הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הוא צועד בגן, מביט סביב, כמו ילד קטן ותמים.
הכל כל כך..... מטורף, לא נורמלי, הלשון שלו נדבקת, פיו פעור בתדהמה.
הוא צועד בגן, טועם, נוגע, לא עוצר לשנייה.
רץ קדימה, אוסף, לוקח, נפשו לא יודעת שובעה.
החברים צוחקים עליו, לועגים. הוא משוגע לחלוטין, הם אומרים.
החברים צוחקים, מזלזלים, מסתכלים מלמעלה למטה.
אבל הוא.... מה אכפת לו. הם לא מזיזים לו, להפך.
הוא מרחם עליהם, מסכנים, הם לא יודעים.
רק תטעמו, הוא מבטיח, לא תרצו לעזוב. תישארו פה לנצח.
מלאכים מוזגים יין, צולים בשר, רק צריך לרצות. רק לקחת.
● ● ●
הוא צועד בגן, כמו בחלום. לא רוצה להתעורר.
הכל נוצץ, זורח, מאיר, הוא רק רוצה להמשיך, שלא יגמר לעולם, לנצח.
● ● ●
שנים הסתובב הוא בגן, חי לו על מי מנוחות.
חטוף ואכול, חטוף ושתי, לחש לו הקול, מעורר.
עלמא דאזלינן מניה, כבי הילולא דמיא, כלום לא ישאר.
והוא חטף, אכל. בלע בשקיקה כל אות, גמע כל סברא.
לא ראה כלום מעבר, לא הביט מסביב, צעד ישר אל היעד.
תופס, ממלא, מתמלא, אוסף נצח בשקים של יגע.
● ● ●
הוא ידע שיש עולם מסביב, זה היה ברור לו.
לא, הוא אף פעם לא ראה אותו, את העולם שבחוץ, אף פעם לא.
אבל הוא שמע עליו, שמע רבות. שמע ושמע ושמע.....
המשגיח דיבר עליו, הספרי מוסר דיברו עליו, כל החברים בבית מדרש דיברו עליו.
הם דיברו בסלידה, בדחייה, על עולם של תאוות ושל רוע.
על אנשים עצובים, משפחות מתפרקות, ויקום שאין לו מרגוע.
הוא הבטיח לעצמו, התחייב ונשבע, לא לדרוך שם אפילו בצחוק.
ואם מישהו יבוא, משמה לפה, אז כן.. הוא יודע לצעוק.
אבל יום אחד, הוא לא זוכר מתי, הוא פגש אי שם בנחש.
היה לו כובע, הייתה חליפה, חולצה של מותג מבוקש.
הוא דיבר על קדושה, על תורה ומצוות, אפילו חומרות הוא ידע,
ומהצד בסיבוב, ברמז דקיק, אמר לו בעץ רק תיגע.
והוא נגע..............
הוא נגע........................
הוא נגע..................
הוא נגע לו בעץ, בפרי האסור, הציץ בעולם שבחוץ,
כל הלילה בכה, לא נרדם לשנייה, התהפך במיטה כה לחוץ.
אבל אז הוא שנה, נעשתה כהיתר, מצא הוא עולם כה נפלא.
מושגים נוצצים, רעיונות נשגבים, נפתחו שערים של חכמה.
המשגיח שיקר, בלבל את המוח, דחף ערימות של כזב,
והספרים? ישנים, מהדור הקודם, צריכים להתעדכן במצב.
איך אפשר סדר ג' בלי לחזור ממשחק?
בין הסדרים בלי לראות ת'סדרה?
וחי בהם, החיים כה יפים, נותנים כוח לעסוק בתורה.
ואיפה העצב, הריקנות שהבטיחו? כולו באופוריה, שמחה....
הוא בלע מושגים, גמע רעיונות, רענן גם את שמות השירים,
מה הבעיה? הוא שאל, לא יידע, לשלב הנאה בחיים.
זה ספר נקי, באמת, הוא אומר. טוב.... בייחס ל.....
והשיר, מי בכלל מקשיב למילים, הלחן מדהים, כה יפה.
נבל ברשות התורה, עם רישיון על מלא, מרקד הוא בין שני עולמות,
בקרבו מתרוצצים, רבים הקולות, מושכים הם לשני הקצוות.
ויום אחד, כשהביט לאחור, גילה שהמשגיח צדק.
לא שמחה, לא ששון, לא סיפוק, רק יגון. מכוסה במעטה מתקתק.
שמע הוא קולות, הכרזות, רעשים, קראו הם בשמו שוב ושוב,
שובו בנים, כולם חוץ מ.... אין לו מקום כבר לשוב.
התחבא הוא עמוק, קובר את עצמו, צולל הוא לעומק הים.
מפחד מהיום, שידע שיבוא, יטייל אלוקים שם בגן.
ואלוקים שם הלך, חיפש הוא את בנו, אייכה בני, הוא קרא...
התחבא הוא עמוק, התחפר בשאול, כאילו דבר לא שמע.
בושה בליבו, בושה בקרבו, לא מוכן את עצמו להראות,
ערום ממעשים, ריקן הוא מתוכן, נח לו למות מלחיות.
מי היגיד לך כי ערום אתה, שואל אלוקים, מי הוא ששיקר לו כזאת,
המן העץ האסור, מלא ה"דעת" אכלת? מלא הבלים ושטויות.
לעולם אתה בני, אהוב ונחמד. לא ריקן, לא בזוי, לא ערום.
גם פושעי ישראל, ריקניים שבהם, מלאים הם מצוות כרימון.
תמיד יש מקום, יש שביל וסולם, לקום ולשוב לנסות,
אייכה בני, איה נעלמת, תחזור. אי אפשר לחכות.
הכל כל כך..... מטורף, לא נורמלי, הלשון שלו נדבקת, פיו פעור בתדהמה.
הוא צועד בגן, טועם, נוגע, לא עוצר לשנייה.
רץ קדימה, אוסף, לוקח, נפשו לא יודעת שובעה.
● ● ●
החברים צוחקים עליו, לועגים. הוא משוגע לחלוטין, הם אומרים.
החברים צוחקים, מזלזלים, מסתכלים מלמעלה למטה.
אבל הוא.... מה אכפת לו. הם לא מזיזים לו, להפך.
הוא מרחם עליהם, מסכנים, הם לא יודעים.
רק תטעמו, הוא מבטיח, לא תרצו לעזוב. תישארו פה לנצח.
מלאכים מוזגים יין, צולים בשר, רק צריך לרצות. רק לקחת.
● ● ●
הוא צועד בגן, כמו בחלום. לא רוצה להתעורר.
הכל נוצץ, זורח, מאיר, הוא רק רוצה להמשיך, שלא יגמר לעולם, לנצח.
● ● ●
שנים הסתובב הוא בגן, חי לו על מי מנוחות.
חטוף ואכול, חטוף ושתי, לחש לו הקול, מעורר.
עלמא דאזלינן מניה, כבי הילולא דמיא, כלום לא ישאר.
והוא חטף, אכל. בלע בשקיקה כל אות, גמע כל סברא.
לא ראה כלום מעבר, לא הביט מסביב, צעד ישר אל היעד.
תופס, ממלא, מתמלא, אוסף נצח בשקים של יגע.
● ● ●
הוא ידע שיש עולם מסביב, זה היה ברור לו.
לא, הוא אף פעם לא ראה אותו, את העולם שבחוץ, אף פעם לא.
אבל הוא שמע עליו, שמע רבות. שמע ושמע ושמע.....
המשגיח דיבר עליו, הספרי מוסר דיברו עליו, כל החברים בבית מדרש דיברו עליו.
הם דיברו בסלידה, בדחייה, על עולם של תאוות ושל רוע.
על אנשים עצובים, משפחות מתפרקות, ויקום שאין לו מרגוע.
הוא הבטיח לעצמו, התחייב ונשבע, לא לדרוך שם אפילו בצחוק.
ואם מישהו יבוא, משמה לפה, אז כן.. הוא יודע לצעוק.
● ● ●
אבל יום אחד, הוא לא זוכר מתי, הוא פגש אי שם בנחש.
היה לו כובע, הייתה חליפה, חולצה של מותג מבוקש.
הוא דיבר על קדושה, על תורה ומצוות, אפילו חומרות הוא ידע,
ומהצד בסיבוב, ברמז דקיק, אמר לו בעץ רק תיגע.
והוא נגע..............
הוא נגע........................
הוא נגע..................
הוא נגע לו בעץ, בפרי האסור, הציץ בעולם שבחוץ,
כל הלילה בכה, לא נרדם לשנייה, התהפך במיטה כה לחוץ.
● ● ●
אבל אז הוא שנה, נעשתה כהיתר, מצא הוא עולם כה נפלא.
מושגים נוצצים, רעיונות נשגבים, נפתחו שערים של חכמה.
המשגיח שיקר, בלבל את המוח, דחף ערימות של כזב,
והספרים? ישנים, מהדור הקודם, צריכים להתעדכן במצב.
איך אפשר סדר ג' בלי לחזור ממשחק?
בין הסדרים בלי לראות ת'סדרה?
וחי בהם, החיים כה יפים, נותנים כוח לעסוק בתורה.
ואיפה העצב, הריקנות שהבטיחו? כולו באופוריה, שמחה....
● ● ●
הוא בלע מושגים, גמע רעיונות, רענן גם את שמות השירים,
מה הבעיה? הוא שאל, לא יידע, לשלב הנאה בחיים.
זה ספר נקי, באמת, הוא אומר. טוב.... בייחס ל.....
והשיר, מי בכלל מקשיב למילים, הלחן מדהים, כה יפה.
נבל ברשות התורה, עם רישיון על מלא, מרקד הוא בין שני עולמות,
בקרבו מתרוצצים, רבים הקולות, מושכים הם לשני הקצוות.
● ● ●
ויום אחד, כשהביט לאחור, גילה שהמשגיח צדק.
לא שמחה, לא ששון, לא סיפוק, רק יגון. מכוסה במעטה מתקתק.
שמע הוא קולות, הכרזות, רעשים, קראו הם בשמו שוב ושוב,
שובו בנים, כולם חוץ מ.... אין לו מקום כבר לשוב.
התחבא הוא עמוק, קובר את עצמו, צולל הוא לעומק הים.
מפחד מהיום, שידע שיבוא, יטייל אלוקים שם בגן.
● ● ●
ואלוקים שם הלך, חיפש הוא את בנו, אייכה בני, הוא קרא...
התחבא הוא עמוק, התחפר בשאול, כאילו דבר לא שמע.
בושה בליבו, בושה בקרבו, לא מוכן את עצמו להראות,
ערום ממעשים, ריקן הוא מתוכן, נח לו למות מלחיות.
מי היגיד לך כי ערום אתה, שואל אלוקים, מי הוא ששיקר לו כזאת,
המן העץ האסור, מלא ה"דעת" אכלת? מלא הבלים ושטויות.
לעולם אתה בני, אהוב ונחמד. לא ריקן, לא בזוי, לא ערום.
גם פושעי ישראל, ריקניים שבהם, מלאים הם מצוות כרימון.
תמיד יש מקום, יש שביל וסולם, לקום ולשוב לנסות,
אייכה בני, איה נעלמת, תחזור. אי אפשר לחכות.
