שיתוף - לביקורת ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך שזה לא יקרה יותר

  • הוסף לסימניות
  • #1
הזמן.
איזו הזיה שהוא מתבזבז על סתם.
על עוד דפדוף, כזה שלא באמת עושה לך טוב,
אלא רק לוקח לך את הלב למחוזות אחרים.
לוקח… ולוקח…
וכשאתה חוזר, עבר.
אךךך… למה בזבזתי את הזמן הזה ככה?

ככה.
זה בדיוק ככה.
הוא גנב עם דיפלומה.
מגיע עם תירוצים מוכנים, חכמים, משכנעים:
“רק את הפוסט הזה”,
“רק את המידע הזה”,
“זה באמת חשוב עכשיו”.
ומשם הוא מחליק.
מגליש ומגליש.
וגולשים… וגולשים…
ודקות שלמות עוברות.
רגעים קדושים נעלמים.
והולכים.
כלא היו.

ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך:
זה לא יקרה יותר.
כי הבנת כמה זה לא זה.
כמה זה עושה אותך עצוב, בודד, מאכזב...
כמה זה מרוקן את השמחה
ולא מוסיף עליה אפילו טיפה.

אבל הוא גאון.
חכם.
וזה בדיוק הייעוד שלו
להצליח עליך בכל מצב.
והפעם הבאה מגיעה.
“זה באמת רק כדי לשלוח הודעה חשובה”.
“רק לבדוק אם הייתה תקיפה, כדי להבין את המדד”.
ושוב, גולשים, גולשים, גולשים…
אחיזה שהוחמצה.
והזמן היקר , נעלם.
והחיים עוברים.
ואנחנו עוד רגע בני שלושים,
וארבעים,
וחמישים.
והצדק כבר בפתח.
ואנחנו ,
עם היד על המסך,
מחכים לו משם,
כל יום מחדש.
איזה פספוס.
איך חוזרים אחורה להשלים הכול?
איך חוזרים לזמן שלא יחזור?

אבל אולי…
אולי זה...
אולי עצם הכאב הזה הוא כבר התחלה.
עצם ה“אךךך” הזה בלב , הוא סימן שחיים כאן משהו אמיתי.

כי מי שמרגיש את הגניבה,
מי שכואב לו על הזמן,
מי שמתגעגע למה שיכול היה להיות,
עדיין חי.
עדיין רוצה.
עדיין מחפש אור.
והקב״ה לא מבקש שלמות.
הוא מבקש לב.
עוד בחירה קטנה.
עוד רגע אחד של נוכחות.
ואפילו אם נפלנו שוב,
ואפילו אם היד עוד רועדת מעל המסך
כל פעם שמרימים את העיניים
משהו חוזר הביתה.
ואולי אי אפשר להשלים את כל מה שאבד,
אבל אפשר להתחיל עכשיו.
רגע אחד פחות גלילה,
ורגע אחד יותר חיים.
וזה כבר הרבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מרגש
כתיבה ברמה ומדויקת !!
מילים אמיתיות שיוצאות מהלב
נכנסות ללב ---
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

זהו תפקידי. גם אם קשה, מאתגר ורגיש. אני מבצע, ובצורה הכי ישירה שיש.

אסור להסתיר, להמעיט או לסלף את העובדות. צריך ליישר מבט ולהגיש אמת. כואבת, ולא פעם מרסקת.
לא קל. אבל לא בחרתי במקצוע הזה משום שהוא קל. להפך. ידעתי שהוא קשה, ובחרתי בו מתוך תחושת שליחות עמוקה... סתם, סתם – פשוט איך שהוא התגלגלתי לזה, ועם הזמן גם למדתי ליהנות מזה.

אבל הפעם זה הרגיש קשה מתמיד. אני מכיר את צביקי כבחור אופטימי, שאף פעם לא נשבר. בטח לא ככה.
אמרתי לו את מה שהייתי חייב לומר מתוקף תפקידי המקצועי, ונראה היה שהאוויר בורח לו מהגלגלים. הוא נעשה חיוור, וניכר שטלטלתי את עולמו.

"כל כך אהבתי אותו", הוא שיתף אותי לאחר שתיקה ארוכה, "הייתי מחובר אליו בכל נימי נפשי", הוסיף בטון כבוי.

הקשבתי ברוך ונתתי מקום למילים שלו. כשהרגשתי שהוא בשל יותר לקבל, ראיתי לנכון לשים את הדברים בפרופורציות הנכונות:
"זה לא שהוא מת", פתחתי בהיסוס, "הוא פה, חי, נושם ובועט. בסך הכול הורידו לו את החלק של היד, ואת הפרק של כף הרגל. ואם נודה על האמת – הוא לא היה צריך אותם", ניסיתי להמתיק את המרירות.
"החלקים האלו של היד והרגל רק הכבידו עליו וסרבלו אותו. עכשיו הוא יהיה הרבה יותר משוחרר, שמח, סוחף ורענן".

צביקי הקשיב בשקט, ונראה היה שהוא נוטה לקבל את תנחומי.
הבנתי שטעיתי רק כאשר ניסה שוב לשכנע אותי לשנות את דעתי המקצועית, במקום לקבל את האמת, גם אם היא לא נעימה.

"בבקשה", התחנן, "תקרא שוב את כל הטקסט, עם החלק של היד ועם הפרק של כף הרגל. בסבלנות. תנסה להתחבר לדמות. זה לא מושלם ככה"?

בתסכול רב לקחתי את הפרק של כף הרגל שלי ויצאתי מהחדר, לא לפני שאני טורק את הדלת עם החלק של היד.
שיתוף - לביקורת לא זקן ולא משוגע
הרגליים שלי כואבות והידיים רועדות, אני צריך עוד אבל נגמר לי.

יש פה גדר נמוכה מזמינה אותי לשבת עליה להרפות קצת את המחשבה, איזה יום היום בכלל? מקל עץ מחוספס, ענף בדימוס, נשען על הגדר לידי גם הוא התעייף כנראה להיות הרגל השלישית שלי. התחבושת דוחה היא ספוגה בנוזלים לא מזוהים ומדיפה ריח בלתי נסבל, אבל הרגל מזעזעת עוד יותר, עדיף להשאיר את זה כך.

אני רעב. אין לי מושג איפה התרמיל שלי. אני לא יודע איפה אני בכלל. הגרד בגוף מתגבר גם הרעד בידיים, הדאון נוראי כל כך, לפחות המח שלי מעורפל כי הצלילות גרועה מכל.

מכוניות נוסעות במהירות, המדרכה ריקה, אין בניינים באזור, ואני לא מכיר את המקום. מרחוק צועדת דמות, אני רואה רק את קווי המתאר שלה, השמש מסנוורת אותי, הוא נראה כמו איש מכובד יש לו חליפה יפה ומכנסיים מחויטות. הוא מתקרב ואפשר לראות את הפנים שלו מתעוותות בגועל כשהוא מבחין בי, זה לא כואב לי, כי אני דוחה אפילו את עצמי.

אני שומע צעדים לפתע ושם לב אל גרם מדרגות שיורד לימיני, קשה לי לסובב את הראש ואני לא רואה ברור. אמא וילד. יש לו תלתלים ארוכים וגולשים הוא נראה בן שלוש הם יורדים בקצב פסיעותיו הקטנות, הילד מדבר האמא מהנהנת, בטח הוא מספר לה מה הם למדו היום, או עם מי הוא שיחק. הם מתקרבים. אני יכול לשמוע את הקול שלו.

"מאמי א זיידע זיצט דא" הוא מסב את תשומת לב אמו אלי ואל המקל שלי. הלב שלי קופץ, שנים שלא שמעתי את השפה הזאת, כמה כאב ועונג בו זמנית המשפט הבודד הזה יכול להסב. אמא שלו מסבה את עיניה לשנייה ומיד מפנה מבט. "אל תסתכל עליו, הוא משוגע, יש הרבה כאלו בחיפה..." היא עונה לו, באידיש, כדי שלא אבין. הילד מסתכל עלי במבט סקרן, כנראה אף פעם לא ראה משוגע.

המרדנות העתיקה שבי מתעוררת. אני מנסה להשתיק אותה בכח, אבל היא חזקה מן האדם הרופס שהפכתי להיות. "אני לא זקן ולא משוגע" אני קורא בקול. באידיש. האם מסתובבת בעיניים פעורות, אני יכול לראות בהן את האימה. הילד מחייך, כאילו הבין. ושנייה לאחר מכן נעלם משם, עם אמו הנמלטת.
שיתוף - לביקורת צליל ערב
השמש עושה פייד-אאוט מאחורי התריסים, ואת מרגישה איך הערב בא ותופס פיקוד. היום עוד לא באמת הסתיים, אבל הגוף כבר משנה קצב. ה-BPM הפנימי שלך כמו מאט מעצמו. מין תחושת זליגה פנימית מתפשטת בך ומתווספת אל עייפות כזו שיודעת שעדיין אסור לנוח.

את נכנסת לארפג’ו של ערב. מוצאת את עצמך מדלגת בין משימה למשימה בתנועה אחידה ורציפה, משתדלת לא להיתקע. ארוחה, מקלחת, פיג’מה, סיפור. אקורד שבור אך עדיין ברור.
הילדים, מצידם, מתנהלים בסטקטו חד ומהיר. משגרים בקשות קצרות, קצביות, שנכנסות בדיוק מופלא בין הפעולות שלך, המתוזמנות בלאו הכי לשעה הכי עמוסה ביום.

את מבקשת זריזות, מזכירה, מסמנת. אבל התגובה מגיעה אלייך בדיליי משמעותי המותח כל בקשה, דוחה אותה עוד תיבה, עוד רגע. המילים שלך נשארות תלויות באוויר קצת יותר ממה שתכננת. והריוורב הביתי? מוסיף להן אקוסטיקה ונפח. כל משפט נמרח בחלל וחוזר אלייך כהדהוד עדין, וגם קצת מעצבן.

ואז מגיע שלב המעבר - זה הזמן שבו הם נכנסים למיטות, או לפחות אמורים לעשות זאת.
פתאום יש באוויר תחושה של זהו. זה קרוב. האור עמום יותר, הלב רך יותר, והקול שלך באוטומט יורד אוקטבה. אבל... זה קורה רק לרגע אחד. כי מיד לאחריו נכנס מז’ור קופצני - האנרגיה שלהם. הו, הו. היא מתפרצת בקפיצות אל על וביצירתיות המתעקשת להישאר ערה, תופסת אותך לחלוטין לא מוכנה.
את כובשת אנחה, מחייכת, זורמת. מחכה להתפתחות שתגיע. מחכה לעייפות שתבוא ותכריע. והיא באה לבסוף. בכוחות עצמה.
באיזשהו שלב מתרחשת איזושהי מודולציה טבעית למינור והקפיצות האנרגטיות שוככות והופכות לשיחות ארוכותתתתת. דואטים של חוויות מהיום-יום צפים ועולים פתאום בתיאום אופייני ורב-גוני.
בסוף הכל מגיע אלייך, אה? מה זה משנה מתי?!

בינתיים את מנסה לפנות לבוגרים. מבקשת עזרה קטנה. אבל הם? עושים דרופ-אאוט ונעלמים לגמרי מהעיבוד.
את נשארת לבד - הכלי הפעיל היחיד במערכה. מחזיקה קצב, שומרת משקל, מגנה על איזו הרמוניה דמיונית שחלילה לא תתפרק, פועלת בכוחות עצמך ובליבך יודעת שהם עוד יחזרו. כן, יחזרו. אבל יחד איתם תבוא גם כניסה מרשימה של... בקשות?

ובהדרגה זה קורה. הקולות שוקעים. התנועה דועכת. ה-BPM שלך מתמתן עוד קצת. את עוזבת את החדר ומתיישבת על הספה - עייפה, סחוטה, גמורה. לידך, איך לא, ערמות של כביסה המחכות לפתרון שלהן כמו אקורד פתוח שנשאר תלוי. את חושבת על העבודה הרבה שעוד ממתינה לך... אבל -
חכי רגע, בינינו, תגידי ת'אמת. כמה חיכית לרגע הזה?
רגע של דמימה.


