דיון אתם כותבים את הספרים שלכם בדף A4 או A5?

  • הוסף לסימניות
  • #1
עד היום אני כותב את הספרים שלי (בעז"ה) על הגדרות ברירת המחדל של וורד (דף A4 רגיל), אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על הפער שזה מייצר מול התוצאה הסופית.
מצד אחד, A4 הוא נוח ביותר למסך ולעבודה רגילה. מצד שני, כשהטקסט עובר לעימוד של ספר (A5 ומטה), הכל משתנה – אורך השורות, חלוקת הפסקאות והתחושה של "כמה באמת כתבתי".

רציתי לשאול אתכם:
  1. על איזה גודל דף אתם כותבים את הטיוטה שלכם? (A4 הקלאסי או שאתם מגדירים מראש גודל של ספר?)
  2. האם אתם מתחשבים בפונט ובגודל שלו כבר בזמן הכתיבה (למשל פונט 12 סריפי), או שזה משהו שאתם משאירים רק לשלב העימוד והדפוס?
  3. למי שעבר מ-A4 לפורמט קטן יותר בזמן הכתיבה – האם זה שינה לכם את קצב הכתיבה או את הדרך שבה אתם בונים פסקאות ודיאלוגים?
וכן, אני יודע שספירת מילים היא בד"כ הקובעת, אבל הרעיון לדיון נובע מכיוון שיש קצב קריאה שניתן לכוון לפי העמוד, ואני לא יודע האם הסופר לוקח בזה חלק או שזו האומנות והתפקיד של המעמד?

בונוס (לא קשור, אבל עדיין מעניין אותי): מה מניע אתכם להמשיך לכתוב גם כשיש משברים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אני כותבת בA4 רגיל. באיזשהו שלב אני מתרגלת להמיר בראש באופן אוטומטי שכשהגעתי ל200 דפים בקובץ, זה אומר למעלה מ400 עמודים בספר.
העלית נקודות מעניינות. אף פעם לא חשבתי על זה שהפורמט שבו הטיוטה שלי כתובה יכולה להשפיע על אורך הדיאלוגים, אבל זה נשמע ממש הגיוני עכשיו כשאתה אומר את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני עברתי באמצע וזה לא שינה את קצב הכתיבה, כן סייע לי מאוד בבחירת מספר עמודים בערך לכל פרק וסדר בין הקטעים. מבחינת גודל הכתב ומספר השורות זה שונה מספר לספר, יש ספרים עם הרבה שורות בעמוד וכתב קטן ויש ספרים עם מספר בסיסי של שורות וכתב גדול (בערך 12) . מה שכן זה עודד אותי לכתוב כשבבת אחת קלטתי שיש לי כמות נכבדה של עמודים וגם המראה הכללי דומה יותר לספר. אבל זה לא אמור להישאר ככה , בעת העריכה והעימוד נכללים עוד פרמטרים והרבה מאוד משתנה. (לשם דוגמה, כשהפכתי את הכל פתאום בעמוד האחרון של אחד הפרקים הייתה כתובה רק מילה אחת שהייתה סוף של שורה)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
עד היום אני כותב את הספרים שלי (בעז"ה) על הגדרות ברירת המחדל של וורד (דף A4 רגיל), אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על הפער שזה מייצר מול התוצאה הסופית.
מצד אחד, A4 הוא נוח ביותר למסך ולעבודה רגילה. מצד שני, כשהטקסט עובר לעימוד של ספר (A5 ומטה), הכל משתנה – אורך השורות, חלוקת הפסקאות והתחושה של "כמה באמת כתבתי".

