שיתוף - לביקורת המתוקי מהרביעייה באוטובוס

  • הוסף לסימניות
  • #1
אוטובוס.
יום קריר, גשום בחוץ.
טיפות אימתניות ניתזו על חלוני ברעש, קנאיות שלא לפגוע אחת בחברתה. רק לאחר פגישתן עם הזכוכית, הן התאחדו לכדי נחילים של ממש והתאגדו סופית לשלולית אחת גדולה. הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.

אני חושבת על המצב ההזוי של בני התורה, בחורי הישיבות. משווה את זה לקומוניזם, ואז מתחלחלת, כי חס ושלום לקרוא ליהודים קומוניסטים. רשעים ככל שיהיו. אבל במחשבה שניה (או שלישית?) יש ערב רב. ותמיד היה. והשנאה כלפינו שרירה וקיימת נקווה שלא לעד.

"אמא". קול דקיק נשמע ברביעייה שעל ידי, קוטע את חוט מחשבתי המסתלסל. אני מפנה את ראשי לכיוון, ישובים שם אם ובנה. גילו נראה כבן שבע, אם אני מפרגנת. האמא לדעתי טיפוס פדנטי, כזה שיתקן אותך אם תגיד ילך לאלך.

"כן, מותק?" היא עונה לו בפיזור דעת, הראש שלה נעוץ בנקודה עלומה על מסך האחוז בין ידיה.

הילדון מסתכל בחלון ולא מביט על אמו, ממשיך לדבר בקולו הדקיק. "דיברו היום על תחפושות בחיידר". נימה מסתורית מתלווה אל המשפט הקצר הזה.

"נו?" היא התיקה את עיניה מהמסך, מביטה בו באי הבנה. "כבר קנינו לך תחפושת של אסטרונאוט בדיוק כמו שרצית".

"נכון". עיניו עדיין נעוצות במתרחש מחוץ לאוטובוס, ואני מתארת לעצמי שההתנהגות שלו קשורה להמשך השיחה. "יוסי גם רוצה להתחפש לאסטרונאוט".

אימו חייכה, עיניה חוזרות למסך. "יופי. אז תהיו שניכם אסטרונאוטים".

"אין לו תחפושת". הסיט הילד מבטו אל ברכיו, משחק באצבעותיו. "וגם לא יהיה. אין להם כסף".

"אוי מסכן". שוב התיקה הפדנטית את עיניה מהמסך, הבעת צער על פניה. "לכן אתה ככה קצת עצוב מתוקי?" מסתבר שצדקתי שהוא לא מתנהג כהרגלו.

המתוקי הנהן והרים את עיניו הגדולות אל אמו. "אמא". הוא הנמיך את קולו, לא מודע לסקרנותי המתפקעת שעולה כרגע על גדותיה ומחדדת אזניי. "אני יכול להביא לו את התחפושת שלי ל'מתנה'?"

וואו. נדהמתי. כנראה שגם אמו, שכן היא השתתקה והביטה בו דקה ארוכה. בסופה לטפה קלות את ראשו, תוך שהיא אומרת בטון לא ברור: "אתה צדיק מתוק שלי. אבל אין לך תחפושת אחרת ואנחנו לא נקנה אחת נוספת".

"יש לי את השוטר של שנה שעברה". הוא הקשה, הרצון להעניק לחברו בוער בעיניו ומבריק אותן מעט. "אמא, בבקשה. יוסי היה ממש עצוב".

אני לא יודעת את סופו של המקרה הזה כיוון שהיה עליי להפרד מהמותק-מתוקי-המתוק הנדיר הזה ולהשאר מסוקרנת עד לשד עצמותיי שאפילו שכחתי לפתוח את המטריה ברגע שירדתי מהאוטובוס והמבול העוצמתי שהכה בי עורר אותי ברטיבותו כהוגן.

אבל תגידו לי אתם. איך לא נהפוך לשלולית אחת מאוחדת, עם כאלה מתוקים בעולם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
סיפור מתוק מדבש.
הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.
הלוואי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
איזה מרגש!
הכתיבה נאמנה לסיטואציה, אפשר לראות את העיניים הגדולות של הילד, ולשמוע את הקול שלו, מפציר.
איזה שיתוף מקסים, תודה עליו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
סיפור מתוק מדבש.

הלוואי.
איזה מילים... ממש יפהפה, מרגש ונוגע...
איזה מרגש!
הכתיבה נאמנה לסיטואציה, אפשר לראות את העיניים הגדולות של הילד, ולשמוע את הקול שלו, מפציר.
איזה שיתוף מקסים, תודה עליו.
תודה רבה לכולכם על המשוב!
מחמם את הלב🤗
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת לא זקן ולא משוגע
הרגליים שלי כואבות והידיים רועדות, אני צריך עוד אבל נגמר לי.

יש פה גדר נמוכה מזמינה אותי לשבת עליה להרפות קצת את המחשבה, איזה יום היום בכלל? מקל עץ מחוספס, ענף בדימוס, נשען על הגדר לידי גם הוא התעייף כנראה להיות הרגל השלישית שלי. התחבושת דוחה היא ספוגה בנוזלים לא מזוהים ומדיפה ריח בלתי נסבל, אבל הרגל מזעזעת עוד יותר, עדיף להשאיר את זה כך.

אני רעב. אין לי מושג איפה התרמיל שלי. אני לא יודע איפה אני בכלל. הגרד בגוף מתגבר גם הרעד בידיים, הדאון נוראי כל כך, לפחות המח שלי מעורפל כי הצלילות גרועה מכל.

מכוניות נוסעות במהירות, המדרכה ריקה, אין בניינים באזור, ואני לא מכיר את המקום. מרחוק צועדת דמות, אני רואה רק את קווי המתאר שלה, השמש מסנוורת אותי, הוא נראה כמו איש מכובד יש לו חליפה יפה ומכנסיים מחויטות. הוא מתקרב ואפשר לראות את הפנים שלו מתעוותות בגועל כשהוא מבחין בי, זה לא כואב לי, כי אני דוחה אפילו את עצמי.

אני שומע צעדים לפתע ושם לב אל גרם מדרגות שיורד לימיני, קשה לי לסובב את הראש ואני לא רואה ברור. אמא וילד. יש לו תלתלים ארוכים וגולשים הוא נראה בן שלוש הם יורדים בקצב פסיעותיו הקטנות, הילד מדבר האמא מהנהנת, בטח הוא מספר לה מה הם למדו היום, או עם מי הוא שיחק. הם מתקרבים. אני יכול לשמוע את הקול שלו.

"מאמי א זיידע זיצט דא" הוא מסב את תשומת לב אמו אלי ואל המקל שלי. הלב שלי קופץ, שנים שלא שמעתי את השפה הזאת, כמה כאב ועונג בו זמנית המשפט הבודד הזה יכול להסב. אמא שלו מסבה את עיניה לשנייה ומיד מפנה מבט. "אל תסתכל עליו, הוא משוגע, יש הרבה כאלו בחיפה..." היא עונה לו, באידיש, כדי שלא אבין. הילד מסתכל עלי במבט סקרן, כנראה אף פעם לא ראה משוגע.

המרדנות העתיקה שבי מתעוררת. אני מנסה להשתיק אותה בכח, אבל היא חזקה מן האדם הרופס שהפכתי להיות. "אני לא זקן ולא משוגע" אני קורא בקול. באידיש. האם מסתובבת בעיניים פעורות, אני יכול לראות בהן את האימה. הילד מחייך, כאילו הבין. ושנייה לאחר מכן נעלם משם, עם אמו הנמלטת.
שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'
לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

*


"תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

"חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

"טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

"אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

"שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

"מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.
שלום לכולם, הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן כלום, לא הגיעה אלי השראה. הייתי יותר מרוכזת בלקרוא סיפורים ולהגיב. עכשיו אני שמה כאן משהו שכתבתי מזמן לביקורת. חשבתי שזה מתאים לתקופה של לפני פסח. אז הנה זה לפניכם, אשמח מאוד לביקורת.

אסנת מנהלת זמן

אסנת מביטה בסיפוק אל עבר 9 הנשים המביטות בה בציפיה.

"הכנתי לכן תיקיה עם לוח שנה. הלוח הזה ישרת אותנו משבועיים לפני פורים ועד לפסח. בלוח הזה נכתוב את כל המשימות עד לפסח. עלינו להתחיל ראשית כל להתכונן לפורים. יש תחפושות, משלוחי מנות, סעודת פורים. את הכל צריך לסיים עד יומיים לפני פורים.

אחרי פורים צריך להתארגן לפסח. אתן תרשומנה לכן על הלוח המחיק את המשימות ופעם הבאה נעבור על המשימות שלכן וננסה להתאים אותן למציאות."

ציפי מביטה על הלוח. "תגידי, את רוצה להגיד לי שיש לנו רק 7 שבועות עד לפסח???"

החרדה תופסת את כולן, קולות נשמעים, ויכוחים, היסטריה.

"בדיוק בגלל זה אנחנו כאן", אסנת מחייכת. "כולנו נתארגן השנה לפסח כמו שצריך, אין לכן מה לדאוג."