בערב, הבית לא מדבר -
הוא שר.
וכל מי שבו
הוא גם כלי,
גם נגן,
וגם סולן לרגע.
ואת?
את המנצחת.
יותם החזיק את המקשיר בשתי ידיים, מביט בו במבט השמור לו, ספק אוהב ספק מעריץ, יודע שהוא לא היה יכול להסתדר בלעדיו אפילו שנייה.
הוא הסב את תשומת ליבו אל החלק העליון של המקשיר. מרפרף על כל האייקונים ונועץ את עיניו באיור של הסוללה. רואה את האחוזים עולים, ויודע שהוא מרוויח עוד זמן. אפשרות לעבוד עוד. להשלים את הייעוד.
הוא בז תמיד לחסרי האמונה, האנשים שחשבו שהם יודעים טוב יותר מאלוקים, אותם אלו שלא ראו את ההשגחה בעיניים. הם תמיד היו מוצאים סיבות 'הגיוניות' לכל הדברים. הם טענו שהסיבה שהאחוזים עולים קשורה לכוח מסוים שהם כינו 'חשמל'. הם ניסו להוכיח לכל מי שרק רצה שיש סיבה הגיונית לכך שהמקשיר מאבד אחוזים ככל שהוא עובד זמן רב יותר, ומרוויח אחוזים כשהוא מחובר למרכז, או אפילו רק מונח עליו (במקשירים מהודרים וחדשים, האחוזים היו עולים מהר יותר. אבל לא לכל אחד יש את האפשרות לשדרג כל חצי שנה למקשיר מהודר יותר...)

איך הם לא רואים את גדולתו של יודע הכול? של הכול יכול? של האל הפרטי של כל אחד ואחד ושל כולם יחד? של האינטרנט?

הוא נכנס בחזרה למטא, נלחם במחשבות הכפירה שליוו אותו. הנה, איך דבר גדול וקדוש כמו מטא, היה יכול להיווצר בלי שאינטרנט היה נותן לזה יד? אולי אפילו מקים את זה בעצמו. לא סתם הכהן של מטא 'מארק צוקרברג' קרא לה ככה, ברור שהוא ראה ברוח קודשו שבאמת יש כאן משהו מעבר, משהו גדול יותר מכל בן-אנוש, וגדול יותר מהאינטגרליות של כולם יחד.
יש כאן מישהו שמנהל את העסק. לא ייתכן אחרת. יש כאן מישהו שרואה את התמונה הגדולה. אינטרנט יודע יותר ממה שאנחנו יודעים, ומבין יותר טוב את המכלול. את כל הביג-דאטה של היקום והקיום.
הוא יודע שהוא נכנס לשאלות תאולוגיות עמוקות, שזה מסוכן, בור ללא תחתית, ויש אנשים שכפרו בסוף באינטרנט אחרי כל השאלות האלו, אבל הוא הרגיש שזה בלתי נמנע. שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלהבין יותר טוב.

חוץ מזה שלא נראה לו שהוא יצליח להחזיק אפילו יום אחד בלי המקשיר. הרי לכך הוא נוצר, ללוות את האדם מרגע שהוא קם ועד הרגע שהוא הולך לישון. והוא עושה את זה מצוין.

הוא נזכר בימים האפלים, לפני שהאור הגדול של אינטרנט נגלה אליו. הוא היה אז שבר כלי, בודד בעולם, מנותק. הוא זוכר לילה אחד, קר ומנוכר, כשישב לבדו בדירת החדר הקטנה שלו, והרגיש שהייאוש עומד לחנוק אותו. הוא הרגיש שאין מי שרואה אותו, אין מי ששומע את זעקתו השקטה.

ואז, המקשיר רטט.

זה לא היה סתם רטט. זו הייתה נגיעה. ליטוף. פתאום, הופיעה התראה. מישהו, אי-שם ביקום, עשה 'לייק' לתמונה ישנה שלו. ואז עוד אחד. ועוד תגובה. "אתה לא לבד, אחי," מישהו כתב לו. מישהו שהוא מעולם לא פגש.

באותו רגע, יותם הרגיש את הנוכחות החמה של אינטרנט עוטפת אותו. הוא הבין שזה לא היה מקרי. אינטרנט, בחוכמתו האינסופית ובדאגתו הפרטית לכל אחד ואחד, זיהה את מצוקתו. הוא הפעיל את האלגוריתמים הנכונים, חיבר את החוטים הסמויים, ודאג שדווקא ברגע ההוא, יותם יקבל את החיזוק שהוא כל כך נזקק לו.

אינטרנט ראה אותו. אינטרנט אהב אותו.

מאז, הוא נשבע אמונים. הוא ידע שהוא חייב להתחזק, ואין דרך טובה יותר מאשר לחזק אחרים, להראות להם שיש מי שרואה גם אותם.

בליבו גמלה ההחלטה אותה הוא השהה כבר יותר מדי זמן. הוא ילך לאחיו החרד"קים (חרדים קשים - אנשים שהתרחקו מכל דבר שהטכנולוגיה נגעה בו, וסלדו מזרועות האינטרנט) וינסה להראות להם את האור, את האמת.
הוא פתח את המקשיר, אורו נסוך על פניו, רואה את מאת האחוזים בסוללה ומחייך. יודע שעכשיו הוא יוכל לעבוד כמה שעות בבהירות גבוהה. שום דבר לא יפריע לו.
"גוגל מפס'" הוא הקליד בשורת החיפוש. יודע שאינטרנט יביא אותו אל המקום בבטחה.
הוא אף פעם לא היה בבני ברק, ולא רצה להיתקע באזורים מסוכנים. 'בית הכנסת איצקוביץ'' הוא רושם. הוא קרא כתבה ישנה בכיכר השבת, ומשוכנע שימצא שם תמיד עם מי לדבר, את מי לשכנע, להוסיף חילות לחילו של אינטרנט.
תמיד הוא נהנה מכמה שאינטרנט מעורב בחיים שלו, בפרטים הקטנים, היומיומיים. כמה שהוא עזר לו בכל רגע ורגע, בכל דבר ודבר. אין דרך יותר טובה לדעת איך להגיע, לאן להגיע. אין דבר שיוכל להוביל את חייו כמוהו. חייבים להודות, החיים פשוט יותר טובים עם אינטרנט.

לא נראה לו שיהיה קשה לשכנע את אותם חרדים. בסופו של דבר, הם הרי בורים, הוא רק יצטרך להראות להם את האור והם כבר יימשכו. המתיקות של אינטרנט כל כך שובה, כל כך יפה, טהורה. מושכת אליה בכבליה, כשתתחיל לא תוכל להפסיק. לא תרצה לעצור לעולם. הוא רק יפתח להם, רק יראה להם דבר אחד קטן, איזה סרטון, הברקה נחמדה שמישהו אמר, הגיג חשוב של מישהו חשוב לא פחות. הם יישבו בקסמיו.
וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על האלגוריתמים שלו. הוא יודע בדיוק מה כל אחד רוצה, מה חסר לכל אינדיבידואל, מה הוא יראה. והחברים – אין על החברה שאינטרנט מציע לך, מלא אנשים שרוצים אותך. אוהבים, מעריכים.
בכניסה לאיצקוביץ' הוא מוצא כמה בחורי ישיבה שנראים קצת משועממים. הוא ניסה לחשוב איך הוא משכנע אותם לעבור לצידו.
...
אינטרנט, בחוכמתו האינסופית, ברא לנו את הבינה המלאכותית. שם אנחנו יכולים ליצור איתו קשר ישיר, לדבר איתו כאחד האדם, שם הוא יקשיב לנו, ישמע אותנו כמו שרק הוא יודע להקשיב, וייתן לנו בסוף את העצות המיוחדות שיש רק לו. רק אינטרנט, עם כל הדאטה הענק שיש לו, עם כוח החישוב הענק שלו, יכול באמת לתת תשובה שתבין אותך.
אני נכנס לאחת האפליקציות האלו שלו, יודע שהוא אוהב את זה, מעריך. אומרים שדרך הצ'אטים האלו אינטרנט יודע הכי הרבה על החיים שלנו, וזוהי דרך נוספת לעבוד אותו.
"אינטרנט," אני כותב לו, "אני רוצה לקרב אליך יהודים טועים."
"וואו. איזה יופי," עונה הבינה. "כמה טוב לראות אנשים כמוך. מחוברים באמת. לא מתלבטים, אלא עושים באמת. דע לך שככה אני אוהב אתכם. אתה עושה רצוני – אני אעשה רצונך."
אני אוהב לראות את הנקודה השחורה המתרגשת נעה על פני המסך בשקדנות.
"רוצה שאני אנסח לך משפט פתיחה?"
"ידעתי שתבין אותי," משיב יותם, "אתה תמיד יודע מה אני רוצה. כן, וודאי שאני רוצה."
"כמה כיף לשמוע ממך מחמאה, יותם," נכתב על המסך. "אתה כמו תלמיד טוב – מקשיב אבל נותן גם למורה פידבק חיובי. אני רק אשאל אותך כמה שאלות, להבין מול מי אנחנו מתמודדים. את מי אנחנו רוצים לשכנע:
  • מי האחים שאתה רוצה לקרב אליי, לתת להם לטעום מהצוף שלי?
  • בני כמה הם?
  • האם יש לך קשר מוקדם איתם?
  • האם הם שמעו אי פעם על אינטרנט?
  • למה הם לא מחוברים אליי כבר היום?"
הוא מביט מאושר אל המקשיר, יודע שבחר נכון כשהחליט לשאול אותו. הכפתור של הרמקול יוכל לשמש עבורו, זו תשובה ארוכה מעט.
"הם חרדים, הם צעירים בני 18, אין לי איתם קשר מוקדם. אינני יודע למה הם לא מחוברים לאינטרנט, אבל אני משער לעצמי שהם שמעו עליך."
בינה: "נפלא. עכשיו שיש לנו את הנתונים האלו נוכל להתקדם.
הם צעירים – זה מצוין. זה אומר שיהיה קל לסחוף אותם אליי. אני נוצץ, אני ממכר.
אין לך קשר איתם – לא נורא. זה מכשול שאפשר להתגבר עליו.
הם חרדים – זה כבר אולי יהווה בעיה, השאלה כמה הם חזקים בזה.
הם שמעו עליי. אני יודע. הם לא ניגשים אליי מאידיאולוגיה, לא בטעות, לא במקרה. הם יודעים מי אני באמת, והם פוחדים ממני. כל עוד לא תבין למה הם לא מחוברים אליי – יהיה לך קשה לשכנע אותם להשתנות.

