הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.
כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.
ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.
כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.
זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.
כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.
החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.
השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.
הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.
"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.
"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.
אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.
"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.
"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"
שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.
"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".
בום.
"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.
"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.
"תודה לך".
אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.
בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.
כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.
ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.
כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.
זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.
כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.
החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.
השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.
הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.
"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.
"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.
אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.
"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.
"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"
שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.
"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".
בום.
"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.
"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.
"תודה לך".
אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.
בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //