אתגר אל תכנסו לכאן!

[צביה ר.]

@רבקהנ כל כך יפה ונוגע ללב. תיאור אותנטי וחודר ומסר חשוב כל כך - לראות את הבנאדם שבתוך הקנקן...

רק לא הבנתי מה הקשר לשם האשכול

זה נושא שלכאורה יכול לעורר אמוציות ודעות לכאן ולכאן ואפי' אנטגוניזם אצל אנשים מסויימים.

אפשר רק לקוות שיום אחד יהיה קורס חובה בגולדיזם

אהבתי.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

@רבקהנ אחלה רעיון, לפתוח את האשכול הזה. להעלות דברים מעצבנים הלי לפחד- אמאלה.
ועוד יותר אחלה ביצוע. ממש מוצלח. אני לא מסכים איתו, עם הבחורציק, אבל לגמרי מבין אותו. חבל שזה לא עומד בכללי האתגר, זה היה יכול להיות היצירה הזוכה.

מצאתי שמישהו רוצה להיכנס לכאן.

אל תכנס לכאן! תגובה

הנה שלומי, בחור צעיר ומתמיד, ישב רכון על גמרא, ולמד בשקידה, ובמתיקות, שהוא שוכב למחצה על מקום הריק שלידו באוטובוס, אבל אז בתחנה האחרונה, עלתה נערה חילונית על האוטובוס, וחיפשה מקום ריק להתיישב, וכשהיא ראה את המקום הריק לידו, לא חשבה פעמיים והתיישבה בספונטנית לידו. שלומי נחרד, והזדעזע מעצם...

www.prog.co.il

 

[רבקהנ]

@רבקהנ כל כך יפה ונוגע ללב. תיאור אותנטי וחודר ומסר חשוב כל כך - לראות את הבנאדם שבתוך הקנקן...

תודה!!!

זה נושא שלכאורה יכול לעורר אמוציות ודעות לכאן ולכאן ואפי' אנטגוניזם אצל אנשים מסויימים.

בדיוק. הבנת אותי.

 

[רבקהנ]

@רבקהנ אחלה רעיון, לפתוח את האשכול הזה. להעלות דברים מעצבנים הלי לפחד- אמאלה

ואבאלה. כאן זה המקום.

ועוד יותר אחלה ביצוע. ממש מוצלח. אני לא מסכים איתו, עם הבחורציק, אבל לגמרי מבין אותו. חבל שזה לא עומד בכללי האתגר, זה היה יכול להיות היצירה הזוכה.

תודה על זה! אני שמחה לראות שמתחברים גם בלי להסכים. זאת היתה המטרה..

מצאתי שמישהו רוצה להיכננס לכאן.

אל תכנס לכאן! תגובה

הנה שלומי, בחור צעיר ומתמיד, ישב רכון על גמרא, ולמד בשקידה, ובמתיקות, שהוא שוכב למחצה על מקום הריק שלידו באוטובוס, אבל אז בתחנה האחרונה, עלתה נערה חילונית על האוטובוס, וחיפשה מקום ריק להתיישב, וכשהיא ראה את המקום הריק לידו, לא חשבה פעמיים והתיישבה בספונטנית לידו. שלומי נחרד, והזדעזע מעצם...

www.prog.co.il

מעניין, עוברת לקרוא.

 

[ח.ד. וחלק]

מצאתי שמישהו רוצה להיכנס לכאן.

אל תכנס לכאן! תגובה

הנה שלומי, בחור צעיר ומתמיד, ישב רכון על גמרא, ולמד בשקידה, ובמתיקות, שהוא שוכב למחצה על מקום הריק שלידו באוטובוס, אבל אז בתחנה האחרונה, עלתה נערה חילונית על האוטובוס, וחיפשה מקום ריק להתיישב, וכשהיא ראה את המקום הריק לידו, לא חשבה פעמיים והתיישבה בספונטנית לידו. שלומי נחרד, והזדעזע מעצם...

www.prog.co.il

מעניין, הנושא נעלם ברוח.

 

[ר' יעקב ישראל]

מעניין, הנושא נעלם ברוח.

כפי המדיניות של ניהול הקהילה, שאין אפשרות להגיב לפוסטים שלא במסגרת הקהילה.

 

[מ. ש]

לגבי האתגר כבר ענתה לך @סבתא חביבה. זה לא מתאר מישהו שמתמודד אלא מישהו שחושב שהוא בחר סופית (כמובן שזה לא נכון מצד האמת), והקטע בעיקר מדבר על תגות הסביבה - המצוי לעומת הרצוי.

קטע כתיבה טוב בסוף אמור להנות את הקוראים. הם אמורים להזדהות עם הגיבור גם אם הוא הנבל בסיפור (או בן תועה במקרה הזה). עם כל זאת, יש נושאים שבהם אנשים נוטים לא להסכים לדעה או לביקורת שעוברת דרך המסר של הסיפור ולכן הם מסרבים להזדהות ולהתחבר.
אז כאן ביקשתי ליצור מרחב בו ניתן להעלות גם דברים שאולי יעצבנו מישהו או שהוא לא יאהב אותם ובכל אופן, יבחר להנות ולקבל.
אני לא משלה את עצמי שמי שנהנה הוא אחד כזה עם דעות מנוגדות לשלי (אם כן, אדרבה אשמח שישתף כאן שהצליח להנות) אבל גם אם זה יגרום למישהו לשנות את זווית החשיבה שלו רק בכמה מעלות או לתת לו חיזוק בכיוון שלו, זה יהיה שווה.

הסתכלות מעניינת...
חיכיתי לדברים הזויים יותר.

 

[מ. ש]

מצורף התחלה של סיפור (לא גמור, נתקע בדיוק מהסיבה נה"ל...), האם עובר או הזוי מדי?



"ילד דחף את חברו בגן השעשועים, הילד נחבל ואיבד את הכרתו, הציבור נקרא להתפלל על חיים בן צביה לרפו"ש"

הוא יצא מתחת הספה משאיר מאחוריו את העיתון, עד לשם זה הגיע. מה שקורה בגינת הלוחם 13 הגיע לעיתונים. אמא צדקה, ולא שהוא חשב אחרת.

נהיה לו חם פתאום, הוא נכנס לחדר הילדים. היה לו מאוורר צעצוע שקיבל פעם פעם, לפני שקרה הכל. באבות ובנים, כשפתח את המגירה שמע את תמר אחותו שואלת "איפה הסתרחת ככה? ירדת שוב לגינה?" בקול מקנטר כזה ומרגיז, הוא הסתובב ונתן לה בעיתה ישירה על הבטן, נעמי בהתה בו לרגע, הוא הסתכל עליה שאנן והסתובב שוב למגרה מחפש בדקדקנות יתר את מאוורר.

"אמאאאאא, " תמר צרחה מכאב , "נתי נתן לי בעיתה בבטן, הוא רוצה להרוג גם אותי, תגידי לוווו"

קול הפסיעות המהירות של אמא לחדר הילדים הקפיץ אותו באמת, אז הוא שם עצמו מחפש ביתר שאת במגירה, את מה בעצם הוא חיפש?

"נתי! דיי!" אמא צעקה באמת, "נמאס לי מזה כבר, די לאלימות הזאת, אלף פעמים אמרתי לא להחטיף בבטן!" אמא תפסה את כתפו ונענעה אותה חזק, "זה סכנת נפשות!"

הוא שחרר את כתפו בחוזקה מידיה ובמין אינסטינקט הגנה הודיע: "ואת גם אמרת לא להגזים."

הוא יצא מהחדר וטרק בהפגנתיות את הדלת אחריו.

שניה לא עברה וצרחות הסטריות תמלאו את חלל הבית.

לא היה לו כח לצרחות הוא רצה לברוח, חדר הילדים לא באופציה, הסלון לא מוגן מספיק, לגינה הוא כבר לא מעז לרדת, לאיפה יברח? חיפוש מהיר בבית העלה כפתרון את חדר שינה.

הוא לגמרי לא תכנן את מה שקרה בהמשך.

יללות נשמעו מלמטה, הוא הציץ בחלון, וראה מספר פרמדיקים מזנקים ורצים לעבר הבניין שלהם, לאחר מספר שניות דלת הבית שלהם נפתחה, והוא שמע ששואלים, "איפה הילד" יכל להיות שזה משטרה שבאה לעצור אותו?
הוא נתן זינוק לארון תליה וסגר אותו אחריו וסתם אוזניים חזק.


להעלות את ההמשך או שזה מוגזם?
כי שוב, אני רוצה לעורר הזדהות בילד מרות שזה על פניו נראה מעשה חמור ממש.

 

[מוז'יניקית]

@רבקהנ , אהבתי את היוזמה

מעלה גם כן קטע, שכתבתי בעקבות שיחה עם חברה. יכול להיות שהקטע מוגזם אפילו בשביל האשכול הזה, אשמח לשמוע את דעתכם.

ספוילר: הקטע.

תמיד היינו ילדי הפלא של המשפחה, ואף אחד לא חלק על כך.

"התאומים שלך צמד חמד, חיהל'ה. הם ירשו את הגאונות ממך ואת השנינות והחריפות מבני", הייתה סבתא מיטלמן מתמוגגת באוזניה של אמא, ואנחנו ממקומנו שמאחורי הדלת היינו מחייכים חיוך קונדסי ומטים אוזן להמשך השיחה, שלא אחרה לבוא. "אבל צריך לשים עליהם עין, חיה, שלא יפזלו החוצה בהמשך. הגאונות שלהם יכולה לפתות אותם לכל מני דברים לא טובים"

פה כבר צחקקנו מאחורי הדלת הסגורה, ילדים קטנים.

ואמא ביטלה את דבריה של סבתא במחי יד. "אם הם מספיק חכמים- והם מספיק חכמים, הם לא יפזלו החוצה. הם יראו כמה טובה ונכונה הדרך שלנו"

קימטנו אז את המצח בחוסר הבנה, ואחרי כמה דקות ישי לחש לי במבט מוטרד "היא מפחדת שנהיה חילונים בסוף".

והיינו אז רק בני 7, ולא הבנו על מה הן מדברות. אנחנו? עלולים להיות חילונים?!

וכמה מים עברו מאז בירדן, וכמה מושגים ודברים חדשים למדנו מאז.

הפעם הראשונה שבה היינו נועזים ממש היה כשהיינו בני 11 וישי הציע לי בשקט ללכת לספריה הלאומית.

"יש שם היכל קריאה ענקייייי וספרים מטורפים. ונוכל לבדוק שם מה שרצינו לדעת לגבי הניסוי של החתול של שרדיגר. אז את באה?"

לא חשבתי הרבה לפני שאמרתי 'כן'. ישי תמיד היה היצירתי יותר מבין שנינו והרעיונות שלו תמיד היו מלהיבים ומהנים, למרות שלפעמים ספגנו עונשים על רעיונות מוזרים כמו לבדוק מה קורה ללחם מעופש אחרי דקה במיקרוגל- האם העובש מושפע מזה? ומה יקרה למה שהיה פעם החסה והגבינה בלחם הנ"ל? רק לא לקחנו בחשבון איך המיקרוגל יושפע מזה.....

אז הלכנו, לא לפני שהבטחנו אחד לשני לא לגלות לאף אחד מה אנחנו עושים. והיה מעניין, אני חייבת לציין. מעניין מאוד.

מעניין כל כך עד שישי חזר לשם עשרות פעמים אחרי זה, איתי ובלעדיי.

ואני שתקתי. כי הבטחתי לו, כי נהניתי גם.

הוא מצא לו שם חבר מבוגר, אחד הספרנים הוותיקים, שאהב להשתעשע ולהנות מהחוכמה והשנינות שלו. יום אחד, באחד מן הפעמים בהם באתי איתו לספריה והחבר המבוגר ראה אותנו- הוא קרא לאדם נוסף, גבוה ומעט מאפיר, והם התחילו סתם לדבר איתנו. אבל שנינו זיהינו שהם בוחנים אותנו. ישי העיף אליי מבט מלא חשיבות עצמית ומעט גאווה ואני החזרתי לו מבט תוהה ומעט חרד.

"איפה אתם לומדים?" שאל החבר של החבר בלהיטות, והוציא את הטלפון החכם שלו.

"אנחנו לומדים במסגרות חרדיות, לא משהו מוכר" אמר ישי, ואני תפסתי לו ביד בבהלה.

"ישי, תפסיק! אחנו בכלל לא אמורים לדבר איתם!" פתאום אחזתי את הסיטואציה.

"הכל בסדר, תמר. הם לא יטרפו אותנו", הוא לחש לי באוזן, וסיפר לשני הגברים על החיידר שלו, על בית הספר שלי.

"אבל אם מישהו ידע ממה שהולך פה, ישי..." סיננתי בחשש, "לך לא יהיה ישיבה ולי לא סמינר"

והיינו כבר בני 13.

"אתה קולט איך הם מבוזבזים, עופר?! אני הולך לדבר עם ההורים שלהם!"

"לאאאאא!" צעקנו שתינו ביחד, והספרן צחק.

"לידור, הם לא מעוניינים שיערבו את ההורים שלהם. נדבר על זה אחר כך", בלי שהדוסים הקטנים יישמעו, חשבתי בארסיות.

היינו איתם בקשר עוד זמן קצר, ואז ישי החליט שהוא חוזר להיות ילד טוב וצדיק.

שמחתי בשבילו, בשבילי.

והוא התקבל לישיבה טובה, ואני לסמינר טוב.

אבל אז דברים התחילו לחרוק שוב. הוא פתאום היה יותר בבית מאשר בישיבה והחולצות שלו לא הריחו כמו סיגריות רגילות. את הגאונות שלו הוא הפנה להתחמקות זריזה מהבית או מהישיבה, תמרונים של אבא והמשגיח ובכללי לדברים מטופשים וחסרי תועלת.

היה לו מכשיר, ורק אני ידעתי מזה. ושתקתי. כי הוא השביע אותי לא לגלות, כי זה היה שובר אותו אם הייתי מגלה.

אבא ואמא היו הרוסים, כפי שהיה מצופה מהם, וסבתא מיטלמן לא הפסיקה לצקצק בלשונה.

יום אחד אבא קרא לי. "תמר, את הנפש הקרובה ביותר לישי. אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה- תדברי אתו, תעזרי לו לצאת מהבוץ אליו הוא נפל. הוא ילד טוב בסופו של דבר"

אז דיברתי אתו. יום אחד יצאנו לדבר בגינה חשוכה, ופתחנו את הכל. אמרתי לו שאני דואגת לו. שחבל עליו, שהוא באמת אחלה בחור ושיממש כבר את הכישורים והגאונות שלו. בסוף בכינו זה על כתפיו של זו והוא הבטיח שהוא יהיה בסדר, באמת.

יום אחרי זה המנהלת קראה לי ולאבא ואמא לשיחה, מורה ראתה אותי ואת ישי ביחד, הייתה בטוחה שהתקלקלתי.

_

הוא באמת תפס את עצמו, חזר לישיבה. אבל לא להרבה זמן.

כי הספרן המבוגר ההוא יצר אתו קשר, הציע לו מלגה מטורפת ללימודים גבוהים באוניברסיטה נחשבת. הוא שיתף אותי בהתלבטות, ואני לא עניתי. כי זה היה רגיש מדי, כי הוא היה צריך שאני פשוט אקשיב ולא אדבר.

הוא השלים בגרויות במהירות מדהימה, ואני עזרתי לו בלב לא שלם בכלל.

בסוף הוא הלך לאוניברסיטה העברית, והתחיל לימודי תואר ראשון בביולוגיה, בנוסף לקורסים אינטנסיביים במדעי המחשב ומדעי כדור הארץ.

אבא ואמא היו שבורים.

ילד החמד שלהם, זה שקטף מאיות בכל המקצועות והגמרא לא היוותה בפניו שום מכשול- הלך לרעות בשדות אחרים.

ואני המשכתי לשתוק.

הוא פרח פתאום, ויכולתי לראות את זה במוחש. הוא כבר לא גר בבית אלא עם כמה חברים בדירה קטנה ויפה, אבל נפגשנו לפחות פעם בשבוע, ודיברנו בטלפון כמעט כל יום.

כל פעם שדיברנו הוא תיאר לי את הלימודים המפרכים אך המספקים, על הקשיים ועל ההישגים המדהימים שלו.

והיינו אז רק בני 17.

ואז הגעתי לשלב בו הייתי צריכה לבחור מקצוע לי"ג- י"ד.

ישי הזמין אותי לדירה שלו לשוחח ולעזור לי לחשוב, הבטיח שהדירה ריקה ומסודרת והכל כשר למהדרין.

באתי אליו, בוחנת בהתעניינות את יצירות האמנות שלטענתו חבר שלו שעושה תואר באמנות יצר, את תערוכת הכלים המרשימה של כל כלי המיתר שאני מכירה ושלא בחדרו של החבר שעושה תואר במוזיקה ואת המעבדה הקטנה והמאובזרת היטב של ישי ושני חבריו שעושים תואר בביולוגיה.

"דירה יפה יש לכם", ציינתי והסתכלתי עליו. הוא היה פשוט שמח.

"יש לך במה לקנאות, אחותי", הוא אמר בקנטרנות, ופרצנו בצחוק משוחרר.

"ועכשיו ברצינות, תמר", התיישבנו במטבח הקטן והנעים שלהם, והוא מילא לשנינו צלחות ברנפלקס עם מעט חלב, כמו שתמיד אהבנו. "מה את מתכננת ללמוד?"

"אני לא יודעת, באמת. הגעתי לכאן כדי להתייעץ אתך".

"איתי?" הוא גיחך במרירות מסוימת, "עם הבחור המקולקל וה'פרך' שמתלבש כמו... ומדבר כמו... ולומד תרבות גויית?"

"אתה יכול להפסיק לדבר ככה על התאום שלי? אחרת יהיה לי עסק אישי אתך!" צחקקתי, "תפסיק לצותת לשיחות של אבא ואמא, בחור, תכיר כבר בערך עצמך".

"הכל בסדר, אני לא באמת לוקח ללב. את יודעת, ארגנתי קבוצה ללמוד דף יומי, עם חבר'ה מהאוניברסיטה", העיניים שלו ברקו פתאום.

"אני שמחה לשמוע, ישי", אמרתי בחיוך חם, מעריך.

"יש לי הצעה בשבילך", הוא חזר לנושא השיחה העיקרי. "מה דעתך לבוא ללמוד באוניברסיטה שלי? אני משיג לך מילגה בכלום, ואת תהיי מהמובילות, אני בטוח. תלמדי גם ביולוגיה, או פיזיקה, יותר מתאים לך. גם מדעי המחשב בול עלייך! תמר, בואי תלמדי אצלינו, את תצליחי פי כמה! בסמינר את לא מוציאה תואר, באמת חבל עלייך!" הוא היה להוט, ואני נרתעתי אחורה.

"אתה יודע מה אבא ואמא יעשו לי? תחשוב רגע איך הם ירגישו", נבהלתי מהזינוק המרוגש של הלב שלי כשחשבתי על ללכת לאוניברסיטה. "ובכלל, ישי, עם מי בדיוק אני אתחתן?"

הוא שתק.

"אפשר לשאול אותך משהו?" בקשתי בעדינות.

"בטח, כל מה שאת רוצה", הוא התנער מהקיפאון שאחז אותו.

"תגיד לי, באמת טוב לך? אתה מרגיש מסופק? אתה מרגיש שאתה ממצה את הכישרונות שלך? אתה לא מרגיש ריקני?" נשמתי נשימה עמוקה, "האם אתה מוצא ערכים נעלים בחברה בה אתה חי? אתה מרגיש שהיעוד שלך בעולם הוא פשוט להיום ביולוג-על עם אינספור תעודות ומשרה נחשקת?..."

"וואו, מבול של שאלות", הוא צחק, "אבל אני לא מפחד לענות, ויש לי תשובות להכל. בואי נתחיל: טוב לי. באמת טוב לי, ואת יכולה לראות את זה בעצמך. ויכול להיות שהיה לי יותר טוב אם הייתי עושה מסלול אחר, אבל אני לא חושב שאני רוצה לשנות משהו במצב הקיים. אני מרגיש מסופק מאוד, ומאז שהתחלנו את הקבוצה של הדף היומי אני מרגיש מסופק פי כמה. אני ממצה את הכשרונות שלי בצורה המיטבית ביותר, אני חושב, וגם על זה את יכולה להעיד. האם אני מרגיש ריקנות? כן, במידה מסויימת. אני עונה לך בכל הכנות- ישנם רגעים בהם אני יושב וחושב לעצמי- בחור, מה עשית לעצמך? איפה הילד הטוב והצדיק שהיית? וזה מחשבות שאי אפשר להגיד להם 'הכל בסדר מה שהיה היה' וזהו. אני עודדתי מאוד את פתיחת הקבוצה של הדף היומי, ואני גם הולך להרחיב את מערכת השיעורים. לדבר הבא אני עונה לך בנחרצות מוחלטת: אין ערכים בחברה החילונית. לא ערכים טובים, בכל אופן, ואני נזהר מאוד בכל הנוגע לאינטרקציות איתם. הייעוד שלי בעולם הוא להיות אני. ואני עדיין מחפש את ה'אני' המדוייק הזה.

"אני רוצה להגיד לך משהו בכנות- יש רגעים שאני תוהה האם אני לא מושפע מהסביבה ברמה שאני לא רוצה אותה, וגם אני תוהה לפעמים עם מי למען השם אני אתחתן בסוף. אבל בסופו של דבר, תמר, טוב לי"

והחיוך שלו הזה היה מאיר כל כך.

בסוף לא הגענו לידי מסקנה לגבי המקצוע העתידי שלי אבל הוא השאיר לי הרבה חומר למחשבה.

"אל תשכחי שאחרי הכל קפצת כיתה, אז יש לך שנה מיותרת על החשבון", הוא קרץ לי כשהוריד אותי מהיונדאי הקטנה שלו.

"מה שתאמר, אחי, יש לי המון מה לעשות בשנה המיותרת הזו!"

כשהגעתי הביתה אבא ואמא חיכו לי.

"איך היה אצל ישי?" שאלה אמא בחיוך חמוץ.

"מדהי... כלומר, ממש נחמד", התגמגמתי, מסמיקה. "אבל לא הגעתי למסקנה לגבי מקצוע".

"וטוב שכך", אמר אבא בשקט. "תמר, אנחנו מפחדים שהוא ישפיע עליך"

"לרעה?"

"וודאי שלרעה! רק מה, לטובה? החיים שלו נראים לך כל כך זוהרים ויפים מבחוץ, אבל מבפנים הכל ריק ורקוב, כמו מדבר שמם... אין לו משמעות ויעד אמיתי בחיים, והוא היחיד שיפסיד מזה בסופו של דבר"

ורציתי לומר להם שהוא יזם שיעור דף יומי בלב כל הטומאה של האוניברסיטה, שיהיה לו יעד ויש לו משמעות. אבל שתקתי.

"את מבינה, תמר?" חזר אבא בקול רך.

ורציתי לומר להם- אבל טוב לו.

 

[רבקהנ]

להעלות את ההמשך או שזה מוגזם?

יכול להיות שהקטע מוגזם אפילו בשביל האשכול הזה, אשמח לשמוע את דעתכם.

ואם זה מוגזם? זה לא משנה מה דעתי...

המטרה של האשכול היא לתת מרחב שאפשר לכתוב בו קטעים ספרותיים בלי לקבל ביקורת לא עניינית בגלל שבעיני מישהו הנושא לא מוצא חן. משוב ענייני / חיובי / ספרותי - מתקבל.

אז אפשר, מותר ורצוי להעז.

 

[רבקהנ]

ולביקורת עניינית
@מ. ש קטע עוצר נשימה (מלחץ, כן?). אם ניסית לגרום להזדהות עם הילד, לגמרי הצלחת. הלב יוצא אליו.
יש בקטע בעיות קטנות שאמורות להסתדר בעריכה פשוטה. דגמתי רק כמה מתוך הכל:

הוא יצא מתחת הספה

לא ברור, הוא קרא עיתון מתחת לספה?

הכל. באבות ובנים,

קודם פסיק ואז נקודה.

בעיתה

בעיטה

 

[רבקהנ]

@מוז'יניקית
אני מתאפקת ממש מלכתוב על התוכן עצמו (אלא אם כן כתבת את הקטע מתוך שאלה ואת רוצה לשמוע תשובה) אבל הסיפור עצמו כתוב בקלילות, למרות שהסגנון הוא סוג של story of my life, סקירה על כל החיים. אולי בגלל הסגנון הזה, סיימתי בהרגשה שזה רק תחילת הסיפור, יש להם עוד חיים שלמים לגדול ולהבין...
יש דברים ששמתי לב שהם כמעט מוטיבים: לא לספר להורים, הגיל הצעיר שהדברים קרו (וזה היה רק בגיל ...)
והדילמה מתוארת בצורה הכי טובה שיכולה להיות - מוחשית ואמיתית.

 

[מוז'יניקית]

אני מתאפקת ממש מלכתוב על התוכן עצמו (אלא אם כן כתבת את הקטע מתוך שאלה ואת רוצה לשמוע תשובה)

אשמח לשמוע אם יש לך מה לומר, ואני אחליט אם לקבל את זה זה לא רק הקטע עצמו- זה כל מה שהביא אותי לכתוב אותו...

סיימתי בהרגשה שזה רק תחילת הסיפור, יש להם עוד חיים שלמים לגדול ולהבין...

למען האמת זה מה שניסיתי להעביר- את הרגע הזה ומה ששניהם מרגישים בו- אבל בתור נקודת פתיחה, כי החוסר ודאות של האחרי זה הוא החלק החשוב ביותר, אותו העדפתי לתת לכל אחד לדמיין ולשער לטוב ולמוטב

וממש אהבתי את הקטע שלך- לא מנסה להחזיר את הבחורצ'יק בתשובה כמו שקורה המון בסיפורים מהסגנון הזה- הבאת אותו בשיא האותנטיות, והרגשות העכשווים היו נוגעים ללב.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

@מוז'יניקית כתיבה מטורפת. מותחת. לא עצרתי לרגע לקרוא. מחכה להמשך.

 

[מוז'יניקית]

@מוז'יניקית כתיבה מטורפת. מותחת. לא עצרתי לרגע לקרוא. מחכה להמשך.

תודה
אני לא יודעת אם יש המשך.וגם אם תיאורטית יש(ויש) אז אני חוששת שיהיה לי קשה מדי, רגשית, לכתוב אותו.

 

[רבקהנ]

אשמח לשמוע אם יש לך מה לומר, ואני אחליט אם לקבל את זה זה לא רק הקטע עצמו- זה כל מה שהביא אותי לכתוב אותו...

אבל אמרתי שבאשכול הזה לא ניתן הערות מהסוג הזה. למרות שאני לא רוצה לתת ביקורת אלא תשובה.. ובכל זאת.
אני רוצה שלכל אחד יהיה נעים להעלות את הכאבי בטן שלו בלי כוכביות.
אז אולי אני אענה לך בקטע משלי. זה דורש חשיבה איך להעביר את הרעיון בסיפור אבל אני חושבת על זה..
אי"ה

 

[פירי]

@רבקהנ , אהבתי את היוזמה

מעלה גם כן קטע, שכתבתי בעקבות שיחה עם חברה. יכול להיות שהקטע מוגזם אפילו בשביל האשכול הזה, אשמח לשמוע את דעתכם.

ספוילר: הקטע.

תמיד היינו ילדי הפלא של המשפחה, ואף אחד לא חלק על כך.

"התאומים שלך צמד חמד, חיהל'ה. הם ירשו את הגאונות ממך ואת השנינות והחריפות מבני", הייתה סבתא מיטלמן מתמוגגת באוזניה של אמא, ואנחנו ממקומנו שמאחורי הדלת היינו מחייכים חיוך קונדסי ומטים אוזן להמשך השיחה, שלא אחרה לבוא. "אבל צריך לשים עליהם עין, חיה, שלא יפזלו החוצה בהמשך. הגאונות שלהם יכולה לפתות אותם לכל מני דברים לא טובים"

פה כבר צחקקנו מאחורי הדלת הסגורה, ילדים קטנים.

ואמא ביטלה את דבריה של סבתא במחי יד. "אם הם מספיק חכמים- והם מספיק חכמים, הם לא יפזלו החוצה. הם יראו כמה טובה ונכונה הדרך שלנו"

קימטנו אז את המצח בחוסר הבנה, ואחרי כמה דקות ישי לחש לי במבט מוטרד "היא מפחדת שנהיה חילונים בסוף".

והיינו אז רק בני 7, ולא הבנו על מה הן מדברות. אנחנו? עלולים להיות חילונים?!

וכמה מים עברו מאז בירדן, וכמה מושגים ודברים חדשים למדנו מאז.

הפעם הראשונה שבה היינו נועזים ממש היה כשהיינו בני 11 וישי הציע לי בשקט ללכת לספריה הלאומית.

"יש שם היכל קריאה ענקייייי וספרים מטורפים. ונוכל לבדוק שם מה שרצינו לדעת לגבי הניסוי של החתול של שרדיגר. אז את באה?"

לא חשבתי הרבה לפני שאמרתי 'כן'. ישי תמיד היה היצירתי יותר מבין שנינו והרעיונות שלו תמיד היו מלהיבים ומהנים, למרות שלפעמים ספגנו עונשים על רעיונות מוזרים כמו לבדוק מה קורה ללחם מעופש אחרי דקה במיקרוגל- האם העובש מושפע מזה? ומה יקרה למה שהיה פעם החסה והגבינה בלחם הנ"ל? רק לא לקחנו בחשבון איך המיקרוגל יושפע מזה.....

אז הלכנו, לא לפני שהבטחנו אחד לשני לא לגלות לאף אחד מה אנחנו עושים. והיה מעניין, אני חייבת לציין. מעניין מאוד.

מעניין כל כך עד שישי חזר לשם עשרות פעמים אחרי זה, איתי ובלעדיי.

ואני שתקתי. כי הבטחתי לו, כי נהניתי גם.

הוא מצא לו שם חבר מבוגר, אחד הספרנים הוותיקים, שאהב להשתעשע ולהנות מהחוכמה והשנינות שלו. יום אחד, באחד מן הפעמים בהם באתי איתו לספריה והחבר המבוגר ראה אותנו- הוא קרא לאדם נוסף, גבוה ומעט מאפיר, והם התחילו סתם לדבר איתנו. אבל שנינו זיהינו שהם בוחנים אותנו. ישי העיף אליי מבט מלא חשיבות עצמית ומעט גאווה ואני החזרתי לו מבט תוהה ומעט חרד.

"איפה אתם לומדים?" שאל החבר של החבר בלהיטות, והוציא את הטלפון החכם שלו.

"אנחנו לומדים במסגרות חרדיות, לא משהו מוכר" אמר ישי, ואני תפסתי לו ביד בבהלה.

"ישי, תפסיק! אחנו בכלל לא אמורים לדבר איתם!" פתאום אחזתי את הסיטואציה.

"הכל בסדר, תמר. הם לא יטרפו אותנו", הוא לחש לי באוזן, וסיפר לשני הגברים על החיידר שלו, על בית הספר שלי.

"אבל אם מישהו ידע ממה שהולך פה, ישי..." סיננתי בחשש, "לך לא יהיה ישיבה ולי לא סמינר"

והיינו כבר בני 13.

"אתה קולט איך הם מבוזבזים, עופר?! אני הולך לדבר עם ההורים שלהם!"

"לאאאאא!" צעקנו שתינו ביחד, והספרן צחק.

"לידור, הם לא מעוניינים שיערבו את ההורים שלהם. נדבר על זה אחר כך", בלי שהדוסים הקטנים יישמעו, חשבתי בארסיות.

היינו איתם בקשר עוד זמן קצר, ואז ישי החליט שהוא חוזר להיות ילד טוב וצדיק.

שמחתי בשבילו, בשבילי.

והוא התקבל לישיבה טובה, ואני לסמינר טוב.

אבל אז דברים התחילו לחרוק שוב. הוא פתאום היה יותר בבית מאשר בישיבה והחולצות שלו לא הריחו כמו סיגריות רגילות. את הגאונות שלו הוא הפנה להתחמקות זריזה מהבית או מהישיבה, תמרונים של אבא והמשגיח ובכללי לדברים מטופשים וחסרי תועלת.

היה לו מכשיר, ורק אני ידעתי מזה. ושתקתי. כי הוא השביע אותי לא לגלות, כי זה היה שובר אותו אם הייתי מגלה.

אבא ואמא היו הרוסים, כפי שהיה מצופה מהם, וסבתא מיטלמן לא הפסיקה לצקצק בלשונה.

יום אחד אבא קרא לי. "תמר, את הנפש הקרובה ביותר לישי. אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה- תדברי אתו, תעזרי לו לצאת מהבוץ אליו הוא נפל. הוא ילד טוב בסופו של דבר"

אז דיברתי אתו. יום אחד יצאנו לדבר בגינה חשוכה, ופתחנו את הכל. אמרתי לו שאני דואגת לו. שחבל עליו, שהוא באמת אחלה בחור ושיממש כבר את הכישורים והגאונות שלו. בסוף בכינו זה על כתפיו של זו והוא הבטיח שהוא יהיה בסדר, באמת.

יום אחרי זה המנהלת קראה לי ולאבא ואמא לשיחה, מורה ראתה אותי ואת ישי ביחד, הייתה בטוחה שהתקלקלתי.

_

הוא באמת תפס את עצמו, חזר לישיבה. אבל לא להרבה זמן.

כי הספרן המבוגר ההוא יצר אתו קשר, הציע לו מלגה מטורפת ללימודים גבוהים באוניברסיטה נחשבת. הוא שיתף אותי בהתלבטות, ואני לא עניתי. כי זה היה רגיש מדי, כי הוא היה צריך שאני פשוט אקשיב ולא אדבר.

הוא השלים בגרויות במהירות מדהימה, ואני עזרתי לו בלב לא שלם בכלל.

בסוף הוא הלך לאוניברסיטה העברית, והתחיל לימודי תואר ראשון בביולוגיה, בנוסף לקורסים אינטנסיביים במדעי המחשב ומדעי כדור הארץ.

אבא ואמא היו שבורים.

ילד החמד שלהם, זה שקטף מאיות בכל המקצועות והגמרא לא היוותה בפניו שום מכשול- הלך לרעות בשדות אחרים.

ואני המשכתי לשתוק.

הוא פרח פתאום, ויכולתי לראות את זה במוחש. הוא כבר לא גר בבית אלא עם כמה חברים בדירה קטנה ויפה, אבל נפגשנו לפחות פעם בשבוע, ודיברנו בטלפון כמעט כל יום.

כל פעם שדיברנו הוא תיאר לי את הלימודים המפרכים אך המספקים, על הקשיים ועל ההישגים המדהימים שלו.

והיינו אז רק בני 17.

ואז הגעתי לשלב בו הייתי צריכה לבחור מקצוע לי"ג- י"ד.

ישי הזמין אותי לדירה שלו לשוחח ולעזור לי לחשוב, הבטיח שהדירה ריקה ומסודרת והכל כשר למהדרין.

באתי אליו, בוחנת בהתעניינות את יצירות האמנות שלטענתו חבר שלו שעושה תואר באמנות יצר, את תערוכת הכלים המרשימה של כל כלי המיתר שאני מכירה ושלא בחדרו של החבר שעושה תואר במוזיקה ואת המעבדה הקטנה והמאובזרת היטב של ישי ושני חבריו שעושים תואר בביולוגיה.

"דירה יפה יש לכם", ציינתי והסתכלתי עליו. הוא היה פשוט שמח.

"יש לך במה לקנאות, אחותי", הוא אמר בקנטרנות, ופרצנו בצחוק משוחרר.

"ועכשיו ברצינות, תמר", התיישבנו במטבח הקטן והנעים שלהם, והוא מילא לשנינו צלחות ברנפלקס עם מעט חלב, כמו שתמיד אהבנו. "מה את מתכננת ללמוד?"

"אני לא יודעת, באמת. הגעתי לכאן כדי להתייעץ אתך".

"איתי?" הוא גיחך במרירות מסוימת, "עם הבחור המקולקל וה'פרך' שמתלבש כמו... ומדבר כמו... ולומד תרבות גויית?"

"אתה יכול להפסיק לדבר ככה על התאום שלי? אחרת יהיה לי עסק אישי אתך!" צחקקתי, "תפסיק לצותת לשיחות של אבא ואמא, בחור, תכיר כבר בערך עצמך".

"הכל בסדר, אני לא באמת לוקח ללב. את יודעת, ארגנתי קבוצה ללמוד דף יומי, עם חבר'ה מהאוניברסיטה", העיניים שלו ברקו פתאום.

"אני שמחה לשמוע, ישי", אמרתי בחיוך חם, מעריך.

"יש לי הצעה בשבילך", הוא חזר לנושא השיחה העיקרי. "מה דעתך לבוא ללמוד באוניברסיטה שלי? אני משיג לך מילגה בכלום, ואת תהיי מהמובילות, אני בטוח. תלמדי גם ביולוגיה, או פיזיקה, יותר מתאים לך. גם מדעי המחשב בול עלייך! תמר, בואי תלמדי אצלינו, את תצליחי פי כמה! בסמינר את לא מוציאה תואר, באמת חבל עלייך!" הוא היה להוט, ואני נרתעתי אחורה.

"אתה יודע מה אבא ואמא יעשו לי? תחשוב רגע איך הם ירגישו", נבהלתי מהזינוק המרוגש של הלב שלי כשחשבתי על ללכת לאוניברסיטה. "ובכלל, ישי, עם מי בדיוק אני אתחתן?"

הוא שתק.

"אפשר לשאול אותך משהו?" בקשתי בעדינות.

"בטח, כל מה שאת רוצה", הוא התנער מהקיפאון שאחז אותו.

"תגיד לי, באמת טוב לך? אתה מרגיש מסופק? אתה מרגיש שאתה ממצה את הכישרונות שלך? אתה לא מרגיש ריקני?" נשמתי נשימה עמוקה, "האם אתה מוצא ערכים נעלים בחברה בה אתה חי? אתה מרגיש שהיעוד שלך בעולם הוא פשוט להיום ביולוג-על עם אינספור תעודות ומשרה נחשקת?..."

"וואו, מבול של שאלות", הוא צחק, "אבל אני לא מפחד לענות, ויש לי תשובות להכל. בואי נתחיל: טוב לי. באמת טוב לי, ואת יכולה לראות את זה בעצמך. ויכול להיות שהיה לי יותר טוב אם הייתי עושה מסלול אחר, אבל אני לא חושב שאני רוצה לשנות משהו במצב הקיים. אני מרגיש מסופק מאוד, ומאז שהתחלנו את הקבוצה של הדף היומי אני מרגיש מסופק פי כמה. אני ממצה את הכשרונות שלי בצורה המיטבית ביותר, אני חושב, וגם על זה את יכולה להעיד. האם אני מרגיש ריקנות? כן, במידה מסויימת. אני עונה לך בכל הכנות- ישנם רגעים בהם אני יושב וחושב לעצמי- בחור, מה עשית לעצמך? איפה הילד הטוב והצדיק שהיית? וזה מחשבות שאי אפשר להגיד להם 'הכל בסדר מה שהיה היה' וזהו. אני עודדתי מאוד את פתיחת הקבוצה של הדף היומי, ואני גם הולך להרחיב את מערכת השיעורים. לדבר הבא אני עונה לך בנחרצות מוחלטת: אין ערכים בחברה החילונית. לא ערכים טובים, בכל אופן, ואני נזהר מאוד בכל הנוגע לאינטרקציות איתם. הייעוד שלי בעולם הוא להיות אני. ואני עדיין מחפש את ה'אני' המדוייק הזה.

"אני רוצה להגיד לך משהו בכנות- יש רגעים שאני תוהה האם אני לא מושפע מהסביבה ברמה שאני לא רוצה אותה, וגם אני תוהה לפעמים עם מי למען השם אני אתחתן בסוף. אבל בסופו של דבר, תמר, טוב לי"

והחיוך שלו הזה היה מאיר כל כך.

בסוף לא הגענו לידי מסקנה לגבי המקצוע העתידי שלי אבל הוא השאיר לי הרבה חומר למחשבה.

"אל תשכחי שאחרי הכל קפצת כיתה, אז יש לך שנה מיותרת על החשבון", הוא קרץ לי כשהוריד אותי מהיונדאי הקטנה שלו.

"מה שתאמר, אחי, יש לי המון מה לעשות בשנה המיותרת הזו!"

כשהגעתי הביתה אבא ואמא חיכו לי.

"איך היה אצל ישי?" שאלה אמא בחיוך חמוץ.

"מדהי... כלומר, ממש נחמד", התגמגמתי, מסמיקה. "אבל לא הגעתי למסקנה לגבי מקצוע".

"וטוב שכך", אמר אבא בשקט. "תמר, אנחנו מפחדים שהוא ישפיע עליך"

"לרעה?"

"וודאי שלרעה! רק מה, לטובה? החיים שלו נראים לך כל כך זוהרים ויפים מבחוץ, אבל מבפנים הכל ריק ורקוב, כמו מדבר שמם... אין לו משמעות ויעד אמיתי בחיים, והוא היחיד שיפסיד מזה בסופו של דבר"

ורציתי לומר להם שהוא יזם שיעור דף יומי בלב כל הטומאה של האוניברסיטה, שיהיה לו יעד ויש לו משמעות. אבל שתקתי.

"את מבינה, תמר?" חזר אבא בקול רך.

ורציתי לומר להם- אבל טוב לו.

כתיבה יפה מאד. מרתק לקרוא
וגם מביא חומר חדש למחשבה

ספק אם זה ביקורת תוכן או על הכתיבה (ואולי נושא לדיון אחר, ההפרדה של זה כאן בפורום. אפשר לתחום דיון השקפתי, אבל תוכן זה לא החלק העיקרי בספרות?)
אבל יש לי הערה קטנה
אולי רצית להביא את ענין השכנוע העצמי ואולי זה לא כך

"וודאי שלרעה! רק מה, לטובה? החיים שלו נראים לך כל כך זוהרים ויפים מבחוץ, אבל מבפנים הכל ריק ורקוב, כמו מדבר שמם... אין לו משמעות ויעד אמיתי בחיים, והוא היחיד שיפסיד מזה בסופו של דבר"

אבל כשהיא שואלת האם זו השפעה לטובה או לרעה, זה כבר עוד משהו. היא לא בטוחה בעצמה ורק נשארת ילדה טובה למען כאב ליבם של ההורים, שזה לא רע אבל יש פה שאלה של מישהי שלא יודעת.
בעיני זה החלק שהרבה יותר יכול לעורר הערות וביקורת מהנקודה הראשונה.

 

[יוסף יצחק פ.]

ובכן, אחרי ההקדמות הארוכות, כאן אשתף קטעים שאולי לא מיועדים עבור כולם, אולי שנויים במחלוקת, אולי מעוררי אמוציות מכל הסוגים בקרב אנשים מסוימים, ואם תרגישו מה מכל אלה דעו כי זאת לגמרי בעייתכם שנכנסתם לאן שלא הייתם אמורים...

יוזמה מעולה.

תמיד היינו ילדי הפלא של המשפחה, ואף אחד לא חלק על כך.

"התאומים שלך צמד חמד, חיהל'ה. הם ירשו את הגאונות ממך ואת השנינות והחריפות מבני", הייתה סבתא מיטלמן מתמוגגת באוזניה של אמא, ואנחנו ממקומנו שמאחורי הדלת היינו מחייכים חיוך קונדסי ומטים אוזן להמשך השיחה, שלא אחרה לבוא. "אבל צריך לשים עליהם עין, חיה, שלא יפזלו החוצה בהמשך. הגאונות שלהם יכולה לפתות אותם לכל מני דברים לא טובים"

פה כבר צחקקנו מאחורי הדלת הסגורה, ילדים קטנים.

ואמא ביטלה את דבריה של סבתא במחי יד. "אם הם מספיק חכמים- והם מספיק חכמים, הם לא יפזלו החוצה. הם יראו כמה טובה ונכונה הדרך שלנו"

קימטנו אז את המצח בחוסר הבנה, ואחרי כמה דקות ישי לחש לי במבט מוטרד "היא מפחדת שנהיה חילונים בסוף".

והיינו אז רק בני 7, ולא הבנו על מה הן מדברות. אנחנו? עלולים להיות חילונים?!

וכמה מים עברו מאז בירדן, וכמה מושגים ודברים חדשים למדנו מאז.

הפעם הראשונה שבה היינו נועזים ממש היה כשהיינו בני 11 וישי הציע לי בשקט ללכת לספריה הלאומית.

"יש שם היכל קריאה ענקייייי וספרים מטורפים. ונוכל לבדוק שם מה שרצינו לדעת לגבי הניסוי של החתול של שרדיגר. אז את באה?"

לא חשבתי הרבה לפני שאמרתי 'כן'. ישי תמיד היה היצירתי יותר מבין שנינו והרעיונות שלו תמיד היו מלהיבים ומהנים, למרות שלפעמים ספגנו עונשים על רעיונות מוזרים כמו לבדוק מה קורה ללחם מעופש אחרי דקה במיקרוגל- האם העובש מושפע מזה? ומה יקרה למה שהיה פעם החסה והגבינה בלחם הנ"ל? רק לא לקחנו בחשבון איך המיקרוגל יושפע מזה.....

אז הלכנו, לא לפני שהבטחנו אחד לשני לא לגלות לאף אחד מה אנחנו עושים. והיה מעניין, אני חייבת לציין. מעניין מאוד.

מעניין כל כך עד שישי חזר לשם עשרות פעמים אחרי זה, איתי ובלעדיי.

ואני שתקתי. כי הבטחתי לו, כי נהניתי גם.

הוא מצא לו שם חבר מבוגר, אחד הספרנים הוותיקים, שאהב להשתעשע ולהנות מהחוכמה והשנינות שלו. יום אחד, באחד מן הפעמים בהם באתי איתו לספריה והחבר המבוגר ראה אותנו- הוא קרא לאדם נוסף, גבוה ומעט מאפיר, והם התחילו סתם לדבר איתנו. אבל שנינו זיהינו שהם בוחנים אותנו. ישי העיף אליי מבט מלא חשיבות עצמית ומעט גאווה ואני החזרתי לו מבט תוהה ומעט חרד.

"איפה אתם לומדים?" שאל החבר של החבר בלהיטות, והוציא את הטלפון החכם שלו.

"אנחנו לומדים במסגרות חרדיות, לא משהו מוכר" אמר ישי, ואני תפסתי לו ביד בבהלה.

"ישי, תפסיק! אחנו בכלל לא אמורים לדבר איתם!" פתאום אחזתי את הסיטואציה.

"הכל בסדר, תמר. הם לא יטרפו אותנו", הוא לחש לי באוזן, וסיפר לשני הגברים על החיידר שלו, על בית הספר שלי.

"אבל אם מישהו ידע ממה שהולך פה, ישי..." סיננתי בחשש, "לך לא יהיה ישיבה ולי לא סמינר"

והיינו כבר בני 13.

"אתה קולט איך הם מבוזבזים, עופר?! אני הולך לדבר עם ההורים שלהם!"

"לאאאאא!" צעקנו שתינו ביחד, והספרן צחק.

"לידור, הם לא מעוניינים שיערבו את ההורים שלהם. נדבר על זה אחר כך", בלי שהדוסים הקטנים יישמעו, חשבתי בארסיות.

היינו איתם בקשר עוד זמן קצר, ואז ישי החליט שהוא חוזר להיות ילד טוב וצדיק.

שמחתי בשבילו, בשבילי.

והוא התקבל לישיבה טובה, ואני לסמינר טוב.

אבל אז דברים התחילו לחרוק שוב. הוא פתאום היה יותר בבית מאשר בישיבה והחולצות שלו לא הריחו כמו סיגריות רגילות. את הגאונות שלו הוא הפנה להתחמקות זריזה מהבית או מהישיבה, תמרונים של אבא והמשגיח ובכללי לדברים מטופשים וחסרי תועלת.

היה לו מכשיר, ורק אני ידעתי מזה. ושתקתי. כי הוא השביע אותי לא לגלות, כי זה היה שובר אותו אם הייתי מגלה.

אבא ואמא היו הרוסים, כפי שהיה מצופה מהם, וסבתא מיטלמן לא הפסיקה לצקצק בלשונה.

יום אחד אבא קרא לי. "תמר, את הנפש הקרובה ביותר לישי. אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה- תדברי אתו, תעזרי לו לצאת מהבוץ אליו הוא נפל. הוא ילד טוב בסופו של דבר"

אז דיברתי אתו. יום אחד יצאנו לדבר בגינה חשוכה, ופתחנו את הכל. אמרתי לו שאני דואגת לו. שחבל עליו, שהוא באמת אחלה בחור ושיממש כבר את הכישורים והגאונות שלו. בסוף בכינו זה על כתפיו של זו והוא הבטיח שהוא יהיה בסדר, באמת.

יום אחרי זה המנהלת קראה לי ולאבא ואמא לשיחה, מורה ראתה אותי ואת ישי ביחד, הייתה בטוחה שהתקלקלתי.

_

הוא באמת תפס את עצמו, חזר לישיבה. אבל לא להרבה זמן.

כי הספרן המבוגר ההוא יצר אתו קשר, הציע לו מלגה מטורפת ללימודים גבוהים באוניברסיטה נחשבת. הוא שיתף אותי בהתלבטות, ואני לא עניתי. כי זה היה רגיש מדי, כי הוא היה צריך שאני פשוט אקשיב ולא אדבר.

הוא השלים בגרויות במהירות מדהימה, ואני עזרתי לו בלב לא שלם בכלל.

בסוף הוא הלך לאוניברסיטה העברית, והתחיל לימודי תואר ראשון בביולוגיה, בנוסף לקורסים אינטנסיביים במדעי המחשב ומדעי כדור הארץ.

אבא ואמא היו שבורים.

ילד החמד שלהם, זה שקטף מאיות בכל המקצועות והגמרא לא היוותה בפניו שום מכשול- הלך לרעות בשדות אחרים.

ואני המשכתי לשתוק.

הוא פרח פתאום, ויכולתי לראות את זה במוחש. הוא כבר לא גר בבית אלא עם כמה חברים בדירה קטנה ויפה, אבל נפגשנו לפחות פעם בשבוע, ודיברנו בטלפון כמעט כל יום.

כל פעם שדיברנו הוא תיאר לי את הלימודים המפרכים אך המספקים, על הקשיים ועל ההישגים המדהימים שלו.

והיינו אז רק בני 17.

ואז הגעתי לשלב בו הייתי צריכה לבחור מקצוע לי"ג- י"ד.

ישי הזמין אותי לדירה שלו לשוחח ולעזור לי לחשוב, הבטיח שהדירה ריקה ומסודרת והכל כשר למהדרין.

באתי אליו, בוחנת בהתעניינות את יצירות האמנות שלטענתו חבר שלו שעושה תואר באמנות יצר, את תערוכת הכלים המרשימה של כל כלי המיתר שאני מכירה ושלא בחדרו של החבר שעושה תואר במוזיקה ואת המעבדה הקטנה והמאובזרת היטב של ישי ושני חבריו שעושים תואר בביולוגיה.

"דירה יפה יש לכם", ציינתי והסתכלתי עליו. הוא היה פשוט שמח.

"יש לך במה לקנאות, אחותי", הוא אמר בקנטרנות, ופרצנו בצחוק משוחרר.

"ועכשיו ברצינות, תמר", התיישבנו במטבח הקטן והנעים שלהם, והוא מילא לשנינו צלחות ברנפלקס עם מעט חלב, כמו שתמיד אהבנו. "מה את מתכננת ללמוד?"

"אני לא יודעת, באמת. הגעתי לכאן כדי להתייעץ אתך".

"איתי?" הוא גיחך במרירות מסוימת, "עם הבחור המקולקל וה'פרך' שמתלבש כמו... ומדבר כמו... ולומד תרבות גויית?"

"אתה יכול להפסיק לדבר ככה על התאום שלי? אחרת יהיה לי עסק אישי אתך!" צחקקתי, "תפסיק לצותת לשיחות של אבא ואמא, בחור, תכיר כבר בערך עצמך".

"הכל בסדר, אני לא באמת לוקח ללב. את יודעת, ארגנתי קבוצה ללמוד דף יומי, עם חבר'ה מהאוניברסיטה", העיניים שלו ברקו פתאום.

"אני שמחה לשמוע, ישי", אמרתי בחיוך חם, מעריך.

"יש לי הצעה בשבילך", הוא חזר לנושא השיחה העיקרי. "מה דעתך לבוא ללמוד באוניברסיטה שלי? אני משיג לך מילגה בכלום, ואת תהיי מהמובילות, אני בטוח. תלמדי גם ביולוגיה, או פיזיקה, יותר מתאים לך. גם מדעי המחשב בול עלייך! תמר, בואי תלמדי אצלינו, את תצליחי פי כמה! בסמינר את לא מוציאה תואר, באמת חבל עלייך!" הוא היה להוט, ואני נרתעתי אחורה.

"אתה יודע מה אבא ואמא יעשו לי? תחשוב רגע איך הם ירגישו", נבהלתי מהזינוק המרוגש של הלב שלי כשחשבתי על ללכת לאוניברסיטה. "ובכלל, ישי, עם מי בדיוק אני אתחתן?"

הוא שתק.

"אפשר לשאול אותך משהו?" בקשתי בעדינות.

"בטח, כל מה שאת רוצה", הוא התנער מהקיפאון שאחז אותו.

"תגיד לי, באמת טוב לך? אתה מרגיש מסופק? אתה מרגיש שאתה ממצה את הכישרונות שלך? אתה לא מרגיש ריקני?" נשמתי נשימה עמוקה, "האם אתה מוצא ערכים נעלים בחברה בה אתה חי? אתה מרגיש שהיעוד שלך בעולם הוא פשוט להיום ביולוג-על עם אינספור תעודות ומשרה נחשקת?..."

"וואו, מבול של שאלות", הוא צחק, "אבל אני לא מפחד לענות, ויש לי תשובות להכל. בואי נתחיל: טוב לי. באמת טוב לי, ואת יכולה לראות את זה בעצמך. ויכול להיות שהיה לי יותר טוב אם הייתי עושה מסלול אחר, אבל אני לא חושב שאני רוצה לשנות משהו במצב הקיים. אני מרגיש מסופק מאוד, ומאז שהתחלנו את הקבוצה של הדף היומי אני מרגיש מסופק פי כמה. אני ממצה את הכשרונות שלי בצורה המיטבית ביותר, אני חושב, וגם על זה את יכולה להעיד. האם אני מרגיש ריקנות? כן, במידה מסויימת. אני עונה לך בכל הכנות- ישנם רגעים בהם אני יושב וחושב לעצמי- בחור, מה עשית לעצמך? איפה הילד הטוב והצדיק שהיית? וזה מחשבות שאי אפשר להגיד להם 'הכל בסדר מה שהיה היה' וזהו. אני עודדתי מאוד את פתיחת הקבוצה של הדף היומי, ואני גם הולך להרחיב את מערכת השיעורים. לדבר הבא אני עונה לך בנחרצות מוחלטת: אין ערכים בחברה החילונית. לא ערכים טובים, בכל אופן, ואני נזהר מאוד בכל הנוגע לאינטרקציות איתם. הייעוד שלי בעולם הוא להיות אני. ואני עדיין מחפש את ה'אני' המדוייק הזה.

"אני רוצה להגיד לך משהו בכנות- יש רגעים שאני תוהה האם אני לא מושפע מהסביבה ברמה שאני לא רוצה אותה, וגם אני תוהה לפעמים עם מי למען השם אני אתחתן בסוף. אבל בסופו של דבר, תמר, טוב לי"

והחיוך שלו הזה היה מאיר כל כך.

בסוף לא הגענו לידי מסקנה לגבי המקצוע העתידי שלי אבל הוא השאיר לי הרבה חומר למחשבה.

"אל תשכחי שאחרי הכל קפצת כיתה, אז יש לך שנה מיותרת על החשבון", הוא קרץ לי כשהוריד אותי מהיונדאי הקטנה שלו.

"מה שתאמר, אחי, יש לי המון מה לעשות בשנה המיותרת הזו!"

כשהגעתי הביתה אבא ואמא חיכו לי.

"איך היה אצל ישי?" שאלה אמא בחיוך חמוץ.

"מדהי... כלומר, ממש נחמד", התגמגמתי, מסמיקה. "אבל לא הגעתי למסקנה לגבי מקצוע".

"וטוב שכך", אמר אבא בשקט. "תמר, אנחנו מפחדים שהוא ישפיע עליך"

"לרעה?"

"וודאי שלרעה! רק מה, לטובה? החיים שלו נראים לך כל כך זוהרים ויפים מבחוץ, אבל מבפנים הכל ריק ורקוב, כמו מדבר שמם... אין לו משמעות ויעד אמיתי בחיים, והוא היחיד שיפסיד מזה בסופו של דבר"

ורציתי לומר להם שהוא יזם שיעור דף יומי בלב כל הטומאה של האוניברסיטה, שיהיה לו יעד ויש לו משמעות. אבל שתקתי.

"את מבינה, תמר?" חזר אבא בקול רך.

ורציתי לומר להם- אבל טוב לו.
[/SPOILER]

וואו. זה ה'לייק' שסימנתי, כי באמת 'וואו'. כתיבה מעולה. הצלחת לרגש (לא הרבה עושים לי את זה). יש משהו יפה בזה שאין את התיאורים המיותרים והמסתעפים, אלא משהו בפשטות ובכנות, שזה כמעט כמו תקציר מהיר לחיים ארוכים, שכל כך מעורר כנות ואמת, ופורט על כמה מיתרים בלב בו זמנית.

מסקרן אותי ממש, עד כמה מהסיפור אמיתי בחיים האמיתיים?

שוב, הקונפליקט מעולה. רעיון מעולה. ביצוע מעולה.

לגבי הניסוי של החתול של שרדיגר

יששש. אני לא היחיד שיודע מה זה.

 

[הלוחשת לתווים]

@מוז'יניקית קטע מהמםםםם

החתול של שרדיגר

החתול של שרדינגר

יששש. אני לא היחיד שיודע מה זה.

כן, זה מפתיע...

 

[מוז'יניקית]

וואו. זה ה'לייק' שסימנתי, כי באמת 'וואו'. כתיבה מעולה. הצלחת לרגש (לא הרבה עושים לי את זה). יש משהו יפה בזה שאין את התיאורים המיותרים והמסתעפים, אלא משהו בפשטות ובכנות, שזה כמעט כמו תקציר מהיר לחיים ארוכים, שכל כך מעורר כנות ואמת, ופורט על כמה מיתרים בלב בו זמנית.

שוב, הקונפליקט מעולה. רעיון מעולה. ביצוע מעולה.

@מוז'יניקית קטע מהמםםםם

תודה לכם

מסקרן אותי ממש, עד כמה מהסיפור אמיתי בחיים האמיתיים?

אמיתי במידה מסוימת. כמובן שהרחבתי והוספתי כפי יד הרגש הטובה עלי.....

יששש. אני לא היחיד שיודע מה זה.

כן, אחד התאוריות האהובות עליי

החתול של שרדינגר

טעות שלי. פליטת קולמוס או חוסר פליטת קולמוס