רציתי לשאול אתכם:
  1. על איזה גודל דף אתם כותבים את הטיוטה שלכם? (A4 הקלאסי או שאתם מגדירים מראש גודל של ספר?)
  2. האם אתם מתחשבים בפונט ובגודל שלו כבר בזמן הכתיבה (למשל פונט 12 סריפי), או שזה משהו שאתם משאירים רק לשלב העימוד והדפוס?
  3. למי שעבר מ-A4 לפורמט קטן יותר בזמן הכתיבה – האם זה שינה לכם את קצב הכתיבה או את הדרך שבה אתם בונים פסקאות ודיאלוגים?
וכן, אני יודע שספירת מילים היא בד"כ הקובעת, אבל הרעיון לדיון נובע מכיוון שיש קצב קריאה שניתן לכוון לפי העמוד, ואני לא יודע האם הסופר לוקח בזה חלק או שזו האומנות והתפקיד של המעמד?

בונוס (לא קשור, אבל עדיין מעניין אותי): מה מניע אתכם להמשיך לכתוב גם כשיש משברים?
1. A4
2. פונט קריא, לא משנה לי כל כך (ובגלל זה יש הבדלי גופן פתאומיים) בד"כ קאליברי. גודל 12.
3. חוץ מלהוציא את העיניים - לא.

המעמד, למיטב ידיעתי, אפילו לא קורא את הכתוב, וגם הסופר לא אמור לשקלל את זמן הקריאה של הדף. זה סתם מכניס ללחץ, ייאוש ובסופו של דבר - למשבר.
לדעתי, וזו כבר תשובה לבונוס על סמך ההבנה שלי את השאלות שלך - עצם ההתעסקות בכמה נכתב והאם הדיאלוג תקין באורכו לספר או לא, מייצרת חלישות דעת. כי באמת, כשאנחנו מתחילים לכתוב יש איזושהי זרימה כיפית, אבל בהמשך, אחרי המילה העשר אלף - יותר או פחות בהתאמה אישית - משהו מתחיל לדעוך, מכמה סיבות שתלויות ב: משוב על הכתיבה, אם ישנו; בעומס החיים; בלקיחת הדמויות את המושכות; ביסודיות (והביקורתיות העצמית) של הכותב; ובמיקוד - בעכשיו או בעתיד. אם בכל דבר בחיים אומרים שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים, אז בכתיבת סיפור אין אמצעים. כל פרק, כל קטע ומילה (כמו עצירה לתחקיר עומק, שכתובים, כתיבת קטע שונה להפוגה) הוא המטרה בפני עצמה.
ספר לא נכתב בשלמותו, אלא מורכב מתווים ומילים, וגם בעת הגעתך לעריכה, עימוד וכו' יבררו קודם בכמה מילים (או תווים, למחמירים) מורכב הסיפור שלך.
לא קל לכתוב ספר, ועוד יותר לא קל להוציא אחד - כספית, טכנית ונפשית. החשוב זה הקביעות, הדרבון, המוכנות לרגעי הכתיבה עוד לפני שהם מגיעים וההתמקדות בקטע הנוכחי.
טיפ שלי - אם תנסה למצות את החוויה גם בקטעים האפורים יותר, אלו שנועדו לקשר בין חלקי העלילה אבל לא ממש מהווים לה בשר משמעותי - תגלה שאתה יכול למצוא בהם זווית מעניינת ומקורית, לשבור כך מעט את חדגוניות העלילה והכתיבה ולהפוך את הקטע לפנינה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני כותבת על A4
כתב אריאל גודל 11
שוליים צרים
ו-
1771422314719.png
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

האם אתם פְּלוֹטֵר, פֵּנְטְסֶר או פְּלֵנְטְסֶר בכתיבה?
הסבר קצר (מג'ימני, אך אל דאגה, עברתי עליו):

המונחים "Plotters," "Pantsers," ו-"Plantsers" מתארים גישות שונות של כותבים לתהליך תכנון העלילה (Plot) לפני או במהלך כתיבת רומן או סיפור.

ספוילר: תכ'לס, מה זה אומר?

1. Plotter (פְּלוֹטֵר - מתכנן עלילה)​

  • הגדרה: כותב שאוהב לתכנן את כל הסיפור בפירוט לפני שהוא מתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה.
  • הגישה: עובד עם מפת דרכים ברורה. הוא יוצר מתווה מפורט (Outline), סקיצות דמויות, ומפות עולם. הוא יודע בדיוק מה יקרה בכל פרק או סצנה, מתי יתרחש שיא העלילה, וכיצד יסתיימו קווי העלילה המשניים.
  • יתרונות: כתיבה מהירה יותר של הטיוטה (כי הדרך כבר סלולה), עקביות חזקה יותר בעלילה ובדמויות, ופחות סיכוי ל"מחסום כתיבה" מכיוון שתמיד יש תוכנית להמשיך ממנה.
  • חסרונות: תהליך התכנון יכול להיות ארוך ומייגע, ולעיתים קרובות הכותב מרגיש פחות ספונטני או פחות "מגלה" את הסיפור במהלך הכתיבה.

2. Pantser (פֵּנְטְסֶר - מאלתר)​

  • הגדרה: כותב שבוחר "לכתוב מהמותן" (מהביטוי "Fly by the seat of their pants") – הוא מתחיל לכתוב עם רעיון בסיסי או דמות, ומגלה את העלילה תוך כדי כתיבה.
  • הגישה: הכתיבה היא מסע של גילוי. אין מתווה מפורט; הכותב נותן לדמויות ולקול הפנימי שלו להוביל את הסיפור. הטיוטה הראשונה מכונה לעיתים "טיוטת גילוי".
  • יתרונות: יצירתיות וספונטניות גבוהות, הפתעות מרגשות עבור הכותב עצמו (מה שמוביל לעיתים לטוויסטים מעולים), ואפשרות לקפוץ ישר לכתיבה בלי עיכובים של תכנון.
  • חסרונות: לעיתים קרובות נדרשים יותר תיקונים ועריכות מאוחר יותר (כדי לתקן חורים בעלילה, חוסר עקביות או עלילות משנה שננטשו), וקיים סיכון גבוה יותר להיתקע בלי לדעת מה לכתוב בהמשך.

3. Plantser (פְּלֵנְטְסֶר - שיטת הביניים)​

  • הגדרה: כותב המשלב אלמנטים משתי הגישות – הוא מתכנן מעט כדי לקבל כיוון כללי, אך משאיר מקום רב לאלתור ולגילוי במהלך הכתיבה.
  • הגישה: לרוב יהיה מתווה רופף, תכנון של נקודות עלילה מרכזיות (כמו ההתחלה, נקודות מפנה חשובות והסוף), או הבנה כללית של הדמויות. הפרטים והדרך בין הנקודות המרכזיות נכתבים באופן ספונטני.
  • יתרונות: נהנה מהיציבות של תוכנית בסיסית ומהחופש היצירתי של כתיבה ספונטנית. זוהי גישה גמישה המאפשרת להתאים את עצמה לכל סיפור.
  • חסרונות: עלול להתמודד עם אתגרי שתי הגישות – לפעמים התוכנית הרופפת לא מספיקה, ולפעמים החופש מוביל לסטייה מהדרך המרכזית.

ואם כך, באיזו שיטה אתם כותבים?
רוצים להמשיך לדון, לפרט או לנמק? מוזמנים כאן למטה.
בימים האחרונים התפתח פה דיון על איך מצליחים להשתחל פנימה - וכותבים לעיתונות הנחשבת.
התחלתי לכתוב תשובה, איכשהו העניינים יצאו מפרופורציה וזה התארך נורא.


אז איך מכניסים רגל לעיתונות?
מצטערת לאכזב: אף פעם לא ניסיתי.
ועל כן, כל מה שייכתב כאן הוא לא יותר מניסיון לזקק מחשבות ותובנות שעלו לי.
(זה מרגיש כמו דיבורים באוויר? גם לי. לא נורא😊)

אבל, קל להקביל בין להכניס רגל לעיתונות, לבין להכניס מוצר חדש לשוק.
ומשפט המפתח במשחק: אסור להידחף בכח.

להלן החוקים הידועים לי:

חוק מספר 1: תתייאשו. עכשיו.
עצה גרועה, אני יודעת. אבל חיונית.
הייאוש הוא השלב הראשון במסלול הזה. אין דרך לעקוף אותו.
דמיינו טור אינסופי של חובבי כתיבה שחולמים כבר שנים לכתוב בעיתון.
עכשיו דמיינו את עורכת העיתון המותשת שמתמודדת יומיום עם הצפה של פניות
מכותבים אנונימיים שמתדפקים על התיבה שלה שוב ושוב.

מה הסיכוי שהמייל שלכם יגרום לה לעצור?
נמוך. מאוד נמוך.
אז כן, תתייאשו. עכשיו אפשר להתחיל.


חוק מספר 2: עם יד על הלב, הכתיבה שלכם מספיק טובה?
(האמת? זה היה אמור להיות החוק הראשון, אבל בלי ייאוש קטן קודם אי אפשר להבין כמה זה חשוב)

אם אתם רוצים לכתוב בעיתון- תכתבו טוב.
כתיבה מרתקת שמביאה קול אישי, נקודת מבט שלא נכתבה עדיין.
זאת לא יכולה להיות כתיבה חובבנית, או בשיטת ה-סמוך על כישרון. זאת צריכה להיות כתיבה מלוטשת. חכמה.
איך תדעו אם אתם שם? פשוט: תבדקו את עצמכם.
אתם בפרוג, אז כבר קל לכם -
לייקים זה כלי המדידה הראשון, הפשוט והמעצבן לדעת האם הכתיבה שלכם עובדת.
ברשת חברתית אין רחמים. אם הועלה פוסט לא מוצלח, לא יווצר עניין סביב התוכן.
זה כמובן לא נורא אם השיתוף הוא לחוויה, זה כן בעייתי אם רוצים להתקדם לכתיבה בעיתון.
לא עובד? תלמדו. תשדרגו. תקראו הרבה. תכתבו הרבה. תחפשו דרכים איך לשפר את הכתיבה שלכם.


חוק מספר 3: קורות החיים שלכם משכנעים?
אם שלחתם קורות חיים מתישהו, אתם בטח זוכרים את סוגיית הניסיון התעסוקתי.
זאת פסקה חשובה ומשפיעה. כל מילה בה מקבלת משקל מיוחד. כל עבודת עבר מתועדת בקפידה.
אני חושבת ששליחת טקסט לעורכת בלי היסטוריה של פרסומים קודמים-
זה כמו לשלוח קורות חיים בלי ניסיון תעסוקתי. נחמד, אבל לא משכנע.

אממה?
אין לכם היסטוריה של פרסומים קודמים, כי לא פרסמתם אף פעם טור בבתוך המשפחה,
כי אין לכם נסיון תעסוקתי, כי לא פרסמתם, כי אין לכם -

והנה נתקלנו בפרדוקס הביצה והתרנגולת, רק שהפעם, הפתרון פשוט מתמיד:
לפני שאתם רצים לכתוב בעיתון נחשב, תתחילו לפרסם את החומרים שלכם במקומות יותר זמינים.
חפשו אתרי תוכן חרדיים (כמו: הפסקת קפה, שבי רגע, בין הזמנים) יש הרבה!
אלו אתרי תוכן שצריכים להעלות חומרים באופן יומיומי או שבועי.
הם רעבים לחומר איכותי, ואתם רעבים לחשיפה. זאת יכולה עסקה מצוינת!
ומנסיון אישי - קל להיכנס שם לעניינים.
זה אולי בחינם, וזה קצת קצת פוגע באגו שלנו ככותבים, אבל זאת אחלה דרך להתחיל.
בהמשך, כשתשלחו מייל לעורכת עם כמה לינקים לטורים שלכם שפורסמו וקיבלו תגובות,
אתם כבר לא תהיו סתם כותבים אנונימיים מהשורה.
יש לכם נסיון מהשטח וצברתם קוראים אוהדים. אתם תעניינו את העורכת המותשת בהרבה.