אריה מגיע אחרי שעה. "נו, איך היה?" אסנת נכנסת לרכב, נאנחת בסיפוק. "בכל פעם שאני מעבירה את הסדנא הזאת אני חשה איזו שליחות יש לי, וכמה חשוב לארגן את הזמן. אני שומעת מכולן איך הזמן טס להן, איך הן לא מצליחות להתארגן, ותמיד תמיד התירוץ הוא שהיה להן עומס בעבודה, וקשה עם הילדים, והבעל." אריה מחייך. מי כמוהו מכיר את אשת החיל שלו. הבית תמיד מתוקתק, ערב שבת תמיד רגוע. "זה לא עניין של אופי?" הוא שואל. "תראה, בוודאי שכן, אבל בסופו של דבר הכל זה חשיבה ותכנון זמן. גם האדם הרגוע והמסודר ביותר עלול למצוא את עצמו בלחץ זמן אם הוא לא חשב ותכנן את הזמן שלו מראש."

"אמא!" חזקי מתרפק על אמו. "אמא, תראי מה הרבה בחיידר הביא לי!" הוא שולף דף מהתיק ומראה לאמו. אסנת מרפרפת על השורות, עיניה גדלות בהפתעה.

"אריה, ראית את זה? המלמד בחיידר רוצה שנגיע אליו לשיחה, קרה משהו?"

אריה לוקח את הפתק. "טוב, אני אטפל בזה, אל תדאגי, אני הולך לעשות כמה טלפונים".

אסנת מעיפה מבט ללוח השנה. מחר בתשע בבוקר, סדנת ניהול זמן בסמינר חיפה, עליה להגיע בזמן. זה אומר לקום בחמש, לקחת את הרכבת של שש, להגיע בשמונה ועשרים לתחנת מרכז השמונה, משם כבר תגיע מונית לקחת אותה. זה הסיכום שלה עם הסמינר. לא פשוט להגיע לחיפה מירושלים, צריך להתארגן בחכמה.

"אסנת, יש לך טלפון!" אריה מגיע אליה עם הטלפון ביד, "היא אומרת ששכחת משהו בשיעור".

"הלו"

"אסנת, תקשיבי, נראה לי היתה לך טעות, הלוח הוא של שנה שעברה".

"מי מדברת?"

"זו אני, ציפי, תראי, בכלל אין כאן אדר א' וב', רק אדר, ופסח בכלל יוצא כאן ביום רביעי ולא ביום שני כמו השנה.."

"איך זה יכול להיות?? אני לא מבינה מה קרה כאן", עיניה מביטות לכל עבר, מחפשות משענת, חיוורון מציף את פניה. היא מתיישבת.

"בסדר, אל תקחי קשה, סך הכל טעית בשנה, קורה. רק רציתי להגיד לך להביא את הלוחות הנכונים למפגש הבא."

"אסנת, הרבה מהחיידר רוצה את שנינו דחוף מחר, אבל יש לך סמינר, לא?" אריה מגיח מחדר השינה. "הוא לא רצה להגיד לי מה קרה, אבל אמר שחשוב שנגיע ביחד".

חשבון מהיר מגלה לה שאם לא תגיע מחר לסמינר, לא תוכל לבקר את חברתה משכבר הימים בחיפה, מה שאומר שהיא גם לא תוכל לקחת ממנה בחזרה את הספר שהשאילה לה, והיא צריכה את הספר ממש דחוף כדי לצלם ממנו כמה מאמרים, ואז לא יהיה לה חומר מוכן למפגש הבא, מה שתכננה זמן רב כל כך, ובכלל צריך להכין לוחות שנה חדשים ו...

"אסנת, אז מה להגיד לו?" אריה עם הטלפון ביד, מבט דחוף בעיניו.

"מממה? אבל, אבל, אני צריכה לעשות צילומים מהספר, וגם הלוחות..."

"לוחות הברית"? זיק קונדסי בעיניו של אריה. "נראה לי שהם נמצאים אי שם ברומא, בותיקן".

זו פעם ראשונה שאסנת חשה חוסר אונים. באזניה היא שומעת מגדל קלפים מתמוטט, או שמא אלו קולותיהם של שברי לוחות נשברים?

"מה עושים כאשר כל הסדר והארגון משתבש?" היא תולה עיניים מצפות באריה.

"אולי צריך לקבל לפעמים את הסדר והארגון של השם. ופשוט להיכנע. לא הכל בידיים שלנו."

אסנת מביטה בתשע הנשים המביטות בה בציפיה. "הפעם", היא אומרת, "הפעם אני רוצה לדבר על ניהול זמן נכון ביחד עם הפרטנר שלנו", היא מחייכת.

"הפרטנר?" כך ציפי, "את מתכוונת לבעלים שלנו?"

"לא, לא הבעל, למרות שבוודאי נכון לתכנן יחד איתו. אבל אני מתכוונת לאבא שלנו בשמיים. לזכור שהזמן הוא שלו וממנו, ושהוא נותן לנו את הרשות והיכולת והכוח להתנהל בזמן."

היא מחלקת את הלוחות החדשים.

"ועכשיו, נתחיל לתכנן את הזמן שלנו עד פסח. ונזכור, שלא אנחנו עושות ולא אנחנו נכשלות. זה הכל רק הוא".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה