סיפור בהמשכים סודות מן החדר

שרבוטים · 25/2/26

מרגוע, לא התכוונתי להשתמש. ולא לנצל אף אחד. גם לא לקרוא

מכירים? · 26/2/26

נכתב ע"י הודיה לוי.:
כשהפנימייה מאחוריי והרחוב לפניי,

מלפניי, אבל מאוד מאוד אהבתי את התיאור הזה שבין שני התהומות.

הודיה לוי. · 27/2/26

נכתב ע"י מכירים?:
מלפניי, אבל מאוד מאוד אהבתי את התיאור הזה שבין שני התהומות.

תודה רבה על ההערה והארה.

נכתב ע"י שרבוטים:
אגב הודיה לוי, זה לא סיפור ראשון שלך נכון?

לא. יצא לי לכתוב כאן כמה סיפורים, אבל זה הראשון שמגיע לסיומו ב"ה. כמובן שיש לכולכם חלק בזה.

הודיה לוי. · 4/3/26

שמחה להעלות לכאן את פרק נ"ג (שתכננתי להעלות אותו במוצ"ש אבל הקב"ה רצה אחרת) מזכירה למי ששכח שבפרק הקודם אפרת עזבה את הפנימייה וחזרה לרחוב. כמו תמיד, אשמח לתגובות שלכם.

פרק נ"ג/ לו הייתי

המשכתי ללכת, עטופה במחשבות. קולה של המורה חיה הדהד באוזניי: 'אל תשכחי לעדכן בכל צעד שלך'.

נתתי מבט קצר בנייד והכנסתי לכיס. לא רציתי לעדכן אף אחד בשום דבר. המשכתי לצעוד. לבד.

גררתי רגליים, סחבתי את הלב. הראש היה מלא עד אפס מקום.

יכולתי להתקשר למורה חיה, לספר לה על הלב. כמה הוא כואב עכשיו.

והמורה חיה תעודד אולי ותנחם אולי ותגיד מילה טובה אולי. אבל היא לא תדע כמה הוא כואב.

אז הרמתי עיניים לשמיים, ושלחתי תפילה אילמת אל תוך העננים: "אין לי כוח למילים. גם ככה אף אחד לא באמת יבין".

עברתי כמה סמטאות, וחלפתי על פני כמה ספסלים. ואז נזכרתי ברחלי, אחותי הקטנה.

בילדה הטובה והתמימה שלאט נעלמה מול עיניי.

הפעם האחרונה שפגשתי בה היה בבית החולים, ששכבתי על מיטה חיוורת, מול תקרה שותקת והכל בי רעש מבפנים. רחלי הגיעה לבקש סליחה. היו שם גם דמעות. ושקט. והכל היה טרי כל כך וכואב כל כך שפשוט לא הצלחתי לסלוח.

רק אחרי שבוע, המציאות היכתה בפניי במלוא העוז. רחלי חיפשה דרך אחרת, בדיוק כמוני. ומי כמוני יכולה להבין שמתחת לחיוך השובב מסתתרת נפש פצועה. וכשרחלי סימנה איקס אדום על העולם שהכירה, היא אולי אמרה משהו אחר. משהו שרק אני יכולה להבין.

המשכתי ללכת כשהמחשבות משחקות תופסת במוחי. מי חשב ששתי האחיות שהלכו יד ביד לבית הספר, לבושות בחולצה תכולה וחצאית שחורה יעברו את המסע הזה. ומי חלם ששתי ידיים קטנות יופרדו, יחפשו להן צל בחושך.

שלפתי את הנייד מהכיס ודפדפתי באנשי הקשר. בהחלטה של רגע התקשרתי אליה.

"אפרת", רחלי ענתה מייד. "וואו. את לא יודעת כמה חיכיתי לשיחה הזו ממך".

"אני יודעת", עניתי ושתקתי.

שתיקה כזאת שאולי רק היא, אחות למסע, יכולה להבין.

"איפה את?", שאלתי.

"כרגיל, בפנימייה". היא ענתה.

"אנחנו צריכות להיפגש", נשפתי געגוע אל הפומית. היה לי כל כך הרבה מה לומר.

"רק תגידי מתי", היא אמרה.

******

בשעה אחת עשרה וחצי בלילה פגשתי אותה בתחנה המרכזית בירושלים. נערה עטויה בג'קט ג'ינס התקרבה לעברי, חייכה. החיוך שלה היה חצוי.

הבטתי בה. בנעליים הגבוהות. בחצאית הארוכה. בג'קט הקצר. היה שם משהו, בניגודיות הזו, שצעק ושתק בדיוק באותו הזמן.

"אפרת", היא הניחה יד על כתפי. "התגעגעתי".

התחלנו ללכת. רוח קרה נשבה לעברנו באיטיות.

"את זוכרת", סובבתי את ראשי לעברה בשעה שעברנו מול הומלס שגלגל שמיכה דקה על המדרכה. "זוכרת איך היינו הולכות ככה, יד ביד, לבית הספר. ואיך אמא תמיד הייתה מזכירה לי לחצות איתך רק במעבר חציה".

"זוכרת", רחלי חייכה חיוך נוסטלגי, יכולתי לראות איך חוט הזיכרון עובר במוחה.

"חשבתי על זה בדיוק היום", חיוך מר התפשט על פניי. "חשבתי. עלי. עלייך. על המשפחה. איך לא נותרנו בחממה. כל אחת מאיתנו עברה את הדרך שלה".

רחלי שוב הנהנה. חיכיתי שתדבר, שתספר לי על הדרך שעברה.

אבל רחלי שתקה.

"את יודעת", אמרתי כשהרוח עברה ביננו. "כשפגשתי אותך בשוק מחנה יהודה, כאב לי נורא. אני התקרבתי ואת התרחקת. אני אמרתי לך 'רחלי זו אחותך- אפרת'. ואת אמרת במבט מנותק: 'את לא אחותי".

רחלי בלעה משהו. אולי רוק. אולי דמעות.

ואני המשכתי. " המילים שלך הדהדו באוזניי הרבה אחרי שנאמרו. כל הלילה ההוא בכיתי במיטה זרה, לא הייתי שם ולא כאן. לא הייתי בשום מקום בעולם".

"די", היא עצרה אותי. דמעות בעיניה.

"תשמעי עד הסוף", הכנסתי את כפות ידיי אל כיס הקפוצ'ון והמשכתי "היום אני כבר לא כועסת. אבל אז, כאבתי. לא האמנתי שאחותי, זו שהיינו אוכלות ביחד, צוחקות ביחד, מחקות את אותן המורות בבית הספר, חברות של אותן הבנות בהפסקה – תתנכר אלי ככה".

הצעדים שלי הפכו לאיטיים יותר, כאילו מבקשים לנצור את הרגע.

"כשהגעת לבקש ממני סליחה בבית החולים", המשכתי "לא באמת הצלחתי לסלוח. רק אחרי שבוע, ששחזרתי את הרגע ההוא בשוק מחנה יהודה שוב ושוב, ורק אחרי שאמרתי לעצמי: 'אפרת, מה ראית שם?' - יכולתי להודות מה באמת ראיתי.

"מה ראית?", היא שאלה, מבוהלת מעט.

"ראיתי ילדה בתחפושת. בגדים צבעוניים, הרבה רעש מסביב ומבט מנותק בעיניים. אפילו המסטיק שלעסת באותו הזמן היה נראה מלאכותי. כאילו התאמצת ללעוס אותו חזק חזק שידעו כולם: אני יוצאת עכשיו לדרך אחרת. גם הדיבור לא היה שייך לך. זה פשוט הייתה מישהי אחרת שדיברה מתוך הגרון שלך".

"איך ידעת?", היא סובבה את ראשה באיטיות.

"כי הייתי שם, רחלי. עם חולצה אדומה ונפש מדממת. עם אוזניות קולניות ונשמה שותקת. הייתי שם, ילדה בתחפושת. ואף אחד לא זיהה שזה רק תחפושת. שהנשמה שלי רוצה דבר אחר. לא רציתי להכעיס את הקב"ה. מבטיחה לך שלא רציתי".

הדמעות ירדו מעיניי. הרגשתי איך הרוח מתקרבת אל פניי ומנסה לייבש אותן. המשכתי ללכת שפיסות הזיכרון מרחפות מול עיניי. "את זוכרת את הפעם הראשונה שהחלפתי מלתחה של בגדים? לא צעקתי תראו אותי עכשיו. צעקתי משהו אחר. ובעצמי לא ידעתי מה צעקתי".

"גם אני לא ידעתי מה צעקתי", היא בהתה בנקודה נעלמת על המדרכה. "ועד היום, אני לא באמת יודעת מה אני צועקת".

"זו הסיבה שהתקשרתי אלייך", נעצרתי בתחנה הראשונה שעמדה מול עיניי והתיישבתי על הספסל. "פתאום הבנתי, יש לך סיפור שרק אני יכולה להבין".

רחלי התיישבה לידי, שילבה שתי נעלי עקב מבריקות ובהתה בכביש שנפרש מול עינינו.

"אני תמיד הייתי ילדה של 'כן'. אף פעם לא ידעתי לומר לא", היא אמרה כשאופנוע חצה את הכביש מולנו במהירות מופרזת. "אני הייתי זו שמתנדבת להכין שיעורי בית לכיתה שלמה. זו שנמצאת בכל התורנויות. גם בבית וגם בכיתה. זו שצריכה תמיד להגיד כן בשביל להעיד שהיא שווה".

צמרמורת קטנה חלפה בי. זיכרון ישן על המשפחה. כשכולם ברחו לעיסוקים אישיים, רחלי הייתה נשארת בבית לשטוף כלים או לקפל כביסה.

"אני תמיד אמרתי כן", היא לחשה לי, קולה סדוק. "והחיים החזירו לי הרבה 'לא'. כשהגיע ה'לא' מהסמינר, נשברתי. זה היה סירוב שלא יכולתי להכיל".

"את מבינה", היא נשאה אליי מבט מעורפל. "כל החברות הללו, שהכנתי להן שיעורי בית, שעזרתי להן במבחנים - התקבלו לסמינר ההוא. ורק אני לא".

הנהנתי. חיכיתי לעטוף כל מילה שלה בהבנה וכאב.

אבל רחלי לא המשיכה יותר. "אין לי יותר מדי מה לומר", היא איכזבה. "הייתי בטוחה שהלא הזה בגללך. כעסתי, האשמתי, בכיתי. אבל אז הבנתי: אני חיה בעולם לא מתוקן. אף פעם לא אדע את הסיבה האמיתית שמניעה אנשים לעשות את מה שהם עושים. והסיבות יכולות להיות רדודות כל כך וכואבות כל כך אבל אין ביכולתי לתקן".

"זה נכון", חייכתי בעצב.

היא הוציאה אוויר מהפה, כאילו מנסה לרוקן משהו שלא קיים. דמעה קטנה חמקה מעיניה כשאמרה לי "התייאשתי מלחפש צדק. לא תמיד הוא קיים".

הנהנתי ושתקתי. מבנה הפנימייה שוב עמד מול עיניי. האם מתישהו אצליח להחלים מהשריטה הזו, או שהיא תמשיך לרדוף אותי עד שארית ימיי?

"את יודעת ש...", הוצאתי את המילים בקושי. "היום עזבתי את הפנימייה".

רחלי השתתקה.

אוטובוס לילה חלף מאחורינו ברעש כבד, האור שלו שטף לרגע את התחנה ונעלם.

"באמת?", רחלי מצמצה, כאילו המילים הגיעו אליה באיחור. "המקום הזה? שהמורה חיה סיפרה לנו עליו...את בחוץ!?".

"אני מקווה", אמרתי ספק לעצמי וספק לה.

"ואוו. זה מרגש", היא הניחה יד על כתפי.

"רחלי...", הסטתי את הנושא בעדינות למשהו שבער בי יותר. "איך את... עם אמא?... אבא?".

רחלי פתחה את הפה, ואז סגרה. ואז שוב פתחה. ראיתי שהיא מתלבטת אם לספר לי משהו. בסוף היא אמרה: "בדיוק לפני יומיים היה לי ויכוח איתם. פעם חשבתי שהשלמנו ודי. הם קיבלו אותי ואני אותם. אבל אז הבנתי, זה פצע פתוח. לפעמים הוא שורף פחות ולפעמים יותר. אבל הוא תמיד קיים שם".

הבטתי ברחלי. ובי. לא מצאתי קשר למשפחת ישראלי. במשפחת ישראלי היו בנות שהתלבשו לגמרי אחרת. היו להן בגדים רק בשני צבעים. והן תמיד היו ממושמעות כל כך.

פתאום הגיע המסע הזה, לקח איתו שתי בנות. שחור ולבן התערבבו בצהוב ואדום. מדבר הוא לא בית. יש שם רוחות בלילה וחם שם ביום.

ואמא בבית, ממתינה. סופרת את הימים והלילות. מחכה שבנותיה ישובו לגבולות.

הלוואי והייתי יכולה לצייר לה שתי ציורים, לתת לה למצוא את ההבדלים.

הילדה התמימה שבי, לא באמת הכירה את אלוקים. בבית יש תקרה. ברחוב יש שמיים פתוחים. תפילות מול הרוח אף פעם לא יהיו דומות לתפילות מול הקיר, כשהחלונות סגורים.

"אפרת?" רחלי ניערה אותי מהמחשבות. "את חולמת!".

"חשבתי על משהו", חיוך דק נפרש על פניי. ועוד לפני שהספיקה לשאול על מה, שיתפתי אותה: "אנשים אף פעם לא ידעו מי אתה באמת, זאת אומרת מי אתה מבפנים".

רחלי הנהנה, יכולתי לראות שהיא מזדהה עם מה שאני אומרת. "הסמינר ההוא לא קיבל את רחלי הצדיקה והטובה שהייתי. פנימייה אחרת הסכימה לקבל את רחלי של היום. וזה מצחיק שדווקא שם, במקום הלא מוגדר הזה, הצלחתי להתחזק".

רוח שתקה ביננו. מלמעלה נצנץ מרבד של כוכבים. וחשבתי עלינו. כבר לא תלמידות בתלבושת. באופק אין בית ספר, יש את החיים.

"אפרת", קולה של רחלי נמס בתוך הלילה. "תגידי, אם היית פוגשת את אפרת מהעבר, מה היית אומרת לה?".

אפרת של פעם עמדה מול עיני. הילדה השקופה בכיתה הצוהלת. הנערה שחיים שלמים חיפשה איזה סימן, רק שמישהו יגיד לה שכל מה שעובר עליה זה חלק מדרך.

"לא הייתי אומרת", הרמתי אליה מבט שקט.

"הייתי מחבקת".

תמר בן דוד · 4/3/26

אמאלה
כמה אהבתי את הפרק הזה
הרגשתי שאני שם איתן בחושך עם הקולות של הרכבים על הכביש
כל מילה יהלום

סמבלולו · 4/3/26

דחוווווף עוד פרק

הודיה לוי. · 6/3/26

נכתב ע"י תמר בן דוד:
אמאלה
כמה אהבתי את הפרק הזה
הרגשתי שאני שם איתן בחושך עם הקולות של הרכבים על הכביש
כל מילה יהלום

תודה רבה. כיף לקרוא.

נכתב ע"י סמבלולו:
דחוווווף עוד פרק

חח מקווה שזה יקרה בקרוב. כי כל פרק כזה לוקח המווןן זמן לכתוב. (לא יודעת אם זה בגלל שזה הסוף או בגלל שהקצוות מתחילים להיסגר. או אולי בגלל שניהם

)

א-ירושלמית · 6/3/26

פרק מרגש ממש!

הודיה לוי. · 8/3/26

נכתב ע"י א-ירושלמית:
פרק מרגש ממש!

תודה רבה!
מעניין אותי לשמוע: להערכתכם כמה עוד פרקים נשארו עד לסיום הסיפור?

מ. ש · 8/3/26

נכתב ע"י הודיה לוי.:
תודה רבה!
מעניין אותי לשמוע: להערכתכם כמה עוד פרקים נשארו עד לסיום הסיפור?

רק בגלל שאת שואלת
זה נגמר

סמבלולו · 8/3/26

לדעתי עוד ארבעה חמישה ואולי גם אפילוג, התהליך שאפרת עברה בסיפור כבר כמעט כמעט הסתיים ולא כדאי למתוח את העלילה יותר מזה

הודיה לוי. · 9/3/26

אני חשבתי על עוד 2-3 פרקים ואפילוג. עניין אותי לדעת אם גם הקהל מרגיש שיש סגירה של הדברים, ושמחה לגלות שכן.

אפילו שיהיה קצת עצוב להיפרד מהסיפור, אני דווקא אשמח לסיים אותו ולהוביל את אפרת למקום בטוח יותר.

Sara led · 9/3/26

וואו, פרק נדיר.
משום מה היה נראה לי שכאן זה מסתיים.
דווקא בגלל שבא לי דחוף עוד פרקים, היה נראה לי סיטואציית סיום כזו ושכל קורא ימשיך ללכת עם הדמויות הרבה אחרי שיסגור את הספר.

S. · 9/3/26

נכתב ע"י Sara led:
וואו, פרק נדיר.
משום מה היה נראה לי שכאן זה מסתיים.
דווקא בגלל שבא לי דחוף עוד פרקים, היה נראה לי סיטואציית סיום כזו ושכל קורא ימשיך ללכת עם הדמויות הרבה אחרי שיסגור את הספר.

סליחה שאני חולקת עלייך,
לדעתי סיום כאן ועכשיו של הסיפור ממש לא מתאים לסוגו, הטעימה הקטנה הזאת שמתחילה לסגור את הענין לא מספיקה פה.
לדעתי שלושה ארבעה פרקים יהיה מצוין.
ואו ממש יהיה קשה להיפרד...

.A.B. · 10/3/26

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אני חשבתי על עוד 2-3 פרקים ואפילוג. עניין אותי לדעת אם גם הקהל מרגיש שיש סגירה של הדברים, ושמחה לגלות שכן.

אפילו שיהיה קצת עצוב להיפרד מהסיפור, אני דווקא אשמח לסיים אותו ולהוביל את אפרת למקום בטוח יותר.

חשבתי 9-10
2-3 זה לסגור יותר מידי מהר פינות לא?
מה עם עמנואל?

הודיה לוי. · 10/3/26

9-10 פרקים זה מריחה בעיניי. ואני שונאת סיפורים נמרחים.

האמת שמבחינתי ברגע שכל הקצוות יסגרו (ואני לא מדברת על הפי אנד צורח כי זה אחד הדברים השנואים עלי, וגם כי הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי) יהיה ניתן לסיים את הסיפור. השיקול שלי הוא לא מספר מילים שהספר צריך להגיע אליו וכדו' אלא נטו האם אפרת עברה מנקודה א' לנקודה ב', והאם דברים לא נשארו פתוחים.

זו הסיבה שלא יכולתי לסיים את הסיפור ממש עכשיו. כזכור, אפרת נמצאת כרגע ברחוב ואין סגירה מסוימת עם המשפחה שלה. להערכתי לסגור את הקצוות הללו ייקח מקסימום ארבע פרקים.

נכתב ע"י .A.B.:
מה עם עמנואל?

בעז"ה הוא יוזכר בפרק הבא.

דער קרימער · 12/3/26

@הודיה לוי
רק לפני כמה ימים מצאתי את הסיפור הזה, ואני פשוט לא מבין איפה הייתי עד היום סיפור מהמם!!!!
היו לי דמעות בעיניים בחלק מהפרקים!!
זה פשוט מדהים לראות את הדרך שעשית עם אפרת!!
מחכים להמשך!!!

הודיה לוי. · 13/3/26

נכתב ע"י דער קרימער:
@הודיה לוי
רק לפני כמה ימים מצאתי את הסיפור הזה, ואני פשוט לא מבין איפה הייתי עד היום סיפור מהמם!!!!
היו לי דמעות בעיניים בחלק מהפרקים!!
זה פשוט מדהים לראות את הדרך שעשית עם אפרת!!
מחכים להמשך!!!

תודה רבה! הפרק הבא יעלה בקרוב בעז"ה.

הודיה לוי. · 14/3/26

שבוע טוב! שמחה לשתף בפרק מ"ד שלא יודעת למה, אבל הוא פרק מאוד משמעותי בעיניי. מזכירה שאפרת עזבה את הפנימייה ובפרק הקודם יצרה קשר עם רחלי אחותה. כמובן שאשמח לתגובות ולביקורת שלכם. תודה.

פרק מ"ד/ נשמה טובה

בשעה שתיים וחצי בלילה הנייד שלי רטט בכיס הקפוצ'ון, מספר לא מוכר הופיע על הצג. עניתי.

קול רדיופוני התפשט בחלל, אמר: "על טעויות משלמים".

לא יכולתי לשאול על איזה טעויות. השיחה נותקה.

הלב שלי פעם כמו פטיש. מכה מימין ומכה משמאל.

רציתי להמשיך ללכת לשום מקום, רגליי רעדו. לא הצלחתי ללכת צעד נוסף.

הוצאתי שוב את הנייד מהכיס וחייגתי לרחלי. היא ענתה מייד.

סיפרתי לה על הקול המאיים, על הפחד מאחוריו. היא אמרה: "את לא נורמלית! אמרתי לך שהיית צריכה לישון איתנו הלילה כאן בפנימייה".

שש עשרה דקות אחר כך, עצרה לידי מונית. רחלי הייתה בתוכה וסימנה לי לעלות.

***

רחובותיה היפים של ירושלים נמרחו מול עיניי מבעד לזגוגית. כבישים התחלפו ברמזורים, רמזורים באנשים.

הנהג החליק במהירות על הכביש ואני הרגשתי על רכבת הרים. הצמדתי את ראשי אל החלון וחשבתי על כל מה שעברתי בתשע עשרה וחצי שנות חיי.

אם לכל אחד מסלול משלו, המסלול שלי הוא לונה פארק. מעלה מטה. מעלה מטה.

ועוד סיבוב.

המונית הגיעה אל היעד מהר מדי. רחלי יצאה ראשונה ואני אחריה.

"תגידי, המספר הזה, שהתקשר אלייך", היא אמרה בשעה שכיוונה אותי אל הפנימייה. "יש לזה קשר למקום ההוא, שהיית בו?".

"אני די משוכנעת שכן", עניתי. פחד הזדחל אל ליבי, הזכיר לי שהוא עדיין כאן.

"את מפחדת?", אישוניה גלשו אל כפות ידיי הרוטטות.

"כן", עניתי בפשטות.

"אין לך מה לפחד", היא חייכה. "את במקום בטוח עכשיו".

נכנסנו לחדר. הוא היה שקט מדי. נשימות קצובות עלו מהמיטות סביבי.

נשכבתי על המיטה הפנויה שרחלי הצביעה עליה.

עצמתי עיניים, ניסיתי לשכוח. אבל המשפט ההוא הדהד באוזניי שוב ושוב: 'על טעויות משלמים'.

*****

"על איזה טעויות? על זה שעזבתי אותם?" שתיים עשרה שעות אחר כך חייגתי למורה חיה.

כשספירתי לה שהפנימייה מאחוריי, קריאת התרגשות גלשה מפיה. יכולתי לחוש את החיבוק במילותיה כשאמרה לי: 'אף פעם לא הייתה לי תלמידה אמיצה וגיבורה כל כך'.

אבל אני שוב חזרתי למילים ההן, שהרטיטו את איבריי: 'על טעויות משלמים'.

"אפרת, יש כמה דברים שאת אולי לא יודעת על המקום שהיית בו", היא אמרה. "אנחנו צריכות להיפגש ולדבר על הכל".

*****

בשעה שלוש וחצי בצהריים, נפגשנו בפארק קטן ויפה שלא ידעתי על קיומו. היה הרבה ירוק מסביבנו, שמים כחולים ויפים. ושקט.

"קודם כל את אמיצה", היא חיבקה את כתפיי. "יש הרבה אנשים שנקלעו למצב שנקלעת אליו, ואומר לך את האמת: מעטים הצליחו לצאת מזה בכוחות עצמם".

חייכתי חיוך מהורהר.

"מה בעצם קרה?", היא שאלה.

"אתמול בערב עזבתי את הפנימייה", התחלתי לאט, "עזבתי רק אחרי שהרגשתי מחוקה לחלוטין. כאילו אם עוד רגע מישהו יקרא 'אפרת', לא תהיה אף אחת שתענה".

המורה חיה הנהנה, מחכה לגמוע את מילותיי.

"ופתאום, מול הרוע הזה, כל העולם התגמד מול עיניי, הפך לפליימוביל. אנשים נהיו לבובות. מכוניות לצעצועים".

"וברגע הזה, נזכרתי ברחלי. אחותי הקטנה. איך תמיד הייתה טובה כל כך עד שמשהו בה ישתנה".

"וואו", עיניה של המורה חיה זהרו. "אז יצרת איתה קשר?".

"כן. התקשרתי אליה. נפגשנו אתמול בלילה ודיברנו על הכל".

"זה מרגש לשמוע", לחלוחית מבריקה נדבקה לעיניה של המורה חיה. "תמשיכי".

"אחרי השיחה של אתמול הבנתי משהו", אמרתי. "לרחלי היה פצע ישן והיא לא ידעה איך להתמודד איתו. אני האפשרות ההגיונית ביותר שעמדה מול עיניה".

"את בוגרת", עצרה אותי המורה חיה. "לא כולן היו מצליחות להסתכל על זה בצורה כזו".

"לא יודעת אם זה קשור לבגרות", אמרתי. "הרי הכרתי את רחלי. ידעתי כמה היא טובה".

שתקתי לרגע, מנסה שוב לשחזר את הרגע המאיים ההוא: "כמה דקות אחרי שנפרדתי מרחלי, הגיע הטלפון".

"זיהית את הקול?".

"לא. אבל נבהלתי נורא".

המורה חיה שתקה רגע. מבטה נדד אל העצים שמסביב, כאילו חיפשה ביניהם את המילים הנכונות.

"את כבר יודעת בעצמך איפה היית", היא אמרה לבסוף בשקט. "אני לא צריכה להגיד לך את המילה, נכון?".

הנהנתי.

"יש מקומות כאלה", היא אמרה בשקט. "כשעוזבים אותם, הם רואים בזה בגידה".

הקשבתי לה בדממה.

"לפעמים", היא הוסיפה, "הם מנסים ליצור קשר. לפעמים אומרים דברים שנועדו להפחיד. לא כי באמת יש להם כוח על האדם, אלא כי הם מקווים שהוא ייבהל ויחזור".

"אבל חשוב שתדעי משהו", אמרה המורה חיה והביטה בי ישירות. "ברגע שאדם יוצא משם באמת, הוא חופשי. אין להם שליטה עליו."

נשמתי עמוק.

"אפרת", היא המשיכה ברוך, "את עשית צעד גדול מאוד."

שתקנו רגע.

המורה חיה נשענה לאחור על הספסל. "תגידי, את זוכרת שסיפרת לי פעם על מישהו בשם עמנואל?".

"עמנואל קדם?", הרמתי אליה את הראש בבת אחת.

המורה חיה הנהנה לאט.

"כן", היא חייכה חיוך קטן, כמעט מתנצל. "אחרי שסיפרת לי עליו אז, בדקתי קצת את הרקע".

"ו..." הקשבתי לה בדריכות.

"לא רציתי להגיד לך אז יותר מדי", היא אמרה בעדינות. "פחדתי להכביד עלייך. היית בתוך כל הסיפור הזה, ולא רציתי להוסיף עוד דאגות".

שתקתי, מחכה שתמשיך.

"הוא היה שם הרבה שנים", היא המשיכה. "ולא סתם אחד שבא והולך. עמנואל היה מאוד פעיל במקום, מעורב כמעט בכל דבר".

הרמתי אליה מבט.

"וכשהוא החליט לעזוב, זה לא עבר לגמרי חלק. בהתחלה היו ניסיונות ליצור אתו קשר שוב ושוב. כשראו שזה לא עובד, ניסו ליצור לחץ בדרכים אחרות. היו הרבה איומים עליו, על המשפחה שלו".

המילים האחרונות שלה נשארו תלויות באוויר.

"את חושבת... שזה יכול לקרות גם לי?", רוח קרה הגיעה משום מקום, הניעה את העצים סביבנו.

המורה חיה לא מיהרה לענות. היא נשענה מעט קדימה, מבטה יציב.

"אפרת", היא אמרה בשקט. "יכול להיות שהם ינסו לומר דברים, אולי אפילו להפחיד. אבל מי שבוחר באמת להמשיך קדימה, אין להם כוח עליו".

הקשבתי לה.

"ראית את עמנואל", היא המשיכה. "ניסו ללחוץ עליו מכל מיני כיוונים. ובכל זאת הוא המשיך לבנות את החיים שלו. ברגע שהם רואים שאין להם שליטה הם פשוט מאבדים עניין."

נשמתי לאט.

המורה חיה בחנה אותי רגע נוסף, ואז שאלה בעדינות: "אפרת...עכשיו, אחרי שעזבת את הפנימייה, חשבת אולי לחזור הביתה? למשפחה?"

הסטתי את המבט אל הדשא.

"עוד לא", הודיתי. "אני… עדיין לא מסוגלת."

היא הנהנה, כאילו ציפתה לתשובה הזאת.

"זה בסדר", אמרה. "דברים כאלה לוקחים זמן".

שתקנו רגע.

"אבל אני כן חושבת שכדאי שיהיה לך מקום יציב להיות בו בינתיים", המשיכה. "סבתא שלי, אישה מדהימה. היא אלמנה וגרה לבד. אני בטוחה שהיא תשמח לארח אותך לבינתיים".

הרמתי אליה מבט מופתע.

"ובמקביל", הוסיפה בעדינות, "אני רוצה לעזור לך למצוא מישהי שתוכלי לדבר איתה. מישהי מקצועית. אחרי כל מה שעברת, זה יכול לעזור לך לעשות קצת סדר בפנים."

שוב שתקתי.

המילים שלה נשמעו הגיוניות, אבל משהו בי עדיין פחד לפתוח את הדלת הזאת.

"אני אחשוב על זה" אמרתי. "ולגבי סבתא שלך, אני מוכנה לנסות".

*****

מהרגע שנכנסתי אל הבית של לאה, סבתה של המורה חיה, היא רק הרעיפה עלי מילים טובות. קראה לי מיידלע ויקרה. כינתה אותי צדיקה וטובה.

ובכל פעם כזאת הרגשתי איך מילותיה צורמות באוזניי, כאילו מישהו זמזם מסביבי שקרים.

לסבתא של המורה חיה יש מכשיר שמיעה. אז רציתי לצעוק לה חזק, שתשמע: 'לא, סבתא. את טועה! אני אפרת אחרת. לא צדיקה ולא טובה.

*****

בלילה, על מיטה זרה, התעופפו לעברי כל הפחדים. כל השריטות מפעם, הפרפרים השחורים. הכל צף ועלה בי. התיישבתי על המיטה, וניסיתי להסדיר את נשימותיי אבל משהו בי דרש לצאת החוצה. חיפשתי אוויר.

חצר קטנה עמדה מולי, עטופה בלילה. יחפה הלכתי על שביל האבנים שהוביל אל נדנדת העץ הישנה.

הנחתי את כפות רגליי על האדמה ונדנדתי את עצמי. הריח של עץ הלימונים היכה באפי, אפילו הרוח שתקה.

ופתאום, מול נוף פרדסים, מתחת שמיים כהים, שאלתי את עצמי: 'אפרת, מה כל כך צורם לך במילה 'טובה'? למה את מפחדת מ'צדיקה'?.

התמזגתי עם השקט, מחכה לתת לאפרת לענות את התשובה. ואפרת ענתה שהחיים לימדו אותה מהו טוב ורע. ואיך אפשר לומר על נערה שסטתה מהדרך 'את ילדה טובה'. ומה הקשר צדיקה? אני זו שפרצתי גדר. הדרך אף פעם לא הייתה ברורה.

שפשפתי את כפות רגליי באדמה. ופתאום, מצאתי את עצמי לוחשת: 'אפרת, את נשמה טובה'.

לא האמנתי למילים ההן, על אף שהן יצאו מהפה שלי, אבל אז המשכתי: 'אפרת את צדיקה'.

'את משקרת', קול מתוכי רצה להשתיק את אפרת ההיא, המדומיינת.

וקול אחר ענה: מי החליט מהו טוב ורע. ומה אם המסלול שלך שונה משאר בנות הכיתה. ונכון שכלפי חוץ את נראית קצת שונה, אבל לתפילות שלך יש כוח, ילדה. לא ננעלו שערי דמעה.

המשכתי להתנדנד לאט, מקשיבה לשקט.

המילים של המורה חיה הדהדו באוזניי: "אני רוצה לעזור לך... מישהי מקצועית...אחרי כל מה שעברת".

ושוב שאלתי את עצמי: 'ממה את מפחדת, אפרת? ממה?', וקול מתוכי שוב ענה: בחורה שהולכת לטיפול היא בחורה חלשה.

'אפרת את בחורה חזקה', לחשתי לעצמי. חיוך קל התנגן על שפתיי, אם מישהו היה כאן, רואה אותי לוחשת מילים אל תוך הלילה, וודאי היה חושב שדעתי השתבשה.

ולא ידעתי כמה זמן ייקח לי להאמין שאולי אני לא כזו רעה. אולי יש גם טוב שמסתתר מתחת לנפש פצועה.

אבל שם, מול עץ הלימונים של סבתא לאה, לראשונה בחיי הסכמתי לעצמי לשנות הגדרה. אולי בחורה חזקה זה לא רק מי שמסתובבת עם חיוך תמידי, זקופת קומה. אולי גם אני - נשמה מתגלגלת שמסכימה להודות: הנפש שלי צריכה תרופה.

א-ירושלמית · 14/3/26

וואו, זה פרק כל כך עוצמתי עם תובנות כל כך עמוקות.
אין לי מילים!

פרוגבוט

פרסומת

סיפור בהמשכים סודות מן החדר

משתמש מקצוען

משתמש פעיל

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש פעיל

משתמש סופר מקצוען

מהמשתמשים המובילים!

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש פעיל

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

עקום שהוא ישר

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

מהמשתמשים המובילים!

פרוגבוט

תוכן שיווקי

אשכולות דומים

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!