הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אזהרה: הקטע הבא הוא ללא פאנץ'!
אני שואלת את אמא: "מה, אוכלים עוד פעם סימנים?" היא אומרת שכן.
"וגם מחר?"
"לא"
"אז מחר זה יום כיפור?"
"לא, זה שבת"
"אה, אז קודם עושים הבדלה ומתרחצים ואז את מדליקה נרות?"
"לא. זה מחובר"
ואז מגיע יום כיפור (אמא אומרת שלא יושבים על הרצפה, זה בתשעה באב. לובשים בגדי שבת והולכים כל היום לבית כנסת)
ואחרי זה הולכים לגן ובגן עושים קישוט. אני מאוד משתדלת לא לקלקל את הקישוט של הגננת, לצבוע איפה שהיא אומרת ולשים את המדבקות במקום. היתה מדבקה אחת שמאוד התאים לה להיות בעין של החסיד שרוקד אז אני שמה אותה שם אבל הגננת מזיזה אותה.
כשאני מביאה את הקישוט המפואר הביתה כולם אומרים:
"וואו!"
"מטורף!"( יש לי אחות שאוהבת לומר ככה, בהתחלה בכיתי אבל הסבירו לי שאומרים את זה על משהו מהמם).
"איזה יופי! עשית את זה לבד?" אמא שואלתודה.
"לא. הגננת"
אז אני יושבת בספה בסלון, ליד השולחן הקטן ומציירת בלי שיגידו לי מה כן ומה לא.
ואמא תולה את הקישוט של הגננת ואומרת:
" את רוצה שאני אתלה לך ציור?"
הלב שלי שמח מאוד, נראה לי שהעינים שלי בורקות.
"איזה ציור את בוחרת?" היא שואלת.
זו שאלה קשה. אם הייתי שואלת אותה " את מי את אוהבת מכל הילדים?" היא לא היתה יכולה לענות.
"תבחרי". אני אומרת. אז היא בוחרת ציור שבאמת השקעתי בו מאוד כי יש בו הרבה קווים קטנים.
בסוכות אני לובשת את הבגדים החדשים. מצד אחד הם מאוד יפים, מצד שני הם מדי חמים כי הם של חורף וגם הנעליים משפשפות לי את הרגל ( הם יתרחבו).
ואמא מגישה קונכיות ממולאות בפטריות.(אני אוכלת רק את הפטריות). ואז סופסוף יש לה זמן והיא מלטפת לי את השיער, "מה ציירת, רבקהלה?" היא שואלת ומצביעה על הציור שהוא אחד המושקעים שלי, שתלוי לו על הקיר בסוכה.
" מה את לא רואה?!" אני די נעלבת, כי להסביר ציור זה כמו להסביר בדיחה או סיפור ערפל, "זה עשיו הרשע!"
אני שואלת את אמא: "מה, אוכלים עוד פעם סימנים?" היא אומרת שכן.
"וגם מחר?"
"לא"
"אז מחר זה יום כיפור?"
"לא, זה שבת"
"אה, אז קודם עושים הבדלה ומתרחצים ואז את מדליקה נרות?"
"לא. זה מחובר"
ואז מגיע יום כיפור (אמא אומרת שלא יושבים על הרצפה, זה בתשעה באב. לובשים בגדי שבת והולכים כל היום לבית כנסת)
ואחרי זה הולכים לגן ובגן עושים קישוט. אני מאוד משתדלת לא לקלקל את הקישוט של הגננת, לצבוע איפה שהיא אומרת ולשים את המדבקות במקום. היתה מדבקה אחת שמאוד התאים לה להיות בעין של החסיד שרוקד אז אני שמה אותה שם אבל הגננת מזיזה אותה.
כשאני מביאה את הקישוט המפואר הביתה כולם אומרים:
"וואו!"
"מטורף!"( יש לי אחות שאוהבת לומר ככה, בהתחלה בכיתי אבל הסבירו לי שאומרים את זה על משהו מהמם).
"איזה יופי! עשית את זה לבד?" אמא שואלתודה.
"לא. הגננת"
אז אני יושבת בספה בסלון, ליד השולחן הקטן ומציירת בלי שיגידו לי מה כן ומה לא.
ואמא תולה את הקישוט של הגננת ואומרת:
" את רוצה שאני אתלה לך ציור?"
הלב שלי שמח מאוד, נראה לי שהעינים שלי בורקות.
"איזה ציור את בוחרת?" היא שואלת.
זו שאלה קשה. אם הייתי שואלת אותה " את מי את אוהבת מכל הילדים?" היא לא היתה יכולה לענות.
"תבחרי". אני אומרת. אז היא בוחרת ציור שבאמת השקעתי בו מאוד כי יש בו הרבה קווים קטנים.
בסוכות אני לובשת את הבגדים החדשים. מצד אחד הם מאוד יפים, מצד שני הם מדי חמים כי הם של חורף וגם הנעליים משפשפות לי את הרגל ( הם יתרחבו).
ואמא מגישה קונכיות ממולאות בפטריות.(אני אוכלת רק את הפטריות). ואז סופסוף יש לה זמן והיא מלטפת לי את השיער, "מה ציירת, רבקהלה?" היא שואלת ומצביעה על הציור שהוא אחד המושקעים שלי, שתלוי לו על הקיר בסוכה.
" מה את לא רואה?!" אני די נעלבת, כי להסביר ציור זה כמו להסביר בדיחה או סיפור ערפל, "זה עשיו הרשע!"