חוק מספר 4: תכירו אנשי מפתח. אמיתיים.

דמיינו לעצמכם את מיה קינן שולחת מייל לעורכת של לבית:
תקשיבי, יש לי תלמידה מוכשרת במיוחד וכדאי שתקראי אותה”.
פנטסטי, נכון?
אתם בטח אומרים: היא מדומיינת. לגמרי דיבורים באוויר.
איפה אמצא דמות מפתח מוערכת שתמליץ על הכתיבה שלי, ולמה שתמליץ, למען ה'.
היא ספציפית לא תמליץ ככל הנראה, אבל עולם הכתיבה מתנהל כמו קהילה, וזה עובד ככה: קשרים, המלצות, היכרות, אמון.
אז איך מגיעים למיה קינן, שאלתם?
לא בנודניקיות חלילה, אלא דרך מקומות לגיטימיים למפגש, כמו:
קורס כתיבה, פורום, קבוצה סגורה, או סדנא מקצועית של הסופרת.
כן, זה עולה כסף. וכן, זה כנראה יהיה שווה כל שקל.
כי מעבר לשיפור המסתמן שתחוו בכתיבה, תכניסו את עצמכם למעגל הנכון.

אני יודעת שזה ישמע קצת מיסטי, אבל אפשר להאמין למשפט הבא:
אם שפרה'לה מכירה את מיה קינן, שמכירה את כל עורכות העיתונים החרדיים,
בעצם רק אישה אחת- מיה- מפרידה בין שפרה'לה לבין העורכות הנכספות.

איך תכלס' יקרה החיבור הזה? לא יודעת. אבל התקדמתם קצת.
אתם תבחרו איך לקחת את זה מכאן והלאה.
טיפהל'ה לדחוף, עוד קצת להתחנף, להעיז לבקש טובה. הכל יותר קל כשיש היכרות אישית והערכה.


ומילה לסיום:
סליחה שביאסתי, ומקווה לראות אתכם בעיתון בעתיד הרחוק.
ועד אז - יש לכולנו דרך לעשות. שיהיה בהצלחה!

יש לכם חוקים נוספים שיכולים לעזור? תעלו. אשמח לקרוא.

לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
*

מסדרון אווירי

פרולוג

"האם שומע"?
"כאן דור שומע עבור."
"פזר את המפגינים".
"את כולם?"
"כן, את כולם!"


דור הביט לעבר המפגינים.

שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
"לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
"את כולם".
*
דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
הם לא זזו מיד.
עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

*

מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

הם עמדו אלו מול אלו.
עיניהם אמרו הכל.
אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
"היי, דילן".
אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
*
הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
"אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
"אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
"גם וגם"
"יופי, אז קדימה, תתגייסו".
"במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

רוי חש שזה מגיע.
חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
הדופק של רוי החל להלום בפראות.
עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
הם סך הכל טובים.


"אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
"עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

"לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
*
"אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.
בעז"ה


היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.
בס"ד

תעשו לעצמכם טובה: לפני שאתם פותחים את הספר הזה, תבדקו שיש לכם מספיק אוויר בריאות. דבורי רנד הולכת להכניס אתכם למרתון של נשימות קצרות, מנעד רגשות רחב, ומחשבה אחת חצופה: האם יכול להיות שגם לי מותר פשוט להיות בטטה?

אז נרחיב קודם על הסגנון. הכתיבה חדה. חותכת. צינית. בלי תיאורים שגורמים לכם לנמנם.
הסופרת לא מבזבזת מילים. היא יורה אותן. וזה פוגע בול איפה שכואב, ומצחיק בדיוק איפה שצריך. המילים רצות, המקצב מהיר, עד לסגירת מעגל יפה שמשאירה אתכם עם הדהוד בלב. יש מנוחה. ושמחה. ונחת.

ובכן, כל זה מוגש לכם דרך סיפורה של מנוחי. למה קוראים לה ככה? לא יודעת. אולי כי הסופרת רצתה שהיא פשוט תנוח, תפסיק לרדוף אחרי אשמה ורשלנות, ותתחיל להכיר בערך שלה, למרות ועל אף כל מה שסביבה עף. גם ככה, אין מגדל פיקוח בשדה התעופה של אמה.

ואם לא הבנתם: גיבורת הסיפור סופרת את כולם. את כל העולם, חוץ מאת עצמה. היא בטוחה שהיא לא בסדר, שהיא אשמה, כי ככה אמרו לה. ככה "הם" קבעו.

הספר נכתב בשפה אמינה, רגישה ובועטת. הוא מתאר את חייה של מנוחי, לביאה חד הורית במסווה של עלה נידף, נהדף ונרדף, שנאלצת להתמודד עם "הם", עם "הוא", ועם חמותה לשעבר המניחה "זרי תהילה" ליום המחר.
בין ימי שלישי - היום שבו היא רואה את הילדים, ורק אותם, לבין הדרישות של הסביבה, מנוחי מנסה לא להתפרק. ויש לה עזרה. הו, כמה עזרה.

יש לה את פרידה שמספקת חברות ארוכה, מתוקה וחנוקה.
פרידה היא "המפקד". היא מצווה להדליק תנור, היא מחליטה איזו חולצה לקנות, והיא אשת הקשר של הצד השני. היא מצליפה מוסר, היא חופרת, היא דואגת והיא מעצבנת. לא פלא שישנם גם רגעים בהם מנוחי רוצה לנתק כדי שיניחו לה להתעצבן בשקט.
ויש לה את אסתי. אסתי שלא סופרת אף אחד ממטר. בעלת הומור שחור יותר מקפה.
היא יודעת לשתוק, לעקוץ, ובעיקר - להבין את מה שאף אחד אחר לא מבין.
ויש לה את אמא. ואבא. ההורים הכי טובים שמחים ובריאים מכולם.

תוכלו למצוא בספר גם תובנות פסיכולוגיות יפות, תהליך התבגרות שלאט לאט קורה ובא, וברוך הבא. וגם מושג אחד שחובה לאמץ: "ערב בטטה".
כן, שמעתם טוב. זהו ערב שבו המעוז הוא הספה, והמטרה היא אחת: לעשות כלום. להתעלם מכל מה שצריך אותנו. כמה פשוט. ככה קל. ככה הוגן.
אהממ, תלוי את מי שואלים...

אז למה? למה כדאי לכם לקרוא את הספר הזה?
אולי כי כולנו קצת מנוחי? כולנו לפעמים מרגישים אשמים בכל מה שקורה לנו, עד שאנחנו לומדים להפסיק לספור אחרים ולהתחיל לספור את עצמנו.

מנוחי גדלה. היא מפסיקה לבקש תיווך לשוני מפרידה. היא יוצאת לים. היא לוקחת תפקיד ניהולי, ולמרות החשש, היא מוצאת סוף סוף מנוח.

ובעצם, זה כל הסיפור של "פחות או יותר". ספר שמסמל חוסר מושלמות. מזכיר לנו שהחיים הם לא שחור או לבן, אלא משהו באמצע - לא פחות ולא יותר. והדמות המככבת בו היא לכל הדעות הרבה יותר מפחות.

לסיכום, הספר הזה הוא מסע פסיכולוגי דק, ציני ומצחיק עד דמעות על מישהי שמוצאת את הדרך חזרה לעצמה.
הוא יגרום לכם לרצות לצחוק, לבכות, ושוב לצחוק, לחשוב על האימהות שלכם, ואפילו קצת לרצות להיות בטטה על הספה.
כי בסוף, אישה טובה יותר היא אישה שמטעינה את עצמה בעצמה לעצמה.


@dvory , ספר מקסים. רק הערה קטנה: "לכל זמן ועת" הנוסטלגי? זה צליל וזמר. פילדלפיה זה משהו אחר לגמרי : )

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה