לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.
אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.
מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
*
מסדרון אווירי
פרולוג
"האם שומע"?
"כאן דור שומע עבור."
"פזר את המפגינים".
"את כולם?"
"כן, את כולם!"
דור הביט לעבר המפגינים.
שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
"לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
"את כולם".
*
דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
הם לא זזו מיד.
עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.
*
מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.
הם עמדו אלו מול אלו.
עיניהם אמרו הכל.
אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
"היי, דילן".
אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
*
הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
"אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
"אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
"גם וגם"
"יופי, אז קדימה, תתגייסו".
"במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".
דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".
רוי חש שזה מגיע.
חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
הדופק של רוי החל להלום בפראות.
עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.
זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
הם סך הכל טובים.
"אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
"עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.
רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.
גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.
התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.
"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".
"לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
*
"אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.
הנושאים החמים
