איך מנקדים גדר הפרדה

[געוואלדיג]

מאמר מפורש עשה שבתך חול...
לא הבנתי דבריך, האם משום שברור ששבת קודש איננה סמיכות האם משום כך תיתכן צורה כזו?

 

[agav]

הצורות המקובלות הן מלות תואר מוצהרות (קדוש), פעלי מצב בצורת הבינוני (חכם, שלם) ותארים שנגזרו מצורת הבינוני בפועל, ביחוד צורת הפעול (חרוץ).

מלבד החריגים שהזכרת, לא מוכרת לי תופעה של שימוש בשמות עצם כשמות תואר. אולם ש''ת הופכות לעתים לש''ע בתוספת ה' הידיעה: החכם, המתמיד.

 

[אפכא מסתברא]

מאמר מפורש עשה שבתך חול...
לא הבנתי דבריך, האם משום שברור ששבת קודש איננה סמיכות האם משום כך תיתכן צורה כזו?

לא זו היתה כוונתי - חזרתי בי ממה שכתבתי "ברור ששבת קודש אינה סמיכות". במחשבה שניה מצאתי שזה לא כל כך ברור.

 

[agav]

שבת קודש איננה סמיכות מבחינת משמע, אבל מופיעה במבנה של סמיכות. מין סמיכות-דמה, בדומה ל'לשון הרע' שנזכר קודם.

 

[געוואלדיג]

לאגב, אנסה לדלות עוד דוגמאות לכך, הנה זה יצא ראשונה: השקיפה ממעון קדשך, כאן הוא אף מופיע בצורת נסמך, ואף על פי כן "קדשך" אינו כי אם תואר.
ובאמת תופעה זו מרובה אצל השרש קדש, שם קדשך הר קדשך ועוד.
בימי חרפי, פירש רש"י בימי קדמותי, ואולם ברור שלפי פירוש זה זקוקים לדייק לפי הענין ולומר שהכוונה "ביָמַי הקודמים", ולא בימי הקַדמות שלי. ומכאן שלמושג "ימים חרופים" נאמר "ימי חורף" שהיא צורה לא מקובלת, כי אין היא נכנסת בשום קטיגוריה שמנית (חורף, כאן, לא ייתכן שהוא מצב בינוני כמו שלא ייאמר כן על "קודם").

 

[געוואלדיג]

שבת קודש איננה סמיכות מבחינת משמע, אבל מופיעה במבנה של סמיכות. מין סמיכות-דמה, בדומה ל'לשון הרע' שנזכר קודם.

לְשׁוֹן הָרַע הוא סמיכות לכל דבר. סמיכות ל"מקור".
משמעות ביטוי זה אינה "לשון של רוע" או "הלשון הרעה", אלא "לשון שֶׁמַּרְעָה". - הרע כמו חִדְלוּ הָרֵעַ, והצר"י נחלף לפת"ח כמו רֹקַע הארץ.
ואני מקפיד לעולם לנקד הָרַע בפתח הרי"ש ולא בקמץ, שלא לקלקל את המשמעות.

 

[agav]

דוקא לגבי לשון הרע נתקלתי בגרסאות שונות. ולכל אחת צידוק משלה.

צורת מקור נוטה לשמר את הפתח הגנוב, כמו והצנע לכת.

באשר לסמיכות, ייתכן שאנו צריכים לרענן את התפיסות שלנו ולקבל כצורה תקינה גם סמיכויות על הדרך הרעיונית (שבת שיש לה שייכות לקודש, ימי החורף שלי - כתקופה מתוך מחזור חיים שלם, וכן על זה הדרך). אגב לא הבנתי מה בעייתך געוואלדיג עם צורת השם של ימי חרפי. מדוע צריך החורף לבוא בצורת הבינוני?

 

[געוואלדיג]

מצאתי לנחוץ להוסיף את ההבהרה האחרונה בדבריי עבור מי שעלול להתבלבל במבט ראשון בין המושג המדובר לבין חורף של עונות השנה. אבל נראה שדוקא את הבנת די טוב ובעבורך היתה מיותרת תוספת זו.

 

[ATUK]

בסיכומו של דבר, געוואלדיג אתה טוען, כי "לָשון הקודש" אינה סמיכות הרי אינה מנוקדת ע"פ כללי הסמיכות כ"לְשון הקודש" ולכן מדובר בש"ע ותוארו, כלומר יש לפרש את "קודש" כשם תואר למרות צורתה המעידה על ש"ע.
ואולי לקטגוריה הזאת שייכים גם "הנרות הקדושים"(?) של חנוכה: "...הנרות הללו קֹדש הם ....".

מעניין כי כל העניין הזה של ש"ע ותוארו בצורת סומך ונסמך מצטמצם לכמה מושגים: "לָשון/עַיִן הרע",' "לָשון אחר" וכו' ויש מהם פחות מהדוגמאות של שני שמות עצם ביחס של סומך ונסמך "רגיל".

לפי הרעיון, בעצם, כל נסמך הוא מין תואר שבא לתאר את הסומך, אפילו שהוא ש"ע בצורתו ובמשמעותו, הרי אין לגזור מרוב ש"הע שמות תואר. אך עכשיו ייאמר גם שבכל זאת אפשר, כמו במקרה של "בית - ביתי". "ביתי" כמו ב"אווירה ביתית", למשל. אמנם זה מתאפשר, אבל רק בשל רב משמעותה של המלה "בית" והנה כמה מהן: הבית מסמלת גם נוחיות, ביטחון, מולדת וכו'. המלה "בית", במשמעותה הפשוטה כמבנה, יכולה להפוך לשם תואר רק ע"י כך שהיא נסמכת לש"ע אותו היא באה לתאר. (כמו "עוגת הבית" של עלית. סתם ). וכעת נחשוב על המלה "עץ". נסו להפכה לשם תואר. "עצי"? לא מתקבל על הדע. במקום זה משתמשים ב"כמו עץ".

ונראה לי שעד כמה ששמות העצם יותר מופשטים ופחות מוחשיים, כך יש יותר אפשרות לגזור מהם שמות תואר.

מופשטים ו"חצי מופשטים":
גלות - גלותי, צפון - צפוני, מים - מימי וים -ימי (כנראה בשל התפיסה שהים/מים מורכב/ים מטיפות זעירות), אודם - אדום (בהבנת האנושית לא ניתן להחזיק את הצבע ביד ללא החפץ עליו צוייר או ללא הכלי הכיל אותו) , זדון - זדוני , טוּב - טוֹב, קושי - קשה, הר - הררי (דומה למקרה של המים), גשם - גשמי, אוויר - אווירי, שיער - שעיר (כמו המים) וכו'

כנגד המוחשיים:
כסא - ???, מדפסת - ????, אניה - ???, ספר - ????, נעל - ????, שוקולד - ????, מנורה - ???,

ספק מופשט, ספק מוחשי (או שטרם מצאתי להם הסבר):
נהר - ????
אמנם הנהר מורכב מהמיים (טיפות), אבל בהבנה האנושית החשוב בו גדותיו. אמנם הגדה ארוכה כאורך הנהר שלא רואים את סופו, אבל בתודעה הראשונית נהר מיועד לחצות אותו, ואת הגדה השנייה (בדרך כלל) ניתן לראות וגם להגיע אליו. לכן הנהר לא נתפס כמשהו חצי מופשט, אלא מוחשי כמו "הר" אחד שניתן לעלותו ולרדתו כמתוכנן (בניגוד הרבה הרים כבאזור הררי).

ואני סבור, כי הבעיה היא לא טכנית, הרי לשפה שום קושי ליצור שם תואר ממלאי הצורות הקיימות, אלא שההבנה האנושית של אותם הדוברים מונעת זאת תחת הכותרת "לא הגיוני" אבל מוצאת פתרון אחר בעזרת מבנה הסמיכות או דרכי הבעה אחרות:
"האדם הזה גדול כמו הר" = "הר אדם". (מעניין למה לא "אדם הר"? אם במקרה של "גדר הפרדה", ההפרדה תיארה את הגדר ואילו כאן האדם את ה"הר". מוזר.)

והיות ולא מכל ש"ע ניתן לגזור ש"ת, אבל מכל ש"ת כן ש"ע, נשאלת השאלה מה קדם למה? כנראה שמות העצם קדמו לשמות התאר.

ובנוגע למקרים כמו "עַיִן הרע", "לָשון הקדש" וכו', האם ניתן לומר שמדובר במבנה עתיק ימין
שהשתרש חזק בשפה טרם נקבעו כללי הסמיכות הידועים לנו? או שמא מדובר בשיבושי לשוני?

במחשבה שנייה. היש גם דוגמאות של מסורת ניקוד (בלשון חז"ל ובמקרא, כמובן) בהן לשם התואר המובהק נסמך שם עצם, עם או בלי יידוע? כגון: "בֵּית (הַ)גָּדוֹל", מבלי שהכוונה תהיה לביתו של מישהו שכינויו "גדול", אלא הכוונה לקומת הבית?