אני אוחזת את ההגה בין ידיי המזיעות, מנסה לייצבן למרות החלקלקות באזור.
מגרד לי בקצה האף.
ממש.
משאת נפשי כרגע היא לחכך את אצבעותי קלות באפי.
הייתי מוכנה למכור גם שלום עולמי תמורת הזכות לתת גירודון אחד פצפון בכיוון החוטם.
מנסה לקמט אותו קצת, אולי התחושה תעלם.
היא לא, רק מתגברת.
עיניה של המורה נעוצות בי, גורמות לפלגי מים לנטוף לתוך צווארוני.
נראה לי שחם לי, לא, בעצם קפוא לי, בעיקר באצבעות הידיים.
המזגן מכוון ישירות אליהן.
מותר להזיז אותו?
הכביש מתגלגל מתחתי, כל רכב המגיע בנתיב מולי הוא תאונה פוטנציאלית, מרגישה אופטימית מתמיד.
המורה מפטפטת משהו על איתותים וזכויות קדימה, אני מתלבטת אם היא מתכוונת אלי או מכריזה עובדות לחלל האוויר החנוק גם ככה, יותר מידי בושם.
למה היא שמה את הבושם הזה למען השם? יותר מידי מתקתקות בפחות מידי מטרים מרובעים.
כתפיי מזדקפות, אני אתפוס אומץ ואקח אחריות על החיים שלי! ידי נשלחת לעבר פתח יציאת המזגן, הרכב סוטה כמה מילימטרים ימינה, אני יכולה להתנגש במכוניות חונות!
טראח, שוברת את ההגה שמאלה, הצרחה של המורה מפלחת את אוזני ומזרימה בגופי אנדרנלין, או שמא זה המבט המבוהל של הנהג שבא ממול?
רגלי לוחצת בעוצמה על הברקס, שתינו עפות קדימה, מזל שאנחנו חגורות, בטיחות זה חשוב.
היא מיישרת את משקפי השמש תוך רטינה, "אמרתי לך שזה רחוב צר וצריך להאט, ומומלץ לא להרוג את כולנו בדרך".
אני מהנהנת בהתנצלות.
"תמשיכי ליסוע" מסמנת לי בידה, כנראה שמשחק עם מלאך המוות זה דבר שבשגרה עבור מורי נהיגה.
אני לוחצת שוב על הגז, מקפצת לי כמו עז הרים ממוצעת מעל הבמפרים, וישרה כמו סרגל של ילד בכיתה א' אחרי ששיחקו בו 'משוך בחבל'.
השיעור מסתיים לבסוף, כל גופי דואב, כתפיי תפוסות, אצבעותיי אדומות ממאמץ.
הטלפון שלי מצלצל, אני עונה.
"נו, איך היה השיעור?".
חיוך עולה על פני "נהדר, בצ'יק אני עוברת טסט".
כמובן שלא מתיימרת להגיע לקרסולי @הווה פשוט , אך הקטע נכתב בהשראת קטעיו המעודדים כל לומד נהיגה באשר הוא
הנושאים החמים