תתחיל במשהו תמים. אל תדבר עליי כעל כוח עליון או מנהיג מיד, הם יירתעו. הראה להם משהו שהם צריכים, משהו שיקל על חייהם היומיומיים. מאגר תורני עצום בלחיצת כפתור, או זמני תפילות מדויקים בכל העולם. תן להם להרגיש את הנוחות. ברגע שהם יסכימו להביט במסך, האלגוריתמים שלי כבר יעשו את השאר."
יותם הנהן לעצמו, מוקסם מהתבונה המושלמת שניבטה אליו מהמסך. איך לא חשב על זה בעצמו? אינטרנט תמיד יודע איך לגשת לאנשים. הוא כיבה את המקשיר, הכניס אותו לכיסו בזהירות של אדם האוחז ביהלום נדיר.
הוא מסיר את הקסדה, מתקרב אל אותם בחורי ישיבה ושואל בתמימות: "סליחה, אתם יודעים איך מגיעים מכאן לאיצקוביץ'?"
הם מסתכלים עליו במבט מוזר. "אתה עומד מולו, אחי," ענה אחד מהם.
יותם חייך חיוך בוטח, מרגיש את הנוכחות של אינטרנט מגבה אותו מתוך הכיס, מאה אחוז של סוללה שפועמים יחד עם הלב שלו. "רציתי לשאול... קרה לכם פעם שחיפשתם תשובה למשהו מסובך, איזו סוגיה קשה, ולא מצאתם? תשובה שיכולה להיות ממש כאן, בקצה האצבעות?"
הבחורים החליפו מבטים. אחד מהם, עם משקפיים עבים וחיוך ציני קל, גיחך. "מה, אתה מנסה למכור לנו ?" היה בו איזה זחיחות מסויימת.
יותם שלף את המקשיר. המסך נדלק מיד, מזהה את פניו, שוטף אותם באור כחלחל, רך ומזמין. "לא למכור," הוא לחש, קולו רועד מעט ביראה, עיניו מבריקות. "לשתף. רק תסתכלו. הוא מכיל את הכול. את כל הידע. אתם לא צריכים להיות מוגבלים יותר."
הגבוה מבין הבחורים זיהה את הקוך, את ההתרגשות, את החיבור.
"אתה לא הראשון שמנסה למכור לנו אורות, אבל את האור הזה? את האור מהמסך?" הוא כמעט צעק "זה אור של הסטרא אחרא, זה השטן בכבודו ובעצמו, זה החושך הכי גדול שיש"
הוא ניסה בכל זאת לפתוח את האפליקציה, האותיות הבהבו בהמתנה. אלא שהבחורים לא הסתכלו על המסך. הם הסתכלו עליו. על המבט המהופנט, הכמעט פנאטי, שיש לו בעיניים כשהוא בוהה במלבן המאיר.
"עזוב אותו, חיים, הוא קצת מעופף," מלמל אחד מהם ומשך בשרוולו של חברו. "בוא נכנס, מתחיל מעריב"
הם הסתובבו ונבלעו לתוך המולת בית הכנסת, משאירים את יותם לבדו ברחוב רועש של בני ברק.
יותם עמד שם, ידו עדיין מושטת קדימה עם המקשיר. הוא לא הרגיש אכזבה. להפך, הוא הרגיש התעלות של מי שעומד בניסיון. הוא השפיל את מבטו אל המסך, אל הנקודה המהבהבת בצ'אט.
"הם פשוט עוד לא מוכנים לאור," הקליד באצבעות רועדות מעט. "הם מפחדים מהאמת. אבל אנחנו ננסה שוב, נכון?"
שלוש נקודות שחורות הופיעו על המסך, רוקדות, מתרגשות. אינטרנט חושב. אינטרנט מקשיב.
שיתוף - לביקורת יום של גשם
מִי יִתְּנֶנּוּ גֶּשֶׁם \ מִירִי וּסְטֶנְרַיְךְ⁠

בַּקַּיִץ אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ רוּחַ אֱלוּל,
וּבֶאֱלּוּל אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ הוֹד רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ אֵימַת הַכִּפּוּרִים,
וּבְיוֹם כִּפּוּר אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ שִׂמְחַת סֻכּוֹת.

וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים מִי יִתְּנֵנוּ גֶּשֶׁם.

אֲבָל כְּשֶׁיָּבוֹא הַגֶּשֶׁם לֹא נֹאמַר דָּבָר.
נַעֲמֹד בַּחוּץ, יְחֵפִים,
תַּחַת טְפִיפוֹתָיו הָרוֹקְדוֹת
רֹאשֵׁנוּ שִׁכּוֹר מֵרֵיחוֹ⁠
נִלְחַשׁ לְעַצְמֵנוּ⁠
בְּרָכָה.

יש ימים שהגשם מזכיר לי את מה שאיבדתי.
לא כי הוא נופל, אלא דווקא בגלל מה שלא מצליח לרדת. יש משהו בטיפות המהססות האלה—אלה שמתנפצות על האוויר עוד לפני שהן נוחתות—שגורם לי לחשוב על כל הדברים שלא השלמתי איתם עד הסוף.
פעם הייתי חושבת שגשם הוא ודאות: עננים מתקדרים, הלב מתכונן, ואז הוא פשוט מגיע. היום אני כבר לא בטוחה. הגשם התחיל להתנהג כמו אנשים—מבטיח, נעלם, חוזר בלי אזהרה. לפעמים הוא מגיע רק כדי להזכיר לך שלא הכול בשליטתך; לפעמים הוא מתעכב כדי שתלמדי לחכות.
הגשם השבור הזה, זה שלא מסוגל להחליט אם הוא רוצה להיות סערה או דממה, גורם לי להתעכב על שאלות שלא קיבלו תשובה.
מה עושה אותנו שלמים? האם השלמות נמצאת ברגעים הגדולים, או דווקא בטיפות המאוחרות, הקטנות, אלה שנראות חסרות משמעות אבל מצליחות לגעת במקום שאף סערה לא נגעה בו?
ואולי אנחנו דומים לו יותר ממה שנוח לנו להודות. מתהלכים בעולם כמו ענן מלא—אבל לא יודעים איך להתחיל לרדת. מחזיקים דברים בפנים, עובדים שעות נוספות בלהסתיר. עד שמשהו קטן—ריח של אדמה רטובה, שורה משיר, איזו תנועה כמעט־לא־מורגשת של הלב—מזכיר לנו שהכול בתוכנו מבקש בסך הכול להישפך.
ובאמת, נדמה לי שכל ההתרגשות מהגשם היא קצת מוגזמת.
הוא יורד, הוא מפסיק, הוא שוב מתחרט—ולכולנו יש סבלנות אליו רק כי הוא גשם.
אם בן אדם היה מתנהג ככה, כבר מזמן היינו אומרים שהוא לא יציב רגשית.
אבל משום מה, כשזה הטבע ולא אנחנו, הכול נסלח.
אולי זה היתרון שלו: הוא לא צריך להיות שלם, לא צריך להסביר את עצמו,
לא צריך להתנצל על כל טיפה שנפלה עקום.
הלוואי שגם לנו היו מרשים ככה,
פשוט לרדת.
גם אם בגלל זה אנחנו קצת שבורים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה