב. רוח קרירה נושבת בין עצים ערומים, מפילה עלה אחד, אחרון.
סתיו. אני מחבקת את עצמי, משפשפת זרועות, ממשיכה לפצפץ עלים במסלול המוכר הביתה.
המסלול נגמר בדלת, מעבר לה שוקקים החיים, לא מודעים לקור של בחוץ, לחורף שתכף יחל.
"צהריים", אני מצהירה על בואי בקול יבש כמו גב כפות ידיי, הסדוקות.
"צהריים טובים!", מריע שלומי, מניף כף צבועה אדום, תכולתה פוגעת בקיר מאחוריו.
"יום טוב", דוחפת אור את חדווה לידיי, בכיות הקטנה מפסיקות לרגע וחוזרות להתנגן בחלל ביתר שאת.
"את יוצאת?" אני מרימה קול, מייחלת לשקט.
"לאמא, כן", היא כבר פותחת דלת, מתעופפת לה.
השעות הבאות לא מאפשרות לי לחשוב. החתלה לחדווה. מטרנה שתכף נגמרת, רומזת על צורך דחוף בקניות. ניסיון שווא להוריד את כתם הפסטה מהקיר וייאוש מול אחד אחר שצץ לידו בעזרתו האדיבה של שלומי. שטיפות פנים וידיים לזאטוטים ולשאר שחושבים שהם כאלה. מקלחות. כלים. השכבה. ניקיון בסיסי ביותר.
וזהו, הטירוף הסתיים. כעת אפשר לנוח, לשבת על הספה עם דף ועט ולערוך רשימת קניות חיונית. לנשנש במקביל מעט קורנפלקס, גם אותו צריך להוסיף לרשימה.
השקט טוב לי. הקור פחות. לא אוהבת אותו, לא אוהבת את החשיכה המוקדמת מדי, שמבהירה לי שעוד יום ברח מבין אצבעותיי, לא הביא איתו בשורות.
אני מצטנפת בפינה, מנערת ראש וממשיכה למלא דף בקצב מהיר. מוסיפה גם דברים שלא ניתן לקנות בסופר.
חיים צריך גרביים חדשות, חסרות חורים ועבות יותר.
בגדי המעבר של חדווה לא מגינים מספיק מהקור, אולי מרדכי יסכים לפנות לפרומן ולשאול אם הגיע להם משלוח חדש של יד שנייה.
צריך לעדכן את סבתא לגבי מסיבת הסידור של נעמה, לא מתאים שאלך בעצמי, לא יודעת עד כמה היא תהיה מרוצה מהרעיון.
צריך לבדוק חשבון חשמל ומים, שלא ינתקו אותנו בגלל פספוס. שוב.
צריך להחתים את אבא על המבחן של דבורה, הוא וודאי ישמח, על הפתק הכועס מהרב'ה של רובי כנראה פחות.
צריך. צריך. צריך.
צריך אמא. והרבה תפילות.
אני מעפעפת, מוחקת דמעות סוררות. כותבת את זה בכל זאת. כי באמת צריך.
מתבוננת באותיות העגולות, הגולשות מעט מהקווים, צריכות מסגרת. ברווחים הצרים, כמעט ואינם קיימים. מחליטה לקרוע אותן מהדף, להטמין בכיס הג'קט. צריכה לזכור להוציא כשהוא יזדקק כביסה, אין בי כוח לנסות להפריד דבקים מבד עקשן.
הפלאפון מצלצל, שולפת מהכיס השני, לא מסתכלת על הצג, עונה.
"כן?", יבש. עייף.
"מה שלומך, יקרה?" אבא, כמו טל תחייה.
"ברוך השם", אני מקמצת. ברוך השם על מה שיש.
"וכולם?"
"כבר במיטות", ילדים טובים שכמותם. "דוד עדין לא חזר", מציצה בשעון התלוי בין מטבח לסלון. הוא יגיע בקרוב, כדאי לבדוק שיש משהו מבושל. הוא לא יסתפק בקורנפלקס, גם לא עם חלב. שנגמר.
"הוא בטח בדרך", אומר אבא. זה מחזיר אותי אחורה, אבל אני לא אומרת. לא רוצה לומר. לא רוצה לחשוב.
אני שותקת, מקימה את עצמי בכוח, נושפת באכזבה מול סיר מרוקן ושניצל עוף בודד, חצוי. לא נורא, אכין כבר משהו שיהיה למחר. לאור יהיה קל יותר.
"סתיו?" הפלאפון עדין צמוד לאוזן, שכחתי. "הכול בסדר?"
"כן", פותחת מקפיא, מושכת שניצל תירס. עוברת לארון, שולפת שקית פסטה חדשה. "אני מכינה אוכל למחר", אני מנסה להישמע עניינית. מעבירה את הסיר המלוכלך מתחת לזרם מים.
"אז אני מפריע?" אבא צוחק. איך? "להתקשר יותר מאוחר?"
"מה פתאום, אתה לא מפריע", הקול שלי חלש, לא נלחם, לא נאבק. "פשוט שכחתי שאני בפלאפון".
אבא צוחק שוב, הפעם אני נדבקת. "תעדכני אותי כשדוד יבוא? אני לא תופס אותו".
"בסדר", כבד. לא שוב. "אור גם לא זמינה?", או שהפלאפון שלה על שקט, כרגיל.
"כנראה על שקט", אבא נאנח. אני תוהה אם גם הוא חושב על מה ששנינו לא מדברים עליו.
"אני אעדכן אותך", אני בולעת רוק ומעלה ענייניות שאין בי. "אתה ממשיך לאמא?"
"את צריכה אותי בבית?" הקול שלו עמום.
כן. "לא ממש, רק חשוב לי לדעת", אני ממלמלת. "הכנתי רשימת קניות, כשדוד יגיע אצא ממילא".
"עשית קניות ביום ראשון, לא?", אבא בטח מכווץ גבות שם, בצד השני.
"תמיד צריך עוד, ברוך השם".
"ברוך השם", אבא חוזר אחריי. "אולי נעשה יחד?"
"יחד?" אני מהדהדת בטעות.
"כן, אם נוח לך".
מסתכלת בשעון. אבא יגיע לבית רבקה רק בשמונה וחצי, לפחות שעה עד שיחזור. אני יכולה לסיים עד אז, אם דוד יגיע תכף. אם.
"סתיו?", אבא. שוב שקעתי?
"בסדר", אני אומרת מהר. צריכה, נצרכת.
"אני בדרך", אבא כנראה הבין. חבל.
השיחה מסתיימת איכשהו, מותירה אותי מרוקנת אל מול סיר מלא מים ובועות אדומות. סוגרת את הברז, שופכת, משפשפת ושוטפת שוב. קצת שמן, מלח, מים רותחים והעברה לגז.
נאנחת מול בועות ואדים, זורה פסטה ומנמיכה אש. מתפנה אל הדלת בחיוך, פותחת לדוד. נזכרת להכניס שניצל תירס לתנור ולהחזיר שקית כמעט מרוקנת למקפיא. צריך להוסיף גם את זה.
"צריכה עזרה?", דוד עוקב אחרי הפעולות המהירות שלי. "בלי לחץ, אני לא כל כך רעב".
"אם אתה רוצה סלט...", רוב הסיכויים שלא. הצעתי.
"אין צורך", אני כבר מכירה את אחי. לא מפונק. כמו כולם. "עזרה אחרת?"
"אין הרבה", אני מושכת כתפיים. "אולי הכביסה סיימה, תוכל לבדוק?"
"לתלות", הוא מדייק. "להפוך את השניצלים ולתבל את הפסטה עוד בערך חמש דקות", הוא צוחק כשאני מכווצת גבות. "את לא צריכה לדאוג, אחיך הקטן למד כמה דברים בישיבה".
ובתורנויות אצל אמא. "צריך לשפוך את הפסטה למסננת לפני התיבול, להכין רוטב בסיר נקי, לשטוף את הפסטה ולשים ברוטב", אני כן דואגת.
"שטויות", הוא מבטל בידו. "הפסטה טעימה יותר ככה. גם בריאה יותר, שתדעי".
"איך שתרצה", אני מתלבטת אם כדאי לי לזרום עם קיצורי השלבים האלו שעלולים להקשות עלי או על אור מחר, מחליטה לנסות. אולי זה יקל עלי בפעם הבאה.
"מעולה. אז את מפנה את השטח ואני עושה את הקסם שלי במטבח", הוא מתמקם מול הגז. "ושלא תעזי לתלות את הכביסה, מבחינתי את עכשיו יושבת בספה ומפטפטת עם כל החברות שלך".
ממש. למי יש זמן לחברות, אה? אני כן צריכה לפטפט עם אבא. לעדכן אותו שדוד פה. שכחתי.
"את יורדת?", אבא נענה להודעה הלאקונית שלי במרץ נעורים. "אל תשכחי רשימה, מרץ ושמחת חיים".
"ועגלה?", אני שואלת.
"עגלה של מרץ ושמחת חיים", אבא עליז, זה טוב.
"יורדת", מזפזפת את הג'קט ומיישמת. לוקחת את עגלת הקניות שלנו מחדר העגלות ופוגשת את אבא בכניסה לבניין, פניו מתכווצות.
"העגלה ריקה", אצבעו נעה בתוכחה. "אבל אין דבר, תכף נמלא אותה".
אני צוחקת, דוחקת את המחשבה על שקיות מפוצצות שנצטרך להעלות שתי קומות ולפזר בארונות השונים, שלא לדבר על הליכה הלוך וחזור פלוס סיבוב אימים בסחרחרת צבעים, מעדיפה להתמקד בדרך, בעלים המושלכים עדין על הרצפה, אף אחד לא טרח לאסוף אותם.
"אז מה?" אבא מנער את המחשבות המפוזרות שלי. "איך את?"
"ברוך השם", התשובה הקבועה. "שורדת", נשברת טיפונת.
"כולנו", ההליכה של אבא הופכת איטית, סנטרו מתחפר בצווארון הסריג שלו. "מה חוץ מזה? איך היה בסמינר היום?"
"בסדר", אני נאנחת. "אני צריכה להכין מערך על הסתיו, להגיש אותו מחרתיים".
"וזו בעיה בשבילך?", אבא זוקף ראש. "סתיו מכינה מערך על הסתיו בעונת הסתיו", הוא מניד בראשו לצדדים, הבעתו מבודחת.
"זה לא מצחיק!", אני בכל אופן מצחקקת. "אין לי כוח לזה. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מלספר על ציפורים נודדות, שלכת וטרום חורף".
"כמו למלא עגלה", אבא מחייך. "צודקת לחלוטין".
"גם רובין אמרה שאני צודקת", אני נושכת שפתיים. "והיא הציעה לי עזרה".
"עזרה? ומה אמרת לה?"
"שהייתי שמחה דווקא להפסקה. להיות קצת כמו דוב, שישן בחורף".
"את רוצה לישון חורף שלם?", אבא מתבדח. אני חושקת שפתיים.
"אסור?" משהו עובר לי בגרון. "לא רק חורף. גם סתיו".
"לא יודע, זו שאלה הלכתית", אבא ענייני. "תמיד אהבת את הסתיו, מה השתנה?"
אני טומנת ראש בעלים המפוזרים בדרך, אחד מהם גולש אל הכביש, נדרס, מתפזר לחלקיקים.
"פעם אהבתי את הסתיו", אני לוחשת, מרגישה כמו העלה הזה, שעוד כמה גלגלי מכונית יפוררו אותו לאבק דק, לא קיים.
"והיום?" אבא תמיד ידע להוציא ממני הכול, כל מה שיש בי, כל מה שאין.
"היום אני רוצה להחליף שם", כמו שדוד עשה, כמו שאור לא חושבת לעשות. אולי כי אור תמיד מסמן טוב וסתיו מביא אתו שלכת, משאיר עצים חסרי כול? "אני מפוזרת", אני ממשיכה. "אני אבודה, נגמרת, מתפזרת לאלפי רסיסים ולא נותר לי כלום".
"זה לא אמור להיות כך", אבא נעצר, גם אני.
"אני יודעת", שפתיי נחתמות, הסדקים בהן מתבלטים.
"איזה שם תעדיפי?" אבא מרים עלה צהוב, חסר לחות. "או שאת רוצה להוסיף?"
"אני לא באמת רוצה", הכתפיים שלי נשמטות. "רק רוצה שיהיה כבר טוב. שאמא תקום, שהרופאים ייתנו לה סיכוי ללכת, לדבר, לנשום בכוחות עצמה..."
"כולנו רוצים", אבא נאנח. מבטו תר אחר דבר מה, מוצא ספסל, מאיץ בי להתיישב עליו כמוהו. "גם אמא. תהיי בטוחה בזה, היא מרגישה הכול".
אני מסופקת. זה גם לא ממש עוזר לי בהתמודדות שלי. אנוכית שכמוני.
"היא מרגישה", אבא מתעקש.
"למרות שאני כמעט לא מבקרת אותה?" אני מתנגדת. "שאני כל היום סביב הבית והילדים? שאני לא בתורנויות? כמו אור?" אמרתי את זה. אמרתי.
"זה כי את כל היום סביב הבית והילדים", אבא מדגיש. "ואני מאוד מעריך את זה. אם לא - הייתי צריך לוותר על כולל צהריים וערב".
שקט עוטף אותנו לרגע – שניים. מכוניות חולפות, אור מנורת רחוב במדרכה המקבילה מהבהב וכבה, נערה מרימה ראש מעלה, נבהלת.
אני בוחרת להחזיר ראש אל אבא. "אור גם עושה את זה. גם עוזרת בבית וגם בתורנות עם אמא. אני לא".
"אור עושה מה שמתאים לה", אבא מתקשח. "את עושה מה שמתאים לך".
"אני מתגעגעת", אני לוחשת בלי קשר, עם קשר. "אני כן רוצה להיות בתורנות, אבל מפחדת לקרוס. אני רוצה להיות כמו אור, להצליח לעשות אלף ואחד דברים ולא לחסר כלום. איך עושים את זה?"
"אור היא אור", אבא מעתיק ממני את מבטו, תוקע אותו בעלה שעדין אחוז בידו. "וסתיו היא סתיו".
לא עושים השוואות בין ילדים, אני יודעת. ועדין.
"אור יכול להתפצל לאלפים ולא לחסר דבר", אבא עושה השוואה בין שמות. "סתיו מביא איתו שלכת, מסמן על החורף, אבל גם על פריחה", הוא מסובב את העלה מבסיסו, דוחף לי ליד. "יש לך הרבה כוחות, סתיו. תתמקדי בהם".
"אני משתדלת", אצבעותיי סוגרות על העלה, הוא משמיע קול פצפוץ, חלקיקיו בורחים כשאני פותחת את כף היד. "אבל הייתי רוצה לראות את הפריחה היום, לא בעוד חצי שנה".
"כולנו רוצים", אבא מניד ראש. אני מניחה שגם הוא רואה כעת את אמא, מוקפת מכשירים, חיוורת, פצועה. הפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה בדיוק כך. ומאז לא השתנה הרבה, ככה אמרו לי.
"ומלבד זאת -" אבא מתרומם, מרים עלה נוסף. "לא צריך לחכות עוד חצי שנה. העלה מועיל לעץ, לאדמה ולחרקים שונים גם ברגע זה ממש".
שום תולעת לא נחבאת מתחת לענף, אף חרק לא נוגס בעלה שהואיל בטובו לרדת אל הקרקע.
"בזה שהוא כלה?" אני מבררת, בקולי תרעומת דקה. "מאבד את עצמו למען אחרים?"
"זה מה שאת מרגישה?", די ברור שאבא יגיע למסקנה הזו. וכן, די ברור שזה מה שאני מרגישה.
אבא שותק איתי, כמו מצפה לתשובה. אני מעדיפה לא לענות.
"תהיה פריחה", הוא מגיב פתאום, כנראה נואש מלחכות. "ועוד לפני הפריחה יקרו הרבה דברים טובים שלא תמיד נדע לעמוד עליהם".
"כמו מה?" אני חשה צורך לסובב את אותה הנקודה. "אמא תחזור להיות אמא? המערך שלי יוכן לבד? הקניות ייעשו מאליהם?" אני מצביעה על העגלה שנחה בצד, נזופה.
"המערך והקניות מן הסתם לא. אבל אמא תחזור, בעזרת השם", אבא יציב. "כל דבר לוקח זמן, וגם לזה ייקח. לפעמים צריך רק לחכות".
אין בי כוח לחכות, לכן אני מעדיפה לישון. לקום כשהשמיים יהיו כחולים שוב, כשקרני השמש יפזזו בהם ורוח תהביל על גופות מיוזעים, מלאי מרץ ושמחת חיים.
"נמשיך?" אבא שומט את העלה, מתקדם אל העגלה.
"כן", אני ממהרת לקום, לתפוס בה לפניו. אם לא נמשיך, לא נסיים קניות. אם לא נסיים קניות, לא נוכל לחזור. אם לא נוכל לחזור, לא נוכל ללכת לישון.
אם. אם. אם. יותר מדי אם.
אני נאנחת, הולכת לצד אבא. תוהה אם אמצא בסופר גם מרץ ושמחת חיים ואצליח לגדוש בהם את העגלה. אם אמצא, אולי אוותר על כמה מצרכים, כדי שיהיה לי די בהם עד סוף החורף, עד הפריחה.
ואם לא?
שוב אם. שוב נאנחת. כנראה אצטרך למצוא אותם בעצמי, אולי לשאוב אותם משלל העלים המרפדים את האדמה, מעשירים אותה בוויטמינים, מעניקים לה לחות, משפרים את מרקמה.
וככה הם נגמרים, נותנים חיים לעולם, למחזוריות שלו.
אבל אני לא יכולה להיגמר. רק נופלת ליום אחד, צומחת למחרת. רעננה ופורחת. עם מצברים מלאים. כמו שצריך.
הנושאים החמים
Reactions: דינה מילר, r :), אדריכלית מתחילה ועוד 12 משתמשים15 //