איך להיות אמא יותר אוהבת?

[מלפפון]

גם אם לא מתנצלים, צריך לעשות מעשה ולשנות.
אם כל יום צריך להתנצל, סימן שחייב לעשות שינוי.
זה אומר שההתנהלות הכללית חייבת שדרוג כדי לא להתנצל עליה.

אי אפשר להיות אמא מושלמת, ויש נפילות.
אבל הן נפילות מתוך מצב קיים טוב, ולא השגרה בעצמה.

כשקלטתי שאם אני לא ישנה צהרים, אני צריכה בערב להתנצל,
אמרתי לעצמי שזו מצוה עבורי לישון בצהרים.
מאז אני מקפידה על המצוה הזו,
והילדים שלי חוטפים פחות עצבים.
יש לי עוד כמה מצוות שאימצתי לי כדי לא ליפול במצב העמוס שאני נמצאת בו.
למשל בענייני בישולים אפיה וקניות.
ובענייני החובות שלי לחברה סביבי, כמה אני צריכה להשתתף בשמחות כשזה בא על חשבון הכח שלי בבית וגורם לי לעצבים.

אי אפשר להיות מושלמים, אבל חייבים לשאוף לפחות להיות על השביל הנכון.

 

[רוח סערה]

אי אפשר להיות מושלמים, אבל חייבים לשאוף לפחות להיות על השביל הנכון.

שאיפות לא חסר.
אני כל כך מלאת שאיפות, ולמרות הדרבון שהן אמורות להעניק בעבודה על המידות, מסתבר שהן יותר מייאשות ומקרקעות מאשר דוחפות.
שינויים? ערכתי כבר מליון ואחד שינויים, ולא עזר משמעותית.
אז עכשיו אני מנסה לעבוד יותר על ההתייחסות לדברים, ולכן התחברתי לגישה הזו:
- ניסית? ראית שלא עזר? אז יאללה, תתקדמי, תתמקדי בנשיקות והחיבוקים והמחמאות שהילדים כן מקבלים ברגעים שאת לא עצבנית.
- תשלימי עם זה שמשמיים "העניקו" לילדים שלך נסיון כזה, וגם אם זה בזיון בשבילך, כי לא כך תכננת את חייך, תמשיכי הלאה ותקבלי רצון ה' באהבה.
- תפסיקי להתנצל, הרבה יותר טוב להם להרגיש שהחיים שלהם נורמליים ולהתמקד ברגעי הכיף והאושר, אל תמרקרי להם את הרגעים הקשים.
- יש הרבה ילדים ש"עוברים" את אותן סיטואציות, הילדים שלך ב"חברה טובה", וממילא, גם עתידם לא יהיה גרוע כפי שאת צופה.

לדעתי נשים במצב של ייאוש, שניסו הכל, בחוסר הצלחה והן לא סתם אדישות למצב.
החיזוקים האלה ואחרים הם הדרך שלהן החוצה, ואולי הדרך היחידה.
(קצת מניסיון עבר, והרבה מתוך תקווה).

 

[מלפפון]

לדעתי נשים במצב של ייאוש, שניסו הכל, בחוסר הצלחה והן לא סתם אדישות למצב.
החיזוקים האלה ואחרים הם הדרך שלהן החוצה, ואולי הדרך היחידה.

צודקת.

אישית, אני לא מנסה דברים שאני לא יכולה לעמוד בהם, לכן משנה את הסיטואציה גם מבחוץ.
ואני איתך.
החלטתי שחשוב לי מאד שהילדים שלי יגדלו ברוגע, עם כמה שפחות צעקות (ובלי ארס בכלל),
לכן אני מנווטת לזה, ומכשירה את השטח. (ישנה צהרים, לא משתגעת בשביל להיות ספצ'ית וכו),
ונופלת מדי פעם,
ואומרת דברים שמתחרטת עליהם, זה קורה.
ואני משתדלת לא ליפול עמוק בהלקאה עצמית (שזו גם נפילה), אלא להסתכל קדימה.
ולשפר.
כי המטרה היא שרוב הימים יעברו מתוך נחת ושקט,
ואני פשוט מנסה לגרום לזה לקרות בכל דרך.
גם אם זה אומר לשלוח ילד טעון, לשבת לסבתא כדי שיקבל שם צומי.

ונראה לי שאת עושה את אותו דבר. לא?

 

[אסתי-בראון]

אני חושבת שזה לא טוב לילד לשמוע יותר מידי התנצלויות.
להשאיר את זה להזדמנויות מאד מאד נדירות.
כשזה חלק מהשגרה, זה מאבד את כל האפקט, ולא רק זה אלא שגם נחלשת הסמכות בבית.
וצריך שתהיה סמכות בבית שמקנה תחושת ביטחון, הגנה ויציבות. ילד רוצה הורים שאפשר להישען עליהם והורים מתנצלים לא מספקים את הצרכים הבסיסיים הללו.
התנצלויות מרובות גם משדרות לילדים לגיטימציה פחות לעבוד ולהיכנע לדחפים. והרי אחר כך נתנצל ויהיו חייבים לסלוח לנו.
וסמכות לא מקנים בצעקות. הורים צועקים בדרך כלל הם ההורים הפחות סמכותיים.
גם אני, כשאני לפעמים צועקת, אני מרגישה בברור שזה מחוסר שליטה.
ודווקא כשאני שולטת במצב, אני לא צריכה לצעוק כדי לשכנע את ה'פיקודים' שלי להבין שהם היו לא בסדר.

שאיפות לבד לא מעניקות שום דרבון. שטויות.
שאיפות, ביחד עם צעדים מעשיים לשינוי שלוקחים אותם לאט לאט לאט לאט לאט. (ולא מספיק פעמים כתבתי את המילה לאט.)
ומתוך הכרות מלאה עם הכוחות והיכולות ולעומת זאת גם עם החולשות.
כך אפשר לגייס את היכולות לתהליך השינוי.
ואם לא נצפו שינויים, משמע שלא זאת הדרך, וצריך לחפש דרך אחרת.

- תשלימי עם זה שמשמיים "העניקו" לילדים שלך נסיון כזה, וגם אם זה בזיון בשבילך, כי לא כך תכננת את חייך, תמשיכי הלאה ותקבלי רצון ה' באהבה.

מהמשפט הזה אני קצת חוששת.
הגבול בין לקבל את רצון ה' מתוך הכנעה לבין לא לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות ונמצא בידיים שלנו, גם אם באופן חלקי, הוא מאד דק.

 

[ערסל]

לא קשור להתנצל או לא, סתם נזכרתי בסיפור הבא:

יום שישי אחד לחוץ, הייתי לחוצה ועצבנית (לא על הילדים)
הבן שלי בן החמש ניגש אלי, ואמר לי:
"אני יודע עוד מעט את כבר תשמחי, עוד מעט שבת ואז את תמיד שמחה"

 

[חלוש]

וסמכות לא מקנים בצעקות. הורים צועקים בדרך כלל הם ההורים הפחות סמכותיים.
גם אני, כשאני לפעמים צועקת, אני מרגישה בברור שזה מחוסר שליטה.
ודווקא כשאני שולטת במצב, אני לא צריכה לצעוק כדי לשכנע את ה'פיקודים' שלי להבין שהם היו לא בסדר.

הייתי מדגישה,
כשהצעקות עוברות את ה"פעם ב.." הסמכות שלי כלפי הילדים מתרופפת!
אני רואה את זה בחוש!
ככל שאני צועקת פחות, אני שולטת עליהם יותר!
(סף הרגישות שלהם לטונים הגבוהים יורדת, ואת צריכה לעבור לשלב הבא של צרחות, איומים... וכן הלאה).
לשלוט על עצמי לא לצעוק, זה אינטרס שלי!
שבפעם ההיא שאני כן אצעק, זה יעבוד.

 

[חלוש]

אבל מדי יום, בשעות הלחוצות יוצא ממני כוח בלתי מוסבר שרק יורה חיצים לכל כיוון.

אם העצבים הם ברמה היומיומית, אולי יש דרך להפחית אותם?
לפעמים זה יושב על משהו. בדידות, לחץ כלכלי, או קושי נפשי אחר. שווה לטרוח ולפרק / למתן את הקושי, בשביל לגדל ילדים בריאים יותר.
אם העצבנות היא באופי, יש ויטמינים שיכולים לעזור, לדעתי כדאי לנסות.
במקביל, להוריד לחץ איפה שאפשר.

ניסית? ראית שלא עזר? אז יאללה, תתקדמי, תתמקדי בנשיקות והחיבוקים והמחמאות שהילדים כן מקבלים ברגעים שאת לא עצבנית.

חיבוקים ונשיקות הם חשובים, אבל בשביל לבנות ילד צריך בד בבד אמון וכבוד.
גם בזמנים רגועים וגם כשעצבניים, חייבים להקפיד על כבוד לילד.
ההתבטאויות כלפיו, היחס אליו והאור בו מעמידים אותו, גם אם הם לא נעימים, הם חייבים עדיין לשמור על הכבוד הבסיסי שלו כאדם עם נפש, רגש ועצמאות משלו.
אם הילד יתייג אותך במח שלו כ"אמא עצבנית" זה לא כל כך נורא, אבל ברגע שהעצבים חודרים לתוך המרחב האישי שלו זה יוצר נזק להתפתחות שלו.
בתוך מטווח הצעקות צריך לחדד את ההבחנה, עד כמה האמירה שלי שוללת את הילד.
כל צעקה באשר היא לא נעימה לילד, אבל כל עוד הוא לא נפגע אישית הוא יכול לסנן את העצבים החוצה ולהמשיך הלאה.
תצעקי, תתעצבני, אבל תקפידי על ה"איך".

ובהקשר לזה, לבדוק שיש בבית שמחה, במקביל לעצבנות.
בית שיש בו חוויות חיוביות, הנאה, זרימה, קבלה ושהאוירה הכללית בבית לא טעונה, הוא בית שבסופו של יום, גם עם העצבים והצעקות נחשב בית חיובי.

שאיפות לא חסר.
אני כל כך מלאת שאיפות, ולמרות הדרבון שהן אמורות להעניק בעבודה על המידות, מסתבר שהן יותר מייאשות ומקרקעות מאשר דוחפות.

את צודקת, שאיפות זה דבר שיכול להחליש. בשאיפות אנחנו רואים תוצאה גדולה, מרשימה ו- רחוקה.

אני לא שואפת. אני מקווה שילדי יצאו כמו שאני חולמת, ומשתדלת לעשות היום מה שאני כן יכולה, בלי קשר לתוצאות.
אם היום אני יכולה פעם אחת לומר מחמאה אחת, מעולה, לשחק עם הילד שלי משחק אחד- כפיים, להכין לו עוגה בהפתעה - אני נהדרת. (כל אחת מה שמתאים לה, כמובן)
ואם היום אין לי כח - גם את זה אני מקבלת.
אני בודקת את עצמי מה אני כן יכולה לעשות טיפה יותר טוב ומנסה לעשות.
בסופו של דבר מעשה ועוד מעשה מצטברים לחשבון גדול.

 

[רוח סערה]

מהמשפט הזה אני קצת חוששת.
הגבול בין לקבל את רצון ה' מתוך הכנעה לבין לא לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות ונמצא בידיים שלנו, גם אם באופן חלקי, הוא מאד דק.

לעיתים ההתחזקות הזו היא ה"לעשות" היחיד שמוציא מהביצה.
כמובן שנשים שאדישות למצב לא אמורות להגיד לעצמן דברים שכאלו.
זה יכול לחזק רק נשים שניסו כבר לעשות כל מה שבידיים שלהם.

אבל כל עוד הוא לא נפגע אישית הוא יכול לסנן את העצבים החוצה ולהמשיך הלאה.

במצבים מסויימים, אני נהנית לראות איך הילדים "לא שמים עליי" וממשיכים הלאה.
אם אחרי גערות הם יושבים מדוכדכים ונעלבים אני לוקחת את זה הרבה יותר קשה מאשר אם הם ממשיכים הלאה לצחוק ולשמוח, ואז אני יודעת שגם אם לא התבוננו ב"דברי המוסר", הם לפחות לא נפגעו, ואז אני מרוצה, גם אם זה מראה לי שהסמכות בבית "לא משהו".

 

[רוח סערה]

לדעתי, בסופו של דבר-
החכמה הגדולה היא "להיות בקיא בעבודת הרצוא והשוב" כמו שרבי נחמן מברסלב אומר.
גם במקרה הזה:
בזמן ה"רצוא"- כשאישהנמצאת במצב נפשי רגוע ושפיר, היא צריכה להזכיר לעצמה את חומרת העניין של לכעוס ולצעוק בבית. כי אז יש לה כוחות נפש להשתמש בדברים הנוקבים כמנוף לעלות ולהתעלות, ולקבל על עצמה קבלות טובות בנושא.
אך בתקופת ה"שוב"- כשאישה כולה "שבר כלי", ולא מאמינה בכוחות שלה לצאת מהבוץ, היא צריכה להעלים ממוחה את כל ה"אמיתות" שהיא יודעת ושמעה, ורק לשמח את עצמה עם המעט טוב שכן קיים אצלה.
רק ממקום של התבוננות בטוב, ומעט "אדישות" אפילו, היא תצליח למצוא כוחות נפש, ולעלות איתם. ובסופו של דבר, גם אם תהי אדישה לצורך העניין, כשהיא תמצא כוחות נפש ותרצה להשתפר, היא תדע טוב מאוד איך ומה לשפר.
וכמובן ש-2 הבחינות הללו יכולות ומצוי שתתקיימנה באותה אישה במצבים שונים.

 

[מלפפון]

כל מקרה לגופו.
אני חושבת שאין כללים גורפים.

יתכן שמה שטוב לאישה אחת באותו מצב, יהיה הרסני לאחרת.
אני סומכת על החוש האימהי. אם את מרגישה שזה מה שנכון לך, סימן שזה נכון.
במיוחד שכפי שאת אומרת את לא טיפוס מזניחן, אלא דווקא להפך.(וזה ניכר גם מהתגובות שלך).

 

[ינשופי]

ובענייני החובות שלי לחברה סביבי, כמה אני צריכה להשתתף בשמחות כשזה בא על חשבון הכח שלי בבית וגורם לי לעצבים.

אי אפשר להיות מושלמים, אבל חייבים לשאוף לפחות להיות על השביל הנכון.

בקשר לחובות לחברה- רציתי להתיעץ אתכן- אני עובדת במשרה מלאה עם תינוקת קטנטנה ובית מבורך ב"ה כשהגדולים הם בנים. ימי שישי הם זמן עבורי להשלים כל מיני מטלות שלא הגעתי אליהם במהלך השבוע (כמו:סידורים מחוץ לבית, גיהוץ וכו') וכמובן- להכין שבת. קשה לי מאוד בתקופה זו לארח!!! כי אין לי את הזמן להיות ערוכה לשבת לפחות שעתים לפני כדי לקבל אורחים (אפילו כשאשאר בתפריט הסטנדטי ולא אחרוג ממנו לטובת האורחים), אני יודעת שאם אעשה זאת זה יבוא ע"ח הילדים בלחץ ועצבים. מה עלי לעשות כשיש בקשה (או כמעט דרישה) להתארח מצד קרובי משפחה קרובים (במיוחד הורים)? זה שובר אותי ממש שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לכבד הורים כמו שצריך! מה דעתכן?

 

[OR_Design]

כמה שאלות שעוד נותרו לי:
א.איך אני יכולה להיות בטוחה שהצעקות שאתן מדווחות עליהן אינן לחישות לעומת שלי? (באיכות, בכמות, בווליום ובארסיות), ז"א, האם אני יכולה להתנחם בעובדה שכולן מתרגזות, על אף שלא שמעתי מעולם, ולא ביקרתי בבתים שלכן?
ב. מעניין אותי: יש כאן מישהי שההורים שלה היו מלחיצים ומבקרים וצועקים על בסיס יומי שיכולה לספר לנו איך היא רואה את זה היום?
ג. יש מישהי ששמרה על קשרים חזקים וטובים עם ההורים למרות העצבים בבית ויכולה להגיד בפה מלא שהם אפילו העניקו לה ממד חשוב ותועלתי?
ד. האם הילדים זוכרים הכל כשהם גדלים?
ה. האם כדאי להתנצל ולהסביר? או שבמעשה זה אני מכוונת את הפוקוס ומלבישה הגדרות על המציאות שהייתה יכולה להתקבל אצלם כטבעית אם לא הייתי מגדירה אותה בהגדרות וקוראת לה שמות ומונחים?

גם אני גדלתי בבית עם המון בעיות רציניות בשלום בית, והמון ביקורת כלפיי מאימי.

ה. האם, לגעתכן, יש קשר ישיר בין הדברים? הרי, הרבה "איכסה" מהבית הצלחתי להשיל מעליי עם השנים (יש לי שלום בית נפלא, לדעתי, למרות שהוריי חיו נורא ואיום עד שהתגרשו), אז למה המשקעים שנשארו ברגש יוצאים דווקא על הילדים?

כמה חלקי תשובות לשאלות שלך מהמבט שלי

א. לא הייתי מתנחמת בזה שאמהות אחרות כן צועקות על ילדיהן.
אם את מרגישה עם זה לא טוב את צריכה לתקן. ה"כולן" הזה לא אמור לנחם , ובטח שלא להוות דוגמא. בית אמור להתנהל בנינוחות וכדו' עד כמה שאפשר.

ב. יכולה להעיד שאני זוכרת. את האווירה הלחוצה והביקורתית מאד מאד בבית. הורה אחד אמנם , אבל אווירה יומיומית אפשר לומר. ברור שזה משפיע , בעיקר על גידול הילדים בתור אמא לאחר שנים. לא הייתי רוצה להעביר חוויות כאלו לילדים שלי , אבל לפעמים זה קורה בלי לשים לב.
נקודה למחשבה.

ג. שמרתי על קשר חזק וטוב למרות המתחים גם עם ההורה המלחיץ יותר אבל בגלל מצוות כיבוד הורים (ורחמים אולי?). בעתיד למדתי להעריך ולהבין את הקושי וממה זה נבע.
לא רואה בזה אחוז קטן אפילו של מימד חשוב ותועלתי. לגמרי לא.

ד. זוכרים , בעיקר מקרים 'חריגים' בשבילם. גם אם בשבילך הם יראו חסרי משמעות , בשבילם זה יכול להיות רגע בלתי נשכח בגלל בושה או כאב עמוק שהם חשו באותו רגע.

ה. כדאי מידי פעם , חשוב שלא תהיינה טעויות כל הזמן , וכדאי לפעמים לשבת עם הילד ולהסביר לו שקשה לך לא לכעוס וכו' ואת אוהבת אותו מאד , שתהיה שיחה כנה , את בהחלט יכולה לשתף אני חושבת. דווקא ההורה שהתנצל (מידי פעם) ראינו בזה גדולה וחובה לכבד.
הרבה הרבה פחות מההורה שבטוח בעצמו למרות שבשקט בלב הוא יודע שהוא טעה.
אני למדתי מזה הרבה לילדים שלי.

אני חושבת שהמשקעים עוברים לילדים כי שם את הכי "חופשיה" , שם הכי אפשר להיות את , וזה הרגעים (המתישים האלו) שהכי נוגעים לך עמוק עד שאין לך טיפת כח ושם את עלולה ליפול.
אם היינו מבינים כמה נשמה יש לילד , כמה נורא זה לפגוע בו או לדבר בחוסר כבוד, בדיוק כמו לבעל , הם בני אדם לכל דבר, זה היה שונה.
ההתמודדות עם ילדים היא הרבה יותר מאתגרת , מעייפת , מתישה , מאשר עם בעל.
ולדעתי - ולא רק לדעתי, אלא דווקא לאחר שיעור זוגי ששמעתי לאחרונה, האהבה שיש בין בעל אשתו , בגלל שהיא עמוקה וחזקה יותר , שם את הרבה יותר משקיעה. עוצרת את עצמך , מתגברת.
כך זה אמור להיות בכל אופן. יש לזה מקורות , לא זוכרת להביא לך.

אני רואה קשר ישיר לצורה שבה גדלים , לאיך שאנחנו מגדלים את הדור הבא.
גם אם במודל שלנו הדרך הזו שלילית , לפעמים בורחים לשם בלי שליטה.

מניסיון , אגב.
הלוואי שנצליח כולנו בע"ה.

 

[מלפפון]

כמו שצריך!

מי החליט לך שזה מה שנקרא: כמו שצריך?

 

[ינשופי]

מי החליט לך שזה מה שנקרא: כמו שצריך?

ואם זה הרצון שלהם?

 

[מלפפון]

ואם זה הרצון שלהם?

יש הלכות מפורטות וזו שאלה לרב.
אני לא רוצה לכתוב לך כאן הלכות, אבל אם זה גורם לך לקשיים משמעותיים, יתכן שזה לא מה שנדרש ממך.
כמובן לעשות את זה בצורה היפה ביותר, לומר כמה את רוצה שהם יבואו, אבל לא יכולה.
ואחרי שאלת רב שהסבירו לו את כלל הנתונים.

הניקית @גלבוע פעם הסבירה בפורום את הלכות כיבוד הורים בקטע הזה.

 

[ינשופי]

יש הלכות מפורטות וזו שאלה לרב.
אני לא רוצה לכתוב לך כאן הלכות, אבל אם זה גורם לך לקשיים משמעותיים, יתכן שזה לא מה שנדרש ממך.
כמובן לעשות את זה בצורה היפה ביותר, לומר כמה את רוצה שהם יבואו, אבל לא יכולה.
ואחרי שאלת רב שהסבירו לו את כלל הנתונים.

הניקית @גלבוע פעם הסבירה בפורום את הלכות כיבוד הורים בקטע הזה.

זה לא נראה לי כ"כ עניין הלכתי אלא יותר רגשי. אני כנראה צריכה להיות שלמה עם עצמי שכרגע אלו הנתונים, וזה קצת קשה לי.

 

[OR_Design]

בקשר לחובות לחברה- רציתי להתיעץ אתכן- אני עובדת במשרה מלאה עם תינוקת קטנטנה ובית מבורך ב"ה כשהגדולים הם בנים. ימי שישי הם זמן עבורי להשלים כל מיני מטלות שלא הגעתי אליהם במהלך השבוע (כמו:סידורים מחוץ לבית, גיהוץ וכו') וכמובן- להכין שבת. קשה לי מאוד בתקופה זו לארח!!! כי אין לי את הזמן להיות ערוכה לשבת לפחות שעתים לפני כדי לקבל אורחים (אפילו כשאשאר בתפריט הסטנדטי ולא אחרוג ממנו לטובת האורחים), אני יודעת שאם אעשה זאת זה יבוא ע"ח הילדים בלחץ ועצבים. מה עלי לעשות כשיש בקשה (או כמעט דרישה) להתארח מצד קרובי משפחה קרובים (במיוחד הורים)? זה שובר אותי ממש שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לכבד הורים כמו שצריך! מה דעתכן?

זה לא נקרא שאת לא מסוגלת לכבד הורים כמו שצריך.
מבינה אותך כל כך , אני למשל מאד אוהבת לארח אבל לאחרונה הרגשתי שזה ממוטט,
מלחיץ , וכמה שתתארגני מספיק מראש - גם עצם האירוח עצמו , הזמן הזה שיש לך אורחים והילדים מסתמא מתנהגים כמו כשיש אורחים וגורפים לעצמם הערות שלא בצדק,
לא שווה את זה.
וקבלתי אני ובעלי בתקופה הקרובה לא להזמין אף אחד מעצמינו פשוט כי זה לא מתאים.
החסד הוא קודם כל בבית, אח"כ מחוצה לו.
(אצלינו זה כבר התחיל להיות חברות שהזמינו לשבת ואז הזמנתי חזרה כי לא נעים , ועוד ועוד)
תעשי מה שהכי טוב לך ולבעלך. לבית שלך , לילדים שלך.
כשזה הורים , אני רמזתי. אם יש הורים בלי טקט זה כבר בעיה,
תמציאי סיבה אולי. לא יודעת. תתחמקי.
וכן תזמיני לעיתים מאד רחוקות , תתקשרי לעיתים קרובות , תשתפי בקושי שלך היומיומי וכמה שאת עמוסה ועייפה וכו' ותפצי על זה בדברים אחרים. אני חושבת שהם יבינו בסוף..

 

[OR_Design]

רוח סערה,
עוד נקודה שאני מרגישה שמאד חשובה בקשר לשאלות שהעלית אם יש משהו שלילי בצורת התנהגות שלך מול ילדייך בזמנים מסויימים.
אצלי אני רואה שהילדים מחקים את צורת הדיבור שלי מאד, דווקא זאת הפחות רגועה ואוהבת , ומעתיקים אותה לאחים האחרים שבבית.
לפעמים אני כ"כ נפגעת בשביל האח האחר , ואחכ אני אומרת לעצמי אבל רגע , זה בא ממני.
אני אתמול דיברתי בטון כזה וכזה. אנחנו מהווים דוגמא אישית לאיך שהם גדלים
(אומרת את זה יותר לעצמי )
אצלך זה לא משפיע? אצלי מאד.
וזה אצלי "מזכיר" קבוע למה אני צריכה להיות רגועה יותר.

 

[שישיה]

זה לא נראה לי כ"כ עניין הלכתי אלא יותר רגשי. אני כנראה צריכה להיות שלמה עם עצמי שכרגע אלו הנתונים, וזה קצת קשה לי.

מזדהה מאד.
אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזה קושי זמני. עוד כמה שנים יגדלו הילדים ויהיה קל יותר בהרבה תחומים ולארח זה אחד מהם.
לא יודעת מה הקשר שלך עם ההורים אבל אני חושבת שאפשר לנסות גם להם להסביר שזה קושי זמני של כמה שנים עד שהילדים יגדלו וכעת זה קשה מאד.

 

[ינשופי]

מזדהה מאד.
אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזה קושי זמני. עוד כמה שנים יגדלו הילדים ויהיה קל יותר בהרבה תחומים ולארח זה אחד מהם.
לא יודעת מה הקשר שלך עם ההורים אבל אני חושבת שאפשר לנסות גם להם להסביר שזה קושי זמני של כמה שנים עד שהילדים יגדלו וכעת זה קשה מאד.

זהו, שיש לי גדולים, אבל הם בנים, ועד שהבת תגדל עוד יזרמו מים רבים בירדן...