הסוד והיסוד זה ההרגשה של האמא:
אם היא הולכת מבריחה זה נחווה כנטישה ואם היא הולכת מתוך אמון ובמטרה לגדל את הילד זה נחווה כאהבה.
אני לא מסכימה.
אני כן מסכימה עם העקרון שבדברייך , שצריך להיות שם בשבילם אבל לא לעטוף.
נוכחות אוהבת אבל לא חונקת.
וזה בדיוק האמצע של להיות שם , ולא להחזיק, ולא להבהל כשבוכים .
לתת להם לחוות ולהתמודד בעולם בעצמם, אבל להיות שם לצידם זה קריטי.
אני לא חושבת שזה קשור לאמון, וכן , אני מבינה את הרוח והשיטה שבדברייך, ומכירה אותה לא מהיום.
אמון זה להאמין שהילד יוכל, ויתמודד.
ובאמת הילד יכול ומתמודד.
אבל השאלה היא מה קורה בנפש שלו, ואילו חוויות נחרטות בה.
וזה לא קשור לאמון , אלא לידיעה, אם אמא לא יודעת איזה נזק קורה לילד כשעוזבים אותו לבד, מאלף סיבות (אולי הרגש שלה מודחק, בגלל שיטות שמשכנעות , בגלל שהיא לא מודעת)
זה לא גורם שלא יהיה נזק.
אין מה לעשות. זו עובדה.
אם אמא לא יודעת שאם משאירים ילד בן כמה ימים נטוש בבית יתומים הוא מרגיש נטוש, זה לא עוזר.
בעובדה, שני שליש מתינוקות נטושים (נטושים ממש, בלי מגע) מתים עד גיל שנה.
וזה לא משנה מה האמא שלהם חושבת או מרגישה.
(וכן, בשיטה הספציפית שלך מתעלמים מזה).
אני גם מסכימה שאמא משדרת הרבה דברים במודע וגם בעיקר בתת מודע,
והכי חשוב מה שהיא מרגישה בתת מודע,
אבל בואי לא נתעלם מהמציאות - המעשים שלה חשובים לא פחות.
אי אפשר לאהוב את הילדים עד בלי די, וגם לא לדבר איתם , כי אני מאמינה שהם יתמודדו,
אי אפשר לאהוב אותם מכל הלב, וגם לתת להם לגדול לבד מ7 עד 12 בלילה,
אי אפשר לאהוב ממש ולתת להם לבכות ברצף שבוע
כלומר, אפשר , אבל אל תצפי שהילד פשוט ירגיש אהוב, מחובק והכל, כי אמא שלו האמינה בו.
כל שיטה קיצונית שמתנתקת מהמציאות , קצת מתחילה לרחף ולהזות.
גם פה התנתקנו, אמון זה חשוב, אמון זה מקסים , אבל אמון מגובה במעשים .
אם תאמיני שהילד שלך יודע לעוף, הוא לא יעוף אם אין לו כנפיים.
אם תאמיני שלא תהיינה לו טראומות ותיצרי אותן - הן תיגרמנה.
אפשר להתווכח אם לבכות לילה שלם או כמה לילות לבד גורם טראומות, אבל אם זה הנושא אני בטוחה שהוא נושא נחקר, ויש על זה מלא מידע ומחקרים.
אלא אם כן תטעני שכל האמהות במחקר היו להן נקיפות מצפון, ועזבו מבריחה ולא הרגישו שלמות עם עצמן. לא קונה את זה. זה כבר התעלמות מידע קיים.