שיתוף - לביקורת אחכה

[אבינועם גולדברג]

גם שמש גם קור.
לא הגיעו בשמיים לכלל החלטה.

היום מעורפל הוא, כך גם החדשות.
נושאות ספק ואפלה, ותקוה שאינה תקוה.
הקירות צבועים באור צהוב, אך הידיים קופאות בכיסים.
אני תוהה מה איתם שם, בבורות העמוקים מתחת לאדמה.

שמים נקרעים באור חיוור מאד.
ועננים עם צורות של דמיון, חבל שאינני עוד ילד, חבל.
הייתי רואה בם פנים גאולות.
הייתי רואה שם את אשר אני רוצה.
ואני כל כך רוצה.

והקריין אומר מילים.
ועוד מילים.
יחזרו, יוחלפו, ישוחררו. מדבר מהר מהר.
מי צריך מילים מי?

השולחן ריק.
הכיסאות תחובים יפה תחתיו.
כאילו מכריזים, לא עכשיו לא עכשיו

על הארץ פזורים משחקים, וילד ישן בעגלה.
הדקות נמשכות, קצרות וקרות.
הזמן לא אכפת לו בכלל.
אני לובש את הסוודר השחור, כמו באבל.
על הספר הגדול עם אותיות הזהב המוטבעות, אני מניח יד שקטה.
ומתפלל מבלי לפתוח..

ואלוקים רואה את עיניי העצומות
ואת הלב שגם הוא עוד מעט ונעצם.

השמש את קרניה תשלח אל תוך חדרי.
והנה אין בהן ולו טיפה של חום.

והשאלה הגדולה.
שלא מפסיקה להישאל.
מגדירה את היותינו- שואלים.
שואלים אנחנו.
ולא מקבלים תשובות.
ועל אף כל זאת כה חזקה היא.
אמונתינו.

אני מרחיק את הכיסאות מתחת לשולחן
מניח כד שתיה וכוסות זכוכית.
ואף על פי שיתמהמהו, אחכה להם.
אחכה.
כי אני יודע
שאי שם
ישנה תשובה.