סיפור בהמשכים אחוות דם (שם זמני...)

[ברטה]

יכול להיות שזה באמת מידי קיטשי
אבל מה לעשות שהם צודקים??

אכן כן...
היום זה למעשה נושא כבד משקל בפגישות, יעידו הזוצי"ם שכאן..
השאלה אם כסיפור, זה מוסיף לאותנטיות או גורע

 

[אריה גלבר]

אכן כן...
היום זה למעשה נושא כבד משקל בפגישות, יעידו הזוצי"ם שכאן..
השאלה אם כסיפור, זה מוסיף לאותנטיות או גורע

לעניות דעתי, מוסיף.
הסיפור מעניין, מסקרן, פותח את הדמיון.
מצטרף להערה שכבר נכתבה על עומס הפרטים, בעיקר מיקומים. באמת שאין צורך, אלא אם כן שילמו לך מעיריית ירושלים

 

[תמרוז]

וואו, מקסים!
ממש התחלה מרתקת, את מובילה אותנו ביד בטוחה ישר לסיפור.
לי המהלאל הוסיף לאוטנטיות.

היא החטיפה שוב

הניסוח הזה מוזר לי. נשמע כאילו זה תורגם משפה אחרת.

הייתה זו פירמידת נחושת מעוצבת בעלת ארבעה עמודים מעוגלים, שהזדקרה מעל מגדל הפעמונים הקטן שעל גג בית החולים, משווה לו מראה כנסייתי זר.
בית החולים הגרמני הצטרף למספר בתי חולים שכבר פעלו ברחוב הנביאים, ונתן לו את הכינוי "רחוב בתי החולים".

זה קוטע לי את רצף העלילה. אני באמצע המתח, ופתאום תיאור.
(אם צריך את זה לעלילה, צריך)

 

[מירי11111]

מותחן

עוד לפני שמתחילה לקרא שאלה, איזה מותחן?
אני מחפשת אחד פסיכולוגי, או לכל הפחות משפטי...
תוכלי לדייק את סוג המותחן?

 

[ברטה]

וואו, מקסים!
ממש התחלה מרתקת, את מובילה אותנו ביד בטוחה ישר לסיפור.
לי המהלאל הוסיף לאוטנטיות.

תודה!

הניסוח הזה מוזר לי. נשמע כאילו זה תורגם משפה אחרת.

העירו לי על זה בפרטי, ולאחר מכן התברר שזה תקני

זה קוטע לי את רצף העלילה. אני באמצע המתח, ופתאום תיאור.
(אם צריך את זה לעלילה, צריך)

תיאור כשלעצמו, גם אם הוא לא קשור ישירות לעלילה אלא לרקע, עשוי להוסיף לטעמי.
אבל העירו לי על עומס אינפורמציה ואכן אני אשתדל בהמשך למנן את זה, ניסיתי כבר בפרק א' להוריד אינפורמציה הגם שמלכתחילה חשבתי שזה מעביר יותר טוב את התיאור, אבל באמת אני לא במקום אובייקטיבי כמו הקוראים... טוב שיש איפה להעלות סיפור ולקבל ביקורת..

עוד לפני שמתחילה לקרא שאלה, איזה מותחן?
אני מחפשת אחד פסיכולוגי, או לכל הפחות משפטי...
תוכלי לדייק את סוג המותחן?

הוא אמור כן למשוך לכיוונים של פסיכולוגי, אבל הכל יכול להשתנות ורק ה' יודע מה יצא בסוף

 

[מירי11111]

הוא אמור כן למשוך לכיוונים של פסיכולוגי, אבל הכל יכול להשתנות ורק ה' יודע מה יצא בסוף

לדעתי ברגע שאת תדעי לכוון לאיזה מותחן את רוצה, הסיפור יהיה מדויק יותר...
היה כאן פעם דיון על מותחנים והמסקנה שלי שאין הרבה כאלו בספרות החרדית
ממליצה לך לגגל על זה

 

[ברטה]

היה כאן פעם דיון על מותחנים והמסקנה שלי שאין הרבה כאלו בספרות החרדית

איפה האשכול הזה?

 

[הספרן]

איפה האשכול הזה?

דיון - האם יש צורך במהפכה במדף הספרים של המגזר החרדי?

גילוי נאות - זו פעם ראשונה שאני מעלה דיון בעצמי, אז אני לא בטוחה אם זה הקונספט אבל איך אומרים? אם לא תנסה איך תדע? אז יאלה, מנסה;) יצא ועלה הנושא בדיון אחר וחשבתי שיהיה מקום להעלות את הדיון לבמה אחרת, נפרדת. הדיון עסק בכך שמירב המותחנים הקיימים כיום על מדף הספרים החרדי הם מותחנים העוסקים...

www.prog.co.il

 

[מירי11111]

איפה האשכול הזה?

התקלת
לא זוכרת (ולא בטוחה שזה לא בפורום סגור...)

 

[הספרן]

ותראי גם כן

ביקורת ספרות - למה אתה בוחר מותחן ומקבל אקשן ועל סוכני ביון וגיבורי על

בדיוק נתקלתי בדוגמא מעניינת: דמות נורת (לרוב לא בראשה) ורגע אחרי שסיימה להגיד את בקשתה האחרונה, היא הולכת לבית עולמה בדיוק מושלם. זה פשוט מה שהיה מתאים לסופר בראש, זה מה שהוא תכנן, אז דקותיה\שניותיה של הדמות נקצבו במדוייק ;-)

www.prog.co.il

 

[נודד]

התחלה מעולה!
עמדתי להעיר על עודף הפרטים הגיאוגרפיים, שאפילו לי כירושלמי מלידה זה קצת יותר מידי,אז עבור צפתי שלא פגש מעולם את סמטאות השכונות הוותיקות זה קצת כמו תיאור של סמטאות בולגריה, ואז ראיתי שכבר הקדימו אותי.
ישנה נטייה לכותבים ששוחים בחומר עליו הם כותבים, לשפוך על הקורא האומלל את כל הידע שהם יודעים על הנושא. זה עשוי להלאות את הקורא ולגרום לו לדלג על קטעי התיאור האלו.
חוץ מזה ממש נהניתי לקרוא.
אהבתי במיוחד את סוף פרק ב' בו אתה מצפה לקרוא על ווארט בפרק הבא ופתאום - "מה קרה?"

 

[ברטה]

שאלה: אני בהתלבטות אם להאריך יותר את הפרקים או להשאיר ככה (אזור 1000+ מילים לפרק).
מה דעתכם?

 

[הספרן]

ככה

 

[מירי11111]

אז עכשיו מצאתי זמן לקרא
נהניתי מאוד!
כתיבה קולחת ויפה
מותח במידה, אני ממש מחכה להמשך... לא קראתי כדי לגמור ודיי
יש מה לשנות ואיך לדייק, אבל בעיניי הבסיס ממש טוב וההתחלה מעניינת ומושכת.

(אם זה היה ספר, הייתי מבזבזת עליו עכשיו עוד כמה פרקים... למרות שיום חמישי )

 

[R.E.Y]

מרתק!
אני דווקא התלהבתי מעומס הפרטים,
אבל אני מבינה שמי שלא מכיר באמת עלול להתבלבל קצת.
התאורים שלך משהו! כתיבה ממש מעניינת.
מחכה לפרקים הבאים.

 

[ברטה]

אז עכשיו מצאתי זמן לקרא
נהניתי מאוד!
כתיבה קולחת ויפה
מותח במידה, אני ממש מחכה להמשך... לא קראתי כדי לגמור ודיי
יש מה לשנות ואיך לדייק, אבל בעיניי הבסיס ממש טוב וההתחלה מעניינת ומושכת.

(אם זה היה ספר, הייתי מבזבזת עליו עכשיו עוד כמה פרקים... למרות שיום חמישי )

טנקס!
כמובן אשמח לשמוע מה יש לדייק ולשנות..

מרתק!
אני דווקא התלהבתי מעומס הפרטים,
אבל אני מבינה שמי שלא מכיר באמת עלול להתבלבל קצת.
התאורים שלך משהו! כתיבה ממש מעניינת.
מחכה לפרקים הבאים.

תודה!

 

[ברטה]

2.​

אפרת נשארה לעמוד במרכז הסלון
ההבעה שעל פניה הייתה ספק תסכול ספק אכזבה, ובכל מקרה לא מה שהם ציפו לראות עליה כשתחזור.

זה היה בולט. רק בבוקר, כשיצאה אל הפגישה היא נראתה הכי שמחה ומשוחררת בעולם, מרוגשת עד עמקי נשמתה לקראת הפגישה הרביעית.
היא לא הסתירה מההורים את העובדה שבקושי עצמה עין במשך כל הלילה.
בכלל, אפרת לא הייתה אחת שמסתירה משהו מאבא או מאימא. גם כי לא היה לה מה להסתיר, אבל בעיקר בשל אופייה החלק והבלתי מתחכם שגרם לה לפתֵחַ במשך השנים ערוץ תקשורת בריא ונטול פילטרים בינה לבין ההורים. תמיד שיתפה אותם בכל מה שעברה והייתה פתוחה איתם כמעט בכל נושא בצורה כנה, ממקום אוהב והדדי. היא העריכה מאד את שני הוריה וידעה שקשר טוב איתם הוא זכות משותפת שתורמת לשני הצדדים ושחבל לוותר עליה.

בחודשים האחרונים, מאז שפתחה את מסכת השידוכים, היא הרגישה את זה כפליים. אחרי כל פגישה הייתה יושבת ומספרת להם את החוויות שעברה ואת הרשמים שבעקבותיהם, משתפת בלבטים שעלו בה ונהנית לקבל קודם כל את ההקשבה, ולאחר מכן את הניתוח המדויק של אבא ואת האבחנות הקטנות שעלו בחוש הריח המיוחד של אימא.

כשהוצע להם השידוך הנוכחי, כבר לאחר הפגישה השנייה שיתפה אותם אפרת ש'הפעם יש משהו שונה'. הפעם זה נראה לה מידי טוב. אתמול בלילה כשהייתה עם אימא לבד במטבח בשעה מאוחרת, היא לא התאפקה מלומר שיש לה תחושה חזקה שהם לקראת סגירת השידוך.


"לא יודעת מה לחשוב" פלטה אפרת לבסוף.
היא הייתה נראית מותשת מהיום שעבר עליה, וחני, אימה של אפרת, קמה כעת מן הספה ומיהרה אל המטבח להביא לה כוס מים. היא חזרה בזריזות, הושיטה לה את הכוס בידה האחת ותפסה בה בעדינות בידה השנייה כשהיא מושיבה אותה על הספה.

"זה היה נראה כל כך טוב, הכל זרם יפה, נהנינו מאד מהפגישה... אבל באיזשהו שלב הרגשתי ששום דבר לא הולך להתקדם. פשוט סתם. הגענו דיברנו הלכנו!" אמרה בנשימה אחת לאחר שהתיישבה.

"לאט לאט" התערב ר' דוד, אביה של אפרת "את נורא מבולבלת. ספרי הכל מהתחלה"

אפרת לקחה נשימה והחלה לשפוך בנימת תסכול "אז ככה. הגענו לפגישה שמחים ומחויכים כדי להמשיך בדיוק מהנקודה בה עצרנו בפגישה הקודמת. לא דיברנו על זה, אבל לשנינו היה ברור היטב שמיקום הפגישה - בגן טדי, לא היה בחירה אקראית של מקום יפה. הוא נבחר כדי לשמש שביל אל הכותל המערבי במידה ונחליט לסגור. אז נכון, לא ידענו אם נסגור ממש היום או שנעשה עוד פגישונת כדי לספר לכולם שסגרנו בפגישה חמישית... אבל העיקרון היה ברור, שאנחנו מובילים לסגירה"
את האמת שזה היה ברור גם לנו, חשב ר' דוד, אנחנו מנסים להבין מה השתבש...

"לא יודעת מה השתבש, אבל לאורך כל הפגישה הבחור כאילו התעלם מהעובדה הזו. העביר את הפגישה - וזהו. שום זכר לאיזושהי התקדמות. זה היה מוזר ובולט, וברור לי שזה לא היה במקרה. הרגשתי שמשהו השתבש, בוודאות".
היא עדיין הייתה מבולבלת ובתוך תוכה ניסתה להסביר לעצמה בצורה ברורה יותר מה מציק לה בפגישה הזו ולמצוא מילים נכונות יותר לתאר את תחושותיה. לרגע ניקרה בה המחשבה שהיא אולי סתם מדומיינת ושום דבר דרמטי לא קרה. אבל לא, היא הייתה בטוחה שמשהו אינו כשורה.

הם הנהנו בראשם בהבנה בזמן שאפרת דיברה וכשסיימה השתררה שתיקה קצרה בין שלושתם. ר' דוד נעץ את מבטו בנקודה מסוימת בספריית הסלון והיה נראה מהורהר.
"תראי" אמרה חני לאחר ששקלה את מילותיה "את חזרת רק עכשיו מהפגישה, ונראה לי שמוקדם לדעת מה קורה עם זה. ייתכן שמשהו אכן קרה, אבל גם מאד ייתכן שלא. את צריכה להבין: טבעי והגיוני שלפעמים הבנאדם ירצה לחשוב עוד קצת, גם אם היה נראה לו שיסגור"

"הלוואי", אמרה אפרת. לה זה הרגיש מאד לא טבעי.


ר' דוד הציץ במכשיר הפלאפון. השעה הייתה שלוש ועשרים בצהריים.
"מוקדם עדיין. אני מאמין ששמוליק יתקשר בשעות הקרובות כדי לעדכן. אם לא יצלצל עד הערב, אתקשר אליו ואנסה לגשש אצלו ולהבין"
תוך כדי דיבור הוא קם מהספה כשהפלאפון עדיין בידו ופנה לכיוון החדר, משאיר את אפרת לדבר עם חני על הספה.
הוא כמובן לא התאפק, וצלצל לשמוליק שניה אחרי שסגר אחריו את הדלת.
פתאום הייתה לו תחושה שהוא יודע טוב טוב מה קרה.
​

⁂​

תשע"א, ישיבת מיר בית ישראל

"ר' דוד אתה 'לא אתנו' "
בנימין לא אמר, הוא כמעט צעק את זה בחיוך מבושם, תוך כדי שהוא טופח על גבו של דוד באגרסיביות.
דוד החניק בכוח את הצווחה שכמעט פלט. זה היה כואב.

בנימין, החברותא שלו בסדר ב', היה אברך תוסס ואנרגטי, ישיבישר עם רוח צעירה שלא הסכים להיפרד מהאנרגיות שלו גם בגיל 35. הוא לא אהב את ההיגיון לפיו כל בחור נשוי צריך להרגיש פיזית את הריחיים שעל צווארו ולעבור הליך מזורז של הזדקנות מוקדמת רק בגלל שהוא אברך; והשתדל בכל מאודו לנער היטב את כל מי שהיה נקלע למצב כזה בסביבתו. 'תתעורר על החיים, סבא שלי מרגיש יותר צעיר ממך!' היה אוהב להטיף מידי פעם לקורבן התורן.

"התכוונתי רק לעורר אותך קצת, מתנצל" אמר בנימין "פשוט קלטתי שאתה מסתכל בתוספות הלא נכון... אתה רוצה אולי לשתות משהו, להתרענן?"
"אני בסדר " הסמיק דוד ופתח בניסיון כושל להתמתח, ללא הצלחה.

בית המדרש 'בית שלום' רעש וגעש בשאון עצום שלא היה מבייש דציבלים של מפעל טקסטיל בדימונה, להבדיל. הלהט המיוחד שאחז את יושבי בית המדרש בישיבת מיר יצר המולה אדירה של ריתחא דאורייתא. ויכוחים נוצרו, קולות הורמו ואברכים מכל קצוות הקשת החרדית התנצחו בלימוד והפיחו אש קודש באויר ההיכל. זר אם היה נקלע בטעות להיכל הישיבה ודאי היה משפשף את עיניו בתימהון.
בליל קולות הלומדים בשלל שפות שונות כאידיש, עברית, צרפתית ואנגלית, אם של צורבים חסידיים בני 18 לבושים בחליפות ארוכות ואם של אברכים אמריקאים מבוגרים בגילאי שבעים הנלחמים במלחמתה של תורה, התערבב ועלה במנגינה אחת רצופה של לימוד. זו הייתה המנגינה העריבה ביותר באזניו של דוד דבר יום ביומו, כשהיה מגיע משכונת הר נוף לישיבה. הוא התמכר לאווירה הזו של מיר כל פעם מחדש ולא היה מוכן לוותר עליה בשום אופן. מידי יום היה מגיע לכאן להתרפק על לימוד הגמרא בתענוג גדול, מאושר להיות חלק מהסימפוניה הזו כשהוא שומע את קול לימודו מתמזג עם אותו שאון ומצטרף אל ההויה השמימית שריחפה שם.

אבל עכשיו הרגיש דוד כמו נטע זר. לרגע נדמה עליו אותו רעש כנחשול מאיים שעמד לשטוף אותו. הוא לגמרי לא היה מרוכז ומחשבותיו שוטטו אי - שם בין שכונת רמות לכיכר המגינים בבת ים. הוא החליט לקבל את העצה של בנימין לצאת להתרעננות קצרה, יצא מבית המדרש וירד חצי קומה אל חדר התה הקטן שהוקם שם לא מזמן.


דוד החזיק את כוס הזכוכית בשתי ידיו והתעמק ארוכות באדים העולים ממנה ומכסים את משקפיו. בחוץ היה יום קיץ רגיל ואפילו חם יותר מהימים האחרונים, אבל הוא בחר לשתות תה רותח, ועוד בכוס גדולה שהביא פעם מהבית. למה? ככה. הדבר האחרון שעניין אותו עכשיו זה מה הוא שותה.

"הפעם נזהרתי לא לדפוק לך על הגב"
בנימין הופיע מאחוריו חבוש באותה זחיחות שהייתה עליו מקודם ושכנראה לא זזה משם מאז. "אבל אתה נראה שבור גם ככה..." אמר למראה פניו האפטיות.
"תגיד הכל בסדר אתך, דוד?"

"לא" אמר דוד "הכל לא בסדר"
אם יש בן אדם שלא אכפת לו לשתף אותו בדברים כאלו - זה בדיוק בנימין. ככל שהם היו שני הפכים גמורים באופי המנוגד שלהם, היו גם ידידי אמת וחברות אמיצה שררה ביניהם. זו לא פעם ראשונה שהוא משתף אותו ואף פעם כשעשה את זה בשנים האחרונות הוא לא התחרט על כך. כעת לא היה לו כוח להקדים הקדמות והוא ניגש ישר לעניין עצמו.
"אתה זוכר את הפרויקט ההוא ברמות שסיפרתי לך עליו, ליד איפה שבונים עכשיו את 'קניון רמות'?"
"הפרויקט של ה'דור' המעונב ההוא?"
"דור. בדיוק. היזם המעונב ששמתי אצלו ביחד עם שטיין וחזקי את כל הכסף שלא היה לנו" ענה דוד כשנימת מרירות כלשהי מסתננת אל המשפט האחרון
"נו מה אתו?"
דוד זקף את אצבעו למעלה "ה' יודע מה אתו. אנחנו פחות יודעים מה אתו עכשיו"
"דהיינו?" בנימין רצה להבין שהוא מבין נכון.
"נעלם. איננו עוד" אמר דוד בכעס בלתי מוסתר "שבועיים לקח לנו כדי להגיע אל המסקנה הזו אחרי שלא ענה לנו אינספור פעמים"
"אתה בטוח?" אלו הם הרגעים שבנימין נהיה האדם הכי רציני שיש.
"במאה אחוז" אמר דוד "אומרים שהוא ברח, ככל הנראה ללוס אנג'לס, אבל זה לא כל כך משנה לאיפה. הבנאדם ברח, והפרויקט - כנראה ז"ל".​

 

[ברטה]

2.​

אפרת נשארה לעמוד במרכז הסלון
ההבעה שעל פניה הייתה ספק תסכול ספק אכזבה, ובכל מקרה לא מה שהם ציפו לראות עליה כשתחזור.

זה היה בולט. רק בבוקר, כשיצאה אל הפגישה היא נראתה הכי שמחה ומשוחררת בעולם, מרוגשת עד עמקי נשמתה לקראת הפגישה הרביעית.
היא לא הסתירה מההורים את העובדה שבקושי עצמה עין במשך כל הלילה.
בכלל, אפרת לא הייתה אחת שמסתירה משהו מאבא או מאימא. גם כי לא היה לה מה להסתיר, אבל בעיקר בשל אופייה החלק והבלתי מתחכם שגרם לה לפתֵחַ במשך השנים ערוץ תקשורת בריא ונטול פילטרים בינה לבין ההורים. תמיד שיתפה אותם בכל מה שעברה והייתה פתוחה איתם כמעט בכל נושא בצורה כנה, ממקום אוהב והדדי. היא העריכה מאד את שני הוריה וידעה שקשר טוב איתם הוא זכות משותפת שתורמת לשני הצדדים ושחבל לוותר עליה.

בחודשים האחרונים, מאז שפתחה את מסכת השידוכים, היא הרגישה את זה כפליים. אחרי כל פגישה הייתה יושבת ומספרת להם את החוויות שעברה ואת הרשמים שבעקבותיהם, משתפת בלבטים שעלו בה ונהנית לקבל קודם כל את ההקשבה, ולאחר מכן את הניתוח המדויק של אבא ואת האבחנות הקטנות שעלו בחוש הריח המיוחד של אימא.

כשהוצע להם השידוך הנוכחי, כבר לאחר הפגישה השנייה שיתפה אותם אפרת ש'הפעם יש משהו שונה'. הפעם זה נראה לה מידי טוב. אתמול בלילה כשהייתה עם אימא לבד במטבח בשעה מאוחרת, היא לא התאפקה מלומר שיש לה תחושה חזקה שהם לקראת סגירת השידוך.


"לא יודעת מה לחשוב" פלטה אפרת לבסוף.
היא הייתה נראית מותשת מהיום שעבר עליה, וחני, אימה של אפרת, קמה כעת מן הספה ומיהרה אל המטבח להביא לה כוס מים. היא חזרה בזריזות, הושיטה לה את הכוס בידה האחת ותפסה בה בעדינות בידה השנייה כשהיא מושיבה אותה על הספה.

"זה היה נראה כל כך טוב, הכל זרם יפה, נהנינו מאד מהפגישה... אבל באיזשהו שלב הרגשתי ששום דבר לא הולך להתקדם. פשוט סתם. הגענו דיברנו הלכנו!" אמרה בנשימה אחת לאחר שהתיישבה.

"לאט לאט" התערב ר' דוד, אביה של אפרת "את נורא מבולבלת. ספרי הכל מהתחלה"

אפרת לקחה נשימה והחלה לשפוך בנימת תסכול "אז ככה. הגענו לפגישה שמחים ומחויכים כדי להמשיך בדיוק מהנקודה בה עצרנו בפגישה הקודמת. לא דיברנו על זה, אבל לשנינו היה ברור היטב שמיקום הפגישה - בגן טדי, לא היה בחירה אקראית של מקום יפה. הוא נבחר כדי לשמש שביל אל הכותל המערבי במידה ונחליט לסגור. אז נכון, לא ידענו אם נסגור ממש היום או שנעשה עוד פגישונת כדי לספר לכולם שסגרנו בפגישה חמישית... אבל העיקרון היה ברור, שאנחנו מובילים לסגירה"
את האמת שזה היה ברור גם לנו, חשב ר' דוד, אנחנו מנסים להבין מה השתבש...

"לא יודעת מה השתבש, אבל לאורך כל הפגישה הבחור כאילו התעלם מהעובדה הזו. העביר את הפגישה - וזהו. שום זכר לאיזושהי התקדמות. זה היה מוזר ובולט, וברור לי שזה לא היה במקרה. הרגשתי שמשהו השתבש, בוודאות".
היא עדיין הייתה מבולבלת ובתוך תוכה ניסתה להסביר לעצמה בצורה ברורה יותר מה מציק לה בפגישה הזו ולמצוא מילים נכונות יותר לתאר את תחושותיה. לרגע ניקרה בה המחשבה שהיא אולי סתם מדומיינת ושום דבר דרמטי לא קרה. אבל לא, היא הייתה בטוחה שמשהו אינו כשורה.

הם הנהנו בראשם בהבנה בזמן שאפרת דיברה וכשסיימה השתררה שתיקה קצרה בין שלושתם. ר' דוד נעץ את מבטו בנקודה מסוימת בספריית הסלון והיה נראה מהורהר.
"תראי" אמרה חני לאחר ששקלה את מילותיה "את חזרת רק עכשיו מהפגישה, ונראה לי שמוקדם לדעת מה קורה עם זה. ייתכן שמשהו אכן קרה, אבל גם מאד ייתכן שלא. את צריכה להבין: טבעי והגיוני שלפעמים הבנאדם ירצה לחשוב עוד קצת, גם אם היה נראה לו שיסגור"

"הלוואי", אמרה אפרת. לה זה הרגיש מאד לא טבעי.


ר' דוד הציץ במכשיר הפלאפון. השעה הייתה שלוש ועשרים בצהריים.
"מוקדם עדיין. אני מאמין ששמוליק יתקשר בשעות הקרובות כדי לעדכן. אם לא יצלצל עד הערב, אתקשר אליו ואנסה לגשש אצלו ולהבין"
תוך כדי דיבור הוא קם מהספה כשהפלאפון עדיין בידו ופנה לכיוון החדר, משאיר את אפרת לדבר עם חני על הספה.
הוא כמובן לא התאפק, וצלצל לשמוליק שניה אחרי שסגר אחריו את הדלת.
פתאום הייתה לו תחושה שהוא יודע טוב טוב מה קרה.
​

⁂​

תשע"א, ישיבת מיר בית ישראל

"ר' דוד אתה 'לא אתנו' "
בנימין לא אמר, הוא כמעט צעק את זה בחיוך מבושם, תוך כדי שהוא טופח על גבו של דוד באגרסיביות.
דוד החניק בכוח את הצווחה שכמעט פלט. זה היה כואב.

בנימין, החברותא שלו בסדר ב', היה אברך תוסס ואנרגטי, ישיבישר עם רוח צעירה שלא הסכים להיפרד מהאנרגיות שלו גם בגיל 35. הוא לא אהב את ההיגיון לפיו כל בחור נשוי צריך להרגיש פיזית את הריחיים שעל צווארו ולעבור הליך מזורז של הזדקנות מוקדמת רק בגלל שהוא אברך; והשתדל בכל מאודו לנער היטב את כל מי שהיה נקלע למצב כזה בסביבתו. 'תתעורר על החיים, סבא שלי מרגיש יותר צעיר ממך!' היה אוהב להטיף מידי פעם לקורבן התורן.

"התכוונתי רק לעורר אותך קצת, מתנצל" אמר בנימין "פשוט קלטתי שאתה מסתכל בתוספות הלא נכון... אתה רוצה אולי לשתות משהו, להתרענן?"
"אני בסדר " הסמיק דוד ופתח בניסיון כושל להתמתח, ללא הצלחה.

בית המדרש 'בית שלום' רעש וגעש בשאון עצום שלא היה מבייש דציבלים של מפעל טקסטיל בדימונה, להבדיל. הלהט המיוחד שאחז את יושבי בית המדרש בישיבת מיר יצר המולה אדירה של ריתחא דאורייתא. ויכוחים נוצרו, קולות הורמו ואברכים מכל קצוות הקשת החרדית התנצחו בלימוד והפיחו אש קודש באויר ההיכל. זר אם היה נקלע בטעות להיכל הישיבה ודאי היה משפשף את עיניו בתימהון.
בליל קולות הלומדים בשלל שפות שונות כאידיש, עברית, צרפתית ואנגלית, אם של צורבים חסידיים בני 18 לבושים בחליפות ארוכות ואם של אברכים אמריקאים מבוגרים בגילאי שבעים הנלחמים במלחמתה של תורה, התערבב ועלה במנגינה אחת רצופה של לימוד. זו הייתה המנגינה העריבה ביותר באזניו של דוד דבר יום ביומו, כשהיה מגיע משכונת הר נוף לישיבה. הוא התמכר לאווירה הזו של מיר כל פעם מחדש ולא היה מוכן לוותר עליה בשום אופן. מידי יום היה מגיע לכאן להתרפק על לימוד הגמרא בתענוג גדול, מאושר להיות חלק מהסימפוניה הזו כשהוא שומע את קול לימודו מתמזג עם אותו שאון ומצטרף אל ההויה השמימית שריחפה שם.

אבל עכשיו הרגיש דוד כמו נטע זר. לרגע נדמה עליו אותו רעש כנחשול מאיים שעמד לשטוף אותו. הוא לגמרי לא היה מרוכז ומחשבותיו שוטטו אי - שם בין שכונת רמות לכיכר המגינים בבת ים. הוא החליט לקבל את העצה של בנימין לצאת להתרעננות קצרה, יצא מבית המדרש וירד חצי קומה אל חדר התה הקטן שהוקם שם לא מזמן.


דוד החזיק את כוס הזכוכית בשתי ידיו והתעמק ארוכות באדים העולים ממנה ומכסים את משקפיו. בחוץ היה יום קיץ רגיל ואפילו חם יותר מהימים האחרונים, אבל הוא בחר לשתות תה רותח, ועוד בכוס גדולה שהביא פעם מהבית. למה? ככה. הדבר האחרון שעניין אותו עכשיו זה מה הוא שותה.

"הפעם נזהרתי לא לדפוק לך על הגב"
בנימין הופיע מאחוריו חבוש באותה זחיחות שהייתה עליו מקודם ושכנראה לא זזה משם מאז. "אבל אתה נראה שבור גם ככה..." אמר למראה פניו האפטיות.
"תגיד הכל בסדר אתך, דוד?"

"לא" אמר דוד "הכל לא בסדר"
אם יש בן אדם שלא אכפת לו לשתף אותו בדברים כאלו - זה בדיוק בנימין. ככל שהם היו שני הפכים גמורים באופי המנוגד שלהם, היו גם ידידי אמת וחברות אמיצה שררה ביניהם. זו לא פעם ראשונה שהוא משתף אותו ואף פעם כשעשה את זה בשנים האחרונות הוא לא התחרט על כך. כעת לא היה לו כוח להקדים הקדמות והוא ניגש ישר לעניין עצמו.
"אתה זוכר את הפרויקט ההוא ברמות שסיפרתי לך עליו, ליד איפה שבונים עכשיו את 'קניון רמות'?"
"הפרויקט של ה'דור' המעונב ההוא?"
"דור. בדיוק. היזם המעונב ששמתי אצלו ביחד עם שטיין וחזקי את כל הכסף שלא היה לנו" ענה דוד כשנימת מרירות כלשהי מסתננת אל המשפט האחרון
"נו מה אתו?"
דוד זקף את אצבעו למעלה "ה' יודע מה אתו. אנחנו פחות יודעים מה אתו עכשיו"
"דהיינו?" בנימין רצה להבין שהוא מבין נכון.
"נעלם. איננו עוד" אמר דוד בכעס בלתי מוסתר "שבועיים לקח לנו כדי להגיע אל המסקנה הזו אחרי שלא ענה לנו אינספור פעמים"
"אתה בטוח?" אלו הם הרגעים שבנימין נהיה האדם הכי רציני שיש.
"במאה אחוז" אמר דוד "אומרים שהוא ברח, ככל הנראה ללוס אנג'לס, אבל זה לא כל כך משנה לאיפה. הבנאדם ברח, והפרויקט - כנראה ז"ל".​

את הפרק הזה העליתי כשהוא מיושר לשני הצדדים, יותר טוב ככה?

 

[הספרן]

את הפרק הזה העליתי כשהוא מיושר לשני הצדדים, יותר טוב ככה?

עמוס מדי.
כמו שהעליתם את הפרולוג ופרק 1 עדיף (לטעמי)

 

[ברטה]

עמוס מדי.
כמו שהעליתם את הפרולוג ופרק 1 עדיף (לטעמי)

עוד מישהו?
השאלה היא גם בגלל שהתלוננו לי על הקיטוע, ולדעתי ככה זה מרגיש יותר רצוף.
אבל אם זה באמת מעמיס אז אצטרך למצוא פתרון אחר.