סיפור בהמשכים אחוות דם (שם זמני...)

  • הוסף לסימניות
  • #21
יכול להיות שזה באמת מידי קיטשי
אבל מה לעשות שהם צודקים??
אכן כן...
היום זה למעשה נושא כבד משקל בפגישות, יעידו הזוצי"ם שכאן..
השאלה אם כסיפור, זה מוסיף לאותנטיות או גורע
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
אכן כן...
היום זה למעשה נושא כבד משקל בפגישות, יעידו הזוצי"ם שכאן..
השאלה אם כסיפור, זה מוסיף לאותנטיות או גורע
לעניות דעתי, מוסיף.
הסיפור מעניין, מסקרן, פותח את הדמיון.
מצטרף להערה שכבר נכתבה על עומס הפרטים, בעיקר מיקומים. באמת שאין צורך, אלא אם כן שילמו לך מעיריית ירושלים :LOL:
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
וואו, מקסים!
ממש התחלה מרתקת, את מובילה אותנו ביד בטוחה ישר לסיפור.
לי המהלאל הוסיף לאוטנטיות.
היא החטיפה שוב
הניסוח הזה מוזר לי. נשמע כאילו זה תורגם משפה אחרת.
הייתה זו פירמידת נחושת מעוצבת בעלת ארבעה עמודים מעוגלים, שהזדקרה מעל מגדל הפעמונים הקטן שעל גג בית החולים, משווה לו מראה כנסייתי זר.
בית החולים הגרמני הצטרף למספר בתי חולים שכבר פעלו ברחוב הנביאים, ונתן לו את הכינוי "רחוב בתי החולים".
זה קוטע לי את רצף העלילה. אני באמצע המתח, ופתאום תיאור.
(אם צריך את זה לעלילה, צריך)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #25
וואו, מקסים!
ממש התחלה מרתקת, את מובילה אותנו ביד בטוחה ישר לסיפור.
לי המהלאל הוסיף לאוטנטיות.
תודה!
הניסוח הזה מוזר לי. נשמע כאילו זה תורגם משפה אחרת.
העירו לי על זה בפרטי, ולאחר מכן התברר שזה תקני
זה קוטע לי את רצף העלילה. אני באמצע המתח, ופתאום תיאור.
(אם צריך את זה לעלילה, צריך)
תיאור כשלעצמו, גם אם הוא לא קשור ישירות לעלילה אלא לרקע, עשוי להוסיף לטעמי.
אבל העירו לי על עומס אינפורמציה ואכן אני אשתדל בהמשך למנן את זה, ניסיתי כבר בפרק א' להוריד אינפורמציה הגם שמלכתחילה חשבתי שזה מעביר יותר טוב את התיאור, אבל באמת אני לא במקום אובייקטיבי כמו הקוראים... טוב שיש איפה להעלות סיפור ולקבל ביקורת..
עוד לפני שמתחילה לקרא שאלה, איזה מותחן?
אני מחפשת אחד פסיכולוגי, או לכל הפחות משפטי...
תוכלי לדייק את סוג המותחן?
הוא אמור כן למשוך לכיוונים של פסיכולוגי, אבל הכל יכול להשתנות ורק ה' יודע מה יצא בסוף
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
הוא אמור כן למשוך לכיוונים של פסיכולוגי, אבל הכל יכול להשתנות ורק ה' יודע מה יצא בסוף
לדעתי ברגע שאת תדעי לכוון לאיזה מותחן את רוצה, הסיפור יהיה מדויק יותר...
היה כאן פעם דיון על מותחנים והמסקנה שלי שאין הרבה כאלו בספרות החרדית
ממליצה לך לגגל על זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
איפה האשכול הזה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
ותראי גם כן
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
התחלה מעולה!
עמדתי להעיר על עודף הפרטים הגיאוגרפיים, שאפילו לי כירושלמי מלידה זה קצת יותר מידי,אז עבור צפתי שלא פגש מעולם את סמטאות השכונות הוותיקות זה קצת כמו תיאור של סמטאות בולגריה, ואז ראיתי שכבר הקדימו אותי.
ישנה נטייה לכותבים ששוחים בחומר עליו הם כותבים, לשפוך על הקורא האומלל את כל הידע שהם יודעים על הנושא. זה עשוי להלאות את הקורא ולגרום לו לדלג על קטעי התיאור האלו.
חוץ מזה ממש נהניתי לקרוא.
אהבתי במיוחד את סוף פרק ב' בו אתה מצפה לקרוא על ווארט בפרק הבא ופתאום - "מה קרה?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
שאלה: אני בהתלבטות אם להאריך יותר את הפרקים או להשאיר ככה (אזור 1000+ מילים לפרק).
מה דעתכם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
אז עכשיו מצאתי זמן לקרא
נהניתי מאוד!
כתיבה קולחת ויפה
מותח במידה, אני ממש מחכה להמשך... לא קראתי כדי לגמור ודיי
יש מה לשנות ואיך לדייק, אבל בעיניי הבסיס ממש טוב וההתחלה מעניינת ומושכת.

(אם זה היה ספר, הייתי מבזבזת עליו עכשיו עוד כמה פרקים... למרות שיום חמישי ;) )
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
מרתק!
אני דווקא התלהבתי מעומס הפרטים,
אבל אני מבינה שמי שלא מכיר באמת עלול להתבלבל קצת.
התאורים שלך משהו! כתיבה ממש מעניינת.
מחכה לפרקים הבאים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
אז עכשיו מצאתי זמן לקרא
נהניתי מאוד!
כתיבה קולחת ויפה
מותח במידה, אני ממש מחכה להמשך... לא קראתי כדי לגמור ודיי
יש מה לשנות ואיך לדייק, אבל בעיניי הבסיס ממש טוב וההתחלה מעניינת ומושכת.

(אם זה היה ספר, הייתי מבזבזת עליו עכשיו עוד כמה פרקים... למרות שיום חמישי ;) )
טנקס!
כמובן אשמח לשמוע מה יש לדייק ולשנות..
מרתק!
אני דווקא התלהבתי מעומס הפרטים,
אבל אני מבינה שמי שלא מכיר באמת עלול להתבלבל קצת.
התאורים שלך משהו! כתיבה ממש מעניינת.
מחכה לפרקים הבאים.
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #37

2.

אפרת נשארה לעמוד במרכז הסלון
ההבעה שעל פניה הייתה ספק תסכול ספק אכזבה, ובכל מקרה לא מה שהם ציפו לראות עליה כשתחזור.

זה היה בולט. רק בבוקר, כשיצאה אל הפגישה היא נראתה הכי שמחה ומשוחררת בעולם, מרוגשת עד עמקי נשמתה לקראת הפגישה הרביעית.
היא לא הסתירה מההורים את העובדה שבקושי עצמה עין במשך כל הלילה.
בכלל, אפרת לא הייתה אחת שמסתירה משהו מאבא או מאימא. גם כי לא היה לה מה להסתיר, אבל בעיקר בשל אופייה החלק והבלתי מתחכם שגרם לה לפתֵחַ במשך השנים ערוץ תקשורת בריא ונטול פילטרים בינה לבין ההורים. תמיד שיתפה אותם בכל מה שעברה והייתה פתוחה איתם כמעט בכל נושא בצורה כנה, ממקום אוהב והדדי. היא העריכה מאד את שני הוריה וידעה שקשר טוב איתם הוא זכות משותפת שתורמת לשני הצדדים ושחבל לוותר עליה.

בחודשים האחרונים, מאז שפתחה את מסכת השידוכים, היא הרגישה את זה כפליים. אחרי כל פגישה הייתה יושבת ומספרת להם את החוויות שעברה ואת הרשמים שבעקבותיהם, משתפת בלבטים שעלו בה ונהנית לקבל קודם כל את ההקשבה, ולאחר מכן את הניתוח המדויק של אבא ואת האבחנות הקטנות שעלו בחוש הריח המיוחד של אימא.

כשהוצע להם השידוך הנוכחי, כבר לאחר הפגישה השנייה שיתפה אותם אפרת ש'הפעם יש משהו שונה'. הפעם זה נראה לה מידי טוב. אתמול בלילה כשהייתה עם אימא לבד במטבח בשעה מאוחרת, היא לא התאפקה מלומר שיש לה תחושה חזקה שהם לקראת סגירת השידוך.


"לא יודעת מה לחשוב" פלטה אפרת לבסוף.
היא הייתה נראית מותשת מהיום שעבר עליה, וחני, אימה של אפרת, קמה כעת מן הספה ומיהרה אל המטבח להביא לה כוס מים. היא חזרה בזריזות, הושיטה לה את הכוס בידה האחת ותפסה בה בעדינות בידה השנייה כשהיא מושיבה אותה על הספה.

"זה היה נראה כל כך טוב, הכל זרם יפה, נהנינו מאד מהפגישה... אבל באיזשהו שלב הרגשתי ששום דבר לא הולך להתקדם. פשוט סתם. הגענו דיברנו הלכנו!" אמרה בנשימה אחת לאחר שהתיישבה.

"לאט לאט" התערב ר' דוד, אביה של אפרת "את נורא מבולבלת. ספרי הכל מהתחלה"

אפרת לקחה נשימה והחלה לשפוך בנימת תסכול "אז ככה. הגענו לפגישה שמחים ומחויכים כדי להמשיך בדיוק מהנקודה בה עצרנו בפגישה הקודמת. לא דיברנו על זה, אבל לשנינו היה ברור היטב שמיקום הפגישה - בגן טדי, לא היה בחירה אקראית של מקום יפה. הוא נבחר כדי לשמש שביל אל הכותל המערבי במידה ונחליט לסגור. אז נכון, לא ידענו אם נסגור ממש היום או שנעשה עוד פגישונת כדי לספר לכולם שסגרנו בפגישה חמישית... אבל העיקרון היה ברור, שאנחנו מובילים לסגירה"
את האמת שזה היה ברור גם לנו, חשב ר' דוד, אנחנו מנסים להבין מה השתבש...

"לא יודעת מה השתבש, אבל לאורך כל הפגישה הבחור כאילו התעלם מהעובדה הזו. העביר את הפגישה - וזהו. שום זכר לאיזושהי התקדמות. זה היה מוזר ובולט, וברור לי שזה לא היה במקרה. הרגשתי שמשהו השתבש, בוודאות".
היא עדיין הייתה מבולבלת ובתוך תוכה ניסתה להסביר לעצמה בצורה ברורה יותר מה מציק לה בפגישה הזו ולמצוא מילים נכונות יותר לתאר את תחושותיה. לרגע ניקרה בה המחשבה שהיא אולי סתם מדומיינת ושום דבר דרמטי לא קרה. אבל לא, היא הייתה בטוחה שמשהו אינו כשורה.

הם הנהנו בראשם בהבנה בזמן שאפרת דיברה וכשסיימה השתררה שתיקה קצרה בין שלושתם. ר' דוד נעץ את מבטו בנקודה מסוימת בספריית הסלון והיה נראה מהורהר.
"תראי" אמרה חני לאחר ששקלה את מילותיה "את חזרת רק עכשיו מהפגישה, ונראה לי שמוקדם לדעת מה קורה עם זה. ייתכן שמשהו אכן קרה, אבל גם מאד ייתכן שלא. את צריכה להבין: טבעי והגיוני שלפעמים הבנאדם ירצה לחשוב עוד קצת, גם אם היה נראה לו שיסגור"

"הלוואי", אמרה אפרת. לה זה הרגיש מאד לא טבעי.


ר' דוד הציץ במכשיר הפלאפון. השעה הייתה שלוש ועשרים בצהריים.
"מוקדם עדיין. אני מאמין ששמוליק יתקשר בשעות הקרובות כדי לעדכן. אם לא יצלצל עד הערב, אתקשר אליו ואנסה לגשש אצלו ולהבין"
תוך כדי דיבור הוא קם מהספה כשהפלאפון עדיין בידו ופנה לכיוון החדר, משאיר את אפרת לדבר עם חני על הספה.
הוא כמובן לא התאפק, וצלצל לשמוליק שניה אחרי שסגר אחריו את הדלת.
פתאום הייתה לו תחושה שהוא יודע טוב טוב מה קרה.
⁂​

תשע"א, ישיבת מיר בית ישראל

"ר' דוד אתה 'לא אתנו' "
בנימין לא אמר, הוא כמעט צעק את זה בחיוך מבושם, תוך כדי שהוא טופח על גבו של דוד באגרסיביות.
דוד החניק בכוח את הצווחה שכמעט פלט. זה היה כואב.

בנימין, החברותא שלו בסדר ב', היה אברך תוסס ואנרגטי, ישיבישר עם רוח צעירה שלא הסכים להיפרד מהאנרגיות שלו גם בגיל 35. הוא לא אהב את ההיגיון לפיו כל בחור נשוי צריך להרגיש פיזית את הריחיים שעל צווארו ולעבור הליך מזורז של הזדקנות מוקדמת רק בגלל שהוא אברך; והשתדל בכל מאודו לנער היטב את כל מי שהיה נקלע למצב כזה בסביבתו. 'תתעורר על החיים, סבא שלי מרגיש יותר צעיר ממך!' היה אוהב להטיף מידי פעם לקורבן התורן.

"התכוונתי רק לעורר אותך קצת, מתנצל" אמר בנימין "פשוט קלטתי שאתה מסתכל בתוספות הלא נכון... אתה רוצה אולי לשתות משהו, להתרענן?"
"אני בסדר " הסמיק דוד ופתח בניסיון כושל להתמתח, ללא הצלחה.

בית המדרש 'בית שלום' רעש וגעש בשאון עצום שלא היה מבייש דציבלים של מפעל טקסטיל בדימונה, להבדיל. הלהט המיוחד שאחז את יושבי בית המדרש בישיבת מיר יצר המולה אדירה של ריתחא דאורייתא. ויכוחים נוצרו, קולות הורמו ואברכים מכל קצוות הקשת החרדית התנצחו בלימוד והפיחו אש קודש באויר ההיכל. זר אם היה נקלע בטעות להיכל הישיבה ודאי היה משפשף את עיניו בתימהון.
בליל קולות הלומדים בשלל שפות שונות כאידיש, עברית, צרפתית ואנגלית, אם של צורבים חסידיים בני 18 לבושים בחליפות ארוכות ואם של אברכים אמריקאים מבוגרים בגילאי שבעים הנלחמים במלחמתה של תורה, התערבב ועלה במנגינה אחת רצופה של לימוד. זו הייתה המנגינה העריבה ביותר באזניו של דוד דבר יום ביומו, כשהיה מגיע משכונת הר נוף לישיבה. הוא התמכר לאווירה הזו של מיר כל פעם מחדש ולא היה מוכן לוותר עליה בשום אופן. מידי יום היה מגיע לכאן להתרפק על לימוד הגמרא בתענוג גדול, מאושר להיות חלק מהסימפוניה הזו כשהוא שומע את קול לימודו מתמזג עם אותו שאון ומצטרף אל ההויה השמימית שריחפה שם.

אבל עכשיו הרגיש דוד כמו נטע זר. לרגע נדמה עליו אותו רעש כנחשול מאיים שעמד לשטוף אותו. הוא לגמרי לא היה מרוכז ומחשבותיו שוטטו אי - שם בין שכונת רמות לכיכר המגינים בבת ים. הוא החליט לקבל את העצה של בנימין לצאת להתרעננות קצרה, יצא מבית המדרש וירד חצי קומה אל חדר התה הקטן שהוקם שם לא מזמן.


דוד החזיק את כוס הזכוכית בשתי ידיו והתעמק ארוכות באדים העולים ממנה ומכסים את משקפיו. בחוץ היה יום קיץ רגיל ואפילו חם יותר מהימים האחרונים, אבל הוא בחר לשתות תה רותח, ועוד בכוס גדולה שהביא פעם מהבית. למה? ככה. הדבר האחרון שעניין אותו עכשיו זה מה הוא שותה.

"הפעם נזהרתי לא לדפוק לך על הגב"
בנימין הופיע מאחוריו חבוש באותה זחיחות שהייתה עליו מקודם ושכנראה לא זזה משם מאז. "אבל אתה נראה שבור גם ככה..." אמר למראה פניו האפטיות.
"תגיד הכל בסדר אתך, דוד?"

"לא" אמר דוד "הכל לא בסדר"
אם יש בן אדם שלא אכפת לו לשתף אותו בדברים כאלו - זה בדיוק בנימין. ככל שהם היו שני הפכים גמורים באופי המנוגד שלהם, היו גם ידידי אמת וחברות אמיצה שררה ביניהם. זו לא פעם ראשונה שהוא משתף אותו ואף פעם כשעשה את זה בשנים האחרונות הוא לא התחרט על כך. כעת לא היה לו כוח להקדים הקדמות והוא ניגש ישר לעניין עצמו.
"אתה זוכר את הפרויקט ההוא ברמות שסיפרתי לך עליו, ליד איפה שבונים עכשיו את 'קניון רמות'?"
"הפרויקט של ה'דור' המעונב ההוא?"
"דור. בדיוק. היזם המעונב ששמתי אצלו ביחד עם שטיין וחזקי את כל הכסף שלא היה לנו" ענה דוד כשנימת מרירות כלשהי מסתננת אל המשפט האחרון
"נו מה אתו?"
דוד זקף את אצבעו למעלה "ה' יודע מה אתו. אנחנו פחות יודעים מה אתו עכשיו"
"דהיינו?" בנימין רצה להבין שהוא מבין נכון.
"נעלם. איננו עוד" אמר דוד בכעס בלתי מוסתר "שבועיים לקח לנו כדי להגיע אל המסקנה הזו אחרי שלא ענה לנו אינספור פעמים"
"אתה בטוח?" אלו הם הרגעים שבנימין נהיה האדם הכי רציני שיש.
"במאה אחוז" אמר דוד "אומרים שהוא ברח, ככל הנראה ללוס אנג'לס, אבל זה לא כל כך משנה לאיפה. הבנאדם ברח, והפרויקט - כנראה ז"ל".​
 
  • הוסף לסימניות
  • #38

2.

אפרת נשארה לעמוד במרכז הסלון
ההבעה שעל פניה הייתה ספק תסכול ספק אכזבה, ובכל מקרה לא מה שהם ציפו לראות עליה כשתחזור.

זה היה בולט. רק בבוקר, כשיצאה אל הפגישה היא נראתה הכי שמחה ומשוחררת בעולם, מרוגשת עד עמקי נשמתה לקראת הפגישה הרביעית.
היא לא הסתירה מההורים את העובדה שבקושי עצמה עין במשך כל הלילה.
בכלל, אפרת לא הייתה אחת שמסתירה משהו מאבא או מאימא. גם כי לא היה לה מה להסתיר, אבל בעיקר בשל אופייה החלק והבלתי מתחכם שגרם לה לפתֵחַ במשך השנים ערוץ תקשורת בריא ונטול פילטרים בינה לבין ההורים. תמיד שיתפה אותם בכל מה שעברה והייתה פתוחה איתם כמעט בכל נושא בצורה כנה, ממקום אוהב והדדי. היא העריכה מאד את שני הוריה וידעה שקשר טוב איתם הוא זכות משותפת שתורמת לשני הצדדים ושחבל לוותר עליה.

בחודשים האחרונים, מאז שפתחה את מסכת השידוכים, היא הרגישה את זה כפליים. אחרי כל פגישה הייתה יושבת ומספרת להם את החוויות שעברה ואת הרשמים שבעקבותיהם, משתפת בלבטים שעלו בה ונהנית לקבל קודם כל את ההקשבה, ולאחר מכן את הניתוח המדויק של אבא ואת האבחנות הקטנות שעלו בחוש הריח המיוחד של אימא.

כשהוצע להם השידוך הנוכחי, כבר לאחר הפגישה השנייה שיתפה אותם אפרת ש'הפעם יש משהו שונה'. הפעם זה נראה לה מידי טוב. אתמול בלילה כשהייתה עם אימא לבד במטבח בשעה מאוחרת, היא לא התאפקה מלומר שיש לה תחושה חזקה שהם לקראת סגירת השידוך.


"לא יודעת מה לחשוב" פלטה אפרת לבסוף.
היא הייתה נראית מותשת מהיום שעבר עליה, וחני, אימה של אפרת, קמה כעת מן הספה ומיהרה אל המטבח להביא לה כוס מים. היא חזרה בזריזות, הושיטה לה את הכוס בידה האחת ותפסה בה בעדינות בידה השנייה כשהיא מושיבה אותה על הספה.

"זה היה נראה כל כך טוב, הכל זרם יפה, נהנינו מאד מהפגישה... אבל באיזשהו שלב הרגשתי ששום דבר לא הולך להתקדם. פשוט סתם. הגענו דיברנו הלכנו!" אמרה בנשימה אחת לאחר שהתיישבה.

"לאט לאט" התערב ר' דוד, אביה של אפרת "את נורא מבולבלת. ספרי הכל מהתחלה"

אפרת לקחה נשימה והחלה לשפוך בנימת תסכול "אז ככה. הגענו לפגישה שמחים ומחויכים כדי להמשיך בדיוק מהנקודה בה עצרנו בפגישה הקודמת. לא דיברנו על זה, אבל לשנינו היה ברור היטב שמיקום הפגישה - בגן טדי, לא היה בחירה אקראית של מקום יפה. הוא נבחר כדי לשמש שביל אל הכותל המערבי במידה ונחליט לסגור. אז נכון, לא ידענו אם נסגור ממש היום או שנעשה עוד פגישונת כדי לספר לכולם שסגרנו בפגישה חמישית... אבל העיקרון היה ברור, שאנחנו מובילים לסגירה"
את האמת שזה היה ברור גם לנו, חשב ר' דוד, אנחנו מנסים להבין מה השתבש...

"לא יודעת מה השתבש, אבל לאורך כל הפגישה הבחור כאילו התעלם מהעובדה הזו. העביר את הפגישה - וזהו. שום זכר לאיזושהי התקדמות. זה היה מוזר ובולט, וברור לי שזה לא היה במקרה. הרגשתי שמשהו השתבש, בוודאות".
היא עדיין הייתה מבולבלת ובתוך תוכה ניסתה להסביר לעצמה בצורה ברורה יותר מה מציק לה בפגישה הזו ולמצוא מילים נכונות יותר לתאר את תחושותיה. לרגע ניקרה בה המחשבה שהיא אולי סתם מדומיינת ושום דבר דרמטי לא קרה. אבל לא, היא הייתה בטוחה שמשהו אינו כשורה.

הם הנהנו בראשם בהבנה בזמן שאפרת דיברה וכשסיימה השתררה שתיקה קצרה בין שלושתם. ר' דוד נעץ את מבטו בנקודה מסוימת בספריית הסלון והיה נראה מהורהר.
"תראי" אמרה חני לאחר ששקלה את מילותיה "את חזרת רק עכשיו מהפגישה, ונראה לי שמוקדם לדעת מה קורה עם זה. ייתכן שמשהו אכן קרה, אבל גם מאד ייתכן שלא. את צריכה להבין: טבעי והגיוני שלפעמים הבנאדם ירצה לחשוב עוד קצת, גם אם היה נראה לו שיסגור"

"הלוואי", אמרה אפרת. לה זה הרגיש מאד לא טבעי.


ר' דוד הציץ במכשיר הפלאפון. השעה הייתה שלוש ועשרים בצהריים.
"מוקדם עדיין. אני מאמין ששמוליק יתקשר בשעות הקרובות כדי לעדכן. אם לא יצלצל עד הערב, אתקשר אליו ואנסה לגשש אצלו ולהבין"
תוך כדי דיבור הוא קם מהספה כשהפלאפון עדיין בידו ופנה לכיוון החדר, משאיר את אפרת לדבר עם חני על הספה.
הוא כמובן לא התאפק, וצלצל לשמוליק שניה אחרי שסגר אחריו את הדלת.
פתאום הייתה לו תחושה שהוא יודע טוב טוב מה קרה.
⁂​

תשע"א, ישיבת מיר בית ישראל

"ר' דוד אתה 'לא אתנו' "
בנימין לא אמר, הוא כמעט צעק את זה בחיוך מבושם, תוך כדי שהוא טופח על גבו של דוד באגרסיביות.
דוד החניק בכוח את הצווחה שכמעט פלט. זה היה כואב.

בנימין, החברותא שלו בסדר ב', היה אברך תוסס ואנרגטי, ישיבישר עם רוח צעירה שלא הסכים להיפרד מהאנרגיות שלו גם בגיל 35. הוא לא אהב את ההיגיון לפיו כל בחור נשוי צריך להרגיש פיזית את הריחיים שעל צווארו ולעבור הליך מזורז של הזדקנות מוקדמת רק בגלל שהוא אברך; והשתדל בכל מאודו לנער היטב את כל מי שהיה נקלע למצב כזה בסביבתו. 'תתעורר על החיים, סבא שלי מרגיש יותר צעיר ממך!' היה אוהב להטיף מידי פעם לקורבן התורן.

"התכוונתי רק לעורר אותך קצת, מתנצל" אמר בנימין "פשוט קלטתי שאתה מסתכל בתוספות הלא נכון... אתה רוצה אולי לשתות משהו, להתרענן?"
"אני בסדר " הסמיק דוד ופתח בניסיון כושל להתמתח, ללא הצלחה.

בית המדרש 'בית שלום' רעש וגעש בשאון עצום שלא היה מבייש דציבלים של מפעל טקסטיל בדימונה, להבדיל. הלהט המיוחד שאחז את יושבי בית המדרש בישיבת מיר יצר המולה אדירה של ריתחא דאורייתא. ויכוחים נוצרו, קולות הורמו ואברכים מכל קצוות הקשת החרדית התנצחו בלימוד והפיחו אש קודש באויר ההיכל. זר אם היה נקלע בטעות להיכל הישיבה ודאי היה משפשף את עיניו בתימהון.
בליל קולות הלומדים בשלל שפות שונות כאידיש, עברית, צרפתית ואנגלית, אם של צורבים חסידיים בני 18 לבושים בחליפות ארוכות ואם של אברכים אמריקאים מבוגרים בגילאי שבעים הנלחמים במלחמתה של תורה, התערבב ועלה במנגינה אחת רצופה של לימוד. זו הייתה המנגינה העריבה ביותר באזניו של דוד דבר יום ביומו, כשהיה מגיע משכונת הר נוף לישיבה. הוא התמכר לאווירה הזו של מיר כל פעם מחדש ולא היה מוכן לוותר עליה בשום אופן. מידי יום היה מגיע לכאן להתרפק על לימוד הגמרא בתענוג גדול, מאושר להיות חלק מהסימפוניה הזו כשהוא שומע את קול לימודו מתמזג עם אותו שאון ומצטרף אל ההויה השמימית שריחפה שם.

אבל עכשיו הרגיש דוד כמו נטע זר. לרגע נדמה עליו אותו רעש כנחשול מאיים שעמד לשטוף אותו. הוא לגמרי לא היה מרוכז ומחשבותיו שוטטו אי - שם בין שכונת רמות לכיכר המגינים בבת ים. הוא החליט לקבל את העצה של בנימין לצאת להתרעננות קצרה, יצא מבית המדרש וירד חצי קומה אל חדר התה הקטן שהוקם שם לא מזמן.


דוד החזיק את כוס הזכוכית בשתי ידיו והתעמק ארוכות באדים העולים ממנה ומכסים את משקפיו. בחוץ היה יום קיץ רגיל ואפילו חם יותר מהימים האחרונים, אבל הוא בחר לשתות תה רותח, ועוד בכוס גדולה שהביא פעם מהבית. למה? ככה. הדבר האחרון שעניין אותו עכשיו זה מה הוא שותה.

"הפעם נזהרתי לא לדפוק לך על הגב"
בנימין הופיע מאחוריו חבוש באותה זחיחות שהייתה עליו מקודם ושכנראה לא זזה משם מאז. "אבל אתה נראה שבור גם ככה..." אמר למראה פניו האפטיות.
"תגיד הכל בסדר אתך, דוד?"

"לא" אמר דוד "הכל לא בסדר"
אם יש בן אדם שלא אכפת לו לשתף אותו בדברים כאלו - זה בדיוק בנימין. ככל שהם היו שני הפכים גמורים באופי המנוגד שלהם, היו גם ידידי אמת וחברות אמיצה שררה ביניהם. זו לא פעם ראשונה שהוא משתף אותו ואף פעם כשעשה את זה בשנים האחרונות הוא לא התחרט על כך. כעת לא היה לו כוח להקדים הקדמות והוא ניגש ישר לעניין עצמו.
"אתה זוכר את הפרויקט ההוא ברמות שסיפרתי לך עליו, ליד איפה שבונים עכשיו את 'קניון רמות'?"
"הפרויקט של ה'דור' המעונב ההוא?"
"דור. בדיוק. היזם המעונב ששמתי אצלו ביחד עם שטיין וחזקי את כל הכסף שלא היה לנו" ענה דוד כשנימת מרירות כלשהי מסתננת אל המשפט האחרון
"נו מה אתו?"
דוד זקף את אצבעו למעלה "ה' יודע מה אתו. אנחנו פחות יודעים מה אתו עכשיו"
"דהיינו?" בנימין רצה להבין שהוא מבין נכון.
"נעלם. איננו עוד" אמר דוד בכעס בלתי מוסתר "שבועיים לקח לנו כדי להגיע אל המסקנה הזו אחרי שלא ענה לנו אינספור פעמים"
"אתה בטוח?" אלו הם הרגעים שבנימין נהיה האדם הכי רציני שיש.
"במאה אחוז" אמר דוד "אומרים שהוא ברח, ככל הנראה ללוס אנג'לס, אבל זה לא כל כך משנה לאיפה. הבנאדם ברח, והפרויקט - כנראה ז"ל".​
את הפרק הזה העליתי כשהוא מיושר לשני הצדדים, יותר טוב ככה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
  • הוסף לסימניות
  • #40
עמוס מדי.
כמו שהעליתם את הפרולוג ופרק 1 עדיף (לטעמי)
עוד מישהו?
השאלה היא גם בגלל שהתלוננו לי על הקיטוע, ולדעתי ככה זה מרגיש יותר רצוף.
אבל אם זה באמת מעמיס אז אצטרך למצוא פתרון אחר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה