איך כותבים הייתה או היתה?

[mig]

לבעלה של עפרה, וכן למחבר שלום וברכה!

מאוד מאוד קשה לי הראייה הפרונאידית שלכם, שמאפיינת הרבה מאוד מהציבור החרדי. הגיע הזמן שתבינו: לא כל מי חילוני רוצה להשמיד אתכם, לא כל גוי שהמציא מכונה מייעד אותה לכלות את זרע ישראל ולא כל חוזר בשאלה הוא מקדיש את חייו למלחמה ביהדות.

זו סוגיא השקפתית ידועה המבדילה בין הציבור החרדי ל"מזרחי".
אתה יכול לקרוא לזה פרנויה, חשש, פחד, חרדה או כל מילה אחרת שתעלה בדעתך.

אבל אכן אנחנו חוששים מכל השפעה חיצונית עלינו, בין אם זה מהגויים, בין אם זה מחילונים ובין אם היא מהרחוב... גם החרדי.

ברור שזה לא ה"חילוני", ה"גוי", או כל שם אחר שתקרא לו - אלא היצה"ר שמעונין ליצור קרוב ואחווה ע"מ לקרב בין הדעות והמעשים, (והחשש אינו מן החילוני הפיזי אלא במישהו גבוה יותר ממנו המנצל אותו למטרתו...) ככל שנהיה חשופים להם תגבר השפעתם עלינו, וככל שנתבדל ונרחק היא תפחת.

אחת הדרכים ליצור בידול היא בהחלט שפה שונה.

(ואני דווקא בזרם דובר עברית לחלוטין)

ואנקדוטה, משפחה שאני מכירה (זרם דובר עברית) דרה בארץ ושוחחה באידיש ע"מ ששפתם בבית תהיה שונה משפת הרחוב, לאחר מכן עקרו לחו"ל, ואז אב הבית הנהיג שבבית ידברו עברית - כי מאחר ששפת הרחוב שונה בלאוו הכי אין מניעה להשתמש בשפה...

אין הדברים סותרים כבוד הדדי כלפי כל אדם באשר הוא,
ואני בהחלט מצפה גם מכבודו לכבד אותנו עם שיטת חיינו כחרדים.

 

[נוי]

לא אוכל להתייחס למלוא הנאומים הארוכים, רק אוסיף שקראתי כמה וכמה מאמרים (מתורגמים...) בהם האדמו"ר מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל דיבר הרבה בעניין חשיבות שפת היידיש כשפה המיועדת לדיבורי חול, ועל קדושת לשון הקודש המיועדת לדיבורי קודש. כך שזה לא רק בסאטמר.

 

[עפרה]

המושג של הציבור החרדי הגיע מהפסוק "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד" יותר מחרדה שחרד מעל גבי המזבח.
למה הוא חרד יותר מחרדה שחרד על גבי המזבח?
יצחק אבינו היה כל כולו מסירות נפש לקב"ה ספירת הדין שבעשר ספירות, וכשהוא הסתכל על עשו בנו הוא בוודאי כתב ספרים שלמים איך מתייחסים אליו ואיך לקרב אותו, והוא אחז שבפנימיות לבו הוא צדיק רק פשוט צריך להראות לו את האור, הוא רוצה איזה אידיאל אך הוא לא מבן שגם בתורה אפשר למצוא את האידיאל הזה...
ואז ברגע אחד הוא תפס שכל חייו הוא היה בטעות איומה, עשו הוא רשע מתחילתו ועד סופו, כל כולו יודע ציד, אין בו שום ניצוץ טוב.
ואם אדם שכל כולו מסירות נפש לקב"ה מסוגל להגיע למסקנא שכל חיו הו בטעות והוא לא קלט את הרוע שניצב מולו - אז "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד"
מה עושים כשמתברר שאנחנו בעולם כל כך מסוכן , שיכול להיות קדוש עליון שיטעה חיים שלמים ולא יכיר מי רשע ומי צדיק?
זה הפירוש "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד" יותר מחרדה שחרד על גבי המזבח, ראה גיהנום פתוחה מתחתיו.
וכל מי שמרגיש בלבו ניצוץ של ניצוץ של אותה חרדה קדושה הוא זה ששייך לציבור החרדי.

 

[מחבר]

מחבר יקר, תודה על ההתמקדות בנושא.
מלבד כמה ציטוטים שהעלת, ובראשם: "אני מוציא את כל אותן המילים הקדושות, שבדעתי לחללן בהדיבור העברי של יום יום", שהוא ציטוט חמור ויש לבדוק את הדברים, לא מצאתי יותר ציטוטים שמגלים את תוכניתו. אשמח אם תפנה אותי שוב, ואעשה שיעורי בית...

תודה רבה!

תבדוק בספר שכתבה אשתו "חייו ומפעלו" עמוד 31, שם מובא הסיפור.
אבל נראה לי שמלבד ציטוט זה הבאתי עוד ציטוטים מזעזעים, עיין שוב.
אבל אם אתה באמת מעוניין לקרוא ולדעת, אשמח לשלוח לך חוברת מעניינת בת 80 עמודים המלאים במקורות ציטוטים ותצלומים, הכל על הנושא הזה.
שלח לי באישי את הכתובת, והמשלוח יגיע אליך בעזרת ה' בזמן קרוב. כמובן בתנאי שאתה קורא את החוברת בעיון ובמתינות, ואז תשלח לי את ההערות שלך בנושא.

 

[Yisrael]

הרב מחבר היקר (ושאר חכימין יהודאין דפה),

אפתח בהתנצלות על דחיית תגובתי. אין זה אלא מחמת יקרת דבריו ורצוני להתייחס אליהם בכובד ראש הראוי. לכן נשתהיתי עד שיימצא הזמן ויתיר הפנאי. באותה נשימה אתנצל מראש על האריכות המרובה, אבל שוב, אותו נימוק מכריח אותי גם-כן להתייחס באריכות ובפרוטרוט לכל נקודה.


א. נראה שאתה לא הבנת את כוונתי כראוי. אתה מקשה: למה לא התקינו לדבר בלשון הקודש ומשאיר את הקורא להבין שזה משום שהיתה להם סיבה שלא להשתמש בה. אמת, אבל מהי הסיבה? מדבריך נראה שאתה מבקש להוכיח מכך שישנה סיבה אוניברסלית (כמו שהדגשתי בדברי) לפיה יש לשלול את הפיכת שפת לשון הקודש לשפת היומיום שלנו.

בדיוק לזה באתי להתנגד בטענה ברורה ופשוטה: החתם סופר, אותו ציטטת, מבאר בהגהתו הנ"ל לשו"ע את הסיבה, והיא: קיומם של גילולים בין האומות והאיסור לדבר בלשון הקודש, לדעתו, בפני גילולים. אם אכן זוהי הסיבה אזי שהיא איננה קיימת עוד לפחות לא בארץ ישראל.

ושוב, גם הוא לא הצדיק את התופעה אלא רק הסביר אותה.

ב. לא שמתי לב בדבריך למקורות חוץ מדברי היעב"ץ והחת"ס שאת משנת שניהם טרחתי לברר. בכל מקרה פלטפורמת הפורום נוחה מאוד ולאף אחד לא אצה הדרך. למעשה, נראה לי שלשנינו אין עוד הרבה מה להוסיף ומסופקני אם אמצא זמן להמשיך את הדיון הזה עוד כברת דרך.


ג.

1. האמת שפשוט עשיתי כדבריך. ממש. עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין את הסיטואציה. הצלחתי בהחלט להזדהות עם התחושות, כעסתי מאוד על נכדיי הוירטואליים והרגשתי נבגד, מאוד אפילו. השאלה היא לאיזו מסקנה אני מגיע אחרי שאני מצליח להזדהות עם תחושות. האם מכריעים שאלות בהלכה ובהשקפה ואפילו סתם כך דברים משמעותיות בחיים על פי תחושות? אני סבור שממש לא! יש לנו תורה שהיא מורת הדרך היחידה שלנו בחיים. דבריה הם לנו לא רק הוראות מעשיות אלא דרך חיים, אנחנו מבקשים לעצב לעצמנו את התודעה על פיה והיא הממצעת לנו את ההכרה במחלוקות שכל-רגש שכאלה. לכן, אני תמיד אחזור על השאלה: "מהם המקורות ומהי ההלכה הצרופה?"

[דרך אגב, אני חש חובה להעמיד את הדברים על דיוקם: לא בן אליעזר ולא אף אחד אחר יכול לעשות "צרות צרורות" לאבינו שבשמיים. אני כשלעצמי מסתכל עליו ועל כל אדם שלא מכיר את בוראו בתור מסכן ו/או שוטה. אולי זוהי הסיבה שאני חש שהרגש הזה הוא מוטעה מיסודו].

2. כאן אתה נכנס לסוגיה מעניינת של ספר-תורה שכתבו מין. אין זה מן החכמה להביא ראיה מלשון כלשהי מבלי לברר את ההקשר, הטעם ובעיקר – פסק ההלכה.

ובכן, מקורו של הרמב"ם הוא מדברי רב נחמן במסכת גיטין דף מה עמוד ב: "אמר רב נחמן ספר תורה שכתבו מין ישרף וכו'". ופירש רש"י שם: "מין - האדוק בעבודת כוכבים כגון כומר. ישרף - דודאי לשם עבודת כוכבים כתבו". רש"י מפרש שהסיבה ששורפים את ספר התורה היא משום שהוא נכתב לשם עבודת כוכבים וממילא דינו לא כדין ספר תורה אלא כדין ע"ז תקרובתה ומשמשיה שדינם לאיבוד. כפירוש רש"י פירש גם בפסקי הרי"ד שם. למעשה, הב"י פירש טעם זה בפשיטות (ולא הזכיר טעם אחר) על דברי הטור בהלכות תפילין (או"ח סי' ל"ט) ובהלכות ספר תורה (יו"ד סי' רפא). כך גם על דברי המחבר שהבאת בהלכות שבת (או"ח סי' שלד סעיף כ"א) כתבו המפרשים בפשיטות שזהו הטעם ולא הזכירו כלל טעם אחר. עיין שם בב"י (סק"כ-כא) שהביא בשם רבינו ירוחם דהיינו במי שהוא אדוק לעבודה זרה או משומד לה, וכן מבואר במפורש בב"ח שם סק"י, ובט"ז שם ס"ק טז ובפמ"ג שם ס"ק טז ובמשנה ברורה ס"ק נב.

אם כן, זאת כבר נתבאר שלהלכה לא נפסק דין זה רק לגבי ספר תורה שנכתב לשם עבודה זרה שאין בו קדושת ספר תורה כלל.

נותר לנו רק לברר את דעתו של רבינו הרמב"ם. גם כאן לצערי אתה משמיט חלק חשוב מדבריו של הרמב"ם ובכך מעוות את המשמעות.

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ח כותב כך:

"כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם, אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו".

אם ננתח את דברי הרמב"ם נראה שהרמב"ם עוסק בהלכה האוסרת לאבד את כתבי הקודש, את האיסור הזה בא הרמב"ם לסייג: "במה דברים אמורים בספר תורה שכתבו ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שהוא כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם". עד כאן הרמב"ם מפרש מדוע מותר לשרוף ספר תורה שכתבו מין ואין איסור בדבר משום שאין בו קדושת ספר תורה מכיון שלא נתקדש השם. כאן בא הרמב"ם ומוסיף עוד: "ומצווה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם". זוהי כבר הלכה נוספת, הרמב"ם מלמד אותנו על מצווה לשרוף את ספר התורה שכתבו אפיקורס בכדי שלא להשאיר שם למעשיו.

ובכן, לא נאמר כאן ששורפים ספר תורה בשביל שלא להשאיר שם לאפיקורס אלא שורפים קלף שאינו מקודש בקדושת ספר תורה. שהרי בדברי הרמב"ם מבואר שאם הייתה קדושת ס"ת על הכתב והיו האזכרות קדושות לא היה היתר לשרוף אותם כלל והשורף ספר תורה זה עובר בלאו ד"לא תעשו כן לה' אלוהיכם" וכ"כ באמת בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תשעד) ובס' עמק ברכה (עמ' מא אות ד, וראה להלן).

ובשביל לעמוד יותר על הבנת העניין ראוי להביא את דברי הגמרא במסכת שבת (דף קטז עמוד א) אשר לדברי הכס"מ שם היא מקורו של הרמב"ם בהלכה זו:

"הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה וכו' אמר רבי טרפון: אקפח את בני, שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, וכו'. אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים - על אחת כמה וכמה".

מדבריו של רבי ישמעאל נראה לכאורה שאפילו אם הייתה קדושה בספר תוקה שכתבו מין היה נשרף, שהרי 'קל-וחומר' ה'קל' עוסק במחיקת שם קדוש באמת וא"כ מן הדין שגם ה'חמור' יהיה דינו נוהג בשם קדוש באמת. אבל הרי בדברי הרמב"ם אנו רואים לא כך, שהרי הרמב"ם נימק במפורש את דין השרפה בכך שאין קדושה בספר תורה שכתבו מין משום שלא נכתב 'לשמה'. ויש בזה שתי גישות עיקריות, גישה אחת מובאת בספר עמק ברכה להגאון ר' אריה פומרנצ'יק זצ"ל (עמוד מא אות ד) שכתב שבאמת אין כוונת רבי ישמעאל לק"ו גמור אלא הביא את הדין של מחיקת פרשת סוטה בתור דוגמה לדבר, אבל באמת עיקר הטעם הוא כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל משום שאין קדושה בספר תורה וממילא אין איסור לשורפו. לעומתו, הגר"מ פיינשטיין בתשובה (אג"מ, יו"ד, קעב) כותב שבאמת הרמב"ם לא פוסק את דברי ר"י והוא סובר שר"ט חולק עליו בנקודה זו והטעם הוא רק מפני שאין בהם קדושה אבל אם יש בהם קדושה אין היתר לשורפן. (ולדעתו שם הרי"ף והרא"ש חולקים בזה ופוסקים כר"י שאפילו אם יש בהם קדושה הותר לשורפן.

אלא שאפילו אם נניח שבאמת נאמר כאן היתר לשרוף ספר תורה (במידה זו או אחרת) עדיין איננו יכולים להתעלם מכך שעיקר הטעם כפי שאפשר לראות במפורש בדברי הגמ' הוא מחשש להשפעה רעה ולקרבה אל המינים והאפיקורסים, שהרי זוהי למעשה ההשוואה של רבי ישמעאל בין סוטה לכתבי המינים: "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה וכו', הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים – על אחת כמה וכמה" והדברים מדברים בעד עצמם שכל הטעם כאן הוא רק משום שמטילין איבה בין ישראל לאביהן שבשמים, אבל לא בגלל עצם העובדה שהסופר היה בעל דעות כאלה או אחרות. היה חשש שקרבה יתרה בין ישראל לאפיקורסים תשפיע לרעה על עם ישראל ומשכך הוצרכו להרחיקם בכל מיני ריחוק.

דבר זה אכן יכול להוות סיבה ראויה למלחמה שהתנהלה בראשית ימי תחיית השפה העברית בידי בן יהודה וחבר מריעיו, משום שבאמת אז היה חשש רציני להשפעה שלילית על עם ישראל.

לא למדנו מכאן לשלול באופן קטגורי וגורף כל תוצר שהוא פרי מוחו או כוחו של אדם רשע, אלא חשש מביאה בקהל של אותם רשעים דרך אותם דברים ראויים שנקבל מהם. ממש כראות חכמי הדור ההוא שמנעו את הכנסת לשון הקודש כאשר היא נעשית בידי אותם רשעים.

כאן אנו חוזרים כמובן לטענה שכבר נאמרה למעלה: כיום, כאשר לדאבונינו, תלמידיהם, פירות ביאושיהם ופירות פירותיהם, אינם זקוקים לאותו כלי המכונה: "תחיית השפה" בשביל להשפיע ח"ו עלינו ואף אינם משתמשים בו כלל, אין כל משמעות לכך שאת המלאכה החל אדם רשע. כל טיעון שהוא בנושא צריך להבחן בשבע עיניים במיוחד חידוש מילים של ממש. אבל נחזור שוב על הרעיון המרכזי: תחיית השפה, חידושה ופוריותה הם ערכים חשובים, רצויים ומבורכים.

אין לנו להמנע מלקבל 'סברה' בשום תחום שהוא מאדם רשע, אבל יש צורך לבחון אותה בראי היהדות. או יותר נכון: איננו מקבלים מהם מאומה, דבריהם יכולים אך לעורר אותנו להסכים עמם מעצמנו.

ובוודאי שלפי טעמו של הרמב"ם לא שייך בכלל לומר שיש כאן עשיית שם למינים, תחיית השפה היא לא יצירה של אותו רשע, לשון הקודש אינה צריכה לדידיה ולדכוותיה. זה שהוא אמר כך או אחרת אינו משנה מאומה ודברי תורה אינם מקבלים טומאה.

3. גם בתשובת רבי יעקב ששפורטש (אהל יעקב תשובה ע) לגבי ביטול תקנת שבתי צבי על ברכת כהנים מפורש לכל אורך התשובה שעיקר הטעם הוא משום חשש השפעה רעה של אותו רשע והצורך להבדל ממנו וממנהגיו.

4. איך בכלל אפשר להשוות בין מצבה ללשון הקודש. מצבה נהפכה לחוק עבודה זרה, פעולה שנהוג לעשותה לעבודה זרה, מאוס ומגונה לעשותה לרצון לפני השי"ת, אבל תחיית השפה היא פעולה נכונה ורצוייה בכל מצב (והייתה קיימת גם בכל הדורות במידות כאלה ואחרות) אלא שאותם רשעים ניסו להשתמש בה כקרדום לחפור בו נגד התורה הק'.

הא למה הדבר דומה, אילו סדר קדשים בקושי היה נלמד על ידי ציבור הלומדים, והיו מגיעים אנשי בליעל ומכריזים על כך שהם נטלו עליהם משימה להאדיר את לימוד סדר קדשים באופן יוצא מגדר הרגיל והיו עושים תעמולה לכך ומצליחים מאוד בפועלם. דא עקא שמטרתם הייתה שעל ידי זה יתמעט לימוד סדרי התלמוד האחרים שיותר נוגעים למעשה ובכך תשתכח רח"ל ההלכה מישראל. בוודאי יתכן הדבר שעיני העדה יאסרו אותה תקופה ללמוד בסדר קדשים כלל ואולי אפילו ישרפו את ספרי התלמוד שלהם(!). אבל האם כאשר תמו ימי המלחמה ועברו מן העולם, וכל אותם הרשעים בקושי זוכרים מהו סדר קדשים האם לא יילמד סדר קדשים בישראל? האם לנצח נפסל סדר קדשים מללמוד בו? היעלה על הדעת כדבר הזה?!

5. גם בדברי האבני נזר שהבאת אין הקבלה כלל. האבני נזר מדבר, ומסביר את זה באופן ברור, לגבי רצון להידמות לאנשים שנוהגים מנהג מסוים אשר אותו מנהג אצלם הונהג לשם מטרה שלילית. אבל בפירוש כל דבריו וטעמו הם משום שהמתדמה לאחר נידון על פי כוונת האחר וכבדברי הרשב"א שהביא. האם מישהו רוצה להידמות חלילה לאותם רשעים? אותם רשעים טמנו ידיהם בקדרה לא להם, נשמח מאוד אם יוציאו את ידם משם ויתנו לנו את האחריות הבלעדית על הנושא, איזו התדמות יש כאן בכלל? מאי סלקא דעתיה דמר?!

ד. אתה שוב לא מבין את עיקר הכוונה בדברי החזון איש. אתה מתאר זאת כאילו הפסדנו במלחמה וכעת בראש מושפל, מתוך אותו כישלון, אנחנו יכולים לדבר עברית משום שמעשה שטן כבר הצליח וכבר אבדה תקוותנו (אפרופו...). אבל לא ולא! אנחנו או נכון יותר רבותינו, עיני העדה בדורות הקודמים כבר ניצחו במלחמה ההיא וכבר אבדה אותה עבודה זרה מן העולם, ולכן עתה אנו יכולים לדבר עברית בשמחה ובטוב לב"ב, להתענג על השפה הקדושה ולהגות בחכמה הטמונה בה. להפרות אותה ולהחיות אותה מתוך כובד ראש ויראת שמים.

ה. ברור שאתה לא אוהב את המשפט של בן גוריון שר"י, משום שלדעתך, גם משפט חכם שיצא מפי אדם רשע אינו ראוי להתייחסות ולחשיבה.

אבל לא זאת הנקודה. הנקודה העיקרית היא שבן-גוריון אמר מה שאמר, כוונתו במשפט הזה הייתה לעובדה שעם ישראל כבר קיבל מדינה משלו (לדעתו לפחות) והכל כבר מוכן, אבל הוא אינו יודע לעכל זאת, היהודי שחיי הגלות היו טבועים בדמו ובנשמתו לא ידע היכן להניח את מקל הנדודים, לא ידע להתרווח בניחותא בארץ משלו, ממש כמשלם של חז"ל "הרי שולחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו (פה) לאכול". אולי זה היה נכון ואולי לא. המשפט הזה בהקשר שלנו הוא בעל משמעות אחרת, הוא מכוון אל גלות הדעת, אין ספק שאחד המאפיינים המובהקים והמהותיים של הגלות הוא אובדן השפה וכדברי היעב"ץ שהבאתי למעלה שכתב כן במפורש.

לכן, אנו צריכים לדעת לקבל מאתו יתברך גם מתנות כגון אלו ולא לסרב בטענה: "מצטערים, הקב"ה, אנחנו בגלות!"


נ"ב: למי שהזכיר את האדמו"ר מצאנז (הרב יקותיאל יהודה הלברשטם מקלויזנבורג) כמתנגד לדיבור בלשון הקודש. אכן, היה הוא אחד מגדולי המתנגדים ולא התכוונתי להציג כאילו שרק האדמו"ר מסאטמר התנגד לכך, אני חושב גם שכתבתי שהאדמו"ר מסאטמר היה "כמעט" יחידאה בזה אבל לא יחידאה ממש. הזכרתי אותו משום שדומני שהוא הגדול והמפורסם שבמתנגדים ובעיקר בגלל שהוא כתב על כך חיבור שלם כך שקל יותר להתייחס לדבריו.

מאמריו של האדמו"ר מצאנז בעניין הם בספרו שו"ת דברי יציב סימנים נב ונג (תמיכה בעברית מלאה (!), אגב).

ואם כבר מדברים כל-כך הרבה אי אפשר שלא להביא את דבריו חוצבי הלהבות בצוואתו בזה הלשון:

"מחוייב אני להזהיר ולצוות... לדבר בניכם בדיבור המורגל מאבוה"ק (מאבותינו הקדושים) שפת אידיש ושלא לשנות ח"ו (חס ושלום/וחלילה) ללשון ענגליש ולא ללשון עברית... זה אני כותב בלשון אזהרה חמורה הן לזכרים והן לנקבות..."
(לפיד האש, עמ' תתנא).

מעניין, אבל באותה אזהרה חמורה הוא מזהיר שלא לדבר גם בלשון ענגליש, האם גם שפה זו נוסדה על מנת לעקור את הדת? או שזו הרחקה כגדר לעברית, או אולי בכלל דעתו שאין לדבר בשפה שאינה מיסודם של אנשים יהודים יראים? (מה ההבדל, אם כן, בין שפה לבין כל המצאה טכנולוגית אחרת?).


עוד הבהרה נחוצה: בשונה מידידנו הר' צוריאל (כפי שזה נראה לפחות), אני איני מדבר מתוך השקפת עולם ציונית. אדרבה, עיקר טענתי היא שגם מראיית עולם חרדית מוחלטת אנחנו צריכים לברך על תופעת תחיית השפה ולאמץ אותה אל חיקינו. לכן, אני רואה בדבריו של צוריאל על האובססיה של הקהילה החרדית כלפי כל השפעה זרה ביקורת בונה של מתבונן מהצד שאולי יש (וכולנו יודעים שיש...) להפיק ממנה תועלת ברמה זו או אחרת, אבל את הזהירות והחשש מהשפעות זרות לא נמיר בהתקרבות לרשעים ולימוד זכות עליהם ועל כוונותיהם (ומצווה לדון אותם לכף חובה כידוע).

לעומת זאת, אני כן חושב שצריך להרחיק את האייפונים במקום את לשון הקודש (וד"ל!).

רבותיי, אחר כל הדברים והאמת (?!) האלו דומני שאין כאן עוד טעם להרחיב את הדיון יותר, שתי הדעות הוצגו באריכות הראויה. ומינאי ומינך, מחבר יקר, תסתיים שמעתא.

 

[מחבר]

ישראל היקר!

ראשית, אני מודה לך על הסבלנות, ועל שהקדשת מזמנך לעיין בדברים שכתבתי ולענות עליהם כמו שצריך.
אולם, לפני שאתייחס לדבריך בצורה יסודית, ברצוני להביע בפניך את תמיהתי הרבה, כיצד זה קורה, שלאחר קריאה עיונית בדברי, אתה מתחמק מדברים שכתבתי מפורשות.
הרי כתבתי בצורה הכי ברורה, שלו יהא כדבריכם, שאין שום סיבה שלא להשתמש בלשון הקודש כשפה מדוברת, ושזו אפילו מצוה גדולה. וגם אם נניח שכוונתו של בן יהודה לא היתה זדונית, ושאי אפשר להשוות בין העברית המודרנית לספר תורה שכתבו מין, ליין נסך, למנהג של שבתי צבי, ולאיסור מצבה, וגם אם נאמר שצריך לקיים את מצות ה' רק מה שכתוב במפורש בלי להוסיף רגש, הכל היה טוב ויפה באם בן יהודה לא היה משנה מאומה מלשון הקודש, רק זאת בלבד שהוא הנהיג את הדיבור בה.
אך דא עקא, שהמציאות היא אחרת לגמרי, שכן הוא סילף ועיוות מילים לאין שיעור, שינה הרבה מהכללים, יצר מילים חדשות אותם הוא לקח משפות זרות (בעיקר ערבית), והכניס בשפה מילות גנאי.
וכשבן אדם משנה בצורה כזאת, לכולי עלמא מדובר ביצירה חדשה לחלוטין, זה לא אותו לשון הקודש, אלא שפה חדשה פרי יצירתו של בן יהודה, ואם כן ממש מגוחך לבוא ולומר על שימוש בשפה זו מילים כמו: "ולכן עתה אנו יכולים לדבר עברית בשמחה ובטוב לב"ב, להתענג על השפה הקדושה ולהגות בחכמה הטמונה בה. להפרות אותה ולהחיות אותה מתוך כובד ראש ויראת שמים"..
שלא לדבר על הזלזול המחפיר שעשה בן יהודה בשימוש במילים ששייכים למושגים עליונים לדברים גשמיים ביותר, שזה מראה על כפירה, וד"ל.

בימים אלה נערך ספר חדש שעתיד לצאת לאור בזמן קרוב, בו הוא מביא רשימה ארוכה לפי א-ב של מילים שבן יהודה סילף בצורה נוראה, חלק מהרשימה הגיעה לידי לא מכבר, לקחתי ממנו רשות לפרסמו, אמנם כדי שלא להכביד עליך אביא לך רק כטיפה מן הים הגדול, כמובן ללא טבלה מרשימה כפי שהלה עשה, ובכן:
אדיב פירושו בלה"ק: מכאיב, מדאיב (רד"ק בספר השרשים - אדב) - בעברית של בן יהודה (להלן "עברית"): אדם נימוסי בעל נועם הליכות (שאול מערבית).
אזור פירושו בלה"ק: חגורה (מלכים ב' א, ח) - בעברית: חבל ארץ, חלק מגוף.
אימוץ בלה"ק: חיזוק ותמיכה קבועים ויציבים (רד"ק שם, ריב"ג כרמל - אמצ) - בעברית: צירוף ילד זר כבן חורג.
בילוי בלה"ק: כילוי השחתה, בלאי (רד"ק שם - בלה) - בעברית: שעשועים ותענוגות.
היה היה בלה"ק: מצוי כעת, כיון שהיה כבר בעבר הידוע (יחזקאל א, ג) - בעברית: פתיחה לסיפור דמיוני, שכאלו היה בעבר הרחוק, בזמן בלתי ידוע.
הרביץ בלה"ק: השכיב (רד"ק שם - רבץ) - בעברית: היכה.
חזון בלה"ק: מראה נבואי (רש"י משלי כט, יח) - בעברית: אידיאל, פרוגרומה, שיטה רוחנית, ראיה עתידית.
כהה בלה"ק: חלש, רפוי, מובל, צבע שאינו עז, לבן מבריק, עכור - לא צלול (רד"ק שם - כהה) - בעברית: הפך הבהיר, צבע עז.
ליפתן בלה"ק: מנה עיקרית (ערוך, שו"ע או"ח קסז) - בעברית: קינוח.
מוקד בלה"ק: מדורת אש (רד"ק שם - יקד) - בעברית: מרכז, מקור, עיקר.
מכון בלה"ק: מקום המוכן לקבלת דבר, מושב, דירה. (ערוך השלם - מכון, ועוד) - בעברית: בית יוצר.
נתין בלה"ק: צאצא הגבעונים (מלבי"ם, עזרא ח, כ) - בעברית: אזרח המדינה.
ספה בלה"ק: כלי קיבול, מזרק (רד"ק שם - ספה) - בעברית: מטה מכובדת.
קונדס בלה"ק: מוט עץ, עמוד עץ מחודד בראשו (ערוך - קנטס) - בעברית: תעלול, שובבות.
קרטון בלה"ק: מפקד צבאי על 25 חיילים (ערוך, הפלאה, רמ"ע מפאנו בספר צבאות ה' ח"ב) - בעברית: נייר עבה וחזק.
שוליים בלה"ק: תחתית (שמות כח, לג. ישעי' ו, א) - בעברית: צדדים (שולי הגליון, שולי הכביש).
תרבית בלה"ק: ריבית (ויקרא כה, לו. יחזקאל יח, ח) - בעברית: מצע לגידול חיידקים בתנאי מעבדה.
נראה לי שהבאתי מספיק, אם בכל זאת תרצה לראות את הרשימה כולה, וכן לקבל עוד חומר בנושא, עשה נא כפי שעשה צוריאל וכתוב לי באישי את הכתובת למשלוח בדואר, ואי"ה בזמן קרוב הם יגיעו אליך.

כעת לגבי חילול הקודש שהוא עשה במושגים גבוהים ורמים, אעתיק לך קטע יפה מתוך הספר "יהדות התורה והמדינה" פרק ט' (להרב אוריאל צימר, ניו יורק תשכ"ד) וז"ל:
"חשמל היא המילה העברית הרגילה לציון כח האלקטרי. מילה זו מקורה בספר יחזקאל (א, ד) בפרק המגלה את חזיון הנביא. פרק זה - המכונה כרגיל בשם "מעשה מרכבה" - הריהו אחד הפרקים המקודשים ביותר בכתבי הקודש. רק יחידי סגולה, ואף אלה רק בתנאים ובאופנים מסוימים, רשאים בכלל לעסוק בסודות אלה של מראה הנבואה. בנבואתו ראה יחזקאל אש גדולה "ומתוכה כעין החשמל". התוצאה היא זו: המילה "חשמל" היתה מעוררת חרדת קודש בלבו של כל יהודי זקן ונער. "חשמל" היה מושג שהמחשבה קשרה אותו ממילא במעשה מרכבה, בסודות הבריאה, בספירות הסוד. אולם הילד או המבוגר הדובר עברית חדישה יודע כי "חשמל" פירושו הזרם או כח האלקטרי - דבר שהוא משתמש בו ורואה אותו מאות פעמים ביום - דבר שאינו מעורר אצלו כל הרגשת קדושה או רטט, דבר הקשור רק עם חדר המגורים או האמבטיה. כשהילד נתקל במילה "חשמל" בספר יחזקאל, הרי שבתת הכרתו הופכת כל הנבואה מגוחכת. מתחת לסף הכרתו משתקפים מעשי מרכבה כ"משחק תאורה" חשמלי - כל היחס משתנה ממילא ליחס של חולין גמור, על הצד היותר טוב, אך זוהי בדיוק הכוונה אותה רוצה "תחיית השפה" להשיג.
"דוגמה שניה - הפעם מאוצר המילים של לשון חז"ל: המילה "אגדה". במוחו של היהודי הטרום-ציוני, בין תלמיד חכם בין איש פשוט, היתה "אגדה" מצינת את דברי המוסר של חז"ל. המילה "אגדה" היתה מעוררת בלב כל יהודי אור ותום, עידוד מוסרי, אהבת ה' ויראת שמים. בשפה העברית מציינת "אגדה" סיפור בדים (סיפור שלא היה ולא נברא, מחבר). בתת הכרתו של הילד שגדל על השפה העברית המודרנית הופכים, אפוא, גם אגדות חז"ל ל"סיפורים" השייכים לאותו סוג שאליו שייכת "האגדה הסינית" או סיפור ה"שלגיה".

אז תגיד לי אתה, איך אפשר "להתענג" על שפה כזאת?

ולגבי מה שכתבת, שהשימוש בשפת העברית בקרב מחננו, אינה נחשבת ככישלון במלחמה, גם בזה אתה מתחמק מן המציאות. הרי לית מאן דפליג, שלו זכינו, וכל היהודים החרדים לדבר ה' ולתורתו לא היו מדברים באותה שפה כמו אחינו החילונים, היינו חוסכים הרבה הרבה בעיות נשירה..
אבל מה לעשות שאנחנו עדיין בגלות המר, ובקרב זה די הפסדנו, לכן כיום המלחמה עברה למגרשים אחרים יותר גרועים, ואנו תקווה שהשי"ת ירחם עלינו כמו שאנו מתפללים מדי ליל שבת:
"ושויתי ה' לקראתי שתרחמני עוד בגלותי לגאלני ועלורר לבי לאהבתך ואז אשמור פקודיך וחקיך בלי עצב ואתפלל כדת כראוי וכנכון"..
כלומר, שנוכל להתחזק חרף כל קשיי הגלות, ולנצח את אויבנו, הגלויים והנסתרים, עד שנזכה כולנו לגאולה השלימה והאמיתית בב"א.

נ.ב. כל זה כאמור עוד לפני שאני מתייחס לתוכן הדברים שכתבת, רציתי לפני הכל להדגיש לך כמה נקודות שאו שהתחמקת מהם או שלא שמת לב אליהם. לכשתענה על הדברים האלה אשמח להשיב לך על שאר הדברים (מצידי כמובן, הבנתי שמצידך אתה כבר רוצה לחתום את הדיון...).

 

[אברהם]

למחבר היקר.

א. אשמח לנתונים מדוייקים: כמה מתוך המילים ברשימה שהבאת הומצאו ע"י בן-יהודה, כמה הומצאו לפניו וכמה הומצאו אחריו.
ב. לגבי הרשימה הראשונה - אין משם שום ראיה. גם בלשון חז"ל אפשר למצוא דוגמאות למכביר למילים שמשמעותן השתנתה מהלשון התנכ"ית. למשל:
גיר - פירושו בלשה"ק סוג של אבן "כאבני גיר מנופצות", ובלשון חז"ל - הקצף שעל גבי שמרי היין (תוספתא מנחות ט, ב)
גל - פירושו בלשון הקודש או גל מגלי הים, או תל עפר או אבנים, או מעיין. בלשון חז"ל - דלת או ציר הדלת (שבת פ"א.)
ספיר - בלשה"ק אחת מאבני החושן, בלשון חז"ל שם של קטנית (כלאים א, א)
לפלס - בלשה"ק - ליישר דרך, בלשון חז"ל - לשקול ולמדוד

ויש עוד דוגמאות רבות

לגבי העיוותים במילים אגדה וחשמל:
א. המילה 'אגדה' באמת עוותה ופירושה בלשון החדשה הוא סיפור דמיוני, אך זה לא חידוש של בן יהודה, אלא התחילו להשתמש במילה הזו כ-100 שנה לפניו.
ב. המילה חשמל משמשת לכח המכונה 'אלקטרי', כפי שכתבת. מאיפה הגיעה המילה חשמל? מאותו מקום שהגיעה המילה אלקטרי. בתרגום השבעים, המילה חשמל ביחזקאל מתורגמת למילה היוונית "אלקטרון", ומחדשי השפה פשוט חקרו מאיפה הגיעה המילה אלקטרון, וכשהתברר להם שהגיעה מתרגום השבעים כתרגום המילה חשמל, בחרו להשתמש במילה חשמל לאותו כח המכונה אלקטרי.

 

[עפרה]

האמת שזה גם לא זלזול להשתמש במילת חשמל, כי בפסוק כתוב "ועינו כעין החשמל" דהיינו יחזקאל דימה את המרכבה לדבר שנמצא על גבי כדור הארץ שהוא חשמל (אמנם חז"ל דרשו ע"ד הדרש אבל מפרשי המקרא ביארו כפשוטו), אם כן חשמל זה משהו על כדור הארץ שאין אנו יודעים מהו, והנוצרים תרגמו "אלעקטרי", אם כן באמת מאוד מתאים לדמיין משהו כמו ההמצאה האדירה של תומס אדיסון שהמציא בשנת תרל"ח, שהיא באמת המצאה מדימה ששינתה את העולם.

 

[מחבר]

להרב אברהם!

כמדומני, שכבר כתבתי לך (ראה לעיל) שזה ממש לא משנה אם בן יהודה עצמו חידש את המילה, או שלקח אותה ממקורות זרים.

מלבד זאת, נראה לי שההפרדה בין "לשון הקודש" ללשון חז"ל, היא מושג משכילי, שנובע מאלה שביקשו לעקור את התלמוד מישראל.
אנחנו מאמינים בני מאמינים שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה כולה תורה אחת היא, ושניהם ניתנו למשה בסיני. כך שגם מה שאתה רואה שינוי בלשון חז"ל מלשון התנ"ך עדיין זה נכנס בגדר "לשון הקודש", וכשהם שינו משהו, אנחנו מאמינים שכך צריך להיות, או שבאמת למילה זאת ישנה שתי משמעויות. אבל מי אומר שאנחנו רשאים לבוא ולשנות מילים, להוסיף מילים חדשות, ולהכניס אליה מילים משפות זרות, ולהתיימר "להחיות את השפה". על אחת כמה וכמה שהכופרים בה' ובחכמי ישראל אינם רשאים לעשות כן.
הרי בכל זאת, אסור לשכוח שמדובר בלשון הקודש , שכל תיבה ותיבה שבה שורשה בעולמות העליונים, ואינה כשאר שפות שהם הסכמת מילים בלבד, כפי שכותב הרמב"ן (פ' כי תשא), שהטעם שחז"ל קורין לשון התורה - לשון הקודש, זה מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו, והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים כו', ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכלם בשם יקרא בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ושלמה וזולתם. ומסיים, כי לשון הקודש הוא "קודש קדשים".
והרמב"ם במורה נבוכים כתב שנקרא לשון הקודש כי אין בלשון זה לשונות של גנאי. גם השל"ה הק' כותב כי כל אותיות הקדושות והתיבות הקדושות שרשם למעלה ברוחניות, ואין האותיות הסכמה כמו בשאר לשונות שעשו סימנים ואותיות, אלא הם ע"י משה רבינו, ברוח נבואה מתייחסים בצורתן אל פנימיות נשמתם, ומאריך שם ע"פ סוד, ומסיים: וזה טעם קדושת ס"ת, ולכן לשוננו נקראת לשון הקודש, כי כל השמות והתיבות הם למעלה בשרשו במקום קדוש העליון, עיי"ש.
ואם כן, איך יכולים לבוא כמה אנשים קרוצי חומר, שלא רק שלא הפכו את החומר שלהם לצורה כחכמינו ז"ל, אלא ההיפך, פגמו וקלקלו לעצמם ולאחרים, ולהתיימר "לחדש" את השפה העברית, תוך כדי סילוף והוספת מילים. כל שכן שאנו לא אמורים להיסחב אחריהם בתמימות, כאילו מדובר במשהו קדוש...

 

[אברהם]

א. התורה שבע"פ שניתנה מסיני, הכוונה היא להלכה למשה מסיני, מידות שהתורה נדרשת בהן וכיו"ב. לא לעצם המילים שבחרו חז"ל להשתמש על פי הנהוג בשפתם. כך גם נכנסו לשפה כל מיני מילים ששובשו ע"י המון העם - ולכן האומר הריני נזיק, פזיק וכו', הרי זה נזיר.
ב. ההבדל בין לשון חז"ל ללשון הקודש אינו חולק ע"י המשכילים כי אם הרבה לפניהם. רש"י למשל, פעמים רבות בפירושיו למילים בתנ"ך, אומר "ולשון משנה..." ואז אומר את המילה כפי שהיא מופיעה במשנה. לא צריך להיות משכיל כדי לראות על שינויים בלשון, ומספיק להסתכל על ההבדל בין התורה, בה יש 2 מילים ארמיות בלבד, לבין הנביאים שם יש כבר פסוקים בארמית (בספר ירמיה), ולבין הכתובים שם יש כבר פרקים שלמים בארמית. כמו כן ההבדלים בעברית של התורה לבין העברית של הכתובים למשל בולטים מאד. לא צריך להיות "משכיל" בשביל לראות את זה ולהבין את זה.
ב. לעברית נכנסו ביטויים ומילים במשך כל הדורות, גם לאחר חז"ל, כך שיש גם לשון הגאונים, לשון ימי הביניים, לשון משוררי ספרד, לשונו של הקליר וכו'.
ג. לפי הבנתי (וכמדומני שכך למדתי פעם באחד הספרים, לא מספרי הכופרים), לשון הקודש היא הלשון שבה נברא העולם, והיא לשון התורה. לשון הנביאים והכתובים וכ"ש לשון חז"ל, ועאכ"ו הלשונות שאחריהן - הן קרובות ללשון הקודש יותר מאשר שפות אחרות, אך אינן בגדר לשון הקודש לגמרי.

 

[מחבר]

לא כתבתי שאין הבדלים בין לשון התנ"ך ללשון המשנה, ברור שישנם הבדלים, התכוונתי לומר, שלהשוות ביו השינויים שעשו חז"ל שאנחנו מאמינים שידעו את מקורם של המילים בעולמות העליונים, לבין השינויים שעשו להבדיל מחדשי השפה העברית המודרנית - זו השוואה גרועה, מאד.. ואני בטוח שגם אתה סובר כך.
וזאת, גם אם נניח שלשון חז"ל אינה נכנסת בגדר "לשון הקודש" (אגב, אשמח אם תביא מקורות לכך), עדיין מבחינתנו, היהודים המאמינים בה' ובמשה עבדו, הלשון של המשנה יקרה וחשובה לנו, והלשון של "מחדשי השפה" אינה אמורה להיות יקרה בעינינו.
שזה אומר: בשאלה כגון דא, שפותח האשכול שאל, איך כותבים, אם לפי לשון המקרא ולשון המשנה או לפי לשון מחדשי השפה העברית המודרנית, עלינו, המשיבים, לעודד את הכתיבה בלשון הקודש או לשון המשנה (לשיטתך, כמובן שמדובר בשני לשונות), ולא את הכתיבה לפי כללי העברית המודרנית, גם אם אין איסור בדבר.
נראה לי שעל כך אין מי שחולק כאן בפורום. נכון?

 

[אברהם]

בגדול אני מסכים עם מסקנתך הסופית, בפרט במקומות בהן יש קביעה שרירותית של האקדמיה בניגוד לכללים המקובלים אצלנו (כגון ניקוד המילה מה, ועוד).
אבל בכ"ז אעדיף להשתמש במילה מסרון ע"פ SMS, או במילה קלטת על פני המילה קסטה.

 

[מחבר]

אבל בכ"ז אעדיף להשתמש במילה מסרון ע"פ SMS,

אחרים יעדיפו שלא להשתמש בנייד לא כשר ללא אפשרות להודעות כתובות.. שלא יכשלו בלשונם..

ולעצם העניין, בדבר הזה ישנם חילוקי דעות, יש מרבותינו הסוברים שעדיף לדבר בלשון עם זר מאשר בעברית המודרנית, וכפי שהבאתי לעיל את המכתב ששלח הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זצ"ל לקהילה בארגענטינה, שעליו חתמו בחום גם הגרי"ח זאנענפעלד זצ"ל והמקובל הגרח"ש דוויך, שם כתוב שעדיף לדבר באיספאניולית מאשר לדבר בעברית, וכמו שנהגו אבותינו בכל הדורות מדוברי הארמית ועד דוברי האידיש, כך סברו הרבה מחכמי הדור הקודם, בעיקר מנהיגי קהילות החסידים שהחזיקו חזק בשפת האידיש עד היום הזה. וכמובן שיש מרבותינו שסברו להיפך, שהעברית המודרנית שהיא הכי קרובה ללשון הקודש, עדיפה על פני לשונות הגויים. אבל על זה כולי עלמא לא פליגי, שכשאתה אומר את המילה "מסרון", לא קיימת בזה מצוה כל כך גדולה... ואם כן אין סיבה לעשות את זה בהידור, בשמחה ובטוב לבב..

 

[אברהם]

אחרים יעדיפו שלא להשתמש בנייד לא כשר ללא אפשרות להודעות כתובות.. שלא יכשלו בלשונם..

ולעצם העניין, בדבר הזה ישנם חילוקי דעות, יש מרבותינו הסוברים שעדיף לדבר בלשון עם זר מאשר בעברית המודרנית, וכפי שהבאתי לעיל את המכתב ששלח הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זצ"ל לקהילה בארגענטינה, שעליו חתמו בחום גם הגרי"ח זאנענפעלד זצ"ל והמקובל הגרח"ש דוויך, שם כתוב שעדיף לדבר באיספאניולית מאשר לדבר בעברית, וכמו שנהגו אבותינו בכל הדורות מדוברי הארמית ועד דוברי האידיש, כך סברו הרבה מחכמי הדור הקודם, בעיקר מנהיגי קהילות החסידים שהחזיקו חזק בשפת האידיש עד היום הזה. וכמובן שיש מרבותינו שסברו להיפך, שהעברית המודרנית שהיא הכי קרובה ללשון הקודש, עדיפה על פני לשונות הגויים. אבל על זה כולי עלמא לא פליגי, שכשאתה אומר את המילה "מסרון", לא קיימת בזה מצוה כל כך גדולה... ואם כן אין סיבה לעשות את זה בהידור, בשמחה ובטוב לבב..

כפי שאתה יכול לראות בחתימה שלי, המספר שלי הוא מספר כשר ואין באפשרותי לשלוח מסרונים...
ולא אמרתי שיש בזה איזה הידור או מצוה לומר דוקא כך.

 

[מחבר]

סליחה אברהם, התכוונתי בצחוק..

 

[מחבר]

אז מה נסגר איתך "תובנה"?
איך כתבת בסוף היתה או הייתה?

(כנראה הספיק לשכוח..)

 

[gabizon1]

לא כתבתי שאין הבדלים בין לשון התנ"ך ללשון המשנה, ברור שישנם הבדלים, התכוונתי לומר, שלהשוות ביו השינויים שעשו חז"ל שאנחנו מאמינים שידעו את מקורם של המילים בעולמות העליונים, לבין השינויים שעשו להבדיל מחדשי השפה העברית המודרנית - זו השוואה גרועה, מאד.. ואני בטוח שגם אתה סובר כך.
וזאת, גם אם נניח שלשון חז"ל אינה נכנסת בגדר "לשון הקודש" (אגב, אשמח אם תביא מקורות לכך), עדיין מבחינתנו, היהודים המאמינים בה' ובמשה עבדו, הלשון של המשנה יקרה וחשובה לנו, והלשון של "מחדשי השפה" אינה אמורה להיות יקרה בעינינו.
שזה אומר: בשאלה כגון דא, שפותח האשכול שאל, איך כותבים, אם לפי לשון המקרא ולשון המשנה או לפי לשון מחדשי השפה העברית המודרנית, עלינו, המשיבים, לעודד את הכתיבה בלשון הקודש או לשון המשנה (לשיטתך, כמובן שמדובר בשני לשונות), ולא את הכתיבה לפי כללי העברית המודרנית, גם אם אין איסור בדבר.
נראה לי שעל כך אין מי שחולק כאן בפורום. נכון?

מחבר יקר, שוב אנו נזקק להביא לפניך את דברי הרמב"ם (!!) שאומר כי השפה היא דבר שמתפתח עם הזמן. כמו שאנו רואים בתנ"ך עצמו התפתחות של מילים בספרים מאוחרים שאינן מופיעות בספרים המוקדמים, וכן מילים שהובאו בתנ"ך אף שמקורן בלשון נכרית (שרביט, מרבד, אפריון וכדו'). כך גם בשפתינו - כל התפתחות של השפה והמצאת מילים חדשות היא מבורכת, והמילים מתקדשות.

ואם אינך מאמין, הרי לפניך דברי הרמב"ם על המשנה הראשונה במסכת תרומות (בקשר לשורש ת.ר.ם המצוי במשנה, שאינו מופיעו בתורה אלא שורש ר.ו.ם) :

"אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום מקשים עליו הבלשנים החדשים, ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, ואלו בלי ספק עבריים בארצם כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המלים. והיסוד הזה שאמרתי לך נכון מאד אצל המלומדים השלמים המדברים על הענינים הכלליים הכוללים כל הלשונות כולם. "

 

[מחבר]

צוריאל ידידי!

זה נכון מאד, שכל שפה מתפתחת עם הזמן, אולם תלוי מי מפתח את זה, וכשם שאי אפשר שיבוא נכרי ויפתח את לשון הקודש, כן אי אפשר שיבוא מין ואפיקורס ויתיימר לפתח אותו.
מלבד זאת, כמו שהבאתי לעיל מדברי הרמב"ן והשל"ה הקדוש, הרי שלא מדובר בשפה ככל השפות, מדובר בלשון הקודש, שכל מילה ומילה שבו שרשה בעולמות העליונים, ולא כל מי שרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. כאן הכללים משתנים, הרמב"ם שהבאת מתייחס על השינויים שעשו חז"ל הקדושים שהם ידעו את הסודות העליונים הטמונים בלשון, ולכן הלשון שבו הם השתמשו גם מקודש בעינינו, אולם המילים שהוסיפו, סילפו, ושינו אותם "מחדשי השפה" אינם מקודשים בעינינו כלל וכלל, (בעינינו, הכוונה לחרדים, שכן אינני יודע מה דעתם של המזרחיים, אולי בעיניהם חז"ל ולהבדיל בן יהודה נמצאים באותה דרגה ח"ו, אני מקווה מאד שלא...).

כל הדברים האלה, כבר כתבתי במפורש לעיל, וכמובן שלא נאמרו מלבי, את הכל הבאתי ממקורות שמוכיחים שכן היה דעת חכמי ישראל זצ"ל, וכך תראה גם בקונטרס שאני שולח אליך בעז"ה לכתובת ששלחת אלי, ואז נדבר הלאה..

 

[gabizon1]

צוריאל ידידי!

זה נכון מאד, שכל שפה מתפתחת עם הזמן, אולם תלוי מי מפתח את זה, וכשם שאי אפשר שיבוא נכרי ויפתח את לשון הקודש, כן אי אפשר שיבוא מין ואפיקורס ויתיימר לפתח אותו.
מלבד זאת, כמו שהבאתי לעיל מדברי הרמב"ן והשל"ה הקדוש, הרי שלא מדובר בשפה ככל השפות, מדובר בלשון הקודש, שכל מילה ומילה שבו שרשה בעולמות העליונים, ולא כל מי שרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. כאן הכללים משתנים, הרמב"ם שהבאת מתייחס על השינויים שעשו חז"ל הקדושים שהם ידעו את הסודות העליונים הטמונים בלשון, ולכן הלשון שבו הם השתמשו גם מקודש בעינינו, אולם המילים שהוסיפו, סילפו, ושינו אותם "מחדשי השפה" אינם מקודשים בעינינו כלל וכלל, (בעינינו, הכוונה לחרדים, שכן אינני יודע מה דעתם של המזרחיים, אולי בעיניהם חז"ל ולהבדיל בן יהודה נמצאים באותה דרגה ח"ו, אני מקווה מאד שלא...).

כל הדברים האלה, כבר כתבתי במפורש לעיל, וכמובן שלא נאמרו מלבי, את הכל הבאתי ממקורות שמוכיחים שכן היה דעת חכמי ישראל זצ"ל, וכך תראה גם בקונטרס שאני שולח אליך בעז"ה לכתובת ששלחת אלי, ואז נדבר הלאה..

מחל לי ידידי, אבל אני כופר בדבריך. מי אמר (אשמח למקורות) שדווקא השינויים שחז"ל קבעו לשפה הם אלו שראויים להיכנס, ואילו מה שהושרש בעם אינו ראוי לבוא בקהל? הרי תסכים איתי שאת המילה אפריון הלקוחה כידוע מהיוונית, חז"ל לא המציאו. האם הם ראו ברוח קדשם שאכן מילה זו מכוונת בדיוק ל'שורשה בעולמות העליונים' ולכן קיבלו אותה בקהל? זו הרי בדיחה. פשוט לא היתה מקבילה למילה הזאת בעברית, ולכן חז"ל השתמשו בה בעברית, ומתוך שהשתמשו בה, קידשוה.

המציאות מתחדשת, ועמה גם השפה. איך נקרא בעברית למיקרוגל, מיסרון, טלפון ומחשב? הרי תסכים איתי שמילים אלו אינן כתובות בתנ"ך, ואם כך לעולם לא נוכל לדעת מה 'שורשם בעולמות העליונים', ולכן לא נוכל לקרוא להם בעברית? לא ייתכן. ברגע שמילה הושרשה בעברית, היא קודשה ע"י העם היהודי. ולכן גם השם ליאור - הוא שם עברי, כי העם היהודי קיבל את השימוש בו ובמשמעותו, והוא מורכב מהלחם בסיסים עברי (לי-אור) וזאת אף שלא נכתב בתנ"ך. תסכים איתי שלמעשה הוא הרבה יותר שם עברי מאשר בלומה, פרומה, שפרינצה או שיינה ('שלא שינו את שמם'...)

הקביעה, שכנראה קבעת מדעתך, שכל מילה בעברית אחוזה בעולמות עליונים, צריכה בירור. ידוע לי שהאותיות אחוזות בעולמות עליונים, ומלאכת צירוף האותיות היא היתה הקדשה שבעבודות הקודש, שרק בצלאל היה בקיא בה. אך המילים עצמן? מי אמר? נא הבא מקור לכך.

ב"ה, אנו אכן צריכים לשמוח שהלאומיות היהודית חוזרת אט-אט לאיתנה. אם לפני זמן לא רב היינו עם מפוזר ומפורד, ששפתו נשכחה ממנו, וכל מוסדות הלאום שלו בטלו (הסהנדרין, הנבואה, הכהונה, בית המקדש, בתי הדין), הרי שהיום אנו עדים לתחייתה המחודשת של האומה על אדמתה, ובראשה שפת הקודש המדוברת כלשון בני אדם, וכשפחתו של רבי בתקופתה. כשראשיתה מצער ואחריתה ישגא מאד. בב"א.

 

[מחבר]

צוריאל ידידי הנכבד!

אני רואה שאתה מתעקש להתחמק מדברים מפורשים שאני כותב, ואין לי אלא לחזור על מה שכתבתי בהודעה האחרונה שאתה מצטט בלי לקרוא, דהיינו:
כל הדברים האלה, כבר כתבתי במפורש לעיל, וכמובן שלא נאמרו מלבי, את הכל הבאתי ממקורות שמוכיחים שכן היה דעת חכמי ישראל זצ"ל, וכך תראה גם בקונטרס שאני שולח אליך בעז"ה לכתובת ששלחת אלי, ואז נדבר הלאה..

כמה אפשר להתחמק? הרי הבאתי לך כה הרבה מקורות, כמו דברי הרמב"ן והשל"ה שכותבים בפירוש שלשון הקודש שרשה בעולמות העליונים, וכי אין זה שפה כמו שאר השפות. ועוד ועוד.
אתה לא כופר בדבריי, אתה כופר באלו שאני מצטט בשמם..
ואגב, כתבת "אני כופר בדבריך" משמע שלדעתך מותר לכפור בדברי סתם יהודי מן השורה, וזה לא נחשב כמו דברי חז"ל שאסור לכפור בהם, אם כן, אתה בעצמך קובע שיהודי מן השורה לא נמצא באותה דרגה של חז"ל, אז תבין שהוא הדין בעברית, אנחנו אמורים לקבל את דברי חז"ל באמונה, אולם את דברי סתם יהודי מן השורה איננו חייבים לקבל..
ולכן, אם לך מותר לכפור בדבריי, הרי שגם לי מותר לכפור בדברי מחדשי השפה, ואני לא חייב לקבל את המילים שהם ויוצאי חלציהם יצרו או סילפו, או שהביאו משפות זרות.

שאר הדברים שכתבת אכן ראויים לתגובה, אבל כמו שכתבתי לך מזמן, אני רוצה להתמקד בנושא של האשכול, ולא להיגרר לנושאים אחרים, כמו הציונות והלאומיות, או שמות בני אדם, שזה נושא רחב בפני עצמו, וכיו"ב.