שיתוף - לביקורת אלוקי

[הווה פשוט]

כְּשֶׁמַּלְאָכִים שָׁרוּ לְךָ
הָיָה גּוּפִי לָהֶם מֵיתָר
כְּשֶׁעַמִּים קָרְאוּ בִּשְׁמֶךָ
פִּי מֵאָחוֹר לֹא נוֹתַר

כְּשֶׁכּוֹכָב לְךָ הִשְׁתַּחֲוָה
כְּנוּעוֹת שָׁפְלוּ עֵינַי
כְּשֶׁשָּׁמַיִם קָפְאוּ מִגַּעֲרָתְךָ
כְּסִיד חָוְרוּ פָּנַי

כְּשֶׁלָּקַחְתָּ נְקַם אוֹיְבֶיךָ
גַּם יָדִי אָחֲזָה חֶרֶב
כְּשֶׁעָלוּ בָּאֵשׁ מִקְדָּשֶׁיךָ
בָּכִיתִי מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב

בְּהִתְקַדֵּשׁ לְךָ מוֹעֵד וְשַׁבָּת
הֵנַפְתִּי כּוֹס יַיִן אָדֹם
כְּשֶׁעַל כִּסְּאֲךָ הִגְבַּהְתָּ לָשֶׁבֶת
לְרַגְלֶיךָ הָיִיתִי הֲדוֹם

כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹפֵעַ אַהֲבָה
אֲזַי לִבִּי נִפְתַּח
גַּם כְּשֶׁתַּסְתִּיר פָּנֶיךָ
בְּךָ בַּחֹשֶׁךְ אֶבְטַח

אֶת פָּנֶיךָ בִּקַּשְׁתִּי יוֹם וָלֵיל
נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ שָׁפַכְתִּי
אֲבָל בַּיּוֹם בּוֹ הוֹשַׁטְתָּ יָד
.... הִתְמַהְמַהְתִּי

.

 

[AUVI]

חזק ואמתי!

 

[דיונון]

.... הִתְמַהְמַהְתִּי

פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה וגו'.
יפה מאד!
שתי הערות, תוכנית ותחבירית -
א.
סיבת החלוקה בין בתי השיר לשורה האחרונה נתונה לפרשנות סותרת - בהתחלה תליתי בחילוק בין מצוות 'חיצוניות' או רגשות שמתחבאים באיצטלא של מצוות, כמו תפילה ושירה, השתחויה, מלחמת קודש ובכיה, כוס יין והוויה להדום, לעומת תשובה אמיתית ושיבה אל ה' שאז באה ההתמהמהות שמלמדת על הכלל שלא היה אלא סיפוק דחפים ורצונות אישיים.
אבל כיון שישנן שם תחושות אמיתיות כמו -

כְּשֶׁשָּׁמַיִם קָפְאוּ מִגַּעֲרָתְךָ
כְּסִיד חָוְרוּ פָּנַי

אֶת פָּנֶיךָ בִּקַּשְׁתִּי יוֹם וָלֵיל
נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ שָׁפַכְתִּי

אז מסתבר יותר שהחלוקה היא אחרת, והרגשות אכן אמיתיים וטובים, אלא שהעצלות גוברת על הכל.
כך ש'להחוויר ולשפוך את הנפש ולקונן על המצב' האדם עושה בכנות, אבל כשזה דורש ממנו לזוז מהפוזיציה בה הוא נמצא - כאן הוא מתמהמה
ב.
לתכנים מסוג זה מתאימה כתיבה ברמה טכנית גבוהה יותר מכמה היבטים -
הן מצד המשלב,
הן מצד אחידות השדה הסמנטי שלא לתפוס מכל הבא ליד (לא כל זוג מילים שמתחרזות תורמות לשיר - להיפך!),
והן מצד טכניקת החריזה - חריזת 'א-ג ב-ד' צריכה להתעלות על עצמה כדי לצאת ממשבצת פזמוני הילדים. זה לא המקרה כאן ב"ה, אבל עדיין - טכניקת חריזה מורכבת יותר היתה מרימה את השיר הרבה יותר גבוה.

 

[הווה פשוט]

פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה וגו'.
יפה מאד!
שתי הערות, תוכנית ותחבירית -
א.
סיבת החלוקה בין בתי השיר לשורה האחרונה נתונה לפרשנות סותרת - בהתחלה תליתי בחילוק בין מצוות 'חיצוניות' או רגשות שמתחבאים באיצטלא של מצוות, כמו תפילה ושירה, השתחויה, מלחמת קודש ובכיה, כוס יין והוויה להדום, לעומת תשובה אמיתית ושיבה אל ה' שאז באה ההתמהמהות שמלמדת על הכלל שלא היה אלא סיפוק דחפים ורצונות אישיים.
אבל כיון שישנן שם תחושות אמיתיות כמו -


אז מסתבר יותר שהחלוקה היא אחרת, והרגשות אכן אמיתיים וטובים, אלא שהעצלות גוברת על הכל.
כך ש'להחוויר ולשפוך את הנפש ולקונן על המצב' האדם עושה בכנות, אבל כשזה דורש ממנו לזוז מהפוזיציה בה הוא נמצא - כאן הוא מתמהמה
ב.
לתכנים מסוג זה מתאימה כתיבה ברמה טכנית גבוהה יותר מכמה היבטים -
הן מצד המשלב,
הן מצד אחידות השדה הסמנטי שלא לתפוס מכל הבא ליד (לא כל זוג מילים שמתחרזות תורמות לשיר - להיפך!),
והן מצד טכניקת החריזה - חריזת 'א-ג ב-ד' צריכה להתעלות על עצמה כדי לצאת ממשבצת פזמוני הילדים. זה לא המקרה כאן ב"ה, אבל עדיין - טכניקת חריזה מורכבת יותר היתה מרימה את השיר הרבה יותר גבוה.

ואו כמה תשומת לב לחלטוריסט שכמוני.... תודה.
בהערה הראשונה צדקת כמובן.
ובשניה הפגנת מקצועיות שהיא הרבה מעבר לידע שלי, גם אני הרגשתי שהשיר זה לא זה אבל לא ידעתי איפה להניח את האצבע.
אני אשמח אם תוכל להסביר בקצרה
1. מה זה 'משלב'?
2. מהי "אחידות השדה הסמנטי" שנשמע מושג מתוך פיזיקה קוונטית
3. לא חרזתי אג בד, רק אב. פשוט חילקתי את השורות לשתים כי ככה אני אוהב.
4. מה זו טכניקת חריזה מורכבת, לדוגמא.

ואם תוכל להצביע על מקום ספציפי בשיר שיצא רע - אשמח.

תודה דיונון היקר, וכמובן שאם אין לך זמן וחשק להתייחס להנ"ל - תתעלם, אבין זאת לגמרי

 

[דיונון]

1. מה זה 'משלב'?

מתוך מילון אבניאון:
מִשְׁלָב
(בַּבַלשָנוּת השימוּשית) דרך הבעה שמשתמשים בה בנסיבות חברתיות מסוימות. בדרך כלל הדובר, או הכותב, ישתמש במשלב אחד בנסיבות רשמיות, כמו הרצאה או ריאיון, או מאמר ואילו בשיחה בקרב חברים או בני משפחה ישתמש במשלב אחר. המשלבים עשויים להיות שונים זה מזה באוצר המילים, במבנים התחביריים, ברמת ההקפדה על התקן ועוד.
במילים יותר פשוטות, זזה כמו שיש שפה של מוסכניקים, יש שפה שבה מדברים עם המנהלת של בית הספר, יש את השפה שמדברים עם פרופסור, ויש שפה שבה מדברים עם צולניקים וכו'. לכל אחד אוצר מילים שונה, שימוש במילים מסוימות, הגייה מסוימת וכו'.
בשירה יפה בדרך כלל המשלב הוא 'גבוה' ותנכי, לעומת שירה היתולית או מחאתית שבה המשלב יהיה עממי.

2. מהי "אחידות השדה הסמנטי" שנשמע מושג מתוך פיזיקה קוונטית

שוב אבניאון:
שָׂדֶה סֶמַנְטִי
קבוצה של מילים שיש להן מכנה משותף. השדות הן משני סוגים: האחד, שדות הבנויים על קשר מהותי, כגון משמעות קרובה או משותפת, והשני, שדות הבנויים על קשר אסוציאטיבי: בול - מכתב (דואר); ירוק - אדום (צבעים).
בשירה, כיון שהיא נוטה לערפול מצד אחד ומצד שני לקישוטיות וליופי - השימוש בשדה סמנטי אחד לכל השיר נותן רובד עמוק וקישוטי נוסף.
למשל, שיר שיעסוק בויתור והקרבה - שימוש מושכל בשדה הסמנטי של סיפור רחל ולאה יעבוד מצויין.

3. לא חרזתי אג בד, רק אב. פשוט חילקתי את השורות לשתים כי ככה אני אוהב.

פספסתי את זה.
בכולופן, זה ב-ד. כי שורות ארוכות מדי (מעל 10-12 הברות) מאבדות את מחזוריות הצליל החורז שבין שורה לשורה, וכל הקצב הולך לאיבוד. ההטעמה היא הכרח!

4. מה זו טכניקת חריזה מורכבת, לדוגמא.

נתפסתי על חם...
חיפשתי בין שירי שיר מחורז וגיליתי שצורת השירה האהובה עלי היא בכלל חריזה בין הבתים ולא בין שורות הבית עצמו.
בכל אופן מצאתי את אלו, שאלמנט החריזה בהם הוא פשוט אבל עם טוויסט קטן, מה שמוציא אותם מהאפרוריות הילדותית של א-ג ב-ד.

שיר - קבלוה באהבה

וְהָהָר עָשֵׁן סְנֶה בּוֹעֵר בְּאֵשׁ לוֹחֶשֶׁת לוֹחֶשֶׁת קְרַב אַל תִּירָא מִגֶּשֶׁת וְאֵיךְ אֶעֱלֶה בָּהָר וְאֵשׁ אֹכְלָה נְגֹעַ בְּקָצֵהוּ בְּלַהַט גַּחֲלָהּ רֹגַע הַיָּם הֶמְיַת גַּלָּיו לֵב וָעַיִן בִּי לוֹטֶשֶׁת מְתַח מִפְרָשׂ שׁוּט בִּי בֶּן יַבֶּשֶׁת וְאֵיךְ אַפְלִיג וּמַיִם לִי מָרָה...

www.prog.co.il

שיר - אסתר

"שמא על שקראתיו כלב?! שנאמר - 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כב, כא). חזרה וקראתו אריה. שנאמר 'הושיעני מפי אריה' (תהלים כב, כב)". - מגילה טו: עַל אַיֶּלֶת. לְעֵת כָּזֹאת הִגִּיעָה. פּוֹחֶדֶת, רוֹעֶדֶת. בְּלִבָּהּ מְיַחֶלֶת - אָנָּא הוֹשִׁיעָה, אֲבוּדָה וְאוֹבֶדֶת. בְּנַעַל...

www.prog.co.il

ואם תוכל להצביע על מקום ספציפי בשיר שיצא רע - אשמח.

זה -

בְּהִתְקַדֵּשׁ לְךָ מוֹעֵד וְשַׁבָּת
הֵנַפְתִּי כּוֹס יַיִן אָדֹם

חלילה לא 'רע' - אבל לטעמי פוגם, כדלהלן.
כל שאר הדימויים עוסקים ברעיונות פנימיים של הנשמה - הן תפילה ובכי והן נקמה ומלחמה. לעומתם 'קידוש על הכוס' הוא כמו להזכיר 'פדיון פטר חמור' כי זה מסתדר עם החרוז.
הנה הצעה:

בְּהִתְקַדֵּשׁ לְךָ מוֹעֵד וְשַׁבָּת
קיימתי זכור ושמור
כְּשאתוני הבכירה
פדיתי פטר חמור

והנה מאמר מוצלח ובסיסי שמומלץ לקרוא (הוא חלק 1 מתוך 2) https://www.prog.co.il/threads/מהו-שיר-ומהי-חריזה.507220/

תודה דיונון היקר, וכמובן שאם אין לך זמן וחשק להתייחס להנ"ל - תתעלם, אבין זאת לגמרי

אחחח... חבל שציינת את זה רק בסוף אחרי שכבר כתבתי הכל...

 

[ifatrosh]

בקיצור, @דיונון מתכוון שתכתוב פיוט. והרעיון הגדול של השיר מתאים לכך.
אישית, אהבתי את הפשטות.

אֶת פָּנֶיךָ בִּקַּשְׁתִּי יוֹם וָלֵיל
נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ שָׁפַכְתִּי
אֲבָל בַּיּוֹם בּוֹ הוֹשַׁטְתָּ יָד
.... הִתְמַהְמַהְתִּי

מדמיע ומרגש.

 

[דיונון]

בקיצור, @דיונון מתכוון שתכתוב פיוט.

לא פיוט, אלא משלב גבוה ומבנה מסודר ומחושב יותר.
פיוט מתאפיין בשיבוצים מהמקורות.
וגם אם בוחרים במשלב עממי ופשוט - אין סיבה שלא יהיה לו מבנה מתוכנן והגיוני (בכוונה לא כתבתי מרובע וסימטרי).

 

[הווה פשוט]

מתוך מילון אבניאון:
מִשְׁלָב
(בַּבַלשָנוּת השימוּשית) דרך הבעה שמשתמשים בה בנסיבות חברתיות מסוימות. בדרך כלל הדובר, או הכותב, ישתמש במשלב אחד בנסיבות רשמיות, כמו הרצאה או ריאיון, או מאמר ואילו בשיחה בקרב חברים או בני משפחה ישתמש במשלב אחר. המשלבים עשויים להיות שונים זה מזה באוצר המילים, במבנים התחביריים, ברמת ההקפדה על התקן ועוד.
במילים יותר פשוטות, זזה כמו שיש שפה של מוסכניקים, יש שפה שבה מדברים עם המנהלת של בית הספר, יש את השפה שמדברים עם פרופסור, ויש שפה שבה מדברים עם צולניקים וכו'. לכל אחד אוצר מילים שונה, שימוש במילים מסוימות, הגייה מסוימת וכו'.
בשירה יפה בדרך כלל המשלב הוא 'גבוה' ותנכי, לעומת שירה היתולית או מחאתית שבה המשלב יהיה עממי.

שוב אבניאון:
שָׂדֶה סֶמַנְטִי
קבוצה של מילים שיש להן מכנה משותף. השדות הן משני סוגים: האחד, שדות הבנויים על קשר מהותי, כגון משמעות קרובה או משותפת, והשני, שדות הבנויים על קשר אסוציאטיבי: בול - מכתב (דואר); ירוק - אדום (צבעים).
בשירה, כיון שהיא נוטה לערפול מצד אחד ומצד שני לקישוטיות וליופי - השימוש בשדה סמנטי אחד לכל השיר נותן רובד עמוק וקישוטי נוסף.
למשל, שיר שיעסוק בויתור והקרבה - שימוש מושכל בשדה הסמנטי של סיפור רחל ולאה יעבוד מצויין.

פספסתי את זה.
בכולופן, זה ב-ד. כי שורות ארוכות מדי (מעל 10-12 הברות) מאבדות את מחזוריות הצליל החורז שבין שורה לשורה, וכל הקצב הולך לאיבוד. ההטעמה היא הכרח!

נתפסתי על חם...
חיפשתי בין שירי שיר מחורז וגיליתי שצורת השירה האהובה עלי היא בכלל חריזה בין הבתים ולא בין שורות הבית עצמו.
בכל אופן מצאתי את אלו, שאלמנט החריזה בהם הוא פשוט אבל עם טוויסט קטן, מה שמוציא אותם מהאפרוריות הילדותית של א-ג ב-ד.

שיר - קבלוה באהבה

וְהָהָר עָשֵׁן סְנֶה בּוֹעֵר בְּאֵשׁ לוֹחֶשֶׁת לוֹחֶשֶׁת קְרַב אַל תִּירָא מִגֶּשֶׁת וְאֵיךְ אֶעֱלֶה בָּהָר וְאֵשׁ אֹכְלָה נְגֹעַ בְּקָצֵהוּ בְּלַהַט גַּחֲלָהּ רֹגַע הַיָּם הֶמְיַת גַּלָּיו לֵב וָעַיִן בִּי לוֹטֶשֶׁת מְתַח מִפְרָשׂ שׁוּט בִּי בֶּן יַבֶּשֶׁת וְאֵיךְ אַפְלִיג וּמַיִם לִי מָרָה...

www.prog.co.il

שיר - אסתר

"שמא על שקראתיו כלב?! שנאמר - 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כב, כא). חזרה וקראתו אריה. שנאמר 'הושיעני מפי אריה' (תהלים כב, כב)". - מגילה טו: עַל אַיֶּלֶת. לְעֵת כָּזֹאת הִגִּיעָה. פּוֹחֶדֶת, רוֹעֶדֶת. בְּלִבָּהּ מְיַחֶלֶת - אָנָּא הוֹשִׁיעָה, אֲבוּדָה וְאוֹבֶדֶת. בְּנַעַל...

www.prog.co.il

זה -

חלילה לא 'רע' - אבל לטעמי פוגם, כדלהלן.
כל שאר הדימויים עוסקים ברעיונות פנימיים של הנשמה - הן תפילה ובכי והן נקמה ומלחמה. לעומתם 'קידוש על הכוס' הוא כמו להזכיר 'פדיון פטר חמור' כי זה מסתדר עם החרוז.
הנה הצעה:



והנה מאמר מוצלח ובסיסי שמומלץ לקרוא (הוא חלק 1 מתוך 2) https://www.prog.co.il/threads/מהו-שיר-ומהי-חריזה.507220/


אחחח... חבל שציינת את זה רק בסוף אחרי שכבר כתבתי הכל...

תודה רבה
אוחח, עכשיו אצטרך להפעיל על עצמי הרבה טריקים פסיכולוגיים לביסוס בטחון העצמי בטרם אעז לכתוב עוד שיר...

 

[ר' יעקב ישראל]

תנסה רק קצת לשפר...
אבל תמשיך לרגש ולשמח אותנו עם דברים פרי עטך!
תהיה @הווה פשוט וספונטני...

 

[דיונון]

תודה רבה
אוחח, עכשיו אצטרך להפעיל על עצמי הרבה טריקים פסיכולוגיים לביסוס בטחון העצמי בטרם אעז לכתוב עוד שיר...

חלילה לך!
נתתי בקורת רק כי זה טוב ומוצלח כל כך.
משוער ששורר אינו במיתה (ערכין יא: )

 

[שימנלה]

מישהו שתה אקונומיקה היום? הברקתם!

 

[הווה פשוט]

חלילה לך!
נתתי בקורת רק כי זה טוב ומוצלח כל כך.
משוער ששורר אינו במיתה (ערכין יא: )

נהדר,

זה היה אחד הטריקים הפסיכולגיים - לסחוט מחמאה בדרך של פאסיב/אגרסיב

 

[דיונון]

נהדר,

זה היה אחד הטריקים הפסיכולגיים - לסחוט מחמאה בדרך של פאסיב/אגרסיב

בשביל זה שמתי מוקש נעל - ההמשך של הגמרא הוא 'אלא באזהרה'...