קטע שכתבתי בנושא הזה:
אחד הביטויים שהרגשתי תמיד אי נוחות מולם, זה "מלח הארץ".
הביטוי "מלח הארץ" נותן לי תחושת זרות עמוקה.
אין לי בעיה שאנשים יהיו "מלח הארץ".
כן יש לי בעיה עם הגדרות, שבחים, תיוגים.
מאז שאני ילדה אני מרגישה שונה, זרה.
לא שייכת לעולם באמת, לא ראויה לשבח. כי אני זרה.
כשהתחברתי לרשתות החברתיות נוכחתי לראות שיש הרבה אנשים שמספרים שהם הרגישו כך כל חייהם.
זרים - אבל באמת.
שונים - כי הם שונים.
לא שייכים - כי החברה מקדשת את האחידות, ואפילו גם אנחנו, אלו שמרגישים שונים, מקדשים את האחידות!
ומי ששונה, מוצא את עצמו תודעתית בשולי החיים, בשולי הדרכים, נבזה, לא חלק מהחברה.
לפעמים זה שילוב של ביישנות, שוני, ליקוי או נכות, חרדה חברתית, רגשי נחיתות, גדילה במקום בו יש מצע ריגשי לא מספק ולא תואם, רגישות גבוהה ועוד...
אז אותם אנשים, ואני בתוכם, נפלנו עוד ועוד, מדחי לדחי, מנחיתות אחת לנחיתות אחרת.
זה לא נחמד.
אבל יש שם פוטנציאל של גדילה.
כי כשאתה מתחיל להיות מודע לעצמך, לכוחות שמנהלים אותך, אתה מתחיל לצחוק באמת מכל העולם הזה, אתה לא מאמין שעד היום חשבת שאתה לא שווה! אתה מתפלא למה היית צריך להיות בחרדה חברתית אם כולם כמותך, בני אנוש?!
אתה לא תופס למה היית צריך לחשוב שאתה פחות ממישהו.
הרי כולם בני אדם!
ולא, זה לא חשוב להיות עשיר או מאושר באופן חיצוני, אלא העבודה הפנימית היא החשובה.
ואת זה יכול לעשות העני וחסר האמצעים לא פחות מהעשיר.
ואפילו - העני יכול להגיע יותר למקום של חירות נפשית, עם עבודה מתאימה.
אז אחרי שאני מתחילה להתחבר למי שאני ולאהוב את עצמי, אני מוכנה להביט בעיניים על המושג "מלח הארץ", לא לפחד מהזרות שהמושג הזה מייצר לי.
אני מוכנה להעריך את כל באי עולם.
את אלו שנראים במקום גבוה.
ואת אלו שיש להם קירבת אלוקים,
את אלו שהם מוצלחים, יפים או עשירים, ואת אלו שיש להם יתרונות אחרים, כי מי שחסר, מי שנראה עני או מסכן, ה' קרוב אליו וזה יתרון ענק!
אז אחרי שאני מקבלת את עצמי ומוכנה לתת לעצמי מקום בעולם, לחפש את האמירה שלי ולאהוב ולקבל את עצמי, להיות בחמלה כלפי עצמי, אז אני מוכנה לאט לאט לשבור את החומות שיש בי, את תחושת הזרות והניכור.
כי כולנו אחד.
קל לשים לב שכל הבלאגן שקורה בעולם זה מאבק על שליטה, או שחרור שליטה.
האנשים הטובים אומרים: למה לנו לדבר? למה לנו לנסות לשנות משהו?
אז המלחמות בעולם הם בין האנשים שחושבים את עצמם.
אלו שלא חושבים את עצמם, נאבקים לשרוד.
אני חושבת העולם אידיאלי זה עולם בו אנשים כמוני יפסיקו לחשוב שהם לא שווים, שאין להם מה להציע לעולם.
המצב האידיאלי בעולם הוא, שכל האנשים הטובים, אלו שחושבים את עצמם לכלום, יתחילו למצוא את השאיפות שלהם.
יפסיקו לחשוב שהם לא צריכים לעשות כלום עם עצמם כי ממילא אף אחד לא מקשיב להם ולא יקשיב להם.
זה לא חשוב אם מקשיבים או לא, זו התנועה הזו בנפש, שיוצרת תנועה גם בעולם. תנועה בה כל אחד מחליט שהוא יכול להפוך את העולם לטוב יותר. לא במשהו גדול, מספיק במחשבה.
להעז לחשוב, להעז לחפש את הטוב.
והטוב נמצא כשהנפש חשה בטוב.
הנושאים החמים